קודם כל יש את הדברים שודאי "שיטת הפסיקה" היא להקל.
כגון במקום עיגון, או באבלות לא על אף אחד, דנקטינן כדברי המקל באבל.
וכמו שהזכירו לעיל, שיטתם של רבותינו הספרדים היא להקל.
וכמו שכתב החיד"א על מה שאמר כמדומני האר"י שמה שבית שמאי היו מחמירים הוא מחמת שהיו כלולים בצד שמאל באדם הראשון, צד הגבורה והדינים, ובית הלל היו מקלים יותר, משום שהיו כלולים בצד ימינו של אדם הראשון, צד המרמז לחסדים, וימין ה' רוממה.
ואמר החיד"א שזה העניין גם בחכמי האשכנזים והספרדים, שמה שחכמי האשכנזים מחמירים הוא מחמת שכלולים בצד שמאלו של אדם הראשון, וחכמי הספרדים שמקלים הם מחמת שהם כלולים בצד ימינו של אדם הראשון. וכנ"ל.
וכבר ידוע מה שאמר מרן הראש"ל שליט"א ששאל את אביו מדוע בשיעורים שלו אין הוא אומר "והמחמיר תבא עליו ברכה" על דברים שהוא עצמו כתב בספריו שיש מקום להחמיר. ומרן השיב לו, שאין הוא רוצה להגיד לציבור חומרות, הם צריכים לדעת את עיקר הדין.
בספר של קובץ בית יוסף האחרון גליון מד (סימן סו) יש מאמר בנושא "חומרות וקולות - איזו שעה עדיפה?".
הוא הביא צדדים לכאן ולכאן, וראה שם מה שהכריע.
תראו שם בהערה כט, מה שכתב מרן הראש"ל שליט"א (בתור הערת העורך) שכל מה שמה שכתב הכה"ח בשם שער הגלגולים שמי שנפשו תמיד חושקת להחמיר, סימן הוא שיש לו נפש גבוהה, ומי שמחפש אחר הקולות - ההיפך חלילה, הוא דוקא במקום שלא מפורש בדברי הפוסקים להתיר, ולבו הולך אחר הקולא, אבל בדבר שמבוסס בפוסקים, כמו הש"ע ואחרוני זמנינו גדולי התורה, שכתבו להקל, והוא הולך אחריהם, אין בכך שום פגם.
אגב, היה מאמר מאד חזק בנושא באחד מעלוני "אז נדברו" האחרונים, אחפש בלנ"ד ואנסה להעלות לכאן בעזרת ה'.