• ניתן לשלוח מאמרים בתורת מרן זיע"א עד לתאריך ו סיוון לפרסום בקובץ בית יוסף תשפ"א: office@moreshet-maran.com

בירור בדין ברכת שהחיינו על נעליים חדשות.

#1
שלום וברכה.
אחר דרישת השלום והטוב מכל חברי האתר דעסקין באורייתא קדישתא די באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר. רציתי לברר את דין ברכת שהחיינו על נעליים.
באחד מהשיעורים השבועיים שמעתי אגב אורחא מהראשל״צ הרה״ג הרב יצחק יוסף שליט״א שאין מברכים על נעליים שהחיינו משום שדורכים עליהם ושיש בזה טומאת קרקע. (את אשר מזיכרוני אני מזכיר היום, אנסה לחפש את המקור המדוייק במילים המדוייקות).
אכן, לאחר ששמעתי את הדברים, נפלאתי פלאי פלאות.
1. מהיכן יצא דין זה, והאם הוא חזי לאצטרופי בלבד או עומד בפני עצמו?
2. האם לדעת הרה״ג יצחק יוסף שליט״א אין מציאות לברכת שהחיינו על נעליים כלל?
3. מעיון בדברי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, עולה דהסכמת רוב הפוסקים שאין לברך על נעליים (״אנפולאות״) משום שאין להם חשיבות ואין בהם שמחה כ״כ.
אולם, מעיד אני על עצמי, וגם יעידו חבריי, תלמידי חכמים, חברים לכל אשר יראוך, שלעיתים בקניית נעליים ישנה שמחה גדולה לא פחות מאשר קניית בגד חשוב או חליפה. ואין הדברים אמורים כאשר קונה נעלי עור, שכן גלוי וידוע שעל נעלי עור אין מברכים, אלא הנידון האמור הוא על נעלי דמוי עור או נעלי בד (או נעלי ספורט/הליכה יקרות ממותג נחשב) וגם מחירן בהתאם, ושמח בהם.
אתה הורית לדעת כי המציאות היום שונה בתכלית (לענ״ד).
בציבור הכללי הדבר מצוי, ונפשי בשאלתי בנעליי שעל רגליי, האם יש לברך שהחיינו?. דממ״נ, אם מצד שמחה- קיימת. ואם מצד חשיבות- קיימת. וגם א״א בטלה דעתו אצל כל אדם, משום שזו דעתם (לענ״ד) של רוב בני האדם, ובברכת שהחיינו ישנה הסכמה רחבה שבטעמא תליא מילתא- ואם שמח- מברך. (ע״ע עני ועשיר).


ובהגלות נגלות לעיניי אתר מצויין זה והמענה המדוייק דק דק עד אין נבדק-שבו. רציתי להציג כאן את שאלתי לחברים מקשיבים- אקשיב לקולכם תשמיעוני.
תודה.

אשר מויאל.
 
#2
ב"ה
שלום וברכה,
בתרוה"ד ובב"י (וכן הוא במאירי להדיא) מבואר שהתוס' והרא"ש נחלקו אם עני ששמח בחלוק או בנעלים יברך או לא, דעת התוס' שמכיון שחלוק ונעלים הם דבר שאינו חשוב אין מברך, ואילו הרא"ש סובר שגם בחלוק ונעלים יש לילך אחר כל אדם לגופו, ואם הוא עני ושמח בזה שיברך. ומבואר שלא היתה המציאות אחידה, שלכל אדם נעלים אינם דבר משמח, אלא תמיד היו כאלו שנעלים היו משמחים אותם. ואדרבא, כבר הביא התרוה"ד ראיה מהגמ' כתובות (סד: ), שהמשרה אשתו ע"י שליש, נותן לה מנעלים בג' מועדים כדי שתהיה שמחה בהם, והיינו בעני שבישראל, ע"ש. ומוכח שיש ששמחים בנעלים חדשות. וה"נ מה שהוסיף כאן הרב השואל הנכבד מן המציאות שלנו שהנעלים פעמים רבות אפשר שיהיו משמחים טובא.
אלא שיש כאן מחלוקת עקרונית בין התוס' להרא"ש, האם דבר שבמהותו אינו חשוב, מברכים עליו כששמחים בו, או שלא שייכת בו הברכה אף כששמחים בו. לדעת התוס', כיון שבמהותו אינו חשוב, אף ששמח בו אין מברכים עליו, שלא תקנו על כזה כלי ברכת שהחיינו, רק על דברים חשובים. ותרתי בעינן, דבר חשוב, וגם שמחים בו. ואילו להרא"ש אין תקנת חכמים תלויה אלא בדבר המשמח או לא משמח, ולא תלו תקנת הברכה כלל בדבר חשוב או לא חשוב.
ואולם במקורות הנ"ל לא מבואר אליבא דהתוס' מדוע חלוק ונעלים נחשבים דבר שאינו חשוב, ומאידך משמע שזה דבר מובן ומושכל למתבונן עד שאין צורך לפרט אותו, שהרי לא מצינו פוסק שיטען כנגדם מדוע אינו דבר חשוב.
והלכך כאשר בא חכם לבאר ההלכה בפני הציבור, חשוב הדבר שיטבל דבריו מלתא בטעמא, ולא בדברים חתומים בלא טעם וריח, ודבר גדול עושה שמבאר הנראה והמסתבר מה עושה את הנעלים לדבר שאינו חשוב. והיינו ראשית, עצם זה שהשימוש בהם בתמידות ע"ג הקרקע באופן שמתבזים ומתלכלכים, ואינו שימוש מכבד כלפי הכלי, לאפוקי מחליפה נקיה ומסודרת שמתנאה ומתכבד בה לעיני מכריו ומריעיו. ואף אם יש נעלים יקרות במיוחד שיש מי שמתפאר בהם לעיני מריעיו, אולם המושג נעלים במהותו אינו כן, וכאן משתכלים על המושג במהותו, האם יש עליו התקנה או לא, ולא על הנעלים הפרטיות והאיש הפרטי שלפנינו. ודו"ק.
זאת ועוד, שלפי דברי המקובלים מכיון שעשויים להיות דורכים בהם על הקרקע תמיד, נקלטת בהם רוח רעה של הקרקע, (עד שמחמת כן נפסק להלכה שהנוגע בנעלים אפילו נקיות וחדשות, אם רק החל ללובשם, צריך ליטול ידים, משום רוח רעה שנקלטת בהם, ואילו בגרבים נקיות אין צריך ליטול.
וכמו שלענין חלוק יש ליתן טעם לשבח שאינו נחשב לדבר חשוב, מפני שהוא כשאר בגדי זיעה, שבמהותם לקלוט הזיעה וזה עושה אותם שאינם יכולים להיות בתוך סוג בגד "חשוב".
וכן יש עימי בכתובים עוד כיו"ב גבי חתיכה הראויה להתכבד, שאפי' באלף לא בטלה, והדין הוא דאזלינן בה לפי הזמן והמקום אם ראויה להתכבד באותו הזמן והמקום או לא, ואעפ"כ יש שאינם ראויים להתכבד אפי' אם באותו מקום וזמן נעשו ראויים. וכגון קורקבן ובני מעיים, שכ' בטור יו"ד סי' קי בשם ה"ר יהודה, וכ"ה בסמ"ג, וכ"פ מרן שם בסי' קא ס"ה. וצ"ל דהיינו משום דאיתא בגמרא דלאו בני מיכלא נינהו, ואוכליהון לאו בר אינש, ולכן מעיקרא לא גזרו בהם חכמים, ואכמ"ל. חזינן דאף שנקבע לפי מנהג בני האדם שבאתה מציאות, מ"מ גם בזה אינו אלא באופן המסתבר, והיינו בסוג מאכל ששייכת בו חשיבות. ודון מינה ואוקי באתרין.

בברכה רבה
 
#3
ב"ה
שלום וברכה,
בתרוה"ד ובב"י (וכן הוא במאירי להדיא) מבואר שהתוס' והרא"ש נחלקו אם עני ששמח בחלוק או בנעלים יברך או לא, דעת התוס' שמכיון שחלוק ונעלים הם דבר שאינו חשוב אין מברך, ואילו הרא"ש סובר שגם בחלוק ונעלים יש לילך אחר כל אדם לגופו, ואם הוא עני ושמח בזה שיברך. ומבואר שלא היתה המציאות אחידה, שלכל אדם נעלים אינם דבר משמח, אלא תמיד היו כאלו שנעלים היו משמחים אותם. ואדרבא, כבר הביא התרוה"ד ראיה מהגמ' כתובות (סד: ), שהמשרה אשתו ע"י שליש, נותן לה מנעלים בג' מועדים כדי שתהיה שמחה בהם, והיינו בעני שבישראל, ע"ש. ומוכח שיש ששמחים בנעלים חדשות. וה"נ מה שהוסיף כאן הרב השואל הנכבד מן המציאות שלנו שהנעלים פעמים רבות אפשר שיהיו משמחים טובא.
אלא שיש כאן מחלוקת עקרונית בין התוס' להרא"ש, האם דבר שבמהותו אינו חשוב, מברכים עליו כששמחים בו, או שלא שייכת בו הברכה אף כששמחים בו. לדעת התוס', כיון שבמהותו אינו חשוב, אף ששמח בו אין מברכים עליו, שלא תקנו על כזה כלי ברכת שהחיינו, רק על דברים חשובים. ותרתי בעינן, דבר חשוב, וגם שמחים בו. ואילו להרא"ש אין תקנת חכמים תלויה אלא בדבר המשמח או לא משמח, ולא תלו תקנת הברכה כלל בדבר חשוב או לא חשוב.
ואולם במקורות הנ"ל לא מבואר אליבא דהתוס' מדוע חלוק ונעלים נחשבים דבר שאינו חשוב, ומאידך משמע שזה דבר מובן ומושכל למתבונן עד שאין צורך לפרט אותו, שהרי לא מצינו פוסק שיטען כנגדם מדוע אינו דבר חשוב.
והלכך כאשר בא חכם לבאר ההלכה בפני הציבור, חשוב הדבר שיטבל דבריו מלתא בטעמא, ולא בדברים חתומים בלא טעם וריח, ודבר גדול עושה שמבאר הנראה והמסתבר מה עושה את הנעלים לדבר שאינו חשוב. והיינו ראשית, עצם זה שהשימוש בהם בתמידות ע"ג הקרקע באופן שמתבזים ומתלכלכים, ואינו שימוש מכבד כלפי הכלי, לאפוקי מחליפה נקיה ומסודרת שמתנאה ומתכבד בה לעיני מכריו ומריעיו. ואף אם יש נעלים יקרות במיוחד שיש מי שמתפאר בהם לעיני מריעיו, אולם המושג נעלים במהותו אינו כן, וכאן משתכלים על המושג במהותו, האם יש עליו התקנה או לא, ולא על הנעלים הפרטיות והאיש הפרטי שלפנינו. ודו"ק.
זאת ועוד, שלפי דברי המקובלים מכיון שעשויים להיות דורכים בהם על הקרקע תמיד, נקלטת בהם רוח רעה של הקרקע, (עד שמחמת כן נפסק להלכה שהנוגע בנעלים אפילו נקיות וחדשות, אם רק החל ללובשם, צריך ליטול ידים, משום רוח רעה שנקלטת בהם, ואילו בגרבים נקיות אין צריך ליטול.
וכמו שלענין חלוק יש ליתן טעם לשבח שאינו נחשב לדבר חשוב, מפני שהוא כשאר בגדי זיעה, שבמהותם לקלוט הזיעה וזה עושה אותם שאינם יכולים להיות בתוך סוג בגד "חשוב".
וכן יש עימי בכתובים עוד כיו"ב גבי חתיכה הראויה להתכבד, שאפי' באלף לא בטלה, והדין הוא דאזלינן בה לפי הזמן והמקום אם ראויה להתכבד באותו הזמן והמקום או לא, ואעפ"כ יש שאינם ראויים להתכבד אפי' אם באותו מקום וזמן נעשו ראויים. וכגון קורקבן ובני מעיים, שכ' בטור יו"ד סי' קי בשם ה"ר יהודה, וכ"ה בסמ"ג, וכ"פ מרן שם בסי' קא ס"ה. וצ"ל דהיינו משום דאיתא בגמרא דלאו בני מיכלא נינהו, ואוכליהון לאו בר אינש, ולכן מעיקרא לא גזרו בהם חכמים, ואכמ"ל. חזינן דאף שנקבע לפי מנהג בני האדם שבאתה מציאות, מ"מ גם בזה אינו אלא באופן המסתבר, והיינו בסוג מאכל ששייכת בו חשיבות. ודון מינה ואוקי באתרין.

בברכה רבה
קראתי בכל - לב. חוקיך אצור על ליבי!
ע״פ האמור לעיל, אשאל את הרב המשיב בעניין אחר, מהכתובים עולה שנעליים הם דבר שאינם חשוב במהותו (ע״פ שיטת התוס׳), ואחד ההסברים בדבריהם- ״שימושם מעיד עליהם״.
והיינו שמתבזים ומתלכלכים על גבי קרקרע וכנ״ל.
ומכלל שימושם אתה שומע על חשיבותם.

האם נכון לדון מינה ולאוקי באתריה, והוא באתריה ״דכשרות המוצרים לפסח״, והמדובר לגבי שימוש במשחות/תכשירים/חומרים, ששימושם דרך הפה בפסח- כגון משחות שיניים ומי פה וכדו..., ועל אף שמבואר בפוסקים שפסולים מאכילת כלב ואין צריכים כשרות לפסח, מכל מקום, למה לא נאמר ״שימושם מעיד עליהם״ ואדם המשתמש בהם דרך פיו ״אחשביה״.
בעיניי, הדברים ענבי הגפן בענבי הגפן ודברים נאים ומתקבלים לכאורה.
כי אם דרכנו בהלכה לראות את הדברים מתוך שימושם, יש ״להתאים״ דרך זו בכל עניין ולכל נושא.
ומדוע לא ראינו טענת הפוסקים כך בעניין זה?
 
#4
ב"ה
שלום וברכה,
איסור חמץ בפסח הוא דוקא בדבר שראוי ל"אכילה", ולא לדבר שראוי "להתעסקות אחרת באזור הפה".
דבר שאינו ראוי לאכילה, אבל כיוון בו בהדיא למטרת "אכילה", מדרבנן אסור משום אחשביה, אבל אם כיוון בו להדיא רק למטרת העברה דרך הפה, הרי שלא אחשביה לאכילה ואינו אסור אפילו מדרבנן.
ולכן תריאקה או כל תרופה, שאינה ראויה לאכילה, ויש בה חמץ, אינה אסורה מהתורה, אבל כיון שמיועדת לבליעה, שהיא פעולת אכילה, אסורה רק מדרבנן.
(ואף שבליעה היא אכילה שלא כדרך הנאתן, שהיא גם מדרבנן, אבל סוף סוף זו פעולה של אכילה, לפי שיש בה בליעה לתוך המעיים. וכיון שהתכוין לבלוע תרופה זו עם החמץ שבתוכה, הרי שהחשיב את החמץ שבתוכו למטרת אכילה ואסור מדרבנן).
משא"כ התכשירים המדוברים אינם מיועדים לאכילה ואף לא לבליעה, רק להתעסקות אחרת באזור הפה, וממילא לא אחשביה לאכילה מעולם.
בברכה רבה
 

קישורים לאתר 'מורשת מרן'