ב"ה
שלום וברכה,
לענ"ד מכיון שכל חשש גילוי בזמנינו ירד בכמה מעלות לאחור, וכמבואר בפוסקים, אם משום רוח רעה, שכבר נחלשה הרבה, ואם משום סכנה, שבזמנינו ובבתינו אינה מצויה, לכן לא נאסור אלא כשנחשב בפי הבריות "פתוח" או "גלוי", שאז יש לומר דאע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה, וכן דחמירא סכנתא מאיסורא, וכיוצא באלו הניומקים שעדיין יש להחזיק בחשש גילוי. אבל בכל אופן שיש סברא חשובה לומר שאינו נכנס כלל לגדר "מגולה", וכגון שרובו ככולו מכוסה ורק אינו אטום, בזה יש לומר שלא שייך הטעם של רוח רעה כלל, שנחשב כמכוסה, ואף בזמנם לא היה צורך לחוש, וכן לסכנה אין לחוש אף בזמנם כ"כ, שהרי המכסה נשאר מכסה ברובו ככולו כמו שהיה ואנו מבינים שלא היה מי שהכניס ראשו לשם בשום אופן. ואע"פ שבזמנם שרוח רעה היתה חזקה, והסכנה מצויה, שמא לא היה נכון לסמוך על סברות וחילוקים כאלו, דאף שהם אמת, מ"מ אולי אינם מספיקים לפי גודל החשש והסכנה, אבל בזמנינו שכ"כ נחלשו סיבות האיסור וכנ"ל, ואין אנו מחזיקים בהם אלא משום צל צילו של חשש, אנו רואים שהפוסקים סומכים על כל סברא או חילוק שיש להם משקל טוב, לסמוך ולהקל בהם בלא חשש. כן הוא הדין בנידון השאלה כאן לפענ"ד.
בברכה רבה