• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

ברכת מעין שבע בירושלים החדשה

שלום רב,

רבינו הראשל"צ שליט"א כתב בילקוט יוסף שבת החדש (סימן רסח סעיף כה) שבירושלים שקדושתה חמורה, נהגו לברך ברכה זו בכל מקום, שמפני רוב קדושתה חשובה כבית כנסת. ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. וכל זה בירושלים העתיקה שבתוך החומות, שקדושתה מרובה (כמבואר ביביע אומר חלק י חאו"ח סימן נה ח"ג אות יט, שכן עיקר. וכן בחזון עובדיה שבת א (עמוד שעג ובהערות עמוד שעז)) ומכל מקום הנוהגים לומר ברכה מעין שבע שלא בבית הכנסת בשכונות החדשות של ירושלים, יש להם על מה שיסמוכו, אבל לכתחילה יש להורות שלא לומר ברכה זו שלא בבית הכנסת אלא בירושלים העתיקה. עכ"ל.

והנה במנין שלנו בחצר, בקרית יובל, יש מי שרוצה ממש להשפיע שכן יברכו אותה, ובשבת הראשונה עלה חזן ולהפתעת הציבור אמרה, ולמרות שהרבה סימנו לו להפסיק המשיך ולא שם לב להם. ובשבת השניה רק התחיל החזן לאומרה ואמרתי לו להפסיק והפסיק. ועיקר טעמו של הנ"ל, היינו משום שכן הוא ע"פ הקבלה (ואינני נכנס לזה כעת כי כבר האריך מספיק מורינו ורבינו בזה בילקוט יוסף שם ובשו"ת הראשל"צ ח"ב, ובחזו"ע הנ"ל).

ונפשי בשאלתי האם נידון דידן הינו בגדר "הנוהגים לומר", ולפי הפסק הנ"ל אין לי פה להשיב ועלי לשתוק גם אם בשבת הבאה החזן יאמרנה. או שבכלל לא שייך "מנהג" במנין כזה שאינו קבוע ומשובץ מיוצאי כמה עדות, ולפי זה טוב עשיתי למנוע מהחזן מלאומרה, וכפי שיש להורות לכתחילה.

ולעצם הפסק הנ"ל, הנני לשאול, למה באמת הנוהגים לברך בירושלים החדשה יש להם על מה לסמוך, הרי דברי היביע אומר והגרש"ז לכאורה מוכרחים, לפי הטעם של הרב פרי האדמה שלא מנע מאלו אשר מקרוב באו והנהיגו לברך בירושלים גם בבית חתנים ובית אבלים, כי קדושתה חמורה והוי יותר מבית מלא ספרים וכו', הרי שהדבר תלוי בקדושה החמורה וזה רק בבין החומות.

ועוד, איך שייך לומר "הנוהגים לומר" בירושלים, לאחר שמהרלנ"ח העיד בגודלו (בסיום תשובתו סימן קכב) שמנהג ירושלים תובב"א שלא לומר ברכת מעין שבע חוץ מבית הכנסת קבוע. [והוא העיד על עצמו שבלעדיו לא היו נשארים יהודים בירושלים, אפילו לא מנין, מרוב הדוחק, לולי שדיבר על ליבם במתק שפתיים, והוא היה רבה של ירושלים, ולאחר הסתלקותו פנו רבני ירושלים בשאלות בהלכה לרבני צפת, באומרם "כי עתה בעוונותינו הרבים לית דין ולית דיין בירושלים"]. וכן מבואר מעדותו של הרב פרי האדמה הנ"ל. וא"כ איך ניתן לסמוך על הכלל "במקום מנהג לא אמרינן סב"ל", במנהג שהונהג בדורות האחרונים, היפך המנהג הקדום, וכל מה שלא עמד הרב פרי האדמה למנוע אותו, אינו מטעם כי ניחא ליה שינהגו כך, אלא כי ראה שלפום דינא נכון הוא. וכנ"ל. [ומבין ריסי עיניו ניכר שמלכתחילה לא נחה דעתו בזה שהנהיגו דבר חדש נגד המנהג שהיה].

וכיון שנותנים לי כמה פעמים לומר דבר תורה בין מנחה לערבית, למדתי שוב סוגיא זו ותכננתי להציע את הדברים לפניהם באחד הימים ולהסביר שאין לאומרה, אבל רגע לפני באתי להתייעץ בשאלת רב, לדעת אם באמת כדאי להמשיך בזה אשר הוא נושא לוויכוח עם הנ"ל שבנפשו הדבר לאומרה [אמנם שאר הציבור אינם חייבים לו, ורוצים לדעת מה הטוב לעשות], ואולי כדאי להניח הענין בשתיקה, כיון שסוף סוף קרית יובל משתייכת לירושלים (אמנם לפני עשרות שנים נראה לי שבכלל היו קוראים בה את המגילה בי"ד באדר, וכמו בית וגן הסמוכה לה).

יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תודה רבה.
 
שלום וברכה
כיון שלנוהגים בירושלים החדשה לברך ברכת מעין שבע שלא בבית הכנסת יש על מה שיסמוכו הגם שלכתחילה יש להורות שלא לברכה בשם ומלכות, נראה שאין לעורר מחלוקת בדבר, אם כבודו מארגן המנין, ממלא יוכל לדאוג לעלות שליח ציבור שלא מברך, אולם אם כבודו אינו ממארגני המנין, והחזן הנ"ל הוא שרגיל לעלות ולברך, יש להניח לו, כל שיודע ההלכה ומברך, כמו כן אפשר להציע לו לומר מעין שבע ובאזכרת ה' יהרהר וסמוך על הרמב"ם והסמ"ג שהרהור כדיבור דמי, ואם בכל זאת מברך יש להניח לו, כיון שיש לו על מה שיסמוך, ולרווחא דמילתא כבודו יכול להרהר עניית אמן או לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן. והאמת והשלום אהבו.
בברכה רבה
 
שלום וברכה.
עוי"ל שיש למברך ברכת מעין שבע בכל י"ם על מה שיסמוך על פי מש"כ הבא"ח(ש"ב וירא)שברכה זו נתקנה עפ"י הסוד ושלכן יש לאומרה גם בבית חתנים וכד',ועש"ע.וע"ע בהערות דרשו מס' 39 על המשנ"ב סימן רסח שגם דעת הגרי"ש אליישיב זצ"ל לאומרה בכל י"ם.
 
ב"ה
שלמא רבא!
בדבר שאלת חכם חצי תשובה, ומאן דמתני כולה לא משתבש, על חלק ההלכה למעשה כבר השיב ידי"נ אלופי ומיודעי הגאון הנכבד רבי אורן נזרית שליט"א, בטוב טעם ודעת, ודבר שפתים אך למחסור.

אך זאת אוסיף ממה שסיים בסוף השאלה אם יש ענין לגלות אוזן כלל המתפללים באמירה רכה ונעימה, שנראה ודאי דכל שאינו מעורר מדנים רק מציע הסוגיא כמות שהיא בפני כלל המתפללים, והן הם ידונו מעצמם בינם לבין עצמם אח"כ אם בוחרים להנהיג במקום כך או כך, אין בזה נדנוד חשש, שהרי אינו אומר קבלו דעתי, רק מברר ומציע הסוגיא בדברי תורה, ומדגיש בפתיחת דבריו ובחתימתם שאינו אלא לומד ביחד הסוגיא ואינו אומר קבלו דעתי, ולענין מעשה יש כאן את האחראים על המנין, ויש להם את השיקול דעת הנכון כיצד לשקול את הדברים ולנהל את המנין, וברוך ה' יודעים לעשות זאת כהוגן וכו', ע"כ.
וב' סיבות לדבר שמי שבידו לעורר באמירה רכה ונעימה ראוי להשתדל בזה באופן שלא יביא למחלוקת.
א. כפי שהוזכר בשאלה דלכאורה כאן לא שייך כ"כ הטעם שהנוהגים לברך יש להם על מה שיסמוכו, שכלל כזה קיים דוקא בקהילה מסודרת, שיש להם הנהגה אחידה, ואנשי הקהילה חפצים ובוחרים בהנהגה הקיימת בקהילה זו ע"י חכמי הקהילה. וחכמי הקהילה הנהיגו עצמם ע"פ השיטה ששייך לומר שם מעין שבע, שאז יש לנו הכלל שמנהג שיש לו ביסוס בפוסקים רשאים לקיימו אף נגד כללי הפסיקה, מאחר שהונהג ע"פ חכמי המקום ויש בזה משום כבוד התורה. אבל לגבי קיבוץ עראי ומאולץ של יחידים מקהילות שונות, שכרגע אין להם גדר של הנהגה, אלא בדרך עראי, להחליט מה שנראה לעת כזו באופן היותר טוב, ובמניעת מחלוקות, א"כ שוב לא יכון בזה הטעם של כבוד התורה של המרא דאתרא, ובכה"ג יש לילך ע"פ הדין דוקא. ורק אם כל בני אותה העיר או המדינה וכד' נוהגים כך, בזה נמצא שאף אלו היחידים שנקבצו בעראי והם מקהילות שונות, אבל כל הקהילות השונות כלולים באותו המנהג שהוא בא מכח המרא דאתרא של חכמי העיר או המדינה שהנהיגו כך. ונמצא א"כ שבנ"ד שרוב תושבי ירושלים החדשה בודאי לא נוהגים כן, א"כ אותם האומרים בכה"ג מעין שבע בכזה ציבור מאולתר אין להם ע"מ שיסמוכו, שאין כאן ציבור עם הנהגה שמנהיגים עצמם ע"פ אותה שיטה שסוברת כן. ולכן אף שלמעשה בודאי שאין לעורר מחלוקת ומדנים כמ"ש ידידינו בתשובתו הרמת'ה למעלה בקודש, ואמרינן בפה מלא שב ואל תעשה עדיף, אולם כאשר יש אפשרות לעורר בנעימות ובדרך של הצעת הדברים באופן שאינו מעורר מחלוקת, כך אכן יש לעשות, ובתפילה שלא תצא תקלה מתחת ידו.
ב. ע"פ המבואר בהליכות עולם ח"א (עמ' קצט) וז"ל: והנה בהיותי משרת בקודש כראב"ד במצרים קהיר בשנת תש"י, ראיתי שנוהגים כדעת מרן הש"ע, שאין מקרים תיבת יברכך וכו', ואחר שעיינתי בדבר השארתי המנהג על מתכונתו. ולא מלאני לבי לשנות המנהג, כיון וכו'. ע"כ. ואילו להלן (בעמ' רא) כתב על אותו מנהג בזה"ל: והנה בבואי לשרת בקודש כרב ראשי וראב"ד בעי"ת תל אביב-יפו, בשנת התשכ"ח. מצאתי המנהג בבהכ"נ הגדול "אהל מועד" אשר קבעתי שם מקום תפלתי, שהכהנים מתחילים מעצמם לומר תיבת יברכך, כמ"ש מרן הש"ע. ולא רציתי לשנות המנהג מהטעם הנ"ל. אלא שבדרשותי שאני רגיל להשמיעם בכל שבת קודש קודם תפלת מוסף, בפני הקהל הקדוש, הסברתי בפרשת נשא הטעם שצריך להקרות לכהנים, כל מלה ומלה וכו', ובסיום דרשתי אשר הוטבה בעיני הכהנים, שהם תחלה להתברך, באו ובקשו שברצונם שהמקרא הש"צ יקריא להם גם תיבת "יברכך", וגם הש"צ ענה שהוא מוכן ומזומן להתחיל להקרות גם תיבת "יברכך", ומאז נשתנה המנהג ע"פ רצון הש"צ והכהנים, שהמקרא הש"צ היה מתחיל להקרות החל מתיבת יברכך, ברצון הכהנים וכל הקהל. ושלום על ישראל. עכל"ק, שהטה חסדו אלינו לברר לנו דרך ישרה במסילה העולה.
וזה היה במנהג שבודאי יש להם ע"מ שיסמוכו בשופי, ולא נמנע מלברר בדרשתו את הרצוי בלי לומר קבלו דעתי, שמא יפלו הדברים על אזניים שומעות. וק"ו בנידון דידן שאינו הגון לעשות כן, ולכאורה אין ע"מ שיסמוכו, וכן כלל המתפללים יתכן שמעדיפים ובוחרים לעשות כפי הנכון ע"פ הדין, ולכן בודאי שיש להודיעם בדרך של לימוד ואמירה רכה, והשומע ישמע, ועליהם תבא ברכת טוב.
אבל כל זה בתנאי כפול ומכופל שיודע בנפשו שיאמר בניחותא ובדרך חיבה, באופן שאף אם ישיבנו מי מהקהל בדרך ויכוח וכד', לא יכנס עמו כלל בויכוח, וכמו שהורה בזה למעשה ידידינו הגאון רבי אורן נזרית שליט"א הוראה שלימה תמה וברה, שאין לעורר מחלוקת כלל, אבל בכל חשש כל דהו של נדנוד ויכוח שעלול להתפתח מבין השומעים בקהל, באופן שיש צד שהמעורר לא יתאפק מלהשיבנו לפי דרכו, וממילא עלול להתפרץ סרך מחלוקת בין המעורר לבין ההוא גברא וכו', ההוראה בזה ברורה היא, שב ואל תעשה עדיף!

בברכה רבה וביקרא דאורייתא
 
אין לך הרשאות מספיקות להגיב כאן.
חזור
חלק עליון