• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

ברכת הנר לאחר ההדלקה - האם יש בה חשש ברכה לבטלה

כהן

Active member
העליתי מכבר שאלה זו לחברי הפורום ולא נעניתי, ולכן אני מעלה שאלה זו לרבנים החשובים.

ידוע שמרן זצ"ל הרחיב בהרבה מקומות שיש חשש ברכה לבטלה אם מברכים לאחר הדלקת הנר.
ולכאורה יש ספק ספקא להתיר, שמא הלכה כדעת האו"ז ודעימיה שמותר לברך לאחר עשיית כל מצוה. ושמא הלכה כדעת ספר הפרדס ור' אליהו מלונדריש שהדלקת הנר זוהי מצוה מתמשכת ולא מצוה רגעית, ולדבריהם אפשר לברך לאחר המצוה גם לחולקים על האו"ז וסיעתו. ואע"פ שלא מורים לברך בס"ס - מ"מ חשש 'ברכה לבטלה' כבר אין.
ולפ"ז צ"ע למה יש למחות בנוהגות לברך לאחר ההדלקה והרי אין כאן חשש ברכה לבטלה ממש, אלא דין לכתחלה לברך לפני ההדלקה כדין כל המצוות שמברכים עובר לעשייתן, ובודאי שכך עדיף לעשות, אבל למחות בנוהגות אחרת לכאורה אין צורך?.
 
ב"ה
שלום וברכה,
נודע בשערים המצויינים בהלכה, מחלוקת הרמב"ם והרשב"א בטעם ההיתר של ספק ספקא, שלדעת הרמב"ם הוא מפני, שיסוד הכלל של ספק דאורייתא לחומרא, הוא מדרבנן, שחכמים הם שאמרו להחמיר בספק של תורה, אבל מהתורה ספק דאורייתא הוא מותר. ולכן, כשיש ספק ספיקא, ספק ראשון אנו דנים ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, ונוצר כאן איסור דרבנן, וספק שני הוא כבר על דין דרבנן הזה שנוצר מהספק הראשון, והדין שלו ככל דין ספק דרבנן, שהולכים להקל.
ואילו לדעת הרשב"א, יסוד הכלל של ספק דאורייתא לחומרא הוא מדאורייתא, שהתורה לא התירה במצב של ספק, ולכן גם אחר שאומרים בספק ראשון ספק דאורייתא לחומרא, הוא דין דאורייתא, ולכן טעם ההיתר של ספק ספיקא אינו כדברי הרמב"ם, אלא מטעם רוב, שהסיבה שיוצרת את הספק הראשון יוצרת לפנינו חמישים אחוז אסור חמישים אחוז מותר, ואח"כ אנו אומרים, שאם תרצה לומר כהצד של החמישים אחוז שאסור, הרי שיש סיבה נוספת שיוצרת שיוצרת גם בזה ספק להתיר, ונמצא שמהחמישים אחוז שבתחילה היו לאסור, עברו עשרים וחמש אחוז לצד ההיתר, ויש כאן שבעים וחמש אחוז להיתר, שהם רוב להיתר.
ובאמת שמבואר באחרונים, שלטעם זה של הרשב"א, גם הרמב"ם מסכים, שהיתר הספק ספיקא הוא גם מטעם רוב, אלא שהרמב"ם כתב טעם נוסף שהוא יותר עיקרי אצלו.
ולפי שני הטעמים הנזכרים נמצינו למדים, שכדי שיהיה לנו ספק ספיקא, לטעמו של הרמב"ם צריך ששני הספיקות יהיו שקולים, כדי שבראשון יהיה ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, ובשני ספק דרבנן לקולא. אבל אם הספקות אינם שקולים, אלא בכל אחד מהם רוב המשקל אצלו להחמיר, בזה מעיקרא אין כאן בכלל ספק דאורייתא, אלא רוב להחמיר בדאורייתא, שהדין שם לילך אחר הרוב מן התורה. וכן בספק השני, אין כאן ספק דרבנן, אלא רוב להחמיר בדרבנן.
וכן לטעמו של הרשב"א, שגם הרמב"ם מסכים אליו, שהוא מטעם רוב, צריך שלפחות במכלול של שני צדדי ההיתר שיוצרים לנו הספיקות, יהיה רוב להתיר, אבל אם כל ספק נוטה ברובו להחמיר, הרי שאף בהצטרף שני צדדי הספיקות להתיר, עדיין יהיה הרוב להחמיר, ולכן יש כאן דין גמור לילך אחר הרוב.
ובנידון השאלה, שני הספיקות הם מכח דעות יחידאי בהחלט כנודע, (ומה גם שראיתי שפקפקו אם אכן כך היא דעת הפרדס והר"א מלונדריש, ובל"נ אברר ואבקש ואשלח). אבל כל הפוסקים חולקים עליהם בזה, וכפי שכבר האריכו לבאר זאת כמה אחרוני דורנו.

בברכה רבה
 
יש להעיר, שכל מה שאנו זקוקים לספק ספיקא הוא אם נניח שאיסור ברכה לבטלה הוא איסור תורה, ואמנם כן היתה דעת הגר"ע יוסף זצ"ל עפ"י דעת הרבה ראשונים ואחרונים, אבל אי"ז דברים פשוטים כלל ועיקר, שכן רבו כמו רבו גם גאוני בתראי שחלקו ע"ז, כהפר"ח ס"ס ס"ז, וערך השלחן ס"ס תפ"ט, ורב פעלים ח"ב או"ח ל"ב, וכף החיים ס"ס רט"ו, ולדידהו אי"צ כאן ס"ס.

והנה, בענינים חמורים אלו כגון אם ברכה לבטלה איסורה דבר תורה, או אם ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן או מדאורייתא, נחלקו המוני ראשונים ואחרונים, ואף בדעת שלשת עמודי ההוראה ורבותינו בעלי השלחן ערוך נבוכים אנחנו באשר כל צד יש לו אחיזה, ומשפט ההכרעה מסור לגדולי וחכמי התורה, אך זאת יש לידע ולהודיע שאין הדברים פשוטים כלל ועיקר.
 
ב"ה
במחילה רבה, אולם לא ידעתי מה יתרון לרב הכותב דברים הנ"ל בכל עמלו שיעמול תחת השם של הפורום "מורשת מרן", אשר עוסק כולו בדרכו ומורשתו של מרן זיע"א, וגם השואל כאן אכן שאל כענין אליבא דמרן זיע"א גופיה, ועל זה הוא שהשבנו אליבא דמרן זיע"א. ודו"ק. (אמנם כן יש מדורים בפורום זה בהם אפשר לפתוח נושא כזה לעמוד על הבירור בהכרחים של מרן זיע"א להסיק מה שהסיק, אלא שאין מקומו במדור הנוכחי, והבן).

בברכה רבה
 
ב"ה
ובעיקר הערתו לענין השאלה של הנושא, נראה דאין כל נ"מ בחקירה אם איסור ברכה לבטלה מדאורייתא או מדרבנן, שהרי בלאו הכי אין כאן ספק שקול, כמבואר לעיל, ונמצא שאפילו למ"ד ברכה לבטלה מדרבנן, אין כאן ספיקא דרבנן, אלא מחלוקת בדרבנן שכל הפוסקים סוברים לאסור, ומיעוטא דמיעוטא דבטלי במיעוטייהו ס"ל להתיר, וקי"ל דאף בדרבנן אזלינן בתר רובא להחמיר. (אם לא בשעה"ד כמבואר ביבי"א ח"י, ואכמ"ל שאינו שעת הדחק כלל והדרינן לעיקר דינא).
וכבר נודע בשערים אצל כל רבותינו האחרונים דאמרינן ספק ברכות להקל, אף לשיטת הפוסקים שאיסור ברכה לבטלה מדרבנן, וכ"ד המשנ"ב וכל שאר האחרונים, ולא אומרים ספק דרבנן לקולא ויברך, שדעת ר"י שבתוספות ברכות יב. אינה להלכה כלל ועיקר כמפורסם בשערים המצויינים בהלכה. ודי בזה.

בברכה רבה
 
בנידון השאלה, שני הספיקות הם מכח דעות יחידאי בהחלט כנודע, (ומה גם שראיתי שפקפקו אם אכן כך היא דעת הפרדס והר"א מלונדריש, ובל"נ אברר ואבקש ואשלח). אבל כל הפוסקים חולקים עליהם בזה, וכפי שכבר האריכו לבאר זאת כמה אחרוני דורנו.
לפי הנראה אין דעת האו"ז דעת יחיד אלא אדרבה רבים מהראשונים ס"ל כמותו ואכתוב בקצרה את שמותם ומקורותם;
האו"ז בחולין סי' שס"ז הביא כן גם בשם ר' משה בר יעקב. הריקאנטי בסי' רל"ה כתב כן להדיא [וע"ע בדבריו בסי' ע"ב]. ראבי"ה בסי' קל"ח עי"ש. המיוחס לרשב"א במנחות ל"ו עי"ש. ר' יוסף בן פלאת [נדפס ב'ספרן של ראשונים, והובא גם בספר הבתים בקצרה]. אהל מועד שער הברכות דרך א' נתיב א' ונתיב ב' עי"ש. ספר המנהגות עמ' 44 עי"ש.
הרי שיש 8 ראשונים דס"ל כן. וגם הרמ"א בסי' קנ"ח סי"א פסק כן, וגם הפר"ח ביו"ד סי' י"ט סק"ג העלה כן וז"ל ומיהו לענין דינא דברי הג"א [שאלו דברי האו"ז] נראין עיקר ולפיכך לצאת ידי ספק יביא עצמו לידי חיוב ד"מ הרי ששחט ולא בירך יחזור אחר בהמה אחרת מיד ויברך עליה ויכוין לפטור נמי שחיטה ראשונה וכן כל כיוצא בזה וכן ראוי להורות עי"ש, וזה גם שלא ראה את דברי הראשונים הנ"ל אלא רק את ההגהות אשרי, והביא ראיות לכאן ולכאן בדיוקים מדברי הראשונים, אולם למעשה ס"ל כן לפחות לחומרא, וכן פסקו שם הכרתי והבל"י וכפי שהובא בזב"צ, הרי שחששו לסברא זו לפחות לחומרא אף שחשבוה לדעת יחיד שלא ראו עוד ראשונים דס"ל כן, וכ"ש אנו שיודעים שאין זו דעת יחיד אלא המחלוקת בראשונים היא שקולה, נראה שאין טעם לא להחשיבה לפחות לספק שקול ובהצטרף לו עוד ספק - הרי זה ס"ס שאפשר לסמוך עליו.

לגבי דעת הפרדס והר"א מלונדריש - איני יודע מה פקפוק יש בדעתם - אעתיק לשונם שהיא מפורשת ממש;
בספר הפרדס שער ט' כתב וז"ל הרי שהדליק נר חנוכה כ"ז שהנרות דולקות חוזר ומברך, הרי שמל את בנו בלא ברכה כ"ז שעוסק באותו ענין חוזר ומברך אבל אם חלץ התפלין או שכבו הנרות של חנוכה או שסיים מלהתעסק במילה וכדומה לזה הו"ל מעוות לא יוכל לתקון ע"כ, ומבואר דפשיטא ליה שכל עוד הם דולקים בזמן ההדלקה הוי כמצוה שיש לה משך שמברך. ולפ"ז ה"ה גם בנר שבת כן, דהא בשניהם מברכים 'להדליק' והדלקה עושה מצוה.
וכן מתבאר מדברי ר' אליהו מלונדריש בפסקיו לסדר זרעים עמ' ל"א שכתב וז"ל י"א דכל דבר שמצותו ארוכה כגון ציצית שהמצוה כ"ז שהוא מעוטף וכן הדלקת הנר שהמצוה כ"ז שהנר דולק מברך בלמ"ד להתעטף להדליק אבל דבר שאין המצוה קיימת אלא שעה אחת כגון שחיטה כיסוי שאחר ששחט וכסה נעשית מצותו וכו' ברכתו על עי"ש, ומבואר שהדלקת הנר שוה לציצית שהמצוה היא בכל רגע, וכאן סתם כל הדלקת הנר שמברכים עליה וזה כולל גם חנוכה וגם שבת.
ואמנם ר"א בן הרמב"ם בתשובה ס"ל לא כך, וכן מתבאר מדברי כמה ראשונים בפסחים ז' עי"ש, אולם בצירוף ב' הספקות שהספק הראשון הוא שקול והספק השני אמנם פחות שקול אבל מצטרף לראשון - לכאורה נראה שעכ"פ מוריד את חומר ענין ה'ברכה לבטלה' שיש כאן. וצ"ע.
 
ב"ה

במחכ"ת, אולם מ"ש שכ"ד שמונה ראשונים, ומנאם אחת לאחת,

ראשית, אף אם הצדק עמו שכן דעת שמונה ראשונים, אולם מלבד שבקונטרס לברך ולהדליק (מצורף) מביא (בעמ' יב והלאה) דעת רוב ראשונים, הרמב"ם, אורחות חיים, כל בו, אשכול, רשב"ץ, מאירי, ר"ן, רבנו יונה, תוס' סוכה, רא"ש, אבודרהם בשם הרז"ה בעל המאור, הרי"ף, ריב"ש, ר"א בן הרמב"ם, מהר"ם אלאשקר, והרדב"ז בשם "כל הגאונים"!, ע"ש. הרי ששה עשר. והוי חד בתרי לגבי שמונה ראשונים שהזכיר. ונמצא שעדיין ב' הספקות אינם שקולים, ולכ"ע אין כאן ס"ס, והרי הוא כמבוא'ר.

ובאמת דהכי הוא סוגיאן דעלמא אצל הפוסקים כדבר פשוט שהדעה הרווחת בזה אינה כהג"א בשם או"ז, ויחידאי נינהו, (ורק נהגו כמותם בכמה מקומות בדינים פרטיים כנט"י שחיטה והדלקת נר שבת, בצירוף ובסיבת דחיישי דדמי לטבילת הגר וכדומה, כמבואר בקונטרס לברך ולהדליק עמ' יג בשם הפוסקים).

וכבר כתב כיו"ב בעל כנה"ג בכללי הפוסקים אות סא', וז"ל: "אין מיחסים לפוסקים, סברות פוסקים אחרים במקום שלא גילו דעתם, הראנ"ח חלק שני סי' עד. ויראה לי, דהיינו דוקא סברות פוס' אחרים שאינה סברת הפוס' הרבים וגדולים, דאם היא סברת הרבים והגדולים, כבר כ' בחלק א' סי' קט' דפוסק שלא נמצא סברתו מפורשת, אין לנו ליחס לו אלא סברת הרבים והגדולים, עכ"ל הכנה"ג, ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין.

אולם מלבד כל הנ"ל, כבר נודע שגדר "רוב" בפוסקים, אינו כמוציא במספר צבאם גרידא, ולאו רבותא למחשב גברי, אלא בעינן שיהיה רוב מנין ורוב בנין, כלומר שיהיה גם משקל הדעות מטה כלפי הרוב, וככל שמדובר בפוסק יותר מפורסם ומובהק ורגיל אצל הפוסקים מעתיקי השמועה מדור דור, דבריו להלכה סמכאי טפי לגבי דידן. וכמ"ש מרן הב"י (אבן העזר סי' סב) וז"ל: וזה שכתב הרא"ש וכו', אינו סותר מה שכתוב בפסקי התוספות פ"ק דכתובות וכו', ואפילו את"ל דפליגי, אנן אהרא"ש סמכינן דפוסק מובהק הוא, עכ"ל. וכיו"ב כתב מרן זיע"א בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סי' כו א"ג) וז"ל: ולענין הלכה וכו' שהדבר שנוי במחלוקת בין המהר"ח או"ז שמתיר ובין הרא"ש שאוסר, נראה דנקטינן כד' הרא"ש לאסור (אף שהוא בדרבנן ע"ש), הואיל והרא"ש פוסק מפורסם אחד המיוחד מעמודי ההוראה, והוא רב מובהק בהוראה. וכעין מ"ש מרן הב"י א"ח (סי' סו) בד"ה כתב בעל המנהיג, בענין המחלוקת שבין המנהיג נגד הרשב"א וכו', שאנו אין לנו אלא ד' הרשב"א (שאוסר) דרב מובהק הוא. ע"ש. וכן י"ל במחלוקת של המהר"ח או"ז נגד הרא"ש. וכמ"ש ג"כ מרן החבי"ב בס' דינא דחיי (עשין מט דס"ג ע"ג) לענין מחלוקת הרא"ש נגד הריא"ז (רבינו ישעיה אחרון ז"ל), דנקטינן כהרא"ש, כיון שהוא פוסק מפורסם יותר, וממימיו שותים כל בני ספרד. ע"ש. עכ"ל מרן היבי"א. וכ"כ עוד מרן הב"י סו"ס קעב גבי הר"ח ורמב"ם "דרבנים מובהקים הם ונקטינן כוותייהו" וכו', ע"ש.

ומבואר שלא רק המנין מגדיר רוב, אלא בצירוף משקל הדעות לפי מה שנתקבלו ונתפשטו אצל הפוסקים, והיינו רוב בנין. ומעין המבואר בגמ' ע"ז ז. ובתשובת הרשב"א ח"א סי' רנג, ובהגהת ש"ע חו"מ סי' כה, לגבי גדול בחכמה ומנין, וביארו מהר"ם בן חביב והזרע אמת ועוד, עפ"ד הקדמונים, דהיינו משום דעי"ז חשיב רוב מצד המשקל, וקרינן ביה שפיר אחרי רבים להטות, וכמש"כ בעני' במקו"א בס"ד, ואין כאן מקומו.

ומעתה אותם שמונה ראשונים שחלקם הגדול לא פקיעי שמם אצל הפוסקים, ואין לנו ידיעה ממשקל דבריהם אצל הפוסקים, לעומת ששה עשר ראשונים ו"כל הגאונים" שהזכיר רדב"ז, דרובם ככולם פקיעי שמייהו טובא מהמפורסמים והמורגלים אצל הפוסקים, והם הם עמודי ההוראה, אשר כל הבית בית ישראל הולך לאורם, א"כ בודאי שיש כאן גם רוב מנין וגם רוב בנין בשופי גדול, ושוב אין צד להחשיב בזה ספק ספיקא.

זאת ועוד כשהצצתי במקורות שהזכיר כאן מאותם שמונה ראשונים, לא מצאתי בהם אלא ג' בודאי ואחד שכך נוטים דבריו, אבל לא יותר מזה.

דבאו"ז חולין סי' שסז לא מצאתי בשם ר' משה בן יעקב רק מדנפשיה. לגבי הריקאנטי הצדק אתך. בדברי ראבי"ה סי' קלח לא כתב כן, רק גבי ברכת הנהנין שממנה ודאי אין ראיה, שהרי אפי' להרמב"ם וסיע' שבודאי פליגי אאו"ז, מבואר בב"י סי' קעב, דחשיב כמו עובר לעשייתן ע"ש. ומ"ש ראבי"ה בסי' תתע"ב, היינו שאם עבר זמן הדלקת נ"ח, יכול להדליק ובברכה לאחר הזמן, ולמד כן מתפילה, והוא מטעמא אחרינא, וכדין תשלומין, ע"ש. אבל לברך אחר הדלקה שאינו מדין תשלומין כלל להאו"ז, אלא משום דחשיב נמי עובר לעשייתן, לא כתב שם בראבי"ה כלל, ודו"ק. בדברי המיוחס לרשב"א מנחות לו, כבודו צודק. בדברי ר"י בן פלאת צ"ע, דנתן טעם "משום דברכה על מילה הודאה היא כדאמרינן בפסחים", וזה אפילו להרמב"ם אפשר לאחר המילה, דהודאה ושבח היא, כמ"ש מרן הכ"מ בפ"ג מהל' מילה ה"א. אבל בברכה שאינה הודאה אלא ברכת המצוות משמע דלא קאמר, אולם מלשונו קודם לכן משמע שדיבר בכל ברכת המצוות. וצ"ע. באהל מועד בשני הנתיבים הביא מחלוקת ולא כתב הכרע כלל, ובנתיב א' קצת משמע עיקר כרמב"ם, ובנתיב ב' קצת משמע עיקר כדעה קמייתא, ובשניהם אינו מוכרח. ולכן אי מיניה ליכא למשמע מידי. במנהגות, אצלי הציונים אחרים, וממה שחיפשתי שם לא מצאתי. נמצא לפ"ז שאין כאן אלא ג' ראשונים שדעתם כהאו"ז בודאי, והם האו"ז, הרקאנטי, והמיוחס לרשב"א, ואחד נראה נמי שסובר כן, אלא שעדין צ"ע, והוא ר"י בן פלאת.

גם מ"ש בדעת הפר"ח, הנה דעתו מפורשת בסי' תלב להדיא ש"העיקר כהרמב"ם ודלא כהג"א", והתם הוא בפירושא ולא מדיוק או משמעות דבריו, ע"ש.


[לגבי ספר הפרדס אם סובר דחשיב מצוה מתמשכת, הנה בדבריו אינו מפורש על נר שבת, אדרבא דקדק להדגיש בב' הפעמים דקאי אנר חנוכה, אלא דימוי של כבודו הוא לנר שבת. אולם כבר נודע שבנר חנוכה סיבת המצוה היא פרסום הנס "בלבד", ואיכא למימר דכל זמן שמתפרסם, מצוותו היא. משא"כ נר שבת שכידוע יש בו גם משום עונג שבת, מה שבפועל נהנה מאורו בשבת, וגם דין כבוד שבת, שדואג מבעוד מועד קודם השבת להדליק את הנרות שיהיה מואר בלילה. ודין עונג שבת, עיקרו מצד המקום, שיהיה נר דלוק בבית, ולא העיקר פעולת ההדלקה, כמבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות שבת, משא"כ דין כבוד שבת, שהעיקר הוא הפעולה של ההדלקה בערב שבת, שהיא מצד הגברא, כמבואר ברמב"ם פ"ל מהלכות שבת, (ונראה שמצד זה, אפילו אם כבתה אין זקוק לה, כמ"ש כמה ראשונים ללמוד כן מנר חנוכה, אלא שעדיין ידליק על מנת שיהיה נר דלוק בלילה בשביל עונג שבת). ולכן י"ל, דגבי שבת שהפעולה מתייחסת לדין כבוד שבת ולא לעונג שבת, ודין כבוד שבת נגמר בפעולת ההדלקה ואינו נמשך בלילה, אף לספר הפרדס לא נחשב מצוה נמשכת, ודלא כנר חנוכה. וכמ"ש להוכיח במישור בקונטרס לברך ולהדליק עמ' ס והלאה, ע"ש. (בדעת מהר"א מלונדריש, לפו"ר כבודו צודק)].

בברכה רבה
 
יישר כח לכבודו שטרח לעיין בדברי.
רואה אני שהויכוח העיקרי הוא האם המחלוקת היא שקולה או לא. וכבודו טרח למעט בדעת הראשונים דס"ל שאפשר לברך לאחר המצוה, ולהוסיף בדעת הראשונים שאין לברך לאחר המצוה. אולם במחכ"ת אין הדברים נכונים לשתי הכיוונים, אלא המחלוקת היא עדיין שקולה.

לגבי הראשונים שמניתי שסוברים שאפשר לברך לאחר המצוה.
כבודו לא מצא את ר' משה בר' יעקב. והאמת שטעיתי במקור הדברים. זה נמצא באו"ז ח"א סי' כ"ה שגם שם דן בדברים עי"ש.
בדעת ראבי"ה כבודו כתב דהוא מיירי לענין ברכת הנהנין אבל בברכת המצוות אפשר שיודה שלא מברכים. אולם האו"ז בסי' כ"ה הנ"ל כתב סברא בדיוק להיפך שאף לדעת רבינא והפוסקים שבברכת הנהנין לא מברכים - בברכת המצוות כן צריך לברך וז"ל ההיא דרבינא שאני דמיירי בסעודה דאסור לאדם שיהנה מן עוה"ז בלא ברכה וכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה [צריך לברך ברכה אחרונה] משא"כ ברכת המצות הואיל ואין אחרי' ברכה אימא אפי' אחר מעשה יחזור ויברך. ועוד שראבי"ה עצמו בסי' תתקע"ב כתב להדיא דהכא לא חשיב עובר לעשייתן וז"ל אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו צריך לחזור ולברך. ואף על גב דלאו עובר לעשייתו הוא עי"ש. והב"י בסי' קע"ב הביא את דברי הרא"ש שחידש שרק משום שנזכר בשעת האכילה והשתיה חישב כמו עובר לעשייתן ולכן מברך, אולם ראבי"ה הנ"ל לא ס"ל כן, אלא אפילו נזכר לאחר שגמר אכילתו ולא עובר לעשייתו הוא - מברך, וכפי שהבאתי מדברי האו"ז [שהוא תלמידו ובודאי קאי בשיטתיה כפי הנראה] ברכת המצוות עדיפא ליה טפי וכ"ש הוא.
בדברי ר' יוסף אבן פלאת - כבודו התקשה בזה, והוא משום שיש ט"ס בדבריו ובמקום ברכת 'המלה' צ"ל 'המצוה', וכפי שהביא בספר הבתים שער י"ד מברכות סוף אות א' שציינתי בקצרה וז"ל כתב הרב ר' יוסף אבן פלט מי שעשה אחת מן המצות ולא ברך עובר לעשיתה מברך אחר עשיתה ואין בזה משום מברך ברכה שאינה צריכה שברכת המצות הודאה היא ע"כ. ועי"ש בהערת המגיה לספר הבתים שכתב שבספרן של ראשונים הנ"ל יש ט"ס הנ"ל. וכן ר' מנוח בפי"א מברכות ה"ה הביא דעה זו בשם י"א וז"ל ויש חולקים ואומרים דבכל המצות כולם מברך אחר העשיה ואין בהם משום ברכה לבטלה שהרי ברכת המצות ברכת הודאה היא עי"ש, וזוהי לשונו של ר' יוסף הנ"ל, וא"כ אין מקום לפקפק בדבריו.
ספר המנהגות - כבודו לא מצא, ואעתיק לשונו ואם שכח ולא בירך עד אחר הניגוב יברך ולא דמי למאי דאמרינן לאחר שמלא כרסו ממנו חוזר ומברך עליו משום דההיא מיירי בברכת הנאה אבל נט"י לאו ברכת הנאה היא ע"כ, והרי הוא כמבואר.
בדברי האהל מועד - בנתיב א' כתב לדעת הרמב"ם אין מברכים ויש חולקים וכו'. וזה כיש ויש שהעיקר כיש בתרא.
ובנתיב ב' כתב בסתמא כדברי הר"י בן פלאת שמברך, וסיים ומיהו הרמב"ם כתב שאינו מברך עי"ש, וזה כסתם ויש שהעיקר כסתם, ולכן נראה יותר בדעתו בב' המקומות שדעתו נוטה לברך.
וא"כ חזינן שאכן יש שמונה ראשונים דס"ל לברך לאחר המצוה כמו שמניתי איש לא נעדר.

ומעתה נעבור ל'ששה עשר ראשונים' שכבודו מנה שסוברים שאין לברך לאחר המצוה, ונראה האם אכן כן הוא;
המעיין יראה שהראשונים המוכרחים דס"ל כן להדיא הם הרמב"ם [ור"א בנו חשיב חדא עם אביו], תר"י, האבודרהם, הריב"ש, הרשב"ץ, הארח"ח [והכל בו הוא חדא עם הארח"ח כנודע, ואין מונין אותם לשנים] והריטב"א, ואפשר להוסיף גם את ספר הפרדס שסובר כרמב"ם בענין זה[וזה מהני לעלמא, אבל כאן ספר הפרדס ס"ל שמברכים מדין מצוה מתמשכת כדלקמן], ומכל השאר אין ראיה;
לגבי האשכול, תוס', הרא"ש והרז"ה שהביא האבודרהם, הר"ן, המאירי - הם מיירו לגבי 'לכתחלה' שיש לברך על הלולב עובר לעשייתו, ולא כתבו שאם לא עשה כן לא יברך, וכבר כתב כן הפר"ח ביו"ד בסי' י"ט באורך שהוא והש"ך הביאו ראיות לכאן ולכאן ודחה הרבה מהראיות בסגנון זה, שיש פוסקים שכתבו לברך עובר לעשייתן, אולם לא כתבו מה הדין בדיעבד ואין להביא ראיה מהם.
וראיה ברורה לזה, מדברי האו"ז שהוא במסכת סוכה גם העתיק את כל דברי התוס' הנ"ל אע"פ שהוא ס"ל בב' מקומות שמותר לברך לאחר העשיה, אע"כ שאין ללמוד מזה לענין דיעבד, ודוק.
וע"ע בב"ח באהע"ז סי' ל"ד ובק"נ כתובות סי' ז' אות ב' שכתבו בדעת הרא"ש שהוא רק לכתחלה ולא בדיעבד עי"ש.

וכאן המקום להעיר על דברי הרב יצחק יוסף שליט"א שכתב בכמה מקומות בספריו האחרונים וגם בשיעוריו מרבה להזכיר את דברי שה"ל בסי' נ"ט ששם לטענתו מפורש להדיא שהמברך לאחר ההדלקה היא ברכה לבטלה. ואנא דאמרי שלפי הנ"ל אין שום הוכחה מדבריו;
ז"ל שה"ל שם ותימה לאחי ר' בנימין נר"ו שאם תאמר שהברכה חשיבה קבלת שבת אם כן יהא אסור להדליק שהרי צריך לברך קודם הדלקה דקיימא לן כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ואם תאמר האי עובר לעשייתן לאפוקי אחר עשייתן דלא. אבל בשעת עשייתן יכול לברך. והאי נמי יכול לברך בעוד שמדליק ונמצאת ברכה והדלקה כלין בבת אחת ושובת מיד. מכל מקום לא מצינו שדחקו חכמים דוחק כזה ע"כ. והראש"ל שליט"א הבין אחר עשייתן דלא, והוי ברכה לבטלה. אולם להאמור עפ"י דברי הפר"ח הנ"ל אין זו ראיה, דכל דברי שה"ל קאי על הלכתחלה ועל עיקר התקנה ולא על דיעבד, וכונתו ברורה שצריך לברך קודם ההדלקה מדין עובר לעשייתן, וזה דין לכתחלה שכולם מסכימים שצריך לקיים עובר לעשייתן. ועל זה כתב ואם תאמר שבא לאפוקי לאחר עשייתן דלא - היינו שאסור לכתחלה לברך לאחר עשייתן, אבל בשעת עשייתן יכול לברך 'לכתחלה' והוי בדיוק כמו עובר לעשייתן - ע"ז כתב דלא מצינו שדחקו דוחק כזה. אבל לא מיירי כלל לענין דיעבד, ולא זה הנושא שלו, אלא מה עיקר התקנה לברך לפני או קודם או אחרי, ודוק היטב.


גם מדברי הרי"ף בתשובה אין ראיה לענין דיעבד, דהא הרי"ף מיירי שמברך ברכת הקידושין זמן רב לאחר הקידושין - בשעה שנושא אותה - וזה ודאי לכל הדעות אינו מועיל גם לדעת האו"ז, דהאו"ז מיירי מיד לאחר המצוה ולא לאחר שיש הפסק רב, וא"כ אין ממנו ראיה שאסור לברך מיד לאחר המצוה.
וע"ע בריקאנטי בסי' ע"ב ובסי' רל"ה שאע"פ שהביא את הרי"ף בתשובה ואת הרמב"ם - בכל זאת פסק כדעת האו"ז, ואם היה מבין שהרי"ף ס"ל כרמב"ם - היה לו לפסוק כהרי"ף והרמב"ם נגד האו"ז, אע"כ שהבין שמהרי"ף אין ראיה כנגד האו"ז שאסור לברך לאחר המצוה מיד, ודוק היטב.
לגבי מהר"ם אלאשקר והרדב"ז - מלבד מה שאינם נחשבים כראשונים לענין זה [וזה נושא נתון לויכוח] - כאן הרי הם לא ידעו מכל הראשונים הנ"ל, והראיה שהרדב"ז כותב שכל הגאונים ס"ל כן, וזה אינו נכון!!!, למה להתפעל ממה שהרדב"ז כותב בשעה שיודעים שהוא לא צודק? מהראשונים שהרדב"ז הכיר אכן חשב שכל הגאונים סוברים כן, אבל למעשה אינו נכון.

וא"כ מה'ששה עשר ראשונים' לא נשאר כי אם כשמונה [ואולי המצא ימצא עוד איזה מעט] שמוכרח בדבריהם שחולקים על האו"ז וסיעתו. הלזה לא יקרא מחלוקת שקולה?

ומה שטען כבודו מחשיבות הראשונים - כנגד זה ישנה טענה אחרת חזקה מאוד, והיא שכל הראשונים שהסכימו לרמב"ם - לא הזכירו ולא ידעו שיש חולקים עליו, ופעמים רבות הראשונים או האחרונים לא חולקים מעצמם אם אין להם הכרח, וכאן אין הכרח מהגמ' נגד הרמב"ם ולכן הביאו דעתו בשתיקה.
לעומתם כל הראשונים שראו מחלוקת ראשונים בזה - הכריעו כדעת הסוברים לברך, אם זה האו"ז, הריקאנטי, האהל מועד. וכן ר' מנוח וספר הבתים הביאו המחלוקת ולא הכריעו. וא"כ חזינן מיניה שסברא זו של הראשונים - סברא אלימתא היא, ולא מצאנו בראשונים שיביאו מחלוקת זו ויכריעו שלא כמותה אלא לכל הפחות השאירוה בספק או שהכריעו כמותה.
ובפרט שר"י אבן פלאט הוא קדמון מקודם לזמנו של הרמב"ם, ויתכן ואם הריטב"א והאבודרהם וסיעתו היו יודעים שכך ס"ל - לא היו מכריעים בפשיטות כדעת הרמב"ם.
ועכ"פ בודאי שיש כאן מחלוקת שקולה בראשונים.

בקשר לפר"ח ומה דעתו - כבודו הביא את דבריו באו"ח סי' תל"ב שפסק כרמב"ם וכתב דהתם הוא בפירושא ולא מדיוקא מדבריו. ולא הבנתי מה הקשר של דיוקא או פירושא. בכל אופן המעיין היטב יראה שדבריו באו"ח נכתבו לפני דבריו ביו"ד, דהא באו"ח כתב 'וכן כתב הש"ך ביו"ד', והרי ביו"ד האריך הפר"ח לסתור את דברי הש"ך וסיים ומיהו לענין דינא דברי הגהות אשרי נראין עיקר, עי"ש, וא"כ אדרבה זה ראיה שבהשקפה ראשונה פסק כדעת הרמב"ם, אולם לאחר שהעמיק וחקר בסוגיא זו והראיות לכאן ולכאן דוקא פסק כדעת האו"ז, אע"פ שלא מצא לו חברים אלא חשב שהיא מחלוקת הרמב"ם והאו"ז, והוא הרי יודע חשיבות דעתו של הרמב"ם, ואעפ"כ פסק מסברתו הגדולה כדעת האו"ז, וכ"ש אנו שיודעים שאין זו דעת יחיד אלא רבים ס"ל כמותו, האם גם לספק לא יחשב? אתמהה.

בדעת ספר הפרדס והאם נר שבת נלמד מנר חנוכה או לא - תמה אני האם נעלם מכבודו דברי הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף חנוכה עמ' תל"ט שכתב בדיוק להיפך בדעת ספר הפרדס וז"ל ולפי זה כל שכן לגבי נר חנוכה שאינו נחשב כמצוה מתמשכת שיוכל לברך אחרי כן, שהרי לענין זה נר שבת קיל טפי, שיותר שייך לומר בו שהמצוה מתמשכת בכל רגע שיש עונג שבת ושלום בית עי"ש. ותסגי לן שיש כאן הודאת בעל הדין - הראש"ל שליט"א - שכך הבין בדעת הפרדס. ובאמת שכך הסברא הפשוטה, וכפי שכתבתי שהרי בשניהם הברכה היא 'להדליק', ואם כשהנר דולק חשיב עדיין שהוא 'מדליק' - מה לי חנוכה ומה לי שבת? ועוד שלאחר שמצאנו שכך מפורש בר"א מלונדריש שהשוה ביניהם, ולא מצינו מי שחילק ביניהם - למה לעשות מחלוקת נוספת לא לצורך? המחלוקת בראשונים היא ברורה האם לאחר הדלקת הנר [איזה שיהיה] חשיב עדיין שהמצוה מתמשכת או לא.

וא"כ הדרנא למה שכתבתי מתחלה, שיש מחלוקת שקולה בראשונים האם אפשר לברך לאחר עשיית כל מצוה, ויש עוד צד שהמצוה בנרות שבת היא מצוה מתמשכת, וע"כ יש כאן ספק ספקא לברך לאחר הדלקת הנרות.
וכפי שכתבתי מתחלה - ודאי שלמעשה יש לברך לפני הברכה כדין כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן, והנידון שהעליתי הוא ליישב את הנוהגות לברך לאחר ההדלקה שאין בזה 'חשש ברכה לבטלה' החמור, אלא ביטול דין 'עובר לעשייתן לכתחלה'.

בברכה רבה.
 
נערך לאחרונה:
ב"ה
התחלתי לראות ולבחון הדברים, אבל רבתה עלי המלאכה, ואין עיתותי בידי לערוך הכל עלי כתב, ואין הזמן מסכים, ומה שהלב חושק הזמן עושק.
ואסתפק בדוגמא חדא זעירתא, ותן לחכם ויחכם עוד.
הנה דברי רבי משה בן יעקב שהזכיר האו"ז, ראיתי. והאמת שלענ"ד קשה מאד לילך בדרך זו לצרף כל חכם שמוזכר בדברי רבותינו שכפי הנראה היה מבאי בית מדרשם וכיו"ב, ולהעלותו במנין מול תילי תילים של מחברים מפורסמים שהיוו דעה חשובה לעצמם, וראשי בית מדרשם, וכיו"ב. שהרי מלשון האו"ז נראה בעליל שדבריו אחד עם האור זרוע, ולא בא אלא לסייעו בראיה, וזהו עצמו הגדר של גדול במנין, דהיינו מנין החכמים שהסכימו עימו, ודו"ק. וגם אם אינו מוכרח שכך הוא, אבל אין לפנינו מקור מפורש של עוד חכם ומחבר או ראש בית מדרש לעצמו שסובר כן. ולכן תסגי לן להגדיל עי"ז את משקל דעתו של האו"ז, לידע שיש חכמים בני דורו ושער מקומו שהסכימו עמו וסייעוהו בראיה, אבל להתחיל למנות שמות שהוזכרו ואין לנו מהם ידיעה לא מצינו. ועכ"פ איננו משועבדים לדרך חדשה של מציאת שמות בתוך דברי הפוסקים להגדיל מניינם ולהכריע על פיהם, אא"כ בלאו הכי יש בסיס טוב ואינו אלא לרווחא דמלתא, ודו"ק.
ואחד הרואה ברובי דברי כבודו הנ"ל שהם בדרך זו, למצא בפינות נידחות איזו דעה שבעליה לא מצויים בדברי הפוסקים כמעט בכלל, רק באיזה ראשון או שניים שהזכירום, וגם לעיתים רחוקות, או פוסק מחבר שכתב כן ואינו מצוי כמעט בכלל בין שבילי הפוסקים, וכיו"ב. ולכן כבר הזכרתי וביארתי באר היטב ובהרחבה, ב"עיקר תשובתי לכבודו", שבוודאי שכלפי משקל ההכרעה לדידן אינם עולים במשקל כנגד הרבים גדולים ומפורסמים הסוברים בהיפך, וכמו שהזכרנו בדברינו כללים ודוגמאות לזה מפי ספרים וסופרים עי' לעיל. (אלא שכבודו נתפס למה שכתבתי ב"סיום דברי לתוספת בעלמא" ו"בדרך אגב והצצה בעלמא" כמבואר בדברי באר היטב. ועשה מזה עיקר. ועל עיקר המענה שכתבתי לא נתן דעתו, שהוא עיקר משובתי ויש בו די השב גם בלאו הכי. ודו"ק).
ובדברי הראשונים שכבודו ממאן לומר שרובם ככולם סוברים כן, ועושה בהם לימודים ופלפולים ואמדנות שונות, אם נלך בדרך זו אין לדבר סוף, ואף אנן נמי נימא דאטו כל הראשונים רבותינו הצרפתים שמביאים את דברי האו"ז בכל הלכה על הסדר, פתאום לא ראו את דברי האו"ז וראו רק את דברי הרמב"ם?! אתמהה!! אלא וודאי שראו גם ראו, אבל לא הביאוהו מפני שסברו שדבריו אינם להלכה, והספיק להם שכתבו את הכלל בלא החידוש של האו"ז, וההלכה מבוארת מאליה. וכמ"ש הכנה"ג בכללים שהזכרתי לעיל, שיש לייחס לפוסקים סברת הרמב"ם וכוותיה, ע"ש.
וכן מה שממאן לקבל דברי הרדב"ז כאילו היה קטיל קני באגמא חלילה, ואיני חפץ להרחיב בתיאורים כיצד מתייחס כבודו לדברי מי שגדול ונשגב שמו ונאמנותו בעניינים אלו, ושהיו לו בוודאי יותר ממה שכולנו ידענו וראינו, והראיה שכתב כל ה"גאונים", ואנו לא ידענו כמעט כלום מהגאונים בזה, הרי שהיה לפניו מה שאינו לפנינו, ועוד, דאילו ראו כל השמונה ראשונים (לשיטת כבודו) והאו"ז ביניהם את דברי כל הגאונים שהזכיר הרדב"ז אמרינן שמא ומסתמא היו חוזרים בהם?! כמבואר ברמ"א חו"מ סי' כה?!
אלא וודאי שאין לילך בדרך זו הלא מבוססת שדרך בה כבודו, של אומדנות והשערות וחשבונות רבים, וכלך מדרך זו! אלא האלקים עשה את האדם ישר, וכך יש לראות ולבחון הדברים, ולשתף את החוש יחד עם הראיות והמקורות והמו"מ הטכני, מה שקרוי בפי החכמים "אובנתא דלבא", ו"שיקול הדעת". וכשיש דברים שהם ברורים ונכוחים, יש לאמרם ולדון על פיהם. ולייחס להם את המשקל המתאים, לגופו של ענין. פעמים כדי להטות מעט את המשקל, ע"מ לחוש לחומרא או לצרף לקולא וכדומה, ופעמים להכריע, וכן ע"ז הדרך. ודי בזה הערה לחכם ומבין מדעתו.

ביקרא דאורייתא
 
יש הרבה מה להאריך בסתירת דברי כבודו [מי מחברי הפורום שירצה לטרוח בזה הרשות בידו].
המהלך של כבודו מנוגד לכל שיטתו ודרך פסיקתו של מרן זצ"ל.
את כל הטענות שהשמיעו ומשמיעים נגד דרכו של מרן זצ"ל - אתה כותב כנגדי בשביל להגן על מרן זצ"ל, והוא פלאי.
כבודו כותב שאני עושה לימודים ופלפולים ואמדנות שונות - בשעה שדברי הם דברי הפר"ח ביו"ד סי' י"ט שציינתים לעיל.
כבודו לקח את דברי הרדב"ז שכתב שכן כתבו 'כל הגאונים' כפשוטו. ובמחכ"ת, אין ההבנה כן אלא כונתו ל'כל הראשונים' שלאחר הרי"ף והרמב"ם שהזכיר שם, וכונתו ברורה לראשונים שראה שהם תר"י, אבודרהם, ריב"ש. וכמובן שלא ראה אף אחד מהראשונים שהזכרתי, ולא היה כותב מה שכתב אם היה יודע מהנ"ל. וכבר ידועים דברי מהרי"ק שכבודו הביא אילו היה רואה. ובודאי שאילו הרדב"ז היה רואה את כל הראשונים הנ"ל לא היה כותב כן בפשיטות. וחבל שכבודו הזדרז להשיג בלא עיון כראוי.

בעיני הדברים פשוטים שאילו מרן זצ"ל היה רואה את כל הראשונים שהבאתי כעשרה במספר שסוברים למעשה שאין ברכה לבטלה בברכת הנר לאחר ההדלקה, ומהחולקים אין למעשה כמעט מי שאנו יודעים בבירור שסובר בשתי המחלוקות שאין לברך מלבד הרמב"ם ואולי עוד איזה מעט ראשונים - היה ממתן את דבריו, ואם כי לא היה חוזר מעצם הפסק וכפי שכתבתי שהרי לכתחלה צריך לברך עובר לעשייתן - מ"מ ליישב מנהג כל עדות המזרח והספרדים ב200 שנה האחרונות ושלא לאשויי טועים בדבר משנה ומברכים ברכות לבטלה - מסתבר מאוד שמספיק בזה.

בברכה רבה.
 
ב"ה
אני שמח שהגענו להבנה שיש כאן שינויי גישות.
ומעתה, דברי המעטים, בענין הבנתי הקטנה בדרכו של מרן זיע"א, מבוארים יפה במשוב האחרון שהשבתי, ולענ"ד יש שם די השב לכל טענותיו שהביא מקודם לכן*.
ולעומת זאת דברי כבודו בהבנת דרכו של מרן זיע"א, מבוארים גם הם במשוב האחרון שכתב, ולדעתו יש בהם די השב על דברים שהשבתי.
והדברים פרוסים לעיני התלמידי חכמים העוסקים ומשתדלים להבין ולהשכיל, ולהתחקות על דרכו של מרן זיע"א, ויש להם האפשרות להתבונן ולקחת מה שיועיל להם, ע"מ ללמוד וללמד לשמור ולעשות, להגדיל תורה ולהאדירה, ולזכות את הרבים.
ומינך ומנאי יתקלס עילאה ותסתיים שמעתתא אמן.
 
נערך לאחרונה:
* נ.ב. (ובעיקר ההבנה בדעת רוב ככל הראשונים, משקל ורוח הדברים, שראה מרן זיע"א בסוגיא זו, וכן עוד ביאורים של נקודות והדגשים שונים בנושא זה בכלל, הדברים מבוארים יפה יפה בבהירות ובקיאות והעמקה כראוי, בקונטרס הנכבד לברך ולהדליק, והנני לצרפו למי שחפץ לעמוד על הדברים).
 

קבצים מצורפים

  • לברך ולהדליק.pdf
    3.8 MB · צפיות: 3
אין לך הרשאות מספיקות להגיב כאן.
חזור
חלק עליון