שלום רב,
רבינו הראשל"צ שליט"א כתב בילקוט יוסף שבת החדש (סימן רסח סעיף כה) שבירושלים שקדושתה חמורה, נהגו לברך ברכה זו בכל מקום, שמפני רוב קדושתה חשובה כבית כנסת. ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. וכל זה בירושלים העתיקה שבתוך החומות, שקדושתה מרובה (כמבואר ביביע אומר חלק י חאו"ח סימן נה ח"ג אות יט, שכן עיקר. וכן בחזון עובדיה שבת א (עמוד שעג ובהערות עמוד שעז)) ומכל מקום הנוהגים לומר ברכה מעין שבע שלא בבית הכנסת בשכונות החדשות של ירושלים, יש להם על מה שיסמוכו, אבל לכתחילה יש להורות שלא לומר ברכה זו שלא בבית הכנסת אלא בירושלים העתיקה. עכ"ל.
והנה במנין שלנו בחצר, בקרית יובל, יש מי שרוצה ממש להשפיע שכן יברכו אותה, ובשבת הראשונה עלה חזן ולהפתעת הציבור אמרה, ולמרות שהרבה סימנו לו להפסיק המשיך ולא שם לב להם. ובשבת השניה רק התחיל החזן לאומרה ואמרתי לו להפסיק והפסיק. ועיקר טעמו של הנ"ל, היינו משום שכן הוא ע"פ הקבלה (ואינני נכנס לזה כעת כי כבר האריך מספיק מורינו ורבינו בזה בילקוט יוסף שם ובשו"ת הראשל"צ ח"ב, ובחזו"ע הנ"ל).
ונפשי בשאלתי האם נידון דידן הינו בגדר "הנוהגים לומר", ולפי הפסק הנ"ל אין לי פה להשיב ועלי לשתוק גם אם בשבת הבאה החזן יאמרנה. או שבכלל לא שייך "מנהג" במנין כזה שאינו קבוע ומשובץ מיוצאי כמה עדות, ולפי זה טוב עשיתי למנוע מהחזן מלאומרה, וכפי שיש להורות לכתחילה.
ולעצם הפסק הנ"ל, הנני לשאול, למה באמת הנוהגים לברך בירושלים החדשה יש להם על מה לסמוך, הרי דברי היביע אומר והגרש"ז לכאורה מוכרחים, לפי הטעם של הרב פרי האדמה שלא מנע מאלו אשר מקרוב באו והנהיגו לברך בירושלים גם בבית חתנים ובית אבלים, כי קדושתה חמורה והוי יותר מבית מלא ספרים וכו', הרי שהדבר תלוי בקדושה החמורה וזה רק בבין החומות.
ועוד, איך שייך לומר "הנוהגים לומר" בירושלים, לאחר שמהרלנ"ח העיד בגודלו (בסיום תשובתו סימן קכב) שמנהג ירושלים תובב"א שלא לומר ברכת מעין שבע חוץ מבית הכנסת קבוע. [והוא העיד על עצמו שבלעדיו לא היו נשארים יהודים בירושלים, אפילו לא מנין, מרוב הדוחק, לולי שדיבר על ליבם במתק שפתיים, והוא היה רבה של ירושלים, ולאחר הסתלקותו פנו רבני ירושלים בשאלות בהלכה לרבני צפת, באומרם "כי עתה בעוונותינו הרבים לית דין ולית דיין בירושלים"]. וכן מבואר מעדותו של הרב פרי האדמה הנ"ל. וא"כ איך ניתן לסמוך על הכלל "במקום מנהג לא אמרינן סב"ל", במנהג שהונהג בדורות האחרונים, היפך המנהג הקדום, וכל מה שלא עמד הרב פרי האדמה למנוע אותו, אינו מטעם כי ניחא ליה שינהגו כך, אלא כי ראה שלפום דינא נכון הוא. וכנ"ל. [ומבין ריסי עיניו ניכר שמלכתחילה לא נחה דעתו בזה שהנהיגו דבר חדש נגד המנהג שהיה].
וכיון שנותנים לי כמה פעמים לומר דבר תורה בין מנחה לערבית, למדתי שוב סוגיא זו ותכננתי להציע את הדברים לפניהם באחד הימים ולהסביר שאין לאומרה, אבל רגע לפני באתי להתייעץ בשאלת רב, לדעת אם באמת כדאי להמשיך בזה אשר הוא נושא לוויכוח עם הנ"ל שבנפשו הדבר לאומרה [אמנם שאר הציבור אינם חייבים לו, ורוצים לדעת מה הטוב לעשות], ואולי כדאי להניח הענין בשתיקה, כיון שסוף סוף קרית יובל משתייכת לירושלים (אמנם לפני עשרות שנים נראה לי שבכלל היו קוראים בה את המגילה בי"ד באדר, וכמו בית וגן הסמוכה לה).
יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תודה רבה.
רבינו הראשל"צ שליט"א כתב בילקוט יוסף שבת החדש (סימן רסח סעיף כה) שבירושלים שקדושתה חמורה, נהגו לברך ברכה זו בכל מקום, שמפני רוב קדושתה חשובה כבית כנסת. ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. וכל זה בירושלים העתיקה שבתוך החומות, שקדושתה מרובה (כמבואר ביביע אומר חלק י חאו"ח סימן נה ח"ג אות יט, שכן עיקר. וכן בחזון עובדיה שבת א (עמוד שעג ובהערות עמוד שעז)) ומכל מקום הנוהגים לומר ברכה מעין שבע שלא בבית הכנסת בשכונות החדשות של ירושלים, יש להם על מה שיסמוכו, אבל לכתחילה יש להורות שלא לומר ברכה זו שלא בבית הכנסת אלא בירושלים העתיקה. עכ"ל.
והנה במנין שלנו בחצר, בקרית יובל, יש מי שרוצה ממש להשפיע שכן יברכו אותה, ובשבת הראשונה עלה חזן ולהפתעת הציבור אמרה, ולמרות שהרבה סימנו לו להפסיק המשיך ולא שם לב להם. ובשבת השניה רק התחיל החזן לאומרה ואמרתי לו להפסיק והפסיק. ועיקר טעמו של הנ"ל, היינו משום שכן הוא ע"פ הקבלה (ואינני נכנס לזה כעת כי כבר האריך מספיק מורינו ורבינו בזה בילקוט יוסף שם ובשו"ת הראשל"צ ח"ב, ובחזו"ע הנ"ל).
ונפשי בשאלתי האם נידון דידן הינו בגדר "הנוהגים לומר", ולפי הפסק הנ"ל אין לי פה להשיב ועלי לשתוק גם אם בשבת הבאה החזן יאמרנה. או שבכלל לא שייך "מנהג" במנין כזה שאינו קבוע ומשובץ מיוצאי כמה עדות, ולפי זה טוב עשיתי למנוע מהחזן מלאומרה, וכפי שיש להורות לכתחילה.
ולעצם הפסק הנ"ל, הנני לשאול, למה באמת הנוהגים לברך בירושלים החדשה יש להם על מה לסמוך, הרי דברי היביע אומר והגרש"ז לכאורה מוכרחים, לפי הטעם של הרב פרי האדמה שלא מנע מאלו אשר מקרוב באו והנהיגו לברך בירושלים גם בבית חתנים ובית אבלים, כי קדושתה חמורה והוי יותר מבית מלא ספרים וכו', הרי שהדבר תלוי בקדושה החמורה וזה רק בבין החומות.
ועוד, איך שייך לומר "הנוהגים לומר" בירושלים, לאחר שמהרלנ"ח העיד בגודלו (בסיום תשובתו סימן קכב) שמנהג ירושלים תובב"א שלא לומר ברכת מעין שבע חוץ מבית הכנסת קבוע. [והוא העיד על עצמו שבלעדיו לא היו נשארים יהודים בירושלים, אפילו לא מנין, מרוב הדוחק, לולי שדיבר על ליבם במתק שפתיים, והוא היה רבה של ירושלים, ולאחר הסתלקותו פנו רבני ירושלים בשאלות בהלכה לרבני צפת, באומרם "כי עתה בעוונותינו הרבים לית דין ולית דיין בירושלים"]. וכן מבואר מעדותו של הרב פרי האדמה הנ"ל. וא"כ איך ניתן לסמוך על הכלל "במקום מנהג לא אמרינן סב"ל", במנהג שהונהג בדורות האחרונים, היפך המנהג הקדום, וכל מה שלא עמד הרב פרי האדמה למנוע אותו, אינו מטעם כי ניחא ליה שינהגו כך, אלא כי ראה שלפום דינא נכון הוא. וכנ"ל. [ומבין ריסי עיניו ניכר שמלכתחילה לא נחה דעתו בזה שהנהיגו דבר חדש נגד המנהג שהיה].
וכיון שנותנים לי כמה פעמים לומר דבר תורה בין מנחה לערבית, למדתי שוב סוגיא זו ותכננתי להציע את הדברים לפניהם באחד הימים ולהסביר שאין לאומרה, אבל רגע לפני באתי להתייעץ בשאלת רב, לדעת אם באמת כדאי להמשיך בזה אשר הוא נושא לוויכוח עם הנ"ל שבנפשו הדבר לאומרה [אמנם שאר הציבור אינם חייבים לו, ורוצים לדעת מה הטוב לעשות], ואולי כדאי להניח הענין בשתיקה, כיון שסוף סוף קרית יובל משתייכת לירושלים (אמנם לפני עשרות שנים נראה לי שבכלל היו קוראים בה את המגילה בי"ד באדר, וכמו בית וגן הסמוכה לה).
יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תודה רבה.