ב"ה
שלום וברכה.
מרן זיע"א בתפילה וכדומה היה הוגה את האותיות בהיגוי המקורי בעיקר בדברים שהורגל בהם משחר נעוריו ומקום מולדתו, אבל לא מצינו שהקפיד למשל בהגיית גימל רפויה. (אף שפעמים גם זה היה יוצא לו בדיבור הטיבעי.)
ולמעשה מרן הראשון לציון שליט"א כתב בספריו ובמכתביו ע"פ המקורות, שמי שאינו מורגל בהגיית האותיות באופן המקורי שלהם, אין זה מעכב. ובפרט שאם ינסה לעשות באופן המקורי, ישמע בצורה בולטת ולא נעימה לאוזן, ולכן עדיף שידבר כמו שרגיל, או שיתאמן בזמנים שונים לעשות זאת באופן שאינו בולט.
ועיקר ההקפדה המבוארת בש"ע בהלכות קריאת שמע וקריאת התורה, אינה להקפיד להגות באופן המקורי, אלא להקפיד על טעויות הבאות מחמת "קריאה פזיזה" ומחמת "חוסר שימת לב", באופן שגורם לבטא את האותיות שלא כפי שהוא בעצמו רגיל לבטא כזו אות.
וכגון שלא יחבר שתי תיבות ויבליע עי"ז אותיות, מחוסר שימת לב או חיפזון, כמו בכלבבך, במקום בכל לבבך, שהבליע את הלמד, וכמו הדברימאלה, במקום הדברים האלה, שהבליע את האות ה, וגם לא הבחין בין האות ה לאות א.
וכמו כן שלא יחליף אותיות מחוסר שימת לב או חיפזון, כמו "תסכרו" במקום "תזכרו". אלא יקפיד שיבטא את האות ז. וכן אם רגיל לבטא אות ח ואות כ באופן שונה, ישים לב שלא להחליף ביניהם. וכן אם רגיל לבטא אות ע ואות ה באופן שונה, יזהר לומר נשבע באות עין ולא באות ה. (וכמו שלפעמים אומרים "ספתא" במקום "סבתא", שמחמת הפזיזות לא נותנים את הדעת להגות כפי שרגילים להגות אותיות אלו.)
בברכת התורה
