שמחתי לראות את מאמר התגובה שנכתב כאן ע"י המכונה "חכם", איישר חיליה לאורייתא, שמברר מקחו של גדול הדור, רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שתורתו מתוקה ומשנתו מחכימה, ובדבריו אנו הוגים תדיר. ויישר כח גם למנהלי הפורום המכובד הזה, ולכל פעלם המבורך (אמנם בענין פאה אני סבור אחרת ממה שהסיק הגר"ע יוסף זצ"ל, אבל אני מעריצו ואוהבו, ובשבוע הבא אני וכל בני ביתי נזכה לקיים "ככל אשר יורוך" כפי הוראתו).
מלכתחילה חשבתי להמתין שיגמור הכותב את דבריו, אבל עבר שבוע ושבועיים ולא ענה אלא על סתירה אחת מתוך שמונה סתירות, ואמרתי להשיב על סדר דבריו. אבהיר כי אינני עונה בשם המחבר ובעל המאמר הנ"ל, אלא כותב כפי הנראה לעניות דעתי להשיב על דברי הכותב.
בס"ד
שלום וברכה
הנני להשיב על הדברים וגם אני כמוך אבהיר כי אינני עונה בשם בעל מאמר התגובה הנ"ל [המכונה כאן "חכם"], אלא אכתוב כפי הנראה לענ"ד להשיב על דבריך.
תגובה על הפתיחה
א. מה שכתב שהמחבר "חזר להפיץ את דבריו" בתוספת "עשרות ציטוטים מיותרים", ובהערה: "מרוב להיטותו לנפח את מאמרו, בכמה מקומות אף כפל את אותם ציטוטים מעמוד לעמוד", זהו לעג מיותר, ואינו לגופו של ענין, ומוכיח שהכותב יש לו משהו אישי נגד המחבר. ובוודאי שהכותב הוא צדיק ויר"ש ואין לו שום דבר אישי, רק חבל שזה נראה כך. והיה לו להתנסח בצורה מכובדת וראויה כדרכה של תורה, ולדוגמא: "מה שכתב בספרו סתירות לכאורה, וחזר וסידרם בשנית במאמר נפרד", וכו'.
לדעתי אין כאן שום לעג מיותר – אלא הצבעה על חסרונת המאמר, וכפי שבעל החו"כ רצה להצביע על חסרונות היבי"א בהראותו "סתירות" בדבריו. ואין כאן שום דברי אישי נגד המחבר - אלא נגד דרכו בנסותו להתיר את הפאה.
ומ"מ אודה כבר הערתי על כך ל"חכם" מכיון וידעתי שבזה ימצאו המגיבים מקום להתנגח, ונראה מה יעשה בפרסום מאמרו השלם.
ב. מה שכתב שהאחרונים האחרים אינם יכולים להוות משקל נגד היבי"א - הרי זה זלזול בכבודם, ולא רק שמיותר לחלוטין, גם מביא את הקורא לדחיה אוטומטית של הנכתב. וכי אנו הקטנים יכולים להשוות בין הגדולים, ולומר זה גדול וזה קטן? וגם אם היבי"א גדול מהם - מה שבהחלט יתכן - וכי אין משקל כלל לדבריהם, שנדחה את כולם מחמת היבי"א ללא עיון בדבריהם?
אין כאן כל זלזול בכבוד של אף חכם, בעל החו"כ הקדים להערותיו ציטוטים מספרי שו"ת שחיו בזמננו זה יחד עם הרב עובדיה (וגם צעירים שאחריו), במטרה להראות כאילו היבי"א יחיד בדבריו ואין לתת לדבריו משקל, בעוד לטענת המחבר כל מטרתו רק לברר את דברי היבי"א שבעיונו הישר מצא בהם סתירות. וע"כ בא "חכם" לענות שמלבד זאת שאין זה ראוי, גם אין זו דרך פסיקה לגיטימית לעשות רוב בין רבני זמננו.
מה שכתב שהמחבר שם לו למטרה להתיר הפאה לישראל - גם זה מיותר, מלבד שאינו נכון, כי מטרת המחבר היתה להביא לידיעת הציבור את דברי המתירים, שאינם מפורסמים, וכפי שכתב בהקדמתו, ולא בא להתיר מאומה, אלא לומר שיש מתירים, ויש בדבריהם ממש, ואי אפשר לבטלם כלאחר יד, ואלו ואלו (המתירים והאוסרים) דא"ח, וקורא לציבור לעיין בדברים וכל אחד יסיק את מסקנתו.
כנ"ל מטרתו של המחבר היא כן להתיר את הפאה - אחרת לא היה נצרך להרבות בכ"כ הרבה ציטוטים [מספרי זמננו המפורסמים] להראות שהרב עובדיה יחיד בדבריו [ואף לנסות לומר שגם הרב עובדיה באמת מסכים לדבריהם].
מה שכתב "פן יחשוב מאן דהו שהערותיו באמת מעלות או מורידות לעניין הלכה", גם זה לעג מיותר, ובפרט שיש סתירות מהן שנכתבו ע"י גדולי האחרונים כהגר"ש משאש, וההערות שנכתבו נכתבו לשם "הערות" בלבד ולא כפסק הלכה כלשהו, ואם באנו לפסק הלכה, יש עשרות אחרונים שהתירו, ולא נצרכא כלל. וכן מה שכתב "וכל הקורא את דבריו בשימת לב יוכל ליישב בקל את סתירותיו המדומות" כל זה מיותר, וחבל שהכותב נגרר לכל הנ"ל.
אכן כפי שרואים בדברי ה"חכם" (וכפי שראיתי בתשובותיו לשאר הסתירות אשר הוא באמצע עריכתם) – הסתירות שמצא אכן אין בהם ממש, ובקריאת דברי היבי"א בלי לחפש קושיות הכל ברור.
ואצטט מתוך לשון מח"ס חו"כ בספרו שם: "מרן הרב [הגר"ש משאש] זצ"ל העיר על הסתירה לכאורה בשו"ת יביע אומר בענין "דת יהודית", ואמרתי אענה אף אני חלקי, ואציגה נא עוד סתירות לכאורה בדברי הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שהוקשו לי אחר העיון בדבריו הקדושים שם, כאשר מאותם הטעמים שאסר פאה נכרית, התיר בענין אחר, והוא פלא. וכל זה אחר המחילה רבה מכבוד תורתו ומעלתו, ונשיקת עפר רגליו, כי תורה היא וללמוד אני צריך, ולא באתי אלא להציע את הדברים לפני המעיינים. וזה החלי בעזר צורי וגואלי".
ישמע "חכם" ויוסף לקח, כיצד להתנסח כדרכה של תורה (ובשלמא אם היה עונה כסיל כאיוולתו לאחד הריקים המבזים ומחרפים ומגדפים את הגר"ע יוסף, אבל כאן לא מובן על מה ראה על ככה. וכי ויכוח הלכתי צריך להיות רצוף הלבנת פנים והוצאת שם רע, אתמהה).
אכן נראה שחו"כ שונה משאר החולקים על הרב עובדיה, בעל החו"כ כן מכבד את היבי"א זצ"ל ואף הולך אחר פסיקותיו, רק שבעניין הפאה קשה לו או לאשתו להחמיר כדבריו, ולכן הוא הלך לו לרעות בשדות זרים ולחפש סתירות בדברי היבי"א להרגיע את מצפונו לומר שגם היבי"א יודה שיש להתיר. ומזה בא "חכם" לאפוקי [וכנראה שלדעתך גם על דברי חו"כ יש להתבאוט "בדבריו הקדושים", ולנשק את עפר רגליו וכו'..., אם כל הכבוד הראוי לו ואינני מכירו, אבל על מי שמנסה לסלף את דברי היבי"א, יש להתבטות בתקיפות ולהראות את שגיאותיו (כמובן לא בהלבת פנים והוצאת ש"ר שלא הבנתי היכן מצאתם בדברי "חכם") (ואין כל זה דומה להגר"ש משאש זצוק"ל אשר מתוך העיון בסוגיא באמת חלק על היבי"א כדרכה של תורה)].
תגובה על סיכום הסתירות (לפי סדר הסעיפים של הכותב)
סיכום הסתירות הוא דבר מהותי, כי הקורא (שלא קרא את המאמר הראשון) מתבסס על הסיכום והקיצור, ולכן חשוב להבהיר את הפרטים המושמטים שהשמיט הכותב בשגגה.
אכן חייבים אנו להודות ל"חכם" על שנהג לפנים משורת הדין, ומלבד זאת שהעלה מקודם את מאמרו של חו"כ, אלא גם סיכם את דבריו בקיצור כדי שהדברים יהיו נגד עיני הקוראים.
בענין פריצות, השמיט הכותב שהשווה הגר"ע נשואות לבתולות, וכשם ששיער הבתולות אינו מעורר הרהור, כך שיער הנשואות.
כמו כן השמיט מה שהביא מהרמב"ם והרי"ף ומרן בבית יוסף, ששיער אינו גורם הרהור כלל, ולכן אפי' הנוהגת לכסותו אין בזה משום הרהור כלל ומותר לקרוא ק"ש כנגדו.
"חכם" כן הביא את כל הנ"ל [רק שהבנתך בדרי הרמב"ם והרי"ף אינה נכונה כפי שיבואר להלן], וביאר שכל זה אינו נוגע לפאה נכרית שהיא איסור דאורייתא.
בענין בחוקותיהם, השמיט הכותב שבחוקותיהם נוהג רק בדבר שעושים משום אמונתם ועבודתם.
כמו כן השמיט הכותב שכיום אין הגויות נוהגות כלל בפאה (וממילא לא שייך בחוקותיהם) אלא רק מיעוטא דמיעוטא, או משום מחלה או לצורך משחק לפי שעה.
ד. מה שכתב "ועוד קשה" אינו נכון, אלא מדובר בהערה בעלמא, "תדע" שביבי"א הקודם הביא את הרמ"א בפשטות כמתיר, ורק בתשובתו הבאה דחה את הרמ"א ע"פ מה שכתב היעב"ץ בדרך אפשר (כמו כן גם לא ציין מתירים שהזכירם בתשובתו הקודמת).
ה. השמיט הכותב ענין עיקרי, שלא גוזרים גזירות מראית העין לאחר חתימת הש"ס. ועוד הביא ראיה לזה מאגרות משה שכתב כן על פאה.
ו. השמיט הכותב שאפילו אם מרבית הפוסקים אוסרים, ומיעוטם מתירים, עדיין ספק דרבנן לקולא.
ז. השמיט הכותב שבאותו חרם על פאה, באותו חרם עצמו כלול חרם על גילוי מקצת שערות.
כפי הנראה "חכם" קיצר מאד בהבאת הסתירות בהקדמה, ומסתמא בתשובות לסתירות יביא את כל הנצרך, וכפי שעשה כאן בסתירה הראשונה.
תגובה על יישוב הסתירות
(סתירה א’)
מה שכתב "ולאחר הבנת טעם זה, נוכל בעז"ה להבין גם את שאר דברי היבי"א", אינו נכון, כי אין שום קשר בין פרט אחד לשני. ואם הטעם היחיד לאסור הוא משום פריצות והרהורי עבירה, ממילא לא היה צריך לכתוב שאר הטעמים שהיו שייכים רק בזמנם.
אם עוד לא ראית את תשובותיו לשאר הסתירות איך אתה יכול לומר שאין זה נכון? [וכבר הגר"ש משאש כתב שזה הוא טעמו העיקרי של היבי"א כפי שהביא חו"כ]
לפני שנבוא לעצם דבריו, אציין שמה שכתב שלק"ש לא אסרו כל דבר הגורם הרהור, אינו נכון. אלא שלשיטת הרמב"ם והרי"ף (כפי שכתבתי לעיל) לא שייך הרהור בשיער, ולכן לא אסרו לקרוא ק"ש כנגדו. ופשיטא שכל דבר המעורר הרהור, אסור לקרוא ק"ש כנגדו, כי זהו היסוד של האיסור של חז"ל. וממילא מה שהתירו ק"ש נגד שיער, אפילו המכוסה, הוא מפני שדעתם ששיער אינו כלום ואין בו דבר המעורר הרהור.
כתבת ביאור יפה בדעת הרמב"ם והרי"ף, אולם זה לא הובא באף אחד מהפוסקים שראיתי, ובתשובת היבי"א מבואר שדעת הרמב"ם והרי"ף היא שרק מקום הערוה ממש נאסר לק"ש, ומטעם ולא יראה בך ערות דבר, ולא משום שאין הרהור בשער. וגם לשיטת החו"כ [ובודאי שכן דעת הגר"ש משאש] - למירב ידיעתי, לכו"ע בזמן חז"ל כן היה הרהור בשער אשת איש. ופשוט.
וממילא מה שרצה לחלק בין איסור דאורייתא של פריעת ראש לאיסור ק"ש דרבנן, אינו נכון, כי איסור דאורייתא אינו משום פריצות והרהורי עבירה, ולא מצאנו זה בשום מקום (ובוודאי שלא שייך זה אליבא דהרמב"ם הנ"ל) כי התורה לא כתבה טעם וכן בגמ' כתובות ע"ב לא כתוב טעם אלא שכך למדים מהפסוק, ורש"י בביאורו העיקרי מבאר שלמדים מהתורה שכך הוא מנהג בנות ישראל. וזה לשונו: "מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר".
ובוודאי שאי אפשר לבדות טעמים מלבנו (לאיסור דאורייתא של פריעת ראש) ומחמת זה לאסור פאה, שהרי היבי"א עצמו דחה בשני ידיים את המקרי דרדקי שלדבריו טעם כיסוי ראש הוא להבדיל בין רווקה לנשואה וממילא אסר פאה: "ובהיותי בזה ראיתי בספר מקרי דרדקי (בראשית אות ל"ה) שכתב... איסור תורה הוא שתצא אשה בפאה נכרית, כיוון שע"י כך אין היכר בין נשואה לפנויה, ותוכל לבוא לידי קריבה דגילוי עריות, מפני שנראית שהיא פנויה. ע"כ. ולענ"ד אין דבריו מחוורים כלל..." (וראה עוד לקמן מדברי היבי"א בזה).
אף אחד לא כתב שכתוב בתורה שבכתב שהטעם לאיסור פריעת ראש הוא משום הרהור, וכמ"ש רש"י שמדברי הפסוק רק לומדים שהיו מכסות את ראשן. אבל בחז"ל מבואר הטעם ששער באשה ערוה. וקול באשה ערוה שאמרו חז"ל וכי אין זה משום הרהור?
היבי"א דחה את הטעם שצריך שיהיה הבדל בין רוקה לנשואה, אבל חיזק את הטעם של פריצות והרהור עבירה מדברי פוסקים רבים.
וממילא אין שום טעם לבוא ולחלק חילוק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא, כי השאלה כאן היא שאלה פשוטה, האם שיער גורם להרהור או אינו גורם להרהור? ובזה כתב היבי"א מפורש, ששיער בימינו אינו גורם להרהור, היות והנשים מצויות בינינו, ואין שום חילוק בין שיער הבתולות לשיער הנשואות (אלא שגילוי שיער הנשואות הוא דאורייתא וזה אי אפשר להתיר למרות שאין שום הרהור).
כמובן שיש לחלק, הרב עובדיה לא החליט ששער אינו גורם הרהור – אלא בקושי צירף זאת לס"ס דרבנן לקולא.
ומכל דברי הכותב נראה שלא הבין כלל את עצם הסתירה, אלא חשב שיש כאן שאלה, מדוע בק"ש להתיר ובפריעת ראש להחמיר. ולא היא, אלא הסתירה היא שאי אפשר לאחוז את החבל משתי קצותיו, מצד אחד להתיר ק"ש מפני שאין הרהור כלל בשיער (וכפי שהאריך היבי"א להביא מדברי האחרונים שהנשים נמצאות תדיר בינינו ואין הרהור גם בנוגע לדברים אחרים), ומצד שני לאסור שיער מחמת שהוא גורם הרהור. כי זה סתירה מיניה וביה.
יפה שאתה מורה לרב עובדיה איך לפסוק. כנ"ל "חכם" ענה יפה שבק"ש אמר ספק דרבנן לקולא - ובפאה נכרית ספק דאורייתא לחומרא, וכמצוי בכל הפוסקים, ואין כאן אחיזה בשתי קצוות כלל.
מדברי הגר"ע משמע בפשטות שאין הרהור בראיית שיער הנשים הנשואות, כיוון שהתרגלו לראותן, ואין שום הבדל בינן לבין שיער הבתולות, וקל וחומר פאה נכרית שהיא כבגד, ואפילו אינה השיער עצמו שאותו אסרה התורה. וקל וחומר שגם אצל הנשים הכשרות התפשט חבישת הפאה, ומדוע נאמר שיש הרהור בזה.
ועל כל זה, הכותב הנ"ל אינו עונה כלל.
הרב עובדיה כתב את כל זה כדי לבאר את סברת הפוסקים שאמרו שאין הרהור בשער אשה בזמננו, אבל למעשה בפאה נכרית אמר ספק דאורייתא לחומרא.
מה שכתב בשם היבי"א ש"אולי שיער אשה בזמננו אינו גורם הרהור", אינו נכון. כי היבי"א כתב דבריו בהחלט, ולא בדרך שמא וספק, וזה לשונו: "יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה". ועוד: "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור".
הדגשתי את המילים הנכונות.
מה שכתב "ובודאי שלעניין איסור תורה של פריעת ראש, לא עלה בדעת אף אחד להקל מכח ספק דחוק כזה ולהתיר פאה נכרית הנראת כשערה ממש, דבזה ודאי י"ל ספק דאורייתא לחומרא". אינו ענין כלל לנד"ד, וגם חלק מהאחרונים שציטט בהערתו (כגון ערוך השולחן, חפץ חיים שהחמיר בנד"ד לגבי ק"ש מול שיער אשה נשואה, והחזו"א שהסתפק בדבר) הם עצמם התירו פאה, כי יש חילוק גדול בין פריעת ראש שהיא איסור דאורייתא, לבין פאה שהיא איסור דרבנן ע"פ רוב ככל הפוסקים האוסרים, כפי אשר יראה הקורא שכל טעמי הגר"ע לאסור הם מדרבנן ולא מדאורייתא.
וממילא אין שום קשר למה שכתב שספק דאורייתא לחומרא. וגם מה שכתב שלא עלה על דעת אף אחד להקל, המציאות היא בהיפך, שעשרות פוסקים כתבו להקל, ואף אחד מהם לא אסר פאה נכרית משום הרהור.
כפי שכתב "חכם" בסו"ד הם התירו פאות מסוימות מפני שלדעתם אינם נראות כשער ולכן אינן גורמות להרהור. ואכן לא עלה על דעת אף פוסק להתיר פאה הנראת כשער ממש וגורמת להרהור.
[לא הבנתי למה כתבת שלפי היבי"א הטעמים לאסור הם רק מדרבנן, היבי"א כתב מפורש שפאה נכרית אסורה משום ספק דאורייתא (כפי שהביא חו"כ גופיה בסתירה ו’)].
וגם מה שבשטף דבריו הביא אחרונים שחלקו על היתר הגר"ע בלשונות חריפים, "אמנם מר אבי התרעם מאד על טעות זה, וחשב זאת לדברי בורות", וכן "מגלים פנים בתורה שלא כהלכה", תמוה שלצורך איסור פאה הגיע עד זלזול בהגר"ע יוסף ובשיטתו להתיר ק"ש נגד שיער.
כנראה שבמחוזתך רגילים לטייח על האמת [כגון לומר שגם לדעת היביע אומר פאה באמת מותרת], אולם לא כן הוא "חכם" אשר מביא את כל האמת לפני הקורא.
[ולגוף העניין אין כל זלזול בכך שפוסקים קדומים חלקו על סברא בחריפות, ופוסק אחרון בא וחלק וצירף סברא זו לס"ס דרבנן (ואגב הח"ח והגרח"ע היו דורות רבים לפני היבי"א והם לא חלקו על היתרו)].
גם מה שהביא מהישכיל עבדי, אכן הישכיל עבדי לא נחית לזה, אבל כפי שכתבנו, גדולי הראשונים (הרי"ף והרמב"ם) לא סבירא להו שיש הרהור בשיער כלל, אפילו אם דרכו להיות מכוסה (שזה פלא, כי ההגיון אומר שכל דבר שדרכו להיות מכוסה, אע"פ שמותר בגילוי, מביא לידי הרהור. אבל זה מוכיח על שיטתם ששיער אינו כלום, ואין הבדל בין שיער המונח על השולחן לבין שיער המונח על הראש).
כנ"ל זה טעות בהבנת הראשונים.
מה שכתב שרוב פוסקי האשכנזים בדורנו לא התירו כל פאה, והצריכו שיהיה ניכר, אינו נכון. כי אלה דברים המופיעים רק בפשקווילים (ובכלל זה ספרים הבנויים על פשקווילים, כגון ספרו של הרב פאלק שהזכיר), שצ"ע גדול לגבי מהימנותם, ובוודאי אין להם גדר של פסק הלכה, ומטרתם העיקרית של מנסחי הפשקווילים הם לאסור כל פאה, אלא שהולכים סחור סחור ואוסרים את כל הסוגים והמינים, או "נראית כשיער" (וכי יש פאה שאינה נראית כשיער? גם פאה סינטטית נראית כשיער). וממילא אין לבנות תילי תילים על הפשקווילים הנ"ל, ולקבוע שאליבא דהחתומים, שיער של אשה מעורר הרהור.
והמעיין קצת בספרים, יראה שכל הדיון בענין פאה היה משום מראית העין (ולכן הגר"מ פיינשטיין בתשובתו התייחס כמעט רק לזה), וכל הויכוח בין האוסרים להמתירים היה על פאה שנראית כשערה ממש ואי אפשר להבחין (כלשונם של הפוסקים האוסרים דאז, לפני 200 שנה ולפני 400 שנה) ואת זה גופא המתירים התירו. והיום, לוקחים את סברת המתירים ומשליכים על האוסרים, ועוד הופכים את סברתם מענין מראית העין לענין הרהורי עבירה, כשאין קשר בין זה לזה. והיה פשוט לפוסקים שאם נפוץ חבישת פאה בקרב הנשים, אין בזה משום הרהור. ורק מיעוטא דמיעוטא מבין הפוסקים האוסרים כתבו לאסור משום הרהור (וגם זה בזמנם, שלא היה נפוץ).
כפי שהגדיש "חכם" בדבריו: גם רוב פוסקי האשכנזים בדורנו לא התירו כל פאה נכרית - אף כזו הנראת כשערה ממש, אלא הצריכו שיהיו בפאה סימנים ניכרים לכך שאין זה שערה [ולא מטעם מראית העין].
ועי"ש המקורות שהביא דוקא מהפוסקים שהביאם החו"כ כמתירים, וגם ביבי"א הביא כמה וכמה פוסקים מלפני מאות שנים שכתבו לאסור מטעם הרהור כגון (מה שמצאתי ברפרוף קצר כעת בלי פתיחת הספרים אלא רק בראיית לשונם במה שציטט שם ביבי"א): מהר"ש קלוגר, מהרי"ל דסקין, חסד לאברהם תאומים.
גם הפוסק המתיר הישכיל עבדי, דן בזה מטעם הרהור והבין שכן הוא טעם האוסרים. כמובא ביבי"א.
וכדאי לך גם לעיין בספר לבושה של תורה שהזכיר "חכם" – אף שהנך מזלזל בא [ובאמת לענ"ד הוא הספר הכי טוב בהלכות צניעות שנדפס עד זמננו].
וכבר העיר הגאון רבי יהודה הרצל הנקין שליט"א, בשו"ת בני בנים, על הרב פאלק הנ"ל שליקט פשקווילים בספרם:
"קבלתי בתודה העתק ההערות בעברית לקונטרס בלועזית "עוז והדר לבושה" ממחבר שו"ת מחזה אליהו שליט"א.
לפני כעשר שנים כתבתי לו בענין אחד ונדפס בשו"ת בני בנים חלק ב סימן י"ט אך לא קבלתי תשובה, וכעבור כמה שנים פגשתיו כשבקרתי בקהילתו.
ועיין בבני בנים חלק א סימן ל"ט שכתבתי לרב אחר משם שגם כן חיבר קונטרס בלשון האנגלית, וסמך על מקצת גדולים לאסור על כל העולם, וכמו בהערות הנוכחיות באות א, שהעתיק קול קורא שיצא בארץ ישראל שיש בו צרוף הלכות ברורות עם ענינים שאינם בשלחן ערוך, כמו חיוב גרביים ואיסור שסע בחצאית ארוכה. והוא עצמו כתב באות י"א שגרביים הן מהרגשת הצניעות של נשים, ומשתנה ממקום למקום.
ואין מורים מתוך קול קורא, כי אחד מחבר את הנוסח ומחתים אחרים, ורוב החותמים סומכים על החותמים הראשונים בלי להתעמק בפרטים, ואי אפשר לעמוד על מקור הדברים וסמכותם, ותשובה מנומקת אחת שווה כרוזים הרבה אפילו כשחתמו גדולים על הכרוז עצמו וכל שכן כאן שרק היה למראה עיניהם".
כמו כן, בדרך כלל אותם הרבנים החתומים על הפשקווילים אינם טורחים להכחיש (ורואים בפועל שגם לא הועיל למי שהכחיש, ואדרבה הטרידוהו יותר), אבל מתוך הכחשתם ומחאתם של רבנים בודדים אפשר ללמוד על תמונת המצב הכללית.
ואציין רק דוגמא אחת, מתוך הספר "ועלהו לא יבול" (תשובות הגרש"ז אויערבאך זצ"ל חלק ג' עמ' ע'-ע"ד), מפי נכדו:
"בשנה האחרונה לחייו של סבא, פורסמו מודעות בענין צניעות במלבושי נשים, שכתוב בסופן שהמכתב היה למראה עיניו של הגרש"ז אויערבאך. היה נשמע מניסוח הדברים, שכל מה שכתוב במודעה היה בהסכמתו. זכור לי שסבא הקפיד על כך ששינו את מה שאמר, וכתבו שם דברים לאיסור, דברים שחשב ואמר בפירוש שמותר".
"התפרסמו גדרי צניעות בפאות נכריות של נשים, שהתייחסו לצבע הפאות, לאורכן, לצורתן וכו'. גם שמו של הרב הוזכר ביחס לגדרים אלו [זוהי לשון עדינה, ורוצה לומר שהיה בין החתומים שם]. שאלתי את הרב ביחס לגדרים השונים שהתפרסמו: האם זה נכון שאסור שפאות נכריות תהיינה בצבע כזה וכזה? וענה: 'אני לא יודע'.
המשכתי לשאול אותו על גדרים נוספים שהתפרסמו, האם כך נכון לומר? על כל ענה לי הרב: 'אני לא יודע, אינני מבין בזה'. לבסוף אמר לי: אני לא יודע לומר לך גדרים בענין פאות נכריות של נשים, אך הכלל הוא שמה שבנות ישראל הכשרות נוהגות - זה בסדר".
עד כאן לגבי פשקווילים ודומיהם, ואין להאריך.
כל זה אינו עניין לנדוננו [וייש"כ שאתה מוציא לעז על גדולי הדור לומר שהם חותמים בלי לקרא את הכתוב], ומ"מ אעיר שהראני "חכם" בכתביו על הסתירות הבאים, שתלמיד הגרשז"א - הגר"א נבנצל במשנ"ב שלו, וכן בנו הגר"ש אויערבך [במכתב בזמן הפאות מהודו] כתבו שלכתחלה דעתו של הגרשז"א היתה לאסור אף שבני ביתו לא כ"כ נשמעו לו.
מה שכתב ש"שיטת המחבר שכל פאה מותרת" אינו נכון, וזה נוגד מה שכתב במפורש בספרו ובהקדמתו, וכל מהלך דבריו הוא שאין הרהור בשיער, כדבריו המפורשים של הגר"ע יוסף זצ"ל, ולגבי היתר כל פאה יש לדון האם אותה פאה חריגה באותו מקום, ואם חריגה היא - אסורה. ולא שהפאה מעוררת הרהור אלא שהפאה החריגה מעוררת הסתכלות באותה אשה, ואם היא יפה, ממילא פניה מעוררים הרהור, שעל זה נאמר "ולא תתורו".
ממה שראיתי דעת המחבר שאין איסור גם בבגדי צבעונים שגורמים הרהור.
וכן מה שכתב שהגר"ב זילבר חתם על מכתב - הרי זה עורבא פרח, כנ"ל. דיש ספק גדול אם בכלל חתם על המכתב, ועל איזה מכתב חתם (כפי שהגרמ"י לפקוביץ התרעם נוראות על זה שחתם על מכתב, ולבסוף שינו לגמרי את המכתב והשתמשו בדבריו שהוסיף על המכתב ובחתימתו לדברים שהם היפך דעתו).
י. מה שכתב שהגר"מ שטרנבוך חזר בו, כבר התברר ע"י בני ביתו ובני משפחתו (והקוראים מוזמנים לברר זאת) שספרו "דת והלכה" יצא לאור בשנת תש"ל ומאז לא הוציאו שוב לאור, אע"פ שאזל מהחנויות, היות והתקבל לראב"ד העדה החרדית ושם לא נהוג כלל בזה, ולכן דרשו ממנו לא להוציא לאור את הספר שוב, וגם אשתו שנהגה לכסות בפאה ע"פ הוראתו שזה עדיף, החלה לכסות במטפחת (אבל בנותיו ונכדותיו מכסות בפאה) היות ודרשו ממנו זאת, אבל עד היום הוא מפנה את השואלים לעיין במה שכתב בספרו דת והלכה.
ומה שכתב בתשובות והנהגות, כוונתו בעיקר ל"פאה מפוארת" דהיינו בולטת וחריגה שגורמת להסתכלות בפניה וכנ"ל. ואמנם ערווה לק"ש אין כאן, ופשוט, אלא שכתב בדרך איום וגיזום למנוע לקנות פאות כאלה.
ומה שהניח הכותב שהפאות השתנו ב30 שנה האחרונות, יעויין בספר "דת והלכה" שכבר שם דיבר נגד הפאות הפרוצות, ויעויין בפשקווילים שיצאו באותו הזמן, על פאות קאסטם וכו' וכו', ועולם כמנהגו נוהג, ועוד לפני 60 שנה היו פאות כאלה.
יא. מה שהביא בשם הגר"ג ציננער, אמנם כך כתב, אבל אינו נכון (והגר"ע יוסף דחה זאת, כנ"ל) ואין שום רמז בחז"ל או בראשונים שכוונת התורה להבדיל בין אשת איש לפנויה, ובפרט שלשון הגמ' בכתובות (עב.) "אזהרה לבנות ישראל", משמע רווקות ונשואות, ולא מוזכר כלל שצריך להיות היכר בין נשואה לרווקה, או שמטרת האיסור להיכר ביניהם, וכן כתב הב"ח (אה"ע כ"א), וכן פשט לשונם של הרמב"ם והשו"ע "אחת פנויה ואחת אשת איש", וגם הטעמים שנאמרו בגמ' לאסור גילוי שיער, אם משום ניוול (בכתובות שם) שזהו עיקר הטעם, אם משום קללת חוה (עירובין ק ואם משום שיער באשה ערוה ששיבחו הכתוב (ברכות כד.), שייכים בין בנשואה ובין ברווקה. ורק מפני המנהג הרווח בימינו שרווקות יוצאות פרועות ראש, נדחקו האחרונים בביאור הגמ' ובביאור דברי הרמב"ם.
אמנם ידוע שבזמננו כל הכותב בענין היתר פאה חייב להוסיף בגינוי הפאות הפרוצות, וזה מה שעשה הרב הנ"ל... (כמדומני שסתר אפילו דברים שכתב באותו מאמר, או שצ"ע בכוונתו) וכפי שכתב הרב זאב שכטר בקובץ אור ישראל: "שח לי אחד מחשובי המוצי"ם שליט"א, שגם הוא בירר ענין זה להיתר ורצה לפרסמו בכתב, וידידיו יעצו לו שכדי להימנע מלהיות מוחרם בחוגים מסוימים, יעטוף את הדברים בתחילתם ובסופם ובאמצעותם בדברי מוסר וקנאות על הפאות הבלתי צנועות. ונכנס לשאול בעצתו של אחד מזקני גדולי הדור זצ"ל, שכל ישראל השכימו לפתחו לקבל הכרעותיו וברכותיו, והוא זצ"ל השיב כדלהלן "איני מבין למה כל מי שכותב בענין זה ונראה לו שמצד ההלכה אין איסור מוחלט בפאות, מרגיש חייב לשלם "מס כתיבה" (בביטוי הזה השתמש) ולהוסיף איזה שהוא גינוי לפאות הפסולות. זהו נושא אחר לגמרי ואינו קשור בשום צד לויכוח ההלכתי המתחייב בכל נושא הטעון בירור וכדרכה של תורה, והרבנים הסבורים שאין איסור מצד ההלכה לחבישת פאה נכרית אינם אחראים על הלובשות פאות פסולות יותר מאשר אחראים לכך הסבורים שאסור באיסור מוחלט".
אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואם כך כתבו הגר"מ שטרנבוך והגר"ג ציננער, אין טעם להכניס דברים אחרים בפיהם.
ומה שכתב "הגר"י שיינפלד שציטט כמיקל, באמת מחמיר", זה אינו נכון, כי המחבר לא ציטט אותו כמיקל, ולא הביא אותו כמיקל, אלא כאשר דיבר על יציאה בתכשיטים לרשות הרבים, הביא את דבריו בענין זה. למרות שגם בפועל אינו מחמיר אלא לבעל נפש וכו', כאשר ציטט הכותב, ועוד כתב בספר אוסרי לגפן (חלק ט' דף קע"ה ואילך): "לא גרעה פאה מבתולה... נתבאר ע"פ הירושלמי והזוה"ק דהעיקר שיש בנשואה ענין סגולי, וזה לא שייך בפאה. ואפי' לדרישה וסיעתו (הרמב"ם והב"י) ולפי מה שפירשנו בדעתם שיש סברא בנשואה, יש לומר דהני מילי כשהשיער מגולה באופן משונה, מה שאין כן כשכך המנהג ואין משהו היוצא מהרגילות, גם הם מודים. ואף שלשיער עצמו לא תועיל סברא זו, דהא דת משה לא תלוי במנהג, מכל מקום הפאה לכ"ע הוי רק בגדר דת יהודית, דכן מועיל המנהג". וחבל שהכותב נגרר אחר 'שקר החן' שהמציא השמטות מדומות מעין אלה. ובספר חו"כ ישנן ראיות רבות מדברי הגר"ע יוסף בספריו המאירים, לדוגמא מה שכתב ש"דאורייתא היא" אינו מוכרח והביא כמה דוגמאות לכך (יחוה דעת חלק ה' סי' ס"ב). היעלה על הדעת להקשות שהמחבר "השמיט" שם מה שאוסר פאה נכרית?
בהחלט יעלה על הדעת לתמוה למה השמיט, הרי הוא מביא ראיה מדבריו שאין לחשוש להרהור בפאה נכרית - והוא גופיה סובר שאין להתיר פאה כזו.
מה שכתב לחלק בין שיער שחוץ לצמתה שהוא "נגרם הרהורו מחמת כיסויו", לבין גילוי הראש שאסרה תורה "מפני יופיו הגורם הרהור עבירה", כל זה אין לו מקור כלל, ואי אפשר להמציא הגדרות ועל פיהן לחלק חילוקים. כי אין מקור שהתורה אסרה את השיער מחמת יופיו וזה גם לא יתכן בצורה הגיונית (כי מאי נפק"מ בין בתולה לנשואה, והכיצד נשואה בת 90 אסורה, כשלכ"ע השיער אינו יפה, ורווקה בת 30 מותרת), ואם השיער אסור מחמת יופיו, אז יש להקשות כיצד השיער שחוץ לכיסוי אינו אסור מחמת יופיו? (דהרי התירו מה שחוץ לצמתה) הרי כל יופי השיער הוא זה דוקא שיוצא מהכיסוי ונמשך...
כנראה שהחפץ חיים לא מקור לדידך. ופשוט שעיקר ההרהור בכל שער הראש ולא בקצת שער שיוצא – ומוכח כן מהא דלא אסרתו תורה כמבואר במהר"מ אלשקר.
אלא האמת היא שמדאורייתא אין בשיער הרהור כלל, ולא משום הרהור או יופי הוא נאסר, וחז"ל במסכת ברכות כ"ד למדו ששיער באשה ערווה מהפסוק בשיר השירים, והראשונים שם חידשו שכל ענין שיער באשה ערווה הוא רק בשיער הרגיל להתכסות, וממילא רווקות הרגילות לגלות, אין בשערן משום ערווה, וממילא שיער היוצא חוץ לצמתה (והצמה עצמה, כאשר היו רגילות לגלות בזמן ההוא), אין בהם משום ערווה, כלומר שאין בהם הרהור כלל.
וע"פ יסוד זה הסיק הגר"ע יוסף שאין נפק"מ בין אשה נשואה הרגילה לגלות שיער לבין בתולה, וכמו שבשיער הבתולות לא עולה על לב מאן דהו לאסור כנגדו ק"ש (גם אם ארוך ומתולתל וכו') כך גם בשיער הנשואות. וזה לשון הגר"ע יוסף:
"לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור, כדי לאסור לומר כנגדן דברים שבקדושה, וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' ע"ו) דהני מילי בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. וכן בקולה לרגיל בו. וכ"ה בהגמ"י (ספ"ג מה' ק"ש). ובמרדכי (פ"ג דברכות סי' פ'). וכן פסק הרא"ש והטוש"ע לגבי שיער בתולות".
על זה כבר השיב "חכם" בפרט בהערה 6.
ותימה על הכותב שמצטט אחד הפוסקים שכותב "אוי להם לאותן הפוסקים המתירין שורה אחת של שערות"... כאשר הגר"ע יוסף כתב להתיר (גילוי שתי אצבעות וכו'). וזאת פעם שניה בשטף דבריו שהגיע לזלזול בהגר"ע יוסף, ולא חלי ולא מרגיש.
כנראה שבחפזונך שגית בפתיחת הראשי תיבות וא"ל, וכצ"ל "א"ל[=אין להקשות] לאותן הפוסקים המתירין שורה אחת של שערות...". ויהיה זה פורים תורה....
מה שכתב שיש לחלק בין שיער היוצא חוץ לצמתה כפי שכתבו לחלק בשם החפץ חיים, גם אם יתכן שאפשר לחלק כך, אבל עסקינן בשיטת הגר"ע יוסף, והוא אינו מחלק כך, וגם בכל שיער ראשה מתיר משום שאין הרהור.
מהיכן דברי נביאות אלה שהיבי"א אינו מחלק כן??
מה שהקשה הכותב על מרן הגר"ש משאש, שנתן דבריו לשיעורין, שאם כיסתה האשה את ראשה במטפחת, אסור לה מעתה לחבוש פאה (שבזה גם הגר"ע יוסף מודה שמותרת לחבוש פאה, שהרי התיר בגרושה ואלמנה שעד עתה התרגלה לכסות במטפחת). זה אינו, כי הגר"ש כתב לרווחא דמילתא, שבשלמא אשה שהתרגלה לכסות במטפחת, אפשר לומר שאם תכסה פתאום בפאה, יהיה הרהור, אבל אשה שעד עתה ראשה היה גלוי כמנהג הבתולות, ומעתה מכסה בפאה, מהיכי תיתי לומר שיש כאן הרהור.
אפשרי. אבל הגר"ש משאש לא כתב להתיר רק לנשים שעדיין לא כיסו ראשן.
כל מה שכתבו ספרי זמננו בטעם חיוב כיסוי הראש לאחר הנישואין (כגון לבושה של תורה שליקט דברים כגון זה מספרי זמננו) הם רק בגדר "לשבר את האוזן", דברים שמסבירים לנשים המתקרבות לדת, ומשכנעים אותן לכסות הראש ע"י דברים אלה. אבל לכל הדברים הללו אין שום יסוד בחז"ל ובראשונים, ויש רק הסבר ע"פ סוד.
והגאון האדיר רבי נחום רוטשטיין ראש ישיבת נזר התורה, כתב הביאור, ואגב זה, מה החילוק בין שיער לפאה: "בזמן הנישואין בצירופא דמדת החסד מצד האיש ומדת הדין מצד האשה, אז על האשה שהיא ככלה תעדה כליה משוך חוט של חסד, שעל ידה יבואו כל החסדים שבאים לעולם, ואז היא מכסה שערות ראשה שהדינים יהיו מכוסים ונכנעים והרחמים מנצח את הדין, וע"י זה היא משפיעה החסד לכל העולם... ואחר אודיעך כל זאת בין תבין, ביסוד השערה מסטרא דדינין היא השערה היונקת מהגומה שלה, אבל כאשר פסקה יניקתה של השערה, ובפרט כאשר היא מעם הדומה לחמור, שוב לית לן בה, ואדרבה מאחר ונגזר יניקתה נשברו הדינים, והבן".
והמקור היחיד שנמצא בראשונים הוא בתרומת הדשן שכתב שבאשה גלויית ראש יש "פריצותא דגברי", ויש כאלה שגילו את התה"ד הזה וששו עליו כמוצא שלל רב. אבל נפל פיתא בבירא, כי לא ידעו שבסימן רמ"ב כתב במפורש שאליבא דהרמב"ם חיוב כיסוי הראש הוא מדרבנן, ומה שכתבו בגמ' דאורייתא היא, כוונתם "רמז דאורייתא יש לה"... וממילא תה"ד לא בא לבאר "טעם התורה" בדבר שמהתורה אינו חיוב כלל. ובלאו הכי, הביאור הפשוט בדבריו הוא שאשה הרגילה לכסות ראשה, אם תפרענו ברשות הרבים יש בזה פריצותא דגברי, מחמת שרגילים לראותה מכוסה. ופשוט. ולא שהטעם מלכתחילה הוא משום פריצותא.
גם בזה אתה חולק על כל הפוסקים שכתבו שיש חשש הרהור בשער אשת איש, בלבושה של תורה הביא שבעה טעמים עם מקורות מחז"ל לחילוק בין רוקה לנשואה.
מה שכתב שהגר"ש משאש יחידאה הוא בזה, שמצווה וחובה על הנשים להתקשט, ואיסורא איכא, הרי עינינו הרואות שכל הנשים יוצאות בימינו בבגדי צבעונין לרשות הרבים, ומתלבשות ומתקשטות בטוב טעם בצאתן לרה"ר (ומכללן אשת חבר, הרבנית מרגלית ע"ה, שבוודאי שלא עשתה דבר וחצי דבר שהרב אסר), ולמרות שגמ' מפורשת היא שמעבירין קמיה בגדי צבעונין ובא לידי קרי כי נזכר באשה המלובשת בהן, וכן רש"י מפורש בפרשת ויחי, שהאשה לובשת בגדי צבעונין כדי להסית עיני הזכר להסתכל בה, וכו'. והגר"ש משאש כבר ציין זאת בדבריו וכתב להרב משה לוי שמסתמא גם רעייתו נוהגת כן, ככל הנשים.
נשים נחשבות לפוסקים היכולים להוות חברים לפסיקת הגר"ש משאש זצ"ל? [ואם תרצה אפשר גם לצטט כאן באריכות (אילו הייתי נוהג כדרככם) את דברי היבי"א שאין ללמוד מנשות האדמו"רים].
ומלבד שעינינו הרואות שכך נוהגות כל הנשים ואין פוצה פה ומצפצף, תמוה מאוד שהכותב מכנה "יחידאה" את מי שבמאמר הנ"ל עצמו יש לו חבר, כגון הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל שכתב בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ז): "אשה מותרת לצאת בבגדי צבעונין, אף שמדינא אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה, אפי' בתלויות בכותל... וכן ביו"ט משמחה בבגדי צבעונין, ולא אמרו שצריכה להתלבש בחוץ בבגדים שחורים. וכל הפרק במה אשה יוצאת המדובר באיסור יציאה בשבת בתכשיטין, משמע דבחול שרי ולא חוששין להסתכלות, דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלים בכוונה על נשים". עכ"ל.
ושם בסי' מ"ח כתב עוד: "ומה שמעכ"ק שליט"א כותב פשיטא שגורם הרהורים רעים שאסור מן התורה "ולא תתורו" וכו', הלוא גם בגדי צבעונין של אשה גורם הרהורים ואסור להסתכל גם כשתולין בחוץ, והלא אין לך דבר שגורם הרהורים יותר מיופי האשה שע"ז נאמר בעיקר ולא תתורו, וגם אסור משום "ונשמרת" כמבואר בע"ז (דף כ') באשת איש אפי' מכוערת, ואפי' הכי נשים יוצאות בגילוי פנים".
ובאותו מאמר יש עוד מקורות רבים מחז"ל ופוסקים, לבד ממנהג ישראל הפשוט, שכל אשה בצאתה לרחוב מתקשטת כפי יכולתה. אלא שכמובן, אסור לה ללבוש בגדים חריגים ובולטים, שיגרמו להרואה להסתכל בה.
על ראיית האז נדברו כבר השיב בלבושה של תורה.
וממילא מה שכתב "שגם הגר"ש זצ"ל לא התכוון לבגדים כעין מה שהזכיר בעל המאמר", לא מובן לאיזה בגדים כוונתו, ועל איזה בגדים דיבר בעל המאמר, שהרי ראיית פני האשה היא היא המביאה הרהורים ולא הבגדים שעליה, כפי שכתב הגר"ב זילבר, ומה שאמרו בגמ' מעברינן קמיה בגדי צבעונין, כוונתם שע"י זה יזכר באשה הלובשת אותם ויהרהר בה, וכפי שכתב רש"י, שע"י בגדי צבעונין היא גורמת לאדם להסתכל בה, וראיית פניה היא המביאה לידי הרהור.
ולכן אם האשה מתקשטת או מתלבשת בבגדים חריגים ובולטים, היא הגורמת בכח לאנשים להסתכל בה (ואין נפק"מ אם חובשת רעלה או חובשת בגד מפואר, כל עוד הבגד חריג הוא גורם הסתכלות) ותתן את הדין על המסתכלים בה.
ז"ל החו"כ: יש להביא ראיה להיתר הפאה מהא דאסור להסתכל בבגד צבעוני של אשה, דאיתא בגמ' (עבודה זרה כ:) "ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה... א"ר יהודה אמר שמואל: אפילו שטוחין על גבי כותל". וכתב רש"י, "לא בבגדי צבע של אשה - שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה" (ועוד ביבמות (דף עו.) "אמר אביי: מעברינן קמיה בגדי צבעונין", ופרש"י: "בגדי צבעונים של אשה, והוא מהרהר באשה ונקרי"). ולמרות שזה גורם הרהורים ומייפה את האשה, וגם האשה לובשת זאת בכוונה שיסתכלו בה הגברים (כדכתב רש"י בפרשת ויחי עה"פ "בני אתונו": "וצבעונין הוא לשון סותה שהאשה לובשתן ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה"), לא אסרו לאשה ללבוש בגדי צבע, וכן הביא הבית יוסף (או"ח סי' תקכ"ט): "ובפרק ערבי פסחים (קט.) תנו רבנן, חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל... ר' יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, אנשים בראוי להם, ביין. ונשים בראוי להן, תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין". וחובת הגבר הוא שלא להסתכל בזה. ורק בגד אדום נאסר ללבישה, מפני שהוא בולט לעין.
ברי לי שהגר"ש משאש לא התיר ללבוש בגדי צבוענין שגורמים לרואה אותה לבא לידי קרי. ואגב מהבית יוסף אין שום ראיה שמותר לאשה ללבוש את בגדים אלו ברה"ר.
ותימה גדולה על הכותב שתלה בוקי סריקי בכותב המאמר, ועוד הרבה להשמיצו בזה"ל "מצא לו איזה ציטוט עם השמטות ודילוגים" לגבי מה שכתב בשו"ת שירת בן הלוי, שהרי הציטוט הובא בשלימותו ללא דילוג וללא השמטה מתוך הקטע, והציטוט הובא כסייעתא לסברא על צורת הלבוש הנהוגה כיום אצל 99 אחוז מהנשים החרדיות, ללא קשר ללבישת פאה נכרית (וממילא לא שייך מה שהביא ממנו שאסר פאה נכרית חדשה או ישנה) וללא קשר לבגדים המבליטים את חלקו העליון של גופה, אלא כסייעתא לדברי הגר"ש משאש: "גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפים האשה מאד. האם נאסור להם?"
ולא שהגר"ש משאש צריך סייעתא מאיזה מחבר בן זמננו, אלא שאותו מחבר שליט"א היטיב להסביר את הדברים בשינוי צורת הלבוש ובכך שהעין התרגלה בהם ולכן אין פוצה פה ומצפצף, ואף אחד מהפוסקים לא אסר את צורת הלבוש כיום.
כפי שכתב "חכם" [בהערה 9] בשו"ת שירת בן הלוי האריך לדחות בתקיפות את דברי הגר"ש משאש שמצוה לאשה להתייפות לכל העולם.
ועוד תגדל התימה, כשהמילה "גרביים" לא הוזכרה כלל במאמר, והכותב המציא בשם מחבר המאמר שבא להתיר "גרביים דקות". וצ"ע גדול.
כנראה חפשת את המילה גרביים בשתי יודי"ן תחפש ביו"ד אחת.
עוד בא לתרץ בסיום דבריו שבאלמנה וגרושה חיוב כיסוי הראש הוא דרבנן, וספק דרבנן לקולא, ובצירוף דעת המתירים פאה נכרית לנשואה.
וזה מעין תירוצו הראשון לחלק בין ק"ש דרבנן לפריעת הראש דאורייתא (אלא ששם חילוקו גם לא היה נכון, כי פאה איסורה מדרבנן לרוב ככל הפוסקים האוסרים וגם מה שהביא הגר"ע ביבי"א, ועל אחד שכתב שהוא איסור תורה, דחה הגר"ע דבריו וכתב שאינו נכון), ואין זה מתרץ מאומה, כי השאלה היא האם יש הרהור בפאה או אין הרהור בפאה, והכיצד אשה שעד עתה היתה רגילה לכסות שנים רבות במטפחת וכך התרגלו לראותה כל סובביה ושכניה, תכסה מעתה בפאה ואין הרהור כלל. ומה מועיל לחלק ולומר שחיובה מדרבנן או ספק דרבנן לקולא.
אכן ספק [שמא הלכה כהפוסקים שיש הרהור] בדרבנן לקולא.
ומה שניסה לומר שבפנויה אין חשש להרהור, תימה איך מביא מהספר "לבושה של תורה" (ששם זה פיטומי מילי בעלמא, נגד גמרות מפורשות ורמב"ם ושו"ע שכולן דיברו על נשואה ופנויה יחדיו כנ"ל) ועוזב את היבי"א עצמו שכתב במפורש שאין שום הבדל בין פנויה לנשואה לענין זה, ודחה את הספר 'מקרי דרדקי' שרצה לאסור פאה משום שחושבים שהיא פנויה ובאים לידי הרהור. וכתב "שגם בפנויות יש איסור לאו דקריבה דג"ע, ואיסור כרת בביאה. ומה לי איסור כרת או איסור סקילה".
והגדיל הגר"ע וכתב עליו ש"אין דבריו מחוורים כלל".
אין קשר בין הטעם שלא תדמה לפנויה, לזה ששער אשת איש אסור מן התורה מפני שיש בו הרהור [כנראה שעל פנויות התורה לא אסרה מאחד מהטעמים שכתב בלבושה של תורה הנ"ל].
הכותב סיים דבריו בהערה האחרונה שהילקו"י היקל בחצר שהוא דרבנן, כי אין חובה לכסות הראש בחצר אלא מדרבנן. וציין לאוצר דינים עמ' תשפ"ט. ונפלאתי מאוד, שהרי בחצר (היחיד) ובבית אין חיוב כיסוי גם מדרבנן, וכך סוברים רוב ככל הראשונים, אלא שיש מנהג להחמיר ע"פ הזוהר.
ופתחתי את הילקו"י בפנים וראיתי שלא מיניה ולא מקצתיה, ואכן כתב שמעיקר הדין מותרת לגלות בבית (והוא הדין לחצר דלא שכיחי בה רבים), ומה שהיקל אינו כדברי הכותב, אלא שתלבש פאה במקום עבודתה, ובדרכה ברשות הרבים תניח עליה כובע, כך שלפחות ברה"ר תהיה מכוסה. וציין להוראת הגר"ע זצ"ל.
ואין זה אלא קולא בעלמא, שהרי במשרד גם פוגשת בכל הנכנסים ויוצאים (ואין דין המשרד כדין חצר דלא שכיחי בה רבים). ויותר מזה היקל הגר"ע להרבה זוגות נשואים (אמרו לי שהרב ינון יונה העיד על עשרות זוגות שהיקל להם), ובספר מעיין אומר חלק ט' הביא כמה מקרים מפורשים שהתיר פאה נכרית לנשואה.
ולדעתך שאין חובה לכסות את הראש כלל בחצר, מדוע לא חשו לנכנסים והיוצאים המסתכלים עליה [ובודאי בזמן חז"ל גם לשיטתך היה הרהור]?
אכן פאה נכרית עדיפה מכלום גם לדעת מרן זצ"ל, ואכן במקום צורך גדול מאד, היה הרב עובדיה שולח את השואלת לרב שמתיר פאה נכרית [כפי ששמעתי משם הרב ינון יונה] (ולא ככמה "מחזירים בתשובה" בדורנו שגרמו לנשים מתחזקות שלא לכסות ראשן כלל).
ובוודאי שזה סותר את מה שכתב ביבי"א שהפאה גורמת הרהורי עבירה, דמהיכי תיתי להתיר לאשה שאינה מוצאת חן בעיני בעלה (כי אפה ארוך... וכדו') להכשיל את הרבים בהרהורי עבירה באופן תמידי, על מנת שתמצא חן בעיני בעלה כשרואה אותה לפרקים? ומילא שתלבש פאה בבית לעיניו, אבל ברה"ר?
כד. ועל כן מוכרח ליישב (וזה מיישב את כל הסתירות הנ"ל) שכהוראה לרבים ראה הגר"ע יוסף זצ"ל להחמיר ולכן בדרשותיו הרבה לדבר על זה כדי שההיתר לא יהיה נפוץ כל כך, ולכן גם בתשובתו אסף כל שיטות וטעמי האוסרים למרות שהוא עצמו לא סבירא ליה כך (כפי שראינו שבמקומות אחרים התיר מעין זה ממש), אבל בהוראה ליחיד הנצרך, היקל, דהיינו הלכה ואין מורין כן.
הרב עובדיה מעולם לא נהג בדרך זו כשהדבר מותר הוא הורה לכולם להתיר. ואף בדברים שמותרים בשעת הדחק הודיע זאת בציבור, כגון במכנסיים לנשים. ומ"מ כאן מכיון וספק דאורייתא לחומרא לא גילה מקום להקל בזה כלל.
ואסיים דבריי שוב בברכת יישר כח להכותב הנ"ל, ואברכו שיזכה לברר מקחו של אביר הרועים הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בענין זה ובכל ענין.
חזק וברוך על ההערות המסייעות לליבון הנושא.
[אציין שאני אגביל את עצמי להשיב רק פעם אחת לכל הערה חדשה, מכיון וכפי שאני מכיר את המעיר (מפורומים אחרים) –דבריו מושכים וקשה מאד לסיים איתו וויכוח...]
שבת שלום!
(ההדשות לאורך ההודעה התבלבלו קצת משום מה)