בשו"ת יחוה דעת חלק א סימן טז כתב בזה"ל
ולענין אם מותר לשקול כזית של מצה ושל מרור בליל פסח, הן אמת שמבואר בשלחן ערוך /א"ח/ (סי' ת"ק סעיף ב'), שאסור לשקול בשר אפילו בביתו כדי לדעת כמה יבשל, ואפילו לשקול מנה אחת של בשר כנגד מנה אחרת אסור. וכתב המגן אברהם (שם /א"ח סי' ת"ק/ סק"ד) שאפילו כשאינו מדקדק במשקל, אלא פוחת מעט או מוסיף מעט אסור. וכן פסקו האחרונים. אולם נראה שבנידון שלנו ששוקל לצורך מצוה, כדי שלא יטעה באומדן דעת, ויאכל פחות מכשיעור, יש להתיר. וכמו ששנינו (בשבת קנ"ז): ומדבריהם למדנו שפוקקים ומודדים בשבת. (מדידה של מצוה הרמב"ם בפירושו שם). וע"ע =ועוד עיין= בתוספות (שבת קכו ע"ב) בד"ה ומדבריהם למדנו. וכן פסק מרן בשלחן ערוך /א"ח/ (סי' ש"ו סעיף ז'), שמותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון למדוד המקוה אם יש בו ארבעים סאה וכשר לטבילה. וכיוצא בזה כתב בספר החינוך (מצוה שי"ג), לענין חולה שמאכילים אותו ביום הכפורים פחות פחות מכשיעור, וישהה בין אכילה לחבירתה כשיעור אכילת פרס, ומותר לשקול ולמדוד לשער דברים אלה ביום הכפורים בעת הצורך, שמוטב שנחוש שלא יבוא לאכול שיעור, ולא לחוש לאיסור משקל שהוא מדרבנן. (והובא להלכה בערך השלחן סי' תרי"ז). והוא הדין לנידון שלנו. ומצאתי בספר פתח הדביר ח"ג (סי' ש"ו ס"ק טו) שחקר בזה, אם מותר לשקול כזית מצה שהוא שיעור תשעה דרהם, בליל פסח, והעלה להתיר מטעם שהוא משקל של מצוה. ושוב נודע לו שזכה לכוין לדברי הרה"ג החסיד הפרד"ס (מחבר הספר אות היא לעולם), שישב על מדוכה זו, והעלה ג"כ להתיר, וכן היה עושה מעשה בכל לילי פסחים לשקול הכזית של מצה במאזנים, אלא שבמקום אבן המשקל שהוא הדרהם, היה מניח דבר מאכל כאגוזים ושקדים שנשקלו מערב יום טוב, וידע שמשקלם תשעה דרהם. ושש ושמח לקראתו כעל כל הון ע"כ. וכן כתב בפתח הדביר ח"א (דף קצ"ו סע"ב), שכן נהגו מימי עולם זקני תלמידי חכמים בעלי תריסין לשקול כזית של מצה בליל פסח, ושההיתר ברור משום מדידה של מצוה ע"ש. (וראה בכף החיים בסי' ש"ו ס"ק ס"ג, ובסימן תרי"ח ס"ק מ'). ואף במאזנים פרטיים שמשתמשים בהם בבית, שאין שוקלים על ידי נתינת אבן המשקל, אלא ע"י מחוג, יש להקל ג"כ, אף על פי שאי אפשר לשנות, הואיל ועכ"פ הוא משקל של מצוה. (ובפרט שיש פוסקים שמקילים בדין השוקל בביתו לדעת כמה יבשל. וכן פסק הט"ז סי' ת"ק סק"א. וע' בכף החיים שם ס"ק ח"י) ע"כ.
אולם הדברים צ"ע, דהא בסי' תק"ו פסק הב"י כדעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם לאסור למדוד קמח לחלה [וכ"פ בשו"ע בסי' תנ"ו בשם י"א, ועי"ש בשו"ג שכן עיקר עפ"י הב"י הנ"ל] אלא יקח באומד ואם יש לו ספק יקח יותר עד אשר יצא הספק מלבו – עי"ש בגר"ז ובערוה"ש.
ומה שמבואר במשנה בסוף שבת שמותר למדוד מדידה של מצוה - שם מיירי שהמצב נתון וא"א לשנותו, וכמו במקרה שם שצריכים לדעת האם יש פותח טפח או אם יש שיעור מקוה שאין פה מעשה שיכול לעשות באומד הדעת אלא צריך לדעת האם זה טהור או טמא וכדומה בזה התירו לצורך מצוה, אבל במקרה שיכול להוסיף עד שיצא הספק מלבו אסרו למדוד מדידה של מצוה.
ונראה שזו כונת החינוך הנ"ל שכתב 'לעת הצורך', דמיירי באדם שאם יאכל יותר אולי יעבור על איסור, ואם יאכל פחות אולי יסתכן, ובמקרה כזה מותר לשקול, אבל אם יכול בשופי להחמיר ולאכול או לשתות לשיעורים פחות עד אשר יצא הספק מלבו אה"נ שיעשה כן ואין זה נקרא 'לעת הצורך' ולא ישקול.
וה"ה באכילת מצה מי שלא יכול לאכול הרבה ויש חשש שיאכל פחות אה"נ יכול לשקול, אבל אין זה הוראה כללית, דאדרבה מדברי הב"י והאחרונים הנ"ל לענין חלה נראה שלרוב האנשים שיכולים להחמיר לאכול מעט יותר אין היתר לשקול.
ולענין אם מותר לשקול כזית של מצה ושל מרור בליל פסח, הן אמת שמבואר בשלחן ערוך /א"ח/ (סי' ת"ק סעיף ב'), שאסור לשקול בשר אפילו בביתו כדי לדעת כמה יבשל, ואפילו לשקול מנה אחת של בשר כנגד מנה אחרת אסור. וכתב המגן אברהם (שם /א"ח סי' ת"ק/ סק"ד) שאפילו כשאינו מדקדק במשקל, אלא פוחת מעט או מוסיף מעט אסור. וכן פסקו האחרונים. אולם נראה שבנידון שלנו ששוקל לצורך מצוה, כדי שלא יטעה באומדן דעת, ויאכל פחות מכשיעור, יש להתיר. וכמו ששנינו (בשבת קנ"ז): ומדבריהם למדנו שפוקקים ומודדים בשבת. (מדידה של מצוה הרמב"ם בפירושו שם). וע"ע =ועוד עיין= בתוספות (שבת קכו ע"ב) בד"ה ומדבריהם למדנו. וכן פסק מרן בשלחן ערוך /א"ח/ (סי' ש"ו סעיף ז'), שמותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון למדוד המקוה אם יש בו ארבעים סאה וכשר לטבילה. וכיוצא בזה כתב בספר החינוך (מצוה שי"ג), לענין חולה שמאכילים אותו ביום הכפורים פחות פחות מכשיעור, וישהה בין אכילה לחבירתה כשיעור אכילת פרס, ומותר לשקול ולמדוד לשער דברים אלה ביום הכפורים בעת הצורך, שמוטב שנחוש שלא יבוא לאכול שיעור, ולא לחוש לאיסור משקל שהוא מדרבנן. (והובא להלכה בערך השלחן סי' תרי"ז). והוא הדין לנידון שלנו. ומצאתי בספר פתח הדביר ח"ג (סי' ש"ו ס"ק טו) שחקר בזה, אם מותר לשקול כזית מצה שהוא שיעור תשעה דרהם, בליל פסח, והעלה להתיר מטעם שהוא משקל של מצוה. ושוב נודע לו שזכה לכוין לדברי הרה"ג החסיד הפרד"ס (מחבר הספר אות היא לעולם), שישב על מדוכה זו, והעלה ג"כ להתיר, וכן היה עושה מעשה בכל לילי פסחים לשקול הכזית של מצה במאזנים, אלא שבמקום אבן המשקל שהוא הדרהם, היה מניח דבר מאכל כאגוזים ושקדים שנשקלו מערב יום טוב, וידע שמשקלם תשעה דרהם. ושש ושמח לקראתו כעל כל הון ע"כ. וכן כתב בפתח הדביר ח"א (דף קצ"ו סע"ב), שכן נהגו מימי עולם זקני תלמידי חכמים בעלי תריסין לשקול כזית של מצה בליל פסח, ושההיתר ברור משום מדידה של מצוה ע"ש. (וראה בכף החיים בסי' ש"ו ס"ק ס"ג, ובסימן תרי"ח ס"ק מ'). ואף במאזנים פרטיים שמשתמשים בהם בבית, שאין שוקלים על ידי נתינת אבן המשקל, אלא ע"י מחוג, יש להקל ג"כ, אף על פי שאי אפשר לשנות, הואיל ועכ"פ הוא משקל של מצוה. (ובפרט שיש פוסקים שמקילים בדין השוקל בביתו לדעת כמה יבשל. וכן פסק הט"ז סי' ת"ק סק"א. וע' בכף החיים שם ס"ק ח"י) ע"כ.
אולם הדברים צ"ע, דהא בסי' תק"ו פסק הב"י כדעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם לאסור למדוד קמח לחלה [וכ"פ בשו"ע בסי' תנ"ו בשם י"א, ועי"ש בשו"ג שכן עיקר עפ"י הב"י הנ"ל] אלא יקח באומד ואם יש לו ספק יקח יותר עד אשר יצא הספק מלבו – עי"ש בגר"ז ובערוה"ש.
ומה שמבואר במשנה בסוף שבת שמותר למדוד מדידה של מצוה - שם מיירי שהמצב נתון וא"א לשנותו, וכמו במקרה שם שצריכים לדעת האם יש פותח טפח או אם יש שיעור מקוה שאין פה מעשה שיכול לעשות באומד הדעת אלא צריך לדעת האם זה טהור או טמא וכדומה בזה התירו לצורך מצוה, אבל במקרה שיכול להוסיף עד שיצא הספק מלבו אסרו למדוד מדידה של מצוה.
ונראה שזו כונת החינוך הנ"ל שכתב 'לעת הצורך', דמיירי באדם שאם יאכל יותר אולי יעבור על איסור, ואם יאכל פחות אולי יסתכן, ובמקרה כזה מותר לשקול, אבל אם יכול בשופי להחמיר ולאכול או לשתות לשיעורים פחות עד אשר יצא הספק מלבו אה"נ שיעשה כן ואין זה נקרא 'לעת הצורך' ולא ישקול.
וה"ה באכילת מצה מי שלא יכול לאכול הרבה ויש חשש שיאכל פחות אה"נ יכול לשקול, אבל אין זה הוראה כללית, דאדרבה מדברי הב"י והאחרונים הנ"ל לענין חלה נראה שלרוב האנשים שיכולים להחמיר לאכול מעט יותר אין היתר לשקול.