מרן הגר"ע הררי-רפול זצ"ל
Active member
מעקיבא – לרבי עקיבא
הגמרא בפסחים (מט, ב) אומרת: "תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ, אמרתי – 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור'. אמרו לו תלמידיו" רבי, אמור ככלב! אמר להם: זה – נושך ושובר עצם וזה – נושך ואינו שובר עצם".
וצריך להבין:
א. מה העניין שרבי עקיבא רצה לנשוך ולשבור עצם, ולא מספיר לו לנשוך ככלב?
ב. כבר הקשו התוספות (כתובות סב, ב), שבגמרא (שם) מבואר שרבי עקיבא היה "צניע ומעלי" (צנוע ובעל מידות טובות) – שלכך רצתה בתו של בן כלבא שבוע להינשא לו. א"כ, זה סותר מה שנאמר בגמרא בפסחים שאמר רבי עקיבא "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור"?
ג. ועוד קשה, אם אכן שנא רבי עקיבא תלמידי חכמים, למה הסכים להצעה של בתו של בן כלבא שבוע - "אי מקדשנא לך, אזלת לבי רב" (אם אתקדש לך, התלך לבית המדרש)? ומה לו לשונא תלמידי חכמים כמוהו ללכת לבי רב – לשמוע תורה מאותם תלמידי חכמים שנואי נפשו, לכאורה?
והנה כתבו התוספות (כתובות סב, ב), שרבי עקיבא אמנם שומר מצוות היה, אך סבור היה שתלמידי חכמים מתגאים על עמי הארץ. ועל דרך זה יש לבאר, שרבי עקיבא אמנם שומר מצוות היה, ולא רק זה אלא "צניע ומעלי", אלא שסבר שאי אפשר לכוין לשם שמים, וכוונתם של תלמידי החכמים היא לפניות אישיות. א"כ, העצמיות של תלמידי החכמים היא מקולקלת, שיש ד' מדרגות בגוף וכנגדן בנפש: עור, בשר, גידים ועצמות, וכנגדן: מעשה, דיבור, מחשבה וכוונה. כנגד העצם בגוף – החלק הכי פנימי – הכוונה והמטרה בנפש. א"ר עקיבא: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" – ששובר עצם, דהיינו, שאגלה ואוכיח שהעצמיות – הכוונה של התלמיד חכם אינה לשם שמים אלא לפניות, ואם הכוונה שהיא העיקר – מקולקלת, הכל מקולקל.
כל זה עד שנפגש בבתו של בן כלבא שבוע, שאמרה לו: "אי מקדשנא לך, אזלת לרבי רב" – "איקדשא ליה בצינעה" (נתקדשה לו בסתר) – ובודאי בצינעה, מפני שזה היה למורת רוחו של אביה שאח"כ "אפקה מביתיה ואדרה הנאה מנכסיה" (הוציאה מביתו ואסר עליה בנדר מנכסיו). א"כ, ויתרה היא על כספו של אביה – ויתרה על הכבוד להישאר בביתו וויתרה גם על בעל שיהיה בבית עוזר ותומך, והכל בשביל שילך שתים עשרה שנה ועוד שתים עשרה שנה ללמוד תורה. לשם מה עשתה כך אם לא לשם שמים, מתוך הערכה אמיתית והכרה בערך התורה הקדושה. מציאות זו סתרה את ההנחה שהניח רבי עקיבא הנ"ל, שתמיד מכוין האדם לשם פנייה ולא יתכן מעשה נקי – לשם שמים. א"ר עקיבא, א"כ, הוא הדבר – אלך אף אני לבי רב.
העולה מהנ"ל, שכל הליכתו של רבי עקיבא ללמוד תורה היא, על דעת שהתורה תהיה לשם שמים, מתוך הערכה ומסירות. והנה 24,000 תלמידיו לא קלטו את המסר ולא נהגו כבוד זה בזה – שזה מורה על כך שהיה חילוק בין התורה שלי לתורה של חברי – שזה אחד מהסימנים שהתורה אינה לשם שמים, ולכן נתבעו יותר מכל אחד על עניין זה ומתו בין פסח לעצרת.
יהי רצון, שנזכה שכל מעשינו יהיו לשם שמים.
וצריך להבין:
א. מה העניין שרבי עקיבא רצה לנשוך ולשבור עצם, ולא מספיר לו לנשוך ככלב?
ב. כבר הקשו התוספות (כתובות סב, ב), שבגמרא (שם) מבואר שרבי עקיבא היה "צניע ומעלי" (צנוע ובעל מידות טובות) – שלכך רצתה בתו של בן כלבא שבוע להינשא לו. א"כ, זה סותר מה שנאמר בגמרא בפסחים שאמר רבי עקיבא "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור"?
ג. ועוד קשה, אם אכן שנא רבי עקיבא תלמידי חכמים, למה הסכים להצעה של בתו של בן כלבא שבוע - "אי מקדשנא לך, אזלת לבי רב" (אם אתקדש לך, התלך לבית המדרש)? ומה לו לשונא תלמידי חכמים כמוהו ללכת לבי רב – לשמוע תורה מאותם תלמידי חכמים שנואי נפשו, לכאורה?
והנה כתבו התוספות (כתובות סב, ב), שרבי עקיבא אמנם שומר מצוות היה, אך סבור היה שתלמידי חכמים מתגאים על עמי הארץ. ועל דרך זה יש לבאר, שרבי עקיבא אמנם שומר מצוות היה, ולא רק זה אלא "צניע ומעלי", אלא שסבר שאי אפשר לכוין לשם שמים, וכוונתם של תלמידי החכמים היא לפניות אישיות. א"כ, העצמיות של תלמידי החכמים היא מקולקלת, שיש ד' מדרגות בגוף וכנגדן בנפש: עור, בשר, גידים ועצמות, וכנגדן: מעשה, דיבור, מחשבה וכוונה. כנגד העצם בגוף – החלק הכי פנימי – הכוונה והמטרה בנפש. א"ר עקיבא: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" – ששובר עצם, דהיינו, שאגלה ואוכיח שהעצמיות – הכוונה של התלמיד חכם אינה לשם שמים אלא לפניות, ואם הכוונה שהיא העיקר – מקולקלת, הכל מקולקל.
כל זה עד שנפגש בבתו של בן כלבא שבוע, שאמרה לו: "אי מקדשנא לך, אזלת לרבי רב" – "איקדשא ליה בצינעה" (נתקדשה לו בסתר) – ובודאי בצינעה, מפני שזה היה למורת רוחו של אביה שאח"כ "אפקה מביתיה ואדרה הנאה מנכסיה" (הוציאה מביתו ואסר עליה בנדר מנכסיו). א"כ, ויתרה היא על כספו של אביה – ויתרה על הכבוד להישאר בביתו וויתרה גם על בעל שיהיה בבית עוזר ותומך, והכל בשביל שילך שתים עשרה שנה ועוד שתים עשרה שנה ללמוד תורה. לשם מה עשתה כך אם לא לשם שמים, מתוך הערכה אמיתית והכרה בערך התורה הקדושה. מציאות זו סתרה את ההנחה שהניח רבי עקיבא הנ"ל, שתמיד מכוין האדם לשם פנייה ולא יתכן מעשה נקי – לשם שמים. א"ר עקיבא, א"כ, הוא הדבר – אלך אף אני לבי רב.
העולה מהנ"ל, שכל הליכתו של רבי עקיבא ללמוד תורה היא, על דעת שהתורה תהיה לשם שמים, מתוך הערכה ומסירות. והנה 24,000 תלמידיו לא קלטו את המסר ולא נהגו כבוד זה בזה – שזה מורה על כך שהיה חילוק בין התורה שלי לתורה של חברי – שזה אחד מהסימנים שהתורה אינה לשם שמים, ולכן נתבעו יותר מכל אחד על עניין זה ומתו בין פסח לעצרת.
יהי רצון, שנזכה שכל מעשינו יהיו לשם שמים.
נערך לאחרונה: