אכתוב בקצרה, שהנושא בא מדין "עננו" בערבית ובשחרית בתענית יחיד, שלגאונים אין לאמרו שמא יאחזנו בולמוס ויאכל, והרא"ש תמה היאך חידשו גזירה, והרב נאמ"ן כתב בהקדמתו למ"ב א"מ ח"ג בשם אחד מתלמידיו שמכך שפסק הש"ע (תקסה, ג) כהגאונים, ובב"י לא הזכיר דברי הרשב"א בתש' שנתן טעם לדבריהם, שירדה חולשה לעולם וקרוב הדבר שיצטרך לאכול, משמע שאף בלי טעם זה אפשר לגזור אחר חתימת התלמוד. וכתב "ועל כרחך דס"ל שיכולים הגאונים לחדש גזרה אחר התלמוד".
אך במחכ"ת המעיין יראה שאין זה "על כרחך" ולא מידי, כי הב"י לא נחת לדברי הרא"ש הללו ולא הזכירם כלל, אלא לתמיה אחרת שלו. ובאותה מידה שהביא ראיה מכך שהב"י לא כתב כדברי הרשב"א, ניתן להביא ראיה להפך, מכך שלא השיב לרא"ש גם על תמיהתו השנית, ולא כתב בודאי שיש כוח לגאונים לגזור גזרות, משמע שלא הבין כך. ומה שלא הזכיר הרשב"א, שמא לא היתה לפניו תשובה זו, ועוד אפש"ל שהרשב"א הסיק שם שרק בערבית לא אומרים, אבל בשחרית כן, ואולי לא רצה לצטט טעמו כשלא פסק כדינו. ומעצם הדבר שהרשב"א לא יחיד, אלא כדבריו משמע בארחות חיים ובהר"ן, וכולם לא כתבו כן כנתינת טעם לדברי הגאונים, אלא כבדרך כתיבתם, משמע שהסברא הפשוטה נותנת שאין זו גזרה, ואין צריך לומר כן, ועל הרא"ש שחידש שזו גזרה ממש היה להביא ראיה. וגם המעיין היטב בב"י יווכח שלא פסק את דינו משום שהבין שיש כוח לגאונים לגזור גזרות, אלא משום שמנהג העולם כדברי הגאונים כפי שכתבו רבינו ירוחם והסמ"ג והרוקח, וכידוע שלא בא בחיבורו לעקור מנהגים.
וע"ש להרב נאמ"ן שסבר שאפשר אף בדורנו לגזור גזרות, וחשש שאם יתירו שעון שבת, אדם יכין הטלויזיא מבעו"י, ויחזיק כוס הקידוש בידו בליל שבת, ועיניו הצופיות אל הכדור הנכסף המתגלגל מרגל אל רגל, ובשעת חתימת ברכת הקידוש "נבעט" הכדור במזל טוב לעבר המחנה השני, ומרוב התרגשות "נבעת" אותו אחד וחתם: ברוך אתה ה' מקדש הכדור... ע"כ. ואנא דאמרי, שבמחכ"ת דבריו אלו ממחישים את העניין שרק בזמן התלמוד יכלו לגזור גזרות, כי לנו אין את החכמה העמוקה לדעת מתי יש חשש אמיתי...
ובעיקר הנידון שאין לגזור גזרות מדעתנו, ראה למרן הראשון לציון שליט"א שכתב על כך באורך גדול בחיבורו העצום שלחן המערכת ח"א עמ' תרמג-תרעט, ותרווה צמאונך.
