• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

ברכת שעשה לי כל צרכי בתשעה באב.

כהן

Active member
ידוע שדעתו של מרן זצ"ל בשנותיו האחרונות לברך ברכה זו.
למעשה הדבר פלא, שלא מצאנו כמותו באף מקום כמדומני.
אם נתבונן נראה שדעת הרמב"ם, מרן השו"ע, רבינו האר"י והחיד"א [וכמובן עוד פוסקים] לא לברך [כל אחד מטעמו]
היכן מצאנו הלכה כזו לברך נגד כל גדולי הפוסקים הנ"ל שהם עמודי ההוראה בעם ישראל?
ועוד שמרן זצ"ל כתב שכן מנהגנו. וזה צ"ע דהא ודאי שהמנהג היה לא לברך ב200 שנה האחרונים ברוב קהלות הספרדים מזמנו של הרחיד"א ואילך, וגם מרן זצ"ל בעצמו כך נהג והורה עד שנותיו האחרונות, ואיך נהיה פתאום מנהג לברך?.
אמנם מהר"י ציאח כתב שנהגו לברך, אולם זהו רק בזמנו וגם לא ברור שכולם נהגו כן. ובכל אופן לאחר רבינו האר"י בד"כ נהגו כמותו בעניני תפלה.
ועוד שהרי מרן זצ"ל הסכים שאע"פ שלא קיבלנו הוראות האר"י ואמרינן סב"ל נגד האר"י - מ"מ בעניני תפלה קבלנו הוראות האר"י כנודע. וא"כ איך כאן הורה מרן זצ"ל לברך כנגד האר"י?. וצ"ע.
 
רק לצורך הבנה, היכן כתוב בש"ע שלא לברך?
ולגבי מה שקבלנו הוראות האר"י בתפילה, יש כמה הוכחות שאין זה כלל ברזל בכל מקום, אי"ה וכבודו מעוניין אכתוב לך את הראיות לכך
 
השו"ע בסי' מ"ו פסק כדעת הרמב"ם שאם לא הלך או לא ישן וכו' לא מברך, ועי' בחזו"ע ש[רוב] הראשונים והאחרונים נקטו בדעתו שלא לברך בת"ב.
לגבי האר"י - ברכת הנותן ליעף כח תוכיח, שאנו מברכים אותה אך ורק בגלל רבינו האר"י, וכפי שכתב החיד"א, וגם הכנה"ג שכתב ששמע שמרן חזר בו בסוף ימיו זהו משום שכך הוא עפ"י הקבלה, וא"כ איך אפשר לברך הנותן ליעף כח וגם שעשה לי כל צרכי?
 
המאמר מרדכי והקול אליהו והברית כהונה ועוד כתבו שהמנהג פשוט לברך, והם היו ב-300 שנים האחרונות. וכ"כ המ"ב ובשם הלבוש והא"ר והפמ"ג. ובדעת האר"י יש מח', והמטה יהודה והברכ"י כתבו שמברכים.
ואין הכרח ללכת אחר החיד"א (בקשר גודל) ודעימיה בפרט במקום שפסקו מחמת הקבלה, כי לדידן הלכה כהפשט. ובמקום מנהג ל"א סב"ל [ובכל מקום תקשה שאם יש חולקים א"כ אין מנהג מוחלט לברך, אבל על אופן זה גופא בא הכלל, ודו"ק]. ופשוט שקבלת הוראות האר"י בתפלה איננה מוחלטת. ואם מנהג קדום מבטל הוראת מרן, מסתבר שיבטל גם הוראת האריז"ל.
מרן זצ"ל נהג בעצמו לברך מימים ימימה, עוד לפני שהורה כך לרבים. כנראה קושיית כבודו היא כבדת משקל ומרן שקל אותה במשך שנים, אך לבסוף ברוחב דעתו גם הורה לרבים לברך.
ומה שהקשה מהנותן ליעף כח, אדרבה, משם הוכחה, ששם עיקר הטעם לברך הוא מחמת המנהג כיעו"ש, וה"ה הכא.
 
נערך לאחרונה:
עיין במצורף דחיית דבריך בענין האר"י נגד מרן, וראיות ברורות שהמנהג בדורות האחרונים כדעת האר"י ולא כדעת מרן בעניני תפלה וכדומה.
 

קבצים מצורפים

  • תשובה לדברי הרב יובל קורסיה בענין קבלת הוראות האר.pdf
    310 KB · צפיות: 8
להרב הכהן ה"י.
על ראשון ראשון, סו"ס אין זה נגד מרן באופן מוחלט, וכמה וכמה אח' כ' שכך המנהג כמב' ביבי"א. ולכן דייק מרן שם וכ' ומכיון שאין לנו הוכחה ברורה וכו'.
ועל השנית שטען שאף שהוא מנהג קדום מרן דחה המנהג להדיא, התשובה פשוטה, כי מרן כתב כן גם כלפי מנהגים שידע מהם ולפי דעתו אינם נכונים, וכתב שאינו מחייב את השומעים דבריו לבטל מנהגם, ודו"ק בהקדמתו היטב.
ועל השלישית, מדבר שקר תרחק, מרן האריך שם הרבה לבסס המנהג הקדום ולא רק מס' ויקרא אברהם וכו'. ומה שתלה במילת 'בודאי' של ויקרא אברהם שזו השערה שלו, ה"ז בוקי סריקי, כי מכלל דבריו רואים שבא לחזק בתיבה זו ולא לגרוע, והשערה לא כותבים בלש' בודאי אלא כנראה.
ועל ברכת הנותן ליעף כח, גם אם מרן חזר בו מחמת הקבלה, וכי מזה נלמד שבכל מקום הלכה כהקבלה ולא כמרן? וכי בשאר מקומות מרן לא הכיר את האר"י ואל ידע שיטת הקבלה? אתמהה. ובודאי שפרט זה לא ללמד על הכלל כולו יצא. אלא שחכמי הפשט ובראשם מרן הסכימו, ומחמת כן שפיר לברך.
ובעיקר הענין אם מצינו כמה פרטים שנהגו כהאר"י אין הכרח שקיבלו הוראותיו, ובכל אותם מקומות לא כתבו להדיא שזו הסיבה. בפרט מקומות שאין בהם איסור גמור של ברכה לבטלה וכדו', כמו הקדיש וחביטת ערבה, שאין ללמוד משם. ובשאר מנהגים לך נא ראה בספרי מרן זצ"ל ישוב על שאלותיך, וחבל להביא לך על כפית של זהב ושוב תדחה הכל.
רק מעניין אם זו תורה לשמה, שכותב המאמר הרב יובל שיפה דן, כתב בכבוד "מרן הראשל"צ", והמשיג קימץ בקולמוסו וכתב "הרב". ובסוף דבריו מטיף דברי מוסר לגדול גדולי הדורות, רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם. ההי"ב.
 
אשריכם שזכיתם שאהבת מרן זצ"ל ותורתו חשובה בעיניכם עד מאוד, ואני יודע שא"א להתוכח אתכם בזה. אולם כמה נקודות שצריכים להעמיד על דיוקם.

מה שכתבת שמרן כתב גם כלפי מנהגים שידע וכו' ודוק בהקדמתו - הא לך לשון הקדמתו אם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אף על פי שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפרק מקום שנהגו ע"כ. הרי שדבריו ברור מללו שמדובר במקום שהם נהגו איסור והוא פסק להקל, אבל להיפך אם הם נהגו להקל והוא נוקט שהם עושים איסור ומוחה בהם - אטו לא ישמעו לו? אז למי כתב את הפסק הזה שהנוהגים כך מנהג טעות הוא ויש לבטל מנהגם? הרי כתב את זה למי שנוהג כן. לא צריך להסביר דבר כזה פשוט.

לגבי ברכת הנותן ליעף כח - לפי סדר השנים אכן מרן היה בזקנותו ממש לאחר שכבר חיבר את כל השו"ע ורק בסוף ימיו הגיע האר"י ולכן בשאר מקומות אין אנו יודעים אם חזר. וגם כאן זוהי רק שמועה. אבל אם נכונה שמועה זו הרי שהדבר מפורש שזהו עפ"י הקבלה ומה שייך לחלוק בזה. אתה כותב שחכמי הפשט ובראשם מרן הסכימו ומחמת כן שפיר לברך - איך אפשר לכתוב דברים כאלו? הרי מרן הסכים לא לברך, ורק מחמת הקבלה הסכים לברך. איזה חכמי פשט הסכימו לברך? חכמי אשכנז? מה לנו ולמנהגם. חכמי הפשט הספרדים כמו הפר"ח פסקו לא לברך. וכל מי שאמר מהספרדים לברך זהו רק עפ"י הקבלה. אלו דברים מפורשים, ולמה להמשיך ולעוות את המציאות?

מה ששאלת אם מזה נלמד שבכל מקום כן - הרי זה הנושא של כל הפוסקים האחרונים האם לומדים מכאן או לא, וזה מה שדן הרב יובל ואם כדבריך לא צריך את כל הנידון שלו - נאמר שאין ראיה וזהו. מזה שמרן הגרע"י זצ"ל טרח לדחות את דברי החיד"א הנ"ל ולומר שאין מכאן ראיה - זה אומר שאם יש מכאן ראיה זה אכן אומר לשאר המקומות.

מה שתפסת אותי בדקדוקי עניות על הרב או הרשל"צ - מעניין אם כשאתה או חבירך מזכירים את הבא"ח או את האור לציון או את הרב משאש או את הרב יצחק ניסים או את הרב מרדכי אליהו אתם מכנים אותם בכל כינויי הכבוד הראויים הנ"ל? האם זו תורה לשמה לכבד רק את מי שהולכים לאורו ולא את שאר חכמי וגדולי הדורות.
מנהג כל תלמידי החכמים להזכיר את גדול הפוסקים בדור האחרון הגרשז"א בשם ר' שלמה זלמן - וכן ר' חיים קנייבסקי, וכן הרב אלישיב וכן ר' נסים וכן חכם בן ציון ועוד ועוד.
כנראה שכשאין תשובות והדברים כואבים זה מה שנשאר לענות.
ברכה והצלחה, ויהי רצון שנזכה לאת והב בסופה.
 
תורת מרן שהיא תורת כל הגדולים שבכל הדורות, בלי להתעלם ובלי לזלזל בשום גדול, היא נר לרגלינו. וממנו גם למדנו שדברי כל הגדולים חשובים עד למאוד. וחבל שנמנית על הממהרים להשיג על דברי גדול הדור.
לגבי הקדמת מרן, היסוד הוא שלא מבטל מנהג קדום, גם להקל, כמ"ש בספר ארץ חיים סתהון בכללים שבראש הספר כלל ה שבמקום שיש מנהג ברור נגד הכרעת מרן ז"ל אפי' מנהג להקל אין מוחים בנוהגים להקל וכמ"ש מרן בעצמו בב"י או"ח סימן רמח ויו"ד סימן לו, וכן אמר פה אל פה למהר"ם גלאנטי ז"ל על איזה מנהג קדום בצפת ת"ו שיעשו כמנהגם נגד הכרעתו בש"ע, וכמ"ש בשו"ת מהר"מ גלאנטי סימן וסימן יט וסימן קכד ושכ"כ מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב סימן לה אות ב וכן הסכימו השלחן גבוה ועוד הרבה אחרונים עש"ב וכ"כ בנדון זה הרב מהר"י נבון ז"ל בשו"ת נחפה בכסף. וסמכו על הקדמת מרן כיעו"ש. והוב"א כ"ז במנוח"א ח"א. ופוק חזי בכמה הלכות שנהגו להקל נגד מרן מחמת מנהג קדום. וברור.
לגבי הנותן ליעף, כתבתי מפורש חכמי הפשט ולא ע"פ הפשט, והיינו שחכמי הפשט ראו לנכון בזה להכריע כהקבלה ומכוח כן אנו פוסקים כן. לא היה לכב' למהר להשיב.
לגבי מה שהאחרונים דנו בכל הפרטים הנ"ל, פשוט שדנו בכל מקרה לגופו כיצד לנהוג למעשה, והנידון אינו האם לקבל הוראות האר"י נגד מרן. ועשרות עשרות גדולי האחרונים שכתבו שקיבלנו הוראות מרן כתבו בצורה מוחלטת וודאי שלא חילקו בין תפלה לדברים אחרים.
לגבי הדקדוקי עניות, חבל שכבוד גדולי הדור נקרא בעיניך דקדוקי עניות. במכוון פשוט שאסור לי ולחברי לזלזל בגדולי הדור, וגם לך ולשכמותך.
לא השיב על שאר דברי.
מה שכתב "כשאין תשובות", נוראות נפלאתי מה כוונתו, וכי לא השבתי לכב', וכי אם כב' גמר מאמרו בדברי מוסר לגדול הדור, וכי יחשב שלא השיב על דבריו??
לאת והב בסופה זוכים במח' לש"ש כהלל ושמאי ועונים עניינית, לא כשמחנכים את גדול הדור ומוסיפים מלים מיותרות. בכו"א ברור שאין זה אישית כנגד כב' שכותב כאן בעילו"ש.
ברכה והצלחה.
 
מעניין שכל מי שחולק על מרן זצ"ל ומיישב דברי הקודמים אף שהם ענקים וגדולים בתורה קרוי בפי תלמידי מרן זצ"ל 'ממהר לחלוק', 'חולק בלי שכל' ועוד ביטויים כאלו. האם יש מישהו לשיטתכם שחלק על מרן זצ"ל כדין בלי ש'מיהר לחלוק'. האם מותר להשיג ומצוה להשיג על כל מי שחולק על מרן זצ"ל ורק על מרן זצ"ל אסור להשיג?.
האם יש מקום אחד שתלמידי מרן זצ"ל מודים שדברי מרן קשים ונעלם ממנו איזה דבר או שלא דייק באיזה ענין והלכה לא כמותו באותו מקום?
פרסמתי כאן בפורום לפני כמה שבועות תשובה של ת"ח אחד בענין הנוסח האוהבי דבריה או האוהבים דבריה שמוכיח שכמעט בכל כתבי היד והסידורים בעולם הנוסח הוא האוהבי ולא האוהבים. אף אחד לא התייחס לזה. האם אתה או מישהו מחבריך יכול להוציא הודאת בעל דין מבניו של מרן זצ"ל או מתלמידיו שיתקנו הסידורים ויחזירו הנוסח המקורי, ויודו שמרן זצ"ל לא צדק בזה? [למרות שמבחינה דקדוקית זה קשה, אולם מרן זצ"ל לא משנה עפ"י הדקדוק כמו הרב מאזוז אלא נצמד למקורות כנודע]
וכמו כן הנוסח 'ועל זקניהם' - אותו חכם שציינתי פרסם מאמר גדול באחד מהירחונים שהוכיח שאין שום נוסח בעולם!! שהיה בו הנוסח 'ועל זקניהם' אצל הספרדים, ורק אצל חכמי אשכנז היה 'ועל זקני שארית', אבל בכל הגאונים והרמב"ם וכל נוסחאות ספרד כולל הנוסח שהיה בימי מרן השו"ע והאר"י לא היה נוסח זה, ורק כמה אחרונים הוסיפו נוסח זה מחמת טעות בהבנת התוספתא ואי ידיעת הנוסח הארץ ישראלי הקדום שעליו דיברה התוספתא. השאלה בזה היא כנ"ל.
כמו כן הניקוד ב'לישב בסוכה' שמרן זצ"ל כתב לומר בחיריק, וחכם אחד באחד הירחונים כתב שבכל הנוסחאות והסידורים הקדומים וכתבי היד של המשנה במקום שכתוב לישב הניקוד הוא בצירי, וכבר הרב מאזוז השיב על זה והסביר היטב מבחינה דקדוקית למה הראיות שהביא מרן זצ"ל לניקוד בחיריק אינם ראיות נכונות. ולא הביא את כל המקורות הנ"ל, ודבריו מתאמתים עם כל נוסחאות עם ישראל בכל המקומות מלבד מרן זצ"ל ששינה הניקוד. השאלה היא כנ"ל.
כמו כן חכם אחד פרסם באחד הירחונים בענין צדקתך ביום שיש ברית ונישואין וכדומה והביא להדיא מדברי ראשונים ואחרונים מפורשים שכתבו שלא אומרים ושכך המנהג דברים ברורים בזה, ובספר ילקוט יוסף החדש על שבת הביא דבריו ודחאו בדברים תמוהים עד מאוד כאשר יראה המעיין. שאין אף מקור אחד! שאומר לומר צדקתך בימים אלו, ומאידך בכל המקורות כתוב לא לומר. איפה הודאה על האמת?
אפשר להמשיך עוד אבל אין טעם כיון שזה לא יעזור.
ברגע שרואים שאין שום נכונות ורצון להודות על האמת גם בדברים הכי מפורשים שיש - היחס משתנה.

לעצם הענין - מה שהבאת מהארץ חיים בשם האחרונים - החילוק הוא פשוט. במקומות הנ"ל יש מחלוקת ראשונים ברורה, וגם אם מרן פסק לפי הכללים שלו כדעת הרי"ף והרמב"ם וכדומה - אינו יכול לבטל את דברי החולקים בפרט שרבים הם, אלא שהוא דעתו לפסוק כהנ"ל, ואם יש מקומות שנהגו כדעת החולקים - אינו 'מנהג בטעות' גם לשיטתו. ולכן נשארים במנהגם גם לדעתו.
אולם במקום שלדעת מרן אין למנהג על מה לסמוך והוא עצמו קורא לבטלו - מה שייך בכלל לומר שמרן עצמו מודה שבמקומות שנהגו ישארו במנהגם? זו חוכא ואטלולא.

מה שכתבת לגבי ברכת הנותן ליעף כח ושוב השתמשת במילים 'ממהר להשיב' - כנראה שמרוב החפץ להשיג אתה חולק על גם על דברי מרן זצ"ל בשו"ת יבי"א ח"ב סי' כ"ה אות יב-יג ששם כל הנידון שלו הוא שמדברי החיד"א לגבי הנותן ליעף כח מוכח שעושים כדעת האר"י גם לברך כנגד מרן 'ומכאן לשאר המקומות', ומרן זצ"ל לא הסכים לזה, ולכן חיפש טעם אחר למה אנו מברכים 'עפ"י הפשט' ולא עפ"י 'חכמי' הפשט [שזוהי המצאה שלך שאין לה שום הבנה אלא גיבובי מילים בעלמא]. וזה היה כל הנידון של עם הרב יובל והוכחתי שאין שום פוסק ספרדי לאחר מרן שאמר לברך עפ"י הפשט אלא עפ"י הקבלה. וע"ז אין תשובה.

אוסיף כעת עוד ראיה ברורה שאנו מברכים ברכת הנותן ליעף כח רק עפ"י הקבלה ולא עפ"י המנהג הקדום כביכול שנהגו כן לפני מרן השו"ע. דהא השו"ע בסעיף שלאחר מכן כתב יש נוהגים לברך ברכות אחרות נוספות על אלו וטעות הוא בידם. ובב"י הביא כן מהאגור שכתב ראיתי בסידור טליאני וקטאלני וספרדים הרבה ברכות שלא הוזכרו בגמרא ולא בפוסקים ואין להם ראיה ע"כ. והרי גם כאן העיד שיש בסידורים קדומים בהרבה ארצות ברכות נוספות שנהגו לברכם, ולמשל ברכת מגביה שפלים שנמצאת בהרבה גאונים יותר מאשר הנותן ליעף כח, ועוד ברכות, ומדוע כל הסברות שנאמרו בענין הנותן ליעף כח עפ"י הפשט לא יאמרו גם על אלו, ואף יותר מזה כיון שמוזכר בגאונים וכנ"ל.
התשובה לכך היא ברורה ופשוטה משום שהאר"י לא אמר לברכם, ולכן קיבלו את פקפוקו של מרן והפסיקו לברכם, משא"כ ברכת הנותן ליעף כח שהאר"י אמר לברך קיבלו לברך.

על יתר הדברים אין צורך להשיב.
 
נערך לאחרונה:
לעצם הענין,
כולם מודים שמנהג בטעות שאין לו סמך כלל יש לבטל. למי היה ההו"א אחרת.
לגבי ברכת הנותן ליעף כח, מובן שישבתי לשיטתך. ולדידן מרן חזר בו ולא בהכרח מחמת הקבלה. וכיון שיש ראשונים הסוברים לברך, והצמח צדק כתב שהיא תקנת גאונים, וכן אח' רבים שסמכו על הקדמונים שגרסו כן בגמ', ובצירוף השמועה שמרן חזר בו, במקום מנהג ל"א סב"ל. וראה גם בשו"ת איש מצליח שהוא מנהג קדום מימות מרן. וכ"ז בשונה משאר הברכות שאין מנהגנו לברכם.
 
לפני שאתייחס להערות חשוב לומר נקודה מסויימת
כשבאים לדון בדבריו של אדם גדול וכ"ש גדולי הדורות צריך לדעת את ערכם של הגדולים ומעלתם ואחרי כן, ויותר חשוב הוא לדעת את קטנותנו כנגדם. גם בידע הענק שהיה להם, וגם בעיון הנכון היושר שזכו לו, וגם בחכמת חיים שהיתה להם שמוסיפה לפעמים לעניין הלכה. ואם מדובר באברך שלא סיים ש"ס, ב"י וש"ע ראשונים ואחרונים (ואני מדבר על עצמי) איך יכול לכתוב בלשון מדברת גדולות על אחד מגדולי הדור?! וזה לא משנה מי זה אותו גדול.
ולעניין הרב עובדיה, מטרת הפורום כאן הוא להנחיל לציבור שתורת הרב היתה שונה ומיוחדת ושהקב"ה נתן לנו מתנה נפלאה בדור השפל הזה. ככל שלומדים יותר ומעיינים יותר מבינים עד כמה דבריו הקצרים מלאים בעיון. כדאי מאוד לנסות.
ועוד, אם באים בגישה שודאי יש לרב טעות (כל גדול באשר הוא) מי שיפול לידו טעות זה לא יהיה אותו גדול... כשבאים לדון בתשובה של אחד מגדולי הדור (כמובן שהוא כתבה ולא שמועה פורחת באויר) צריך לנסות להבינו עד כמה שניתן את דבריו (וזה שמעתי מת"ח המעריץ את מרן הרב עובדיה יותר מדאי....) וזה לא סותר שאפשר להבין כך גם את שני הצדדים. אבל העיקר הוא לדעת את גדולתם ואת ערכינו שנמוך מהם בהרבה הרבה ולכתוב בכבוד הראוי. וכשעסוקים להבין את דברי גדולי הדורות עד גדולי דורנו כך גדלים יותר בתורה ובעיקר בסברא ישרה ולכוון לאמיתה של תורה. כי אחרת עסוקים יותר בלהבין את דברנו ולא דברי הפוסקים

ולעצם הטענות. במה שראיתי יש להשיב בנוגע לתקיעה בלחש. הנה הרב ויקרא אברהם כתב 'שכיום' נוהגים לתקוע בשופר גם בצפת ואף בבית מדרשו הקרוי על שם מרן. וא"כ הוצרך לומר שזה מנהג קדום. והאריך להביא דוגמאות שלפעמים האחרונים מתרצים כך כשיש צורך. וחשוב מאוד לראות את תשובת חיים שאל ששלח לו היקרא אברהם, ששם מבואר דבר חמור יותר מנידון זה, ומרן החיד"א הסביר שכנראה שמרן הש"ע מרוב טירדתו לא ידע מכל המנהגים.

לגבי ברכת הנותן ליעף. [חלילה לנו לכתוב- טענה זו שהיא טעות מוחלטת, ולא בודקים בשרשם של דברים. ודו"ק]. כשעיינתי בדבר ראיתי עד כמה דברי הרב מדוייקים להפליא. דהנה באמת הרב לא הביא בכוונה מהכנה"ג והביא רק דברי האורח נאמן כי באורח נאמן חבוי דבר אחר. דהנה בתחילה הקשה איך אפשר לסמוך על המנהג שכתב הרמ"א הרי יש פוסקים שסוברים שאם מיירי באיסור תורה אין לסמוך על המנהג. ותרץ דשאני הכא שמרן הש"ע חזר בו. שוב הביא דברי השע"ת שהאר"י סבר שיש לברך וודאי נאמר לו ברוח הקודש. והקשה שא"א לסמוך על רוה"ק כי לא בשמים היא. ותרץ שכיון שהש"ע חזר בו א"כ אפשר לצרף לזה את רוה"ק של האר"י. ע"ש. וזה מה שהביא מרן ביב"א, דו"ק כי קצרתי.
גם הגאון הגר"מ מזוז שליט"א בתשובה ליצחק ירנן ח"א עמ' שיט התייחס לזה ע"ש
מצורף בזה ספר שכתב הגר"ש ללוש שליט"א שהקיף את הנושא בצורה נפלאה ורחבה ועמד על הרבה נקודות מומלץ מאוד לעיין שם
 

קבצים מצורפים

  • נשמע קולם- קבלה והלכה.pdf
    3.4 MB · צפיות: 2
אמנם מצאנו מקומות שמרן לא התייחס למנהג וצריכים לומר שמרן אגב טרדתו וכו'. אולם כפי שכתבת זה כשיש הכרח בדבר. כגון שמצאנו בשאר חכמי דורו שהעידו שהמנהג היה פשוט לא כמו שכתב מרן. אבל בנידון של תקיעה בלחש - אין שום הכרח לומר כן, דהא אנו יודעים בודאות עפ"י עדויות הרדב"ז והרשד"ם שהיו בני דורו של מרן שרק מקצת היו תוקעים בלחש ואדרבה הרוב לא תקעו בלחש. ואפילו בדורות קצת יותר מאוחרים כמו דורו של הכנה"ג לא היה מנהג פשוט לתקוע בלחש, וא"כ אין שום סיבה לומר שמרן פסק בשולחנו דלא כמו המנהג. והראיה שכל האחרונים עצמם מלבד הויקרא אברהם כתבו בפשיטות שהמנהג השתנה בעקבות האר"י, וכפי שכתבתי ראיות לזה משאר העדות.

וכמו כן בענין אמירת ברכו - ג"כ הויקרא אברהם כתב מדנפשיה השערה שכך היה המנהג. ואין שום הכרח לומר כן, וגם כאן שאר האחרונים כתבו שהטעם הוא עפ"י האר"י. וגם בזה הראיה משאר העדות ברורה.

ודרך אגב - דוקא במה שכתב החיד"א לענין כוס אחד ושני כוסות - בזה דבריו צ"ע, וכפי שכבר העיר בספר 'ישרי לב' [חזן] מערכת כ' אות ד' שאין דברי החיד"א מוכרחים בזה, וז"ל והדבר קשה לאומרו דהיכי משכחת לה שלא נמצא בסעודת מצוה ויכתוב על המנהג מה שאינו, ואפשר דאחרי מותו הבאים אחריו הנהיגו כן קודם שנתפשט קבלת דעתו עי"ש, וכן העיר בשו"ת יבי"א ח"ט אהע"ז סי' כ"ט עי"ש. ובאמת שמנהג ספרד הקדום היה לברך על כוס אחת וכפי שהעיד הטור, וא"כ אפשר בהחלט שבזמנו של מרן עדיין היה מנהג זה, ואם בזמן הרחיד"א המנהג שמברכים על ב' כוסות - אפשר שהשתנה לאחר מכן.

לגבי הנותן ליעף כח - קודם כל לא הבנתי למה אתה כותב חלילה שלא בודקים בשרשם של דברים - הפוסקים מלאים בטענות מעין אלו בעיקר על המג"א שמעתיק בקצרה מדברי הכנה"ג. וגם על עוד פוסקים אחרים ואין צריך להאריך בזה.

לעצם הדבר - לא הבנתי מה ענית. למעשה מפורש בכנה"ג שמרן חזר בו מפני הקבלה ולא מפני הפשט, ואין זה ב' דברים שמצרפים אותם מפני האר"י ומפני חזרת מרן אלא הכל דבר אחד - מרן חזר בו מפני קבלת האר"י, ולא לפי הפשט, ותו לא מידי.

לגבי הנידון עצמו האם אזלינן כהאר"י או כהפשט - כבר כתבתי שאין אני נכנס לזה כלל מה העיקר למעשה. אני הקטן הארכתי בזה בכתובים עמי שהעיקר הוא כדעת מרן זצ"ל בפרט זה, ומטעם אחר, והוא שכמעט אין נידון הלכתי שאין בו מחלוקת בתוך המקובלים עצמם, אלא שהאחרונים נקטו שלאחר שהאר"י אמר משהו - אין אפשרות לחלוק עליו וגם אם חלק על הרמ"ק והקדמונים הלכה כמותו בכל מקום. וזה דבר שיש בו אריכות ואכ"מ.
עיקר הנידון שלנו היה מה נקטו גדולי הדורות הספרדים בדורות האחרונים, ולא מה העיקר למעשה.
 
הגיע לידי כעת קובץ יתד המאיר אב תשע"ו ויש בתחלתו מאמר של מרן זצ"ל בענין קבלת דברי האר"י בעניני התפלה, ושם כתב להדיא כפי שכתבתי שמרן זצ"ל מודה שקיבלנו הוראות האר"י בעניני תפלה ולא כמו שניסיתם לדחוק.
 

קבצים מצורפים

  • יתד המאיר - הארי.pdf
    2.2 MB · צפיות: 6
מרן זצ"ל כתב שם להדיא שברכת הנותן ליעף כח התפשט לאומרה עפ"י האר"י [ולא בגלל שמרן חזר בו או בגלל 'חכמי הפשט' שכתבו לנהגו בזה כמרן וכו'].
גם לענין מנהג הכפרות כתב כן.
וגם לגבי התקיעות בלחש.
זה בדיוק היה משא ומתן בינינו, ואתם התאמצתם לדחוק ולומר שנהגו כן עפ"י הפשט בגלל איזה פוסק יחידי שכתב כן, בניגוד לשאר חכמי ישראל, וכנראה גם מרן זצ"ל ידע שאין זו האמת ורק הביא אותו לסניף בעלמא, אבל עיקר סיבת המנהג הוא עפ"י האר"י, ותו לא מידי.
 
חזור
חלק עליון