הנה מה שציינתי בזה לעיל ואשתמטיתיה לכת"ר,
ראשית כל איני יודע למה הדבר כל כל חידוש לשואל שיחי'.
[אמנם לא שאלתי את פי הרב הנאמ"ן שיחי', וכמדומה שכתב בזה בספרו מגדולי ישראל חלק ג'. ולע"ע לא מצאתי שם].
ויעויין מה שאצרף כאן מדברות קדשו של הרב שד"ח זיע"א. ועפי"ז תשקוט הארץ.
ובר מן דין, כתב הגאון רבי חיים פלאגי זיע"א בספרו גנזי חיים (מערכת סמך אות כד, מהדורת שובי נפשי עמוד תז) שכתב משם הקדמונים נ"ע, שכשחכם בא לעיר ועושים סעודה לכבודו היא סעודת מצוה! כיע"ש.
ובודאי לחכם גדול כמו מרן זיע"א.... צא וחשוב מתי מוגדרת סעודה "סעודת מצוה", ברית מילה, פדיון הבן, סיום מסכת, חתן וכלה וכיוצ"ב. ובכל הני הנז' לא אומרים תחנון.... כיעויין ביבע אומר בחלק ד' (כמדומני סימן יא או יד). ועוד.
וא"כ כשחכם בא לעיר ועושים בעודת לכבודו הוי סעודת מצוה, ג"כ שם לא יאמרו תחנון...
(אסיפת דינים במערכת וא"ו אות ב', ובעיקר [חלק ז' עמ' 391 ע"א] באמצע העמוד) שכתב לחקור מי תיקן את הוידוי וכו', ובסוף דבריו כתב בזה הלשון: אמנם האמת אגיד כי לדעתי העניה יש לפקפק באמירתו בכל יום כי עיקר הוידוי הוא לאומרו בהכנעה ובכוונת הלב ולכל הפחות להתבונן במה שמוציא בשפתיו ועל כל הנה יתן את קולו בבכי ונחלי דמעות בעיניו על אשר הכעיס והקניט את בוראו ברוע מעליו את אשר אסר התיר ואת אשר שנא ה', אהב. והדאגה והיגון על זה יביאו להתחרט בלב שלם על כל אשר עשה ויקבל עליו שלא לשוב להרע עוד. ישפוך שיחה ידרוש סליחה על המים הזידונים אשר עברו עליו מיום היותו על האדמה ובוידוי כזה יתרצה עבד אל אדוניו ושב ורפא לו.
ועינינו רואות וכלות כי לפי רוב ההרגל בנוסח הוידוי הנאמר פעמיים בכל יום הרבה בני אדם כמוני אין איש שם על לב להתמרמר בבכי כפי התנאים הצריכים הנזכרים לעיל לא מינה ולא מקצתה ומי יתן ויבין מה שמוציא מפיו.
מחזיקנא טיבותא לידא דכי מטינא לחטאנו עוינו מכה באגרוף על החזה ולבו בל עמו לא בנחת ולא במיתון כי הרצים יצאו דחופים, וברגע כממריה רץ כצבי שלא לעשות רצון אבינו שבשמיים, ועד שלא יתחיל יסיים וכל כי הא ודאי חציפותא היא, והעדר טוב ממציאותו. וכל זה גורם רואה הרגל כי ל'ו רגל על לשונו כקורא שאר פסוקי דזמרה ופיטום הקטורת.
ואילו בנוסח הוידוי המיוחד ליום אדיר בימי שנה האדם יראה לעיניים כי יחם לבבו בקרבו ואף מי שאין עוד צועק ובוכה על כל פנים יאמר נא ישראל בקול בוכים בהתלהבות ויתמרמר בליבו בחרטה ותשובה. ואם היה האדם רגיל לאומרו בכל יום גם בו היה מתנהג כמשפט הראשון, לכן לדידי חזי לי מנהג יפה מנהג הקדמונים שלא לומר הוידוי כי אם לפרקים ביום תענית ציבור או בשני וחמישי ולא פעמיים בכל יום. אך אחר שכבר הנהיגו לנו אבותינו ואבות אבותינו לאומרו בכל יום וכונתם רצויה לעורר לב האדם לתשובה בכל עת ועונה, חלילה לנו להרהר אחר מעשיהם ומנהגם תורה, ומיבעי לן ליתובי דעתין לומר הוידוי בנחת ובכוונה והכנעת לבבנו הערל, והוא יתברך יטע בלבנו אהבתו ויראתו לב טהור יחדש בקרבנו ליראה אותנו כל הימים עכ"ל קודשו של רבינו השדי חמד.
ומינה תובין ותדון כהאי מאי. ודי בזה.
