• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

ברכת שהחיינו למי שמדליק נר חנוכה והדליקו עליו מאתמול.

כהן

Active member
ידוע פסקו של מרן זצ"ל בחזו"ע חנוכה שמי שהדליקו עליו מאתמול שלדעת השו"ע נפטר מברכת שעשה נסים ושהחיינו - אעפ"כ כשמדליק למחרת מברך שהחיינו וצירף שם כמה ספקות עי"ש.
אולם רבים מתקשים בזה, דהא בשורה התחתונה - רוב האחרונים ומהם מהר"ם פרובינצלו והמג"א והפמ"ג והמ"ב ועוד פוסקים ספרדים ואשכנזים שהביא מרן שם ס"ל למעשה שאין לברך, וא"כ מה יעזרו הס"ס, הרי כל האחרונים הנ"ל לא ס"ל הס"ס הנ"ל ודעתם שלא לברך, ואם מורים לברך זה נגד רוב האחרונים. ולכל היותר אפשר לשאול מדוע הם לא עשו את הס"ס הנ"ל, דהא כל הסברות המובאות שם הם סברות שהיו קיימות וידועות לפוסקים, ואעפ"כ לא החשיבום. ומתי אמרינן ס"ס - רק בדבר שלישי שלא דנו עליו הפוסקים ממש, אבל באותו דבר שהפוסקים דנו ופסקו שלא לברך - גם אם נרבה עוד ועוד צדדים וספקות - עדיין הפוסקים הנ"ל ישארו בדעתם שלא לברך, וא"כ לכאורה צריך לומר בזה סב"ל?
אשמח לתשובת הרבנים משום שלכאורה קושיא אלימתא היא, וכל שנה מתקשים בזה מחדש.
 
ב"ה
שלום וברכה,
דברי מרן זיע"א הנה הנם בחזו"ע חנוכה (עמ' קלח-קלט). ועיין בהערה שלא הכריע מכח ספק ספקא, אלא הכריע מכח הלכתא כבתראי. אף שהביא בתוך דבריו מהס"ס שעשה הרב שואל ונשאל, ואף סייע לו בס"ס הנזכר, אולם לא הביאו אלא בתוך סוללת הפוסקים שהכריעו כן, כל אחד מכוחו הוא, ע"י מו"מ וראיות מכריעות כנגד המ"א ודעימיה. ולפי הימצאותו והבנתו של מרן זיע"א ברוח הדברים שבפוסקים בדרך כלל, ובדרך ההכרעה המקובלת, ראה והבחין גם כאן בסוגיא פני הדברים, משקלם והדרך הרצויה להכריע בהם, לפי משקל הטענות והמניעים שהביאו לרבנן בתראי לדחות דברי המ"א ודעימיה ולהכריע לברך, וראה בזה שהם עצמם בתוך דבריהם נהגו בכלל שלימד אותנו מהר"י קולון בשורש פד בביאור והרחבה דהלכתא כבתראי, והביאו מרן הב"י בחו"מ סי' כה, וכ"פ הרמ"א שם בש"ע ס"ב, ע"ש.
ולכן מרן זיע"א לא הכריע בזה בין הפוסקים, ואף לא עשה ס"ס, אלא הביא מחלוקת הפוסקים, והביא שגדולי האחרונים הכריעו בזה לאחר המחלוקת דהלכתא כבתראי, ושאין לחוש בזה לספק, ולכן כתב שכן עיקר, שהרי כך הכריעו האחרונים לומר בזה הלכתא כבתראי ושלא לחוש לדברי המ"א ודעימיה.
והחפץ לעמוד כראוי על הדברים, יפתח מעט מן המקורות שהביא מרן זיע"א שדחו והכריעו דלא כהמ"א ודעימיה, ויווכח על סגנון דבריהם ומשקלם, וכן יפתח שואל ונשאל שציין אליו מרן זיע"א וילמד אותו, ויבין את רוח הדברים ומשקלם שראה מרן זיע"א, ויבין אל נכון הטעם שכתב ההלכה בזה לברך, ע"פ משקל הכרעת האחרונים בזה.

בברכה רבה
 
נערך לאחרונה:
עשיתי כמצוות כבודו ופתחתי את הספרים שהביא מרן זצ"ל, אולם הקושיא מתעצמת יותר;
הב"ח והא"ר והבגדי ישע והאשל אברהם שהזכיר מרן זצ"ל - הם חולקים על מרן השו"ע וס"ל שמברכים גם שעשה ניסים וגם שהחיינו אף אם הדליקו עליו בביתו וגם בלילה הראשון ולא רק אם מדליק בלילה השני, ואדרבה הא"ר כתב להדיא שהב"ח לשיטתו, והמג"א שחולק עליו זה לשיטת מרן השו"ע.

וא"כ אדרבה אין אף פוסק בתראי דס"ל שלדעת מרן השו"ע מברכים שהחיינו כשמדליק למחרת, וכל הפוסקים [מלבד הפר"ח שתמהו עליו רבני בתראי] כתבו שלדעת מרן אין לברך ופסקו כן למעשה
והפמ"ג, הבית עובד, המ"ב, הר"ב מעט מים הם גם בתראי ופסקו לא לברך.
וא"כ הקושיא עדיין במקומה עומדת, וצ"ע
 
ב"ה
שוב התבוננתי מחדש בסוגיא לאור דברי כבודו, ודבריו נכוחים למבין, וזו קושיא אמיתית וגדולה על רוח הדברים בחזון עובדיה, וצע"ג, וה' יאיר עיני.

נ.ב. רק זאת אוסיף למ"ש כבודו שהפר"ח יחיד בדבר, דלא היא, ובשואל ונשאל עמד בזה בארוכה, לחזק הבנת הפר"ח בזה, ולהוכיח כן בדעת מרן הש"ע, ועוד הוסיף שיקולים נוספים שמא אילו ראו דברי המאירי הוו הדרי בהו, עי' עליו. ולכן בוודאי נראה כדברי כבודו הראשונים שעיקר הכרעת מרן זיע"א בחזו"ע משום הס"ס של השואל ונשאל, אלא שכאמור "רוח הדברים" בחזו"ע שהביא כל החולקים על המ"א והמסכימים להב"ח צ"ע. והי"ע.
 
יישר כח.
בילקוט יוסף החדש חנוכה דחה באורך את דברי השואל ונשאל וראיותיו אחד לאחד עיש"ב.
ולכן תמהני מדוע בכל זאת פסק כדעת מרן זצ"ל?
 
ב"ה
ישר כח על הידיעה מהילקו"י.
ומעתה אדרבא, שם מבואר שכבר מרן זיע"א ביאר החילוק וממילא הטעם להכרעתו זאת. (והיינו מחמת ס"ס, וגם מתבאר שהאחרונים לא ידעו מהס"ס, שהרי חילוק זה לא נתבאר כהוגן בשום פוסק, רק תמהו על הפר"ח ללא ישוב).
ומבואר בילקו"י, שבתחילה פסק בזה מרן זיע"א בקול סיני שלא לברך מספק, ואח"כ חזר בו בחזו"ע והכריע לברך כמבואר שם, ושאח"כ נשאל בזה בע"פ דהא הב"ח לשיטתו בזה ולא קי"ל כוותיה, יישב מרן זיע"א בעל פה שיש לחלק, "שברכת השליח מועילה שלא יברך על הראיה, אבל כלפי ברכה על הנרות כשעושה מעשה הדלקה בעצמו, מזה אין ברכת השליח פוטרתו, ובזה עדיין יכול לברך בעצמו", ע"כ. ואחר ההתבוננות זהו השלמה למה שכתוב ג"כ בשואל ונשאל מכבר וז"ל: והחילוק הוא מבואר, דרבנן תיקון ברכת זמן וברכת על הנסים, על ההדלקה או על הראיה, וכי איכא הדלקה אין לברך על הראיה, ולכן כשמדליקין עליו בביתו לא יברך זמן ולא יברך ג"כ שעשה נסים, אבל בליל ב', כשמדליק, כיון שהוא עדיין לא בירך זמן, מברך כמי שהדליק בליל א' ולא בירך זמן, דמברך בליל ב' זמן כשמדליק, ע"כ.
ונראה כוונת מרן זיע"א בחילוקו, דהרי זה מוסכם שברכת הראיה על נרות חנוכה חידוש הם, דאם מצד היום, מדוע אינו מברך אף בלא ראיה, ואם מצד מצוות ההדלקה, מה תועיל הראיה כשלא הדליק כלל, אלא חידוש הוא שתקנו חכמים ברכה למי שאין לו את האפשרות להדליק בעצמו, ובחידוש זה נחלקו הראשונים אם דוקא כשלא מדליק ולא מדליקים עליו בביתו, או אפילו אם מדליקים בביתו כיון שאינו מדליק במקומו תקנו לו ברכות הראיה, אבל בין למר ובין למר חידוש הוא לזה מטעם שאין בידו להשתייך למצות ההדלקה, ומשום חביבות הנס, (עי' תוס' סוכה מו ע"א, ושאר מפרשים), ויסדו עבורו תקנה מחודשת להשתייך למצות ההדלקה של אחרים, וכן מבואר בדברי כמה אחרונים, (עי' בגדי ישע סי' תרעו ס"ק א, הזכירו בחזו"ע הנ"ל).
ומעתה אין כאן תקנה עבור הברכות שלא יפסידם, אלא תקנה עבור המצוה שיהיה משוייך אליה, שאם לא משוייך בעצם ההדלקה, לפחות שיהיה משוייך למצות ההדלקה שקיים זולתו, ע"י שיברך עליהם ברכות הראיה.
ונמצא דכ"ע לא פליגי שאשתו בביתו לא פוטרת אותו מברכות הראיה, לפי שהם מוטלות על גופו, וכמו שביארו הב"ח וסיע', ואף מרן הש"ע וסיע' מודו בזה, אלא שהם סוברים, שמכיון שכבר משוייך הוא באותו היום למצות ההדלקה, בזה שיוצא ידי חובה ע"י אשתו בביתו, ממילא לא הוצרכו ליסד עבורו השתייכות למצוה ע"י ברכות הראיה של מצות זולתו. אבל ברכת שהחיינו על מצות הדלקה הבאה מזמן לזמן, בשנה זו עדין לא בירך, ועדיין שייכת בו כדמעיקרא, שהרי לא בירך אותה ולא יצא ע"י אשתו, דמוטלת היא על גופו, וכדברי הב"ח. (ורק ע"י שומע כעונה היה יכול לצאת י"ח, כמבואר בשואל ונשאל, ע"ש). ולכן למחרת כשבא להדליק בעצמו, מברך על המצוה שבאה לו מזמן לזמן.
ודקדק יפה בלשון הילקו"י הנ"ל שהביא מתשובת מרן זיע"א בעל פה, ומצא קושטא.
זהו הנלפע"ד לבאר דברי מי שגדול, ואם שגיתי איתי תלין משוגתי. ועכ"פ לענין מעשה קי"ל דאם ריק הוא ממני הוא ריק, ולמעשה יש לנו יותר לסמוך על שיקול דעתו של מי שגדול, שראה וגם ידע מכל דברי האחרונים הנ"ל, והכריע בתחילה כמותם, וחזר אח"כ להכריע אחרת, והוא שלימד אותנו סב"ל, וכאן ראה להכריע לברך, וכבר הורונו רבותינו בכגון דא במסכת ע"ז (ז.), שאם היה האחד גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואכמ"ל, וזהו שפסק מרן הראש"ל שליט"א בילקו"י כהכרעתו של מרן זיע"א, ואף אם לא היה יורד לסו"ד, ק"ו שהעמד לבאר דבריו והביא החילוק המכריע הנזכר בלשון קצרה ומדוייקת להפליא. והיעבת"א

ביקרא דאורייתא
 
כמה נפלאים דברי הרב ללוש שליט"א תמיד!
ויותר ממה שאני מתפעל שיודע להשיב כענין
מתפעל אני שעל מה שלא יודע אומר לא ידעתי [מה שכמעט אינו... ולהפך מתוך כך מגיע לאמת]
והכל בענוה אמיתית לשם שמים
כזה ראה וקדש!
אשרי אביו שלמדו תורה!
חזק ואמץ!!
 
עדיין לא זכיתי להבין את דרך הפסק בזה.
האם אפשר לסבור סברא -יפה ככל שתהיה - ולברך נגד רוב האחרונים שנקטו לא לברך?
הרי תמיד לימדנו מרן הראש"ל שליט"א שהרב משה לוי זצ"ל היה פוסק מסברא ומכריע מדעתו נגד האחרונים, אולם אין זו הדרך של מרן זצ"ל שהוא מסתמך על הפוסקים ולא על סברתנו, דמה נדע אנו ולא ידעו הם.
וא"כ מאחר שגדולי האחרונים שכל בית ישראל נשען עליהם הרי הם המג"א והפמ"ג והמ"ב וכן פוסקי הספרדים כהבית מנוחה וחוקת עולם וטהרת המים ועל צבאם בן דורו של מרן הב"י - מהר"ם פרובינצאלו - כולם נקטו פה אחד שלדעת מרן השו"ע אין לברך ולא עשו ספק ספקא אף שהיה ידוע להם הסברות הנ"ל - מה שייך לומר שלא ידעו מהס"ס ולא נתבאר כהוגן - הם סוברים שאין זה נכון, ולדעת מרן אין לברך וזה פשוט להם ואין להם מה לצרף.
לחלוק עליהם בסברא בקום ועשה לברך - זהו דבר שאינו מובן.
ומה שהבאת מהגמ' בע"ז הלך אחר הגדול בחכמה ובמנין וכו' - זהו כשאין אתה יודע להיכן הדין נוטה כדכתב הרמב"ם בהלכות ממרים, אבל אם אתה יודע להיכן הדין נוטה - עושה כמו שנראה לו, וכאן כיון שיש קושיות על מקורות הדין של החזו"ע - גם באחרונים שהביא שהם לא קשורים לדעת מרן, וגם בס"ס שהוא דחוי וכפי שדחאו הראש"ל שליט"א - צ"ע איך אפשר להמשיך להורות לברך בכה"ג. והדברים צע"ג.
 
ב"ה
ההבנה בס"ס לגבי לילה שני לא ידעו ממנה האחרונים, אדרבא תמהו על הפר"ח שחילק בין לילה ראשון לשני ולא הבינו בו סברא, ולכן הסכימו לדברי המ"א שהדין תלוי במחלוקת מרן הש"ע והב"ח לגבי לילה ראשון, וחלקם הכריעו כהב"ח לברך אף בלילה ראשון, וחלקם חששו למרן הש"ע והכריעו שלא לברך אף בלילה שני. אבל אף אחד לא ביאר חילוק בין הלילות וסתר אותו ולא קיבלו לס"ס.
ואילו השואל ונשאל בספרו, וכן מרן זיע"א בעל פה, הם שכתבו לחלק כדעת הפר"ח, ואף לראשונה ביארו בה סברא כל אחד בסגנונו, וכמו שהבאתי דבריהם מקודם, ראה למעלה. וזאת לא ראו ולא ידעו האחרונים כדי שנאמר שלא הסכימו לזה.
וסברא זו אינה לעצמה, שנאמר שהכריעו ע"פ סברא, אלא כאמור לעיל היא מבוססת על סברת הב"ח ודעימיה שחילקו בין חיוב ההדלקה שהוא על ממונו וביתו שאשתו מוציאתו, לחיוב ברכות ההודאה של שעשה ניסים ושהחיינו שהם על גופו ולא שייך שתוציא אותו בשום אופן כשאינו על ידה ולא שומע הברכה, וכמבואר באר היטב בשואל ונשאל מדיליה בתחילת דבריו.
ועלה קאמר מרן זיע"א, דמאחר שסברת הב"ח כ"כ אלימתא היא, עד שהאחרונים כ"כ תמהו על המ"א כיצד יתכן לחלוק בזה, והרי איך יתכן שהאשה תפטור אף מברכה שמוטלת עליו בלי שישמע הברכה, והמרחק רב בין חיוב ההדלקה שפוטרתו לבין חיוב ברכות ההודאה הללו שאינה פוטרתו, ואף האחרונים שכן חששו להמ"א והעלו שלא לברך גם בלילה שני, נראה שאינם חולקים על עצם הסברא של הב"ח, ולא מצאו לה פרכא, והיו סוברים כמותו אילולי שסו"ס הבינו שהדבר תלוי וקשור בקשר אמיץ במחלוקת הב"י והב"ח לגבי לילה ראשון, כמ"ש המ"א, וסברו דמאחר שלדעת מרן הב"י בלילה ראשון אינו מברך, א"כ גם בלילה שני על כרחנו לומר כן, ועכ"פ סב"ל, ואם דברי הב"י ריקים הם, ממנו הם ריקים.
הלכך סבירא ליה למרן זיע"א, דמאחר ואפשר לעשות שלום בין הב"ח למרן הב"י, ולהסיר התימה מעל מרן הב"י וסיע' (ושאר ראשונים שסוברים גם כן שלא לברך ברכות הודאה בלילה ראשון כמובא בחזו"ע להלן ע"ש), בוודאי שכך ראוי לבאר.
והיינו דלעולם גם לדעת מרן הב"י אין האשה פוטרת אלא ממצות ההדלקה שמוטלת על ממונו וביתו, אבל אינה פוטרת מברכות ההודאה המוטלים על גופו, וכמ"ש הב"ח והסכימו לזה האחרונים מסברא, ומה שאינו מברך בלילה ראשון אינו משום שנפטר בברכות שברכה אשתו, אלא משום שברכות אלו נתקנו רק בשני אופנים, או על מעשה מצוות ההדלקה, או מי שאין לו שייכות למצות הדלקה כלל (שאף לא מדליקים עליו), שמחמת כן תקנו עבורו ברכות על הראיה כדי שישתייך למצוה שיש בה חביבות הנס, וכדברי התוס' סוכה (מו.), והלכך, זה שהדליקו עליו בביתו כן יש לו בזה שייכות למצוה במה שאשתו מדלקת עליו, ומאידך אינו נמצא עמה בהדלקה כדי שיוכל לברך, ולכן אינו מברך, וגם לא נחשב לו שיצא ידי חובת ברכות אלו, אבל לעולם בלילה שני שיחזור וידליק בעצמו, מכיון שלא בירך שנה זו כלל על מצות הדלקה שבאה משנה לשנה, שפיר חיובא רמיא עליה לברך אף לדעת מרן הב"י.
וסברא זו והכרע זה לא הזכירו ולא שמעו ממנה כל אותם אחרונים שחששו מלברך בלילה שני, ואנו אומרים בפה מלא, דאילו שמיע להו להאי סברא היו ששים לקראתה, שכלל גדול בידינו אפושי פלוגתא בין הראשונים, ובין מרן הב"י להב"ח, לא מפשינן, ואמרינן בפה מלא שכל המחלוקת דווקא על לילה ראשון דשייך בהדלקת אשתו ולא תקנו לו ברכות ראיה, אבל ליכא מאן דסבר שיצא בהם במה שבירכה אשתו, שהיא מצוה שבגופו, בשגם הסברא מסכמת שפיר לדברי הב"ח בזה כמ"ש כל הפוסקים, ובזה אמרינן דאדרבא גם מרן הב"י גמיר וסביר להאי סברא.

ומ"ש בענין גדול בחכמה ומנין שהוא דווקא כשאינו יודע ליהכן הדין נוטה, עי' במצורף אות ד שאינו כן, ואכמ"ל.

ביקרא דאורייתא
 

קבצים מצורפים

  • 04 דרכי ההוראה בדברים שנחלקו חכמים שבדור.pdf
    341 KB · צפיות: 5
כזה ראה וקדש!
אשרי אביו שלמדו תורה!

תודה רבה
אשרי מרן זיע"א שלימדנו תורה וענוה ודרך ברורה!
ואשרי מרן שליט"א אחריו שאנו משתדלים לילך בעקבותיו!
ויהי רצון שנזכה להיות תלמידים ראויים והגונים, ולקדש שם שמים ברבים.
 
במחכ"ת - אני רואה כאן כללי פסיקה חדשים ומשונים שלא שמעתם אוזן מעולם וכל זה בשביל ליישב פסק תמוה של מרן זצ"ל.
הרי בכל סברא שיאמר אחד האחרונים [זה יכול להיות חכם בן ציון או הרב משה לוי שמרבים לדבר כנגדם] אפשר לנו לומר שהאחרונים לא ראו ולא ידעו מסברתם וכו'. האם דוקא על סברא שמרן זצ"ל החליט שהיא סברא - היא נהפכת להיות סברא אלימתא שאף אחד לא חשב עליה? לומר על גדולי האחרונים שבית ישראל נשען עליהם שלא חשבו ולא ידעו מסברא [שלפי דעתי אין לך תמוהה ממנה, ואין רצוני לדון עם כבודו בביטול סברא זו], אולם יבואו הפלפלנים ויוכיחו שאין לחלק כן ועדיין נשארנו במחלוקת בסברא ומה יסכן גבר להשביח סברא מסוימת עד כדי שאף אחד בעולם לא חשב עליה וכו'.
האמת הפשוטה לפי כללי ההלכה המקובלים היא שכשיש מחלוקת בסברא ולא התחדש שום דבר שלא ראו - אמרינן שהם לא קיבלו סברא זו אף שחשבו עליה, עד כדי כך שתמהו ודחו דברי הפר"ח בשתי ידיים. האם זוהי הדרך לעשות מכל גדולי האחרונים קטלא קניא. היכן שמענו כללים כאלו? ואדרבה כדי לברך כבודו צריך להביא ראיה שהם לא חשבו על סברא זו ושאם היו חושבים לא היו דוחים אותה, אבל בסתמא אמרינן שחשבו עליה ולא קיבלוה. וחובת הראיה מוטלת על המורה לברך ולא על המורה לא לברך.
צא ולמד מענין ברכת אשר יצר למי ששכח ולא בירך פעם אחת שהגאונים והראשונים פשיטא להו שמברך פעמיים, וכך פסק מרן השו"ע וגם כמה אחרונים הסכימו כן. אולם הרבה אחרונים 'לא ירדו לעומק סברת הראשונים' [לפי הגדרת כבודו] ובא הרב משה לוי והסביר הסברא ש'לא עמדו בה ולא ירדו לסוף דעתה' של הראשונים ומרן השו"ע ופסק כן למעשה. והרב יצחק תמה עליו תדיר איך הכריע בסברא נגד האחרונים. ואני תמה האם שם זה עדיף מכאן? שם יש ראשונים מפורשים ומרן מפורש וגם כמה אחרונים, אז הרבה אחרונים לא הבינו את הראשונים אבל הראשונים קיימים. וההסבר של הרב יצחק יוסף ששאר הראשונים פליגי - תמוה עד מאוד, דהא אין זה דין תדיר שאפשר לומר למה לא כתבוהו אלא מקרה של מי ששכח, ואטו כל הראשונים צריכים לדון בכל המקרים האפשריים? והדברים פשוטים עד מאוד. ואפשר להאריך בעוד ועוד דוגמאות כאלו.
כאן אין שום ראשון שכתב שלדעת מרן השו"ע צריך לברך, ואדרבה גם הר"ם פרובצנאלו שהוא קדום לב"ח פשיטא ליה כדעת רוב האחרונים - לעשות את כולם 'אפס' עד כדי שאפשר לברך כנגדם?? אני בטוח שאם רב אחר היה מעיז לכתוב פסק כזה היו עושים ממנו חוכא ואיטלולא וצועקים בראש כל חוצות איך יתכן והיכן הפחד מסב"ל וכו' וכו', ולא מנסים להתפתל ליישבו ביישובים שונים ומוזרים כאלו.


בקשר ליודע להיכן הדין נוטה - עיינתי בקובץ המצורף.
אולם יש חילוק פשוט בין דברי הרשב"א למה שכבודו כתב שגם מי שידוע להיכן הדין נוטה צריך לשמוע לכללי הפסיקה וכו'. הרשב"א כתב שאם יש חכם שרואה דברי המיקל וכו' , וכונתו היא שאין לו ראיה נגדו אלא נראה לו בסברא כמו המיקל - בזה אמרינן שרב אם הוא יחיד מול יחיד וכו'. אבל אם יש לו ראיות וקושיות חזקות על האוסר - בזה ודאי שעושה כדעתו וכראיותיו בין לקולא ובין לחומרא. וכך עשו כל חכמי ישראל בכל הדורות הראשונים על הראשונים והאחרונים על האחרונים לפי הכללים המקובלים, ואטו הרשב"א לא חלק פעמים רבות על רבותיו ועל שאר הראשונים. האם הוא חשבן שהוא יחיד והם רבים וכו'? וכן שאר הפוסקים כידוע, וכפי שהאריך מרן זצ"ל עצמו בהקדמותיו לספריו. וכך היה נוהג מרן זצ"ל בעצמו. אטו הוא הורה להקל בדרבנן בדברים שהוא אסר אותם כיון שחבריו מתירים? וכן להחמיר בדאוריתא בדבר שהוא מיקל הורה להחמיר כדברי חבריו ורבותיו? אטו הורה לאחרים להתיר פאה שהיא משום דת יהודית משום שיש רבנים שמתירים? הרי כיון שהוא אוחז שהמתירים טועים - אסור להורות כמותם.

ומה שסמך על דברי הגרשז"א שגם האוסר צריך להורות לפי הכללים ולומר לשואל שמותר - אם הדברים כפשוטם - כל חכמי ישראל חולקים עליו, דהא לא שמענו מעולם חכם אשכנזי או ספרדי כמו הרב אלישיב והרב בן ציון אבא שאול ורבי ניסים קרליץ ועוד ועוד שיפסקו לשואליהם כדעת הרב עובדיה להקל בדרבנן נגד דעתם הם וגם לא להחמיר בדאוריתא כשהם מקילים. וגם מתשובת המבי"ט בענין קדושת שביעית בפירות נכרים חזינן כן שהמבי"ט היה מורה לכולם כמותו אלא שדן לענין לפני עיור וכתב שכיון שהמוכרים סומכים על הבית יוסף שמיקל אין בזה לפני עיור אבל הוא עצמו לא אמר שכיון ששביעית דרבנן והב"י מקל הוא יורה כמותו - רחמנא ליצלן מהאי דעתא.

ובכונת הגרשז"א ראיתי בקובץ הלכתא מבי דינא מבית מדרשו של רבי ניסים קרליץ שכתב הרב אדיר אלעזר אוירבך שם דיוק נפלא בלשונו של הגרשז"א שכתב שהבא לשאול משני חכמים ואחד אוסר ואחד מתיר והוא מילתא דרבנן ועמדו במחלוקתם, אם יחזור השואל וישאל איך עליו לנהוג, מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו האי כללא שבדרבנן הלך אחר המיקל ע"כ. וכתב הרב הנ"ל נראה שבדווקא נקט באופן כזה ששאל לשניהם ושאל איך עליו לנהוג במקום שנחלקו, אבל אם בא לשאול לחכם האוסר ודאי ישיבנו לפי דעתו עכ"ד. ואם לא - אטו הגרשז"א היה מורה לאחרים שמותר לפתוח בקבוקי מיץ ענבים שידע שהרב עובדיה מתיר, והוא כתב לו תשובה לאסור וחזר הרב עובדיה וענה לו, והוא נשאר בדעתו כמובא בכל הספרים. וכן שביין מפוסטר אין בו משום בישולי גוים כדעת הרב עובדיה וע"כ כדכתב הרב הנ"ל.
ואם כבודו לא מקבל חילוק זה - אז ע"כ שאין הלכה כפסק הזה וכפי שנוהגים כל הרבנים בכל הדורות.

וע"כ כאן שיש קושיות ותמיהות רבות על הפסק הנ"ל לברך, ואת הראיות לברך מהס"ס - דחה הראש"ל בעצמו - התמיהה חוזרת ומתחדשת איך אפשר לתלמידי מרן זצ"ל להמשיך להורות לברך. וצ"ע.
 
נערך לאחרונה:
@כהן
נא להיזהר בלשון הנכתבת.
ובכלל, מדור שאל את הרב נועד למענה הלכתי, שאלה ותשובה.
ולא מיועד להתפלפלות. לזה יש את מדור "בית המדרש".
 
ב"ה
לכבוד הרב הכהן שלום וברכה,
אני רואה חשיבות יתירה בעיסוק של כללים מעין אלו, והחילוקים בהם, והקושיות שיש עליהם, והמו"מ שבזה, ולכן הייתי חפץ מאד מאד לבאר מה שיש בידי בכמה מהערותיו המחכימות שכתב כאן, וגם לי עצמי כשאני עוסק בכגון דא להשיב, אני מחכים בזה ומתבארים לי עניינים, ומתחדדים, ואני מקבל מזה המון תועלת. ובכלל ידוע כמה חשיבות ענין לימוד והבנת הכללים, וכללי כללים, והחילוקים הדקים שביניהם, שפעמים רבות נראים כסותרים או חלוקים, וכשמבינים כל אחד על מקומו ועל מכונו, מתקבלת השלימות של התמונה, והדברים מתקבלים על הדעת ומתיישיבים על הלב טובא, והדברים שמחים כנתינתן מסיני.
אולם בעמדה שכבודו נוקט, ובאופי השיח, הדבר קשה מאד לסנן הרגש ולהתמקד בעיקר, זאת ועוד אין כאן מטרה מצד כבודו של שיח, אלא לקיים מצוות תוכחה, בראש ובראשונה כנראה כלפי, וממני לעבור לרבותיהם של ישראל, וסבור שהוא כמ"ש הוכח תוכיח ואפילו תלמיד לרב, אבל אני מבין שכבודו לא עמד על חילוקים מסויימים שהם ברורים אצלי לענ"ד, וממילא איני רואה תוכחתו נכונה, ומאידך להשיבו ולדון עמו בדבר איני רואה תועלת, דקי"ל איידי דטריד למפלט לא בלע, ולכן כלפי עיקר הערותיו המחכימות של כבודו, בחרתי לקיים בעצמי מצוות רבותינו שלא לומר דבר שאינו נשמע, ולגוף המענה לכבודו אני חושב שהתשובה היא שוב כדאמרן בסיום הדברים תחת הנושא של ברכה על הדלקת נרות שבת, שיש כאן שינויי גישות, וכמו שהשיב מרן זיע"א לגאון הגדול רבי שלום משש ביבי"א בתשובה האחרונה שלו אליו על פורים ברמות, שאינו רואה ענין בהמשך המו"מ כי אופי המחלוקת שם נובע משינויי גישות בהלכה, ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין.

נ.ב. דברי אלו הם מלבד דבריו של מנהל המערכת שמו"מ מעין זה מקומו נאה במדור מו"מ בתורתו וכיו"ב.

בברכה ובהצלחה רבה לנ"ר לפני הי"ת כל הימים
 
נערך לאחרונה:
אין לך הרשאות מספיקות להגיב כאן.
חזור
חלק עליון