• ברוכים הבאים לפורום החדש להנחלת מורשתו של מרן. אתם מוזמנים להתחבר לפורום ולהיות חלק מהנחלת המורשת!

ביטול היתר בהיתר

#1
תשובה שכתבתי בחודש כסלו, במסגרת הלימוד הכולל. אשמח להערות והארות בדברים הכתובים.
בברכת והאמת והשלום אהבו.

שאלה: מקומות שיש בהם פינת קפה שניתן להכין בהם תה, קפה וכדו', ומשתמשים בהם עם חלב, ופעמים שמשתמשים באותה הכפית שמערבבים בה את החלב, לצורך נטילת הסוכר. האם מי שבתוך שש שעות לאכילת בשר מותר להשתמש בסוכר?
תשובה:
  • א. והנה עניין ביטול היתר בהיתר מצינו במשנה דכלאים (פ"ט משנה א) אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים. ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים. צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים מותר, ואם רוב מן הרחלים אסור, מחצה למחצה אסור. ע"כ. מבואר מדברי המשנה כי היתר בהיתר מתבטל ושרי לבטלו לכתחילה. ובחידושי המהרי"ח לרבינו יואל החסיד זצ"ל, נתקשה כיצד התירה משנתינו לבטל את צמר הרחלים בצמר הגמלים, הא קיי"ל אין מבטלים איסור לכתחילה. ועוד נתקשו רבותינו מ"ש מבשר וחלב, דגם הוי היתר והיתר וע"י תערובתם נאסרים. ונענה על קמא קמא. כתב המהרי"ח דליכא ליה לביטול איסור לכתחילה, כיון דהכא קודם שמערב את הצמר עם הפשתן, מערב אחד מהם קודם במין היתר ומבטלו, ואז מערב אותם יחדיו עם המין האסור לו, וליכא ליה איסור כלאים בבגד כיון דנתבטל כבר. נמצאת למד דהיתר בהיתר מותר לבטל לכתחילה, וליכא איסורא דביטול איסור כי אם בביטול איסור בהיתר. הדרישה (יו"ד סי' רצט סק"א) כתב לתרץ קשיא זו כדברי המהרי"ח. ועוד כתב לתרץ דכל דאסרי בכלאי הבגדים היינו הטוויה, שנעשה חוט אחד מצמר ופשתן, אך עצם העירבוב של הצמר בפשתן לא אסיר. ובאמת כן הוא מפורש בתוספתא דכלאים (פ"ה הלכה יב) וז"ל צמר הגמלים וצמר הרחלים, במי דברים אמורים בזמן שטרפן זה בזה, והביא פשתן ביניהן וטרף. אבל העושה חלוק של צמר הגמלים כולו, וכולו צמר הארנבים, וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחר של פשתן אסור. ע"כ. נמצאת למד דכל מה דאמרינן ביטול בכלאי הבגדים היינו דווקא קודם האריגה, אך לאחר שארג אסור, ולא בטל. וכ"מ מדברי הר"ש בהון עשיר (ד"ה צמר גמלים), מתשובת הרא"ש (כלל ב סימן ה). ובאמת בעניין אי היתר בהיתר בטיל באנו למחלוקת רבותינו הראשונים. הרשב"א בתשובה ח"א (סי' רנט) כתב דכל מה דאמרינן ביטול היינו כאשר מין אחד מותר והמין השני הוא אסור, וכאשר יש התנגדות בין המינים ויש רוב לחד מינהו, אמרה התורה אחרי רבים להטות, ואזלינן בתר רובא. אמנם כאשר הוי היתר בהיתר וע"י תערובתן נאסרו מי יבטל את מי. ובבו"ח גילתה התורה דדווקא דרך בישול אסרה תורה. אמנם כלאי הבגדים התורה לא נתנה שיעור לאיסורו, ולכן אסורהו. ע"כ. מבואר יוצא דליכא ליה לרשב"א ביטול היתר בהיתר כיון דליכא התנגדות בין המינים. אמנם הר"ן בתשובה (סי' נז, נט) כתב להתיר לטחון לפני הפסח חיטים נקובות עם חיטים שלמות, כיון דבטלי ברובא. א"כ הרי דיש לו ביטול היתר בהיתר. אמנם נתקשנו בדבריו. דהרי בחידושיו למסכת נדרים דף נב. כתב לבאר מחלוקת רבי יהודה ורבנן אי מין במינו בטל. וביאר דברי רבי יהודה דסבר שכאשר הוי מאותו המין, אין מין אחד מבטל חבירו, אלא אדרבה איפכא הוא והרי הוא מחזקו, ולכן לא בטלי. אמנם רבנן דקיי"ל כוותיהו, ביאר הר"ן דלא אזלינן בתר דימיונם בעצמותם, אלא אחר מהותם. ולכן כאשר אחד הוי היתר ואחד הוי איסור, ישנה התנגדות בין המינים ולכן בטלי. אמנם בהיתר בהיתר ליכא התנגדות בין המינים ולכן לא בטלי. וא"כ לכאורה נמצאו דבריו בחידושים סותרים דבריו בתשובה. ועיין להעטרת חכמים (או"ח סי' ה) שכתב לבאר את דברי הר"ן בחידושים, שכל החילוק בין היתר לאיסור לעניין מין במינו, הינו חילוק לאחר דהוי מין במינו. כלומר כאשר הוי מין בשאינו מינו אזי בטיל והולכים אחר דמיונם, אך כאשר הוי מין במינו בדמיונם אזלינן אחר מהותם אי אסירי אי שרי. וכ"ה מפורש בט"ז (יו"ד קב סק"ה). בביאור דברי הר"ן וכתב עוד דכל דברי הר"ן בתשובה מיירי ביטול חיטים שנבקעו (שהם מחומצים) בחיטים שעדיין לא נבקעו (שאינם מחומצים), ולכן הוי ב' מיני, והוי מין בשאינו מינו ולכן בטל. ותבט עיני להט"ז (יו"ד רצט סק"א) שכתב דכל מה דאמרינן דהוי ביטול של כלאי הבגדים, היינו, כאשר מביא צמר גמלים הרבה ומערב שם וממילא נתבטל הצמר רחלים ואין כאן איסור. אבל בתרי מיני לחוד לא מהני לו ביטול ברוב מחמת מין אחד על חבירו. ע"כ. וא"כ בנידו"ד לא נתבטל החלב בסוכר כיון דהוי ב' מיני בלבד, וא"כ לא יתבטל עד שיערב הסוכר בחלב.

  • ב. ולגבי קשיא בתרא, מ"ש כלאי הבגד מבו"ח, כתב הש"ך (שם סק"א) ציין לדברי העט"ז שכתב גבי אם נאבד חוט ולא ידענו מקומו, דלא שייך ביה ביטול. דכל ההבדל בין בשר וחלב דבטיל לאחר עירובם, לבין כלאי הבגדים דלא בטיל לאחר אריגתם, דבבו"ח הוי לח בלח ולכן כל טעמו וממשו של האיסור מתבטל ומתפשט ומתערב בכולו, וליכא ליה מקום מיוחד, וה"ל כאילו בטל ואבד מן העולם. משא"כ בכלאי הבגדים שהינו במקום מיוחד אך לא מכירים אותו. אמנם הש"ך נתקשה בדבריו, דא"כ הל"ל בקיצור דלא בטיל כיון שהאיסור במקומו. ולכן כתב דודאי דאף בכה"ג שיש לאיסור מקום מיוחד בטל. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. לכן תרץ דכל מה דאסיר בבו"ח הינו הנתינת טעם. ולכן במקום בו ליכא נתינת טעם ליכא ליה לאיסור. משא"כ בכלאים שבבגדים דעצם טוויית החוט הצמר עם הפשתן ולכן אינו בטל. ע"כ. וא"כ לפ"ז יתבטל החלב בתוך הסוכר כאשר הוי ס' כנגדו, כיון דליכא ביה נ"ט.

  • ג. והנה אחר בינותי בספרים ראיתי להרב שבט הקהתי (סי' רכ) שנשאל בנידו"ד, וכתב להתיר לתת מהסוכר לתוך המשקה, אף בליכא בסוכר ס' כנגד החלב. וכתב דליכא ביה משום אין מבטלין איסור לכתחילה. כיון דאפילו לאכול את הסוכר אין ברור כ"כ לאסור, אע"ג דאין בו ס' כיון שאין ניכר החלב. ואע"ג דקיי"ל דבתבשיל שיש בו מעט חלב שאין בו ס' כנגדו, אסור לאוכלו אחר הבשר. י"ל דהתם מיירי דניכר החלב, אבל כאן המעט חלב שיש בסוכר ואינו ניכר. עכת"ד. ואני בתומי אתמה, היאך שייך לומר דאין החלב ניכר בסוכר, דהא איפכא מסתברא. דהרי התבשיל הוי לח בלח וודאי מתערבב הוא בקדירה. אמנם עד כמה שאין החלב נראה בעין, אך עדיין נותן טעם ולכן אסור. אמנם כאן בקופסת הסוכר ניכרים גושים, אכן שלא ניתן לזהות בבירור שהגוש שלפנינו אכן בא מחלב, אך הוא ודאי מעלה את עצם הספק אם מהחלב הוא ואסור, אם ממים הוא ושרי, מה שלא נעשה כלל בתבשיל. וודאי הוא דיותר מינכר לח ביבש מאשר בלח בלח. וכ"מ בחת"ס (יו"ד סי' פג) שכתב דלכאורה דין ביטול התחדש רק באיסור והיתר, ומניין שגם היתר בהיתר יתבטל. וע"כ שלומדים זאת מבשר וחלב שהתורה אסרה דווקא דרך בישול (כלומר באופן שנ"ט), ומזה רואים ששייך ביטול אף בהיתר בהיתר, ומכיון שזה נלמד מבו"ח, אין דין ביטול אלא דומיא דבו"ח, ובבו"ח הביטול הוא דווקא ע"י בישול באופן שאין האיסור ניכר במקומו. וממילא יבש ביבש, שהאיסור ניכר במקומו לא נאמר ביטול היתר בהיתר. ע"כ.

  • והנה אחר כותבי כל זאת, ששתי כי מראש צורים אראנו, דהנה הגמרא בחולין דף קיב. בעא מיניה רב דימי מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא (פרש"י כותח, מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע, וימלחו ממנו קדרת בשר). אמר ליה אסור. דחלא מאי. אמר ליה שרי. ומאי שנא. לכי תיכול עלה כורא דמלחא מאי טעמא. האי איתיה איסורא בעיניה (פרש"י כותח הנופל במלח נראה וניכר, מפני שהוא עב ולא בטיל. אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה) והאי ליתיה איסורא בעיניה. ע"כ. וכתבו התוספות (ד"ה מהו לאנוחי) והרא"ש (סי' לב) אין ליזהר מטעם זה לתת בתוך תיבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב, דמיזהר זהירי שלא יפול מזה לזה. אבל הכא לא מסקי אדעתייהו להזהר שלא יפול מן הכותח במלח ויתן ממנו לתבשיל. ע"כ. וע"ע לפרישה (סי' צה אות י) שכתב שהטעם בכותח, כיון דהוי בעינא על המלח, והוא לבן ואינו ניכר עלה. ע"ש. וכ"כ הט"ז (ס"ק טז) והש"ך (ס"ק כב) שאם יפול הכותח לתוך כד המלח, הרי הוא נראה וניכר בעין. והנה מבואר יוצא שבכותח שנפל לתוך המלח ניכר הוא, וכל החשש הוא כיון דלא זהירי ביה. ולכאורה ה"ה לנידו"ד, שאף החלב יהא ניכר בסוכר. אך אחר העיון ראיתי לדברי האיסור וההיתר הארוך (כלל מ' דין יז) שלמד מדברי רש"י הנזכ"ל שמש"כ מפני שהוא עב קאי על הכותח דווקא. וכ"כ בכנסת הגדולה (הגה"ט אות י) בדעת האיסור והיתר. אמנם רוב רובתינו הראשונים (סמ"ג (לאוין קמ), ריטב"א (שם ד"ה מאי), חידושי ופסקי הרא"ה (שם ע"א), רבינו ירוחם (נתיב טו אות כח) ועוד) כתבי לאסור אף בחלב. וכ"כ הלבוש (סעיף ה), חכמת אדם (כלל מב דין ד) והערך שולחן (ס"ק יח).

  • אמנם נראה דיש להקל אף בליכא ס' בסוכר אך לא מטעמיה דהשבט הקהתי. דהנה הרדב"ז בח"ג (אלף לב [סי' תרו]) כתב לדון בשאלה כעין נידו"ד, וכתב להקל אף בליכא בסוכר ס', כיון דקודם שישתמש בסוכר הרי הוא נותן אותו לתוך המים, ואז יש במים ס' כנגד החלב ויתבטל. וליכא ביטול איסור לכתחילה, דאפילו למ"ד אין מבטלין אפילו איסורין דרבנן לכתחלה, הכא בשעה שמבטלו אינו אסור, אלא האיסור הוא בשעה שאוכלו עם הבשר, ואז כבר הוא מבוטל. ע"כ.

  • ד. ועתה נדון בעניין השימוש בסוכר לתבשיל בשרי. דהנה הצמח צדק (סי' פ) נשאל ע"י מייצר יין הלבן, שעתה אין הוא נראה מספיק לבן. וברצונם לערב חלב פרה וחלב חיטים ע"מ ללבנו אי שרי להו. וענה שניסה למצוא היתר כיון דהוי הפסד מרובה, אך לא מצא. וכתב דכיון דיש חשש ודאי שישתה את היין יחדיו עם הבשר בזמן הסעודה לכן אסור. ע"כ. אמנם הרדב"ז בתשובה שהבאנוהו לעיל (אות קודם), כתב להתיר אף בכה"ג, כיון שאפילו לא היה בו מים היה מותר כיון שעל ידי האור הולך החלב ונשאר הסוכר. ואפילו את"ל שנשאר ממנו קצת, אתה מודה שמתמעט ע"י האור והסוכר אין מתמעט כלל כאשר נראה לעין. ומה לי שיבטל האיסור כשמרבה עליו ההיתר או שיבטלנה ע"י האור שממעט האיסור והרי נתבטל ע"י בישול. ע"כ.

  • ה. והנה התבוננתי בדבר, דהרי לא מצינו איסור ביטול חומרא או מנהג לכתחילה, אלא רק איסור בעצם. ולכן אמרתי להביא בקצרה את מקור ההמתנה בין בשר וחלב. איתא בגמרא חולין דף קה. בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן, כמה ישהה בין בשר לגבינה. א"ל ולא כלום. איני, והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה. גבינה מותר לאכול בשר. אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר. א"ל ולא כלום. גופא, אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר וכו'. אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא, לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא. ואילו אנא, בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא אכילנא. ע"כ. והנה מצינו ברבותינו ב' טעמים מדוע בעינן להמתנה זו. רש"י (שם ד"ה אסור לאכול גבינה) כתב משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו. ע"כ. אמנם הרמב"ם (פ"ט מהל' מאכלות אסורות הל' כח) כתב דהבשר עודנו בין שיניו ואינו כלה עד שיעבור עליו ו' שעות. ובשו"ע (סימן פט סעיף א) פסק הני ב' טעמי ולכן בעינן המתנה של ו' שעות. ועוד שכן דעת הרי"ף (שם קה.) והרא"ש (פ"ה סי' ח). אמנם הרמ"א בהגהה כתב וז"ל יש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון, מותר על ידי קנוח והדחה. והמנהג הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה. מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר (ע"פ הארוך והגהות ש"ד), דאז הוי כסעודה אחרת, דמותר לאכול לדברי המקילין. אבל בלא ברכת המזון, לא מהני המתנת שעה. ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברכת המזון, או אחר כך. ואם מצא בשר בין שיניו, אחר השעה, צריך לנקרו ולהסירו. ויש אומרים דאין לברך ברכת המזון על מנת לאכול גבינה, אבל אין נזהרין בזה. ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות. ע"כ. וכתב הש"ך (שם סק"ח) ע"ד בשם המהרש"ל דכל מי שיש בו ריח של תורה ימתין ו' שעות.

  • ועתה בעומדנו עד דין, יצא נפק"מ במחלוקת השו"ע והרמ"א. דלשו"ע הוי ההמתנה כעיקר הדין, ולכן ה"ל ביטול איסור לכתחילה אם יבטל את החלב בסוכר, אך בדיעבד בשוגג יהא שרי, כדאיתא בשו"ע סימן צט סעיף ו. אולם לרמ"א ההמתנה אינה מעיקר הדין, אלא משום חומרא, ולא מצינו איסור לבטל חומרא לכתחילה. אולם יש לחקור אי גם לדעת הרמ"א יהא אסור, משום דהוי מנהג שהתקבל והשתרש כהלכה, ויהיה אסור לבטלו. ובזה באנו למחלוקת הפרי חדש (או"ח סי' תצו בדיני מנהגי איסור סעיף ח) שכתב לפסוק כדברי הרא"ש בירושלמי שמקום שנהגו איסור בדבר אחד משום סייג ופרישות, ונמשך הדברים לבנים כעיקר הדין, ועתה הבנים רוצים להתירם, יש להם התרה. ע"כ. משמע דה"ל כמנהגא ולכן שרי ליה למארה לבטוליה. אמנם הקרבן נתנאל (פ' מקום שנהגו סי' ג אות ח) חולק עליו בזה ופסק דאין להתיר לבנים ע"י התרת חכם. ולכן ה"ל כעיקר הדין, ולכן לא יהני ליה התרת חכם. אמנם יש עוד להאריך בדבר אך אכמ"ל.
העולה מהאמור כאשר נתון לפניו סוכר עם גושים שיש בהם חשש שאולי מהחלב באו הנה, אם יכול ליקח ללא גושים אלו, ייקח דווקא מהם. אך במקום דליכא ליה אלא אותם הגושים שרי. אמנם להשתמש בסוכר לבישול בשר או בזמן אכילת הבשר ראוי להחמיר.
 
נערך לאחרונה:
#2
הרשב"א בתשובה ח"א (סי' רנט)
מה עם מה שכתב בהמשך:
ובשר בחלב לא היה בנותן טעם אלא רחמנא בלשון בישול כדאיתא בפרק כל הבשר (דף קט"ו ב) אבל בכלאים וכו'. מה נתכוון בזה?
וכך כתב הט"ז שהבאתם שם בשם הרא"ש.
וגם השו"ע שם פסק דשרי ופירש הט"ז דכל זה מחמת דהוי ג' מינים ולכן בטלים, ומה שדברו התם זה על צמר ופשתים לבד או בשר וחלב לבד, שבצמר ופשתים דהוי ב' מינים לא בטיל, אבל אם נוסף לזה ג"כ צמר רחלים שרי, בשונה מבו"ח שאסור רק בנותן טעם מפני ש'דרך בישול אסרה תורה' כלשון הרשב"א.

כך לענ"ד.

(בעז"ה אמצא זמן לעיין בכל דברי כת"ר)
 

קישורים לאתר 'מורשת מרן'