סילוק תלמידים
קול דמי אחיך צועקים אלי
יש שאינם יודעים להעריך את התלמיד, ואם פעם אחת עשה דבר שאינו כהוגן, תכף ומיד מסלקים אותו מבית הספר.
וכי אתה תקבל אחריות? אתה יודע מה הוא היה עתיד להיות? וכי ילד שעשה מעשה קונדס הוא רשע שלא יצא ממנו שום דבר? קרה פעם שהוא נכשל, יצר הרע גדול והרבה ילדות עושה.
אתה זרקת אותו מבית המדרש, הקב"ה יתבע את דמו מידך! ולא רק את דמו, אלא תלמיד זה היה עתיד להיות גדול בישראל, ועל ידי שזרקת אותו מבית המדרש האחריות מוטלת עליך! אוי לך מיום הדין!
לצערי הרב, בנים ובנות רבים נזרקים לחוץ על שטות קטנה או גדולה שעשו. הלא "אין לך דבר העומד בפני התשובה", מה בכך אם חטא פעם אחת?
התלמיד שסולק על לא עוול בכפו
זכורני מעשה שהיה בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה לפני כששים שנה.
הרב הראשי לישראל והראשון לציון הגאון רבי יעקב מאיר היה נשיא ישיבת "פורת יוסף", ומפעם לפעם היה מבקר בישיבה.
פעם אחת ירד הרב במדרגות הישיבה, וכמובן היו עמו הרב בן ציון חזן גבאי הישיבה ועוד רבנים משום שורת דרך ארץ, וילדי הישיבה היו עומדים למעלה ומסתכלים.
לפתע דחף אחד הילדים את חברו, והלה לקח את כיפתו והשליכה למטה לעיני רבי יעקב מאיר.
הרב כעס מאד וגער ברבני הישיבה, וכי זו הדרך ארץ שאתם נותנים לתלמידיכם?
חקרו ודרשו מי זרק את הכיפה, היה זה ילד חכם ופיקח וגם שובב שאיני רוצה לומר את שמו.
תכף ומיד בחרון אפם לקח המשגיח את אותו ילד וזרקו מהישיבה. באו אביו ואחיו בבכיות ותחנונים שיחזירו אותו עם כל מיני עונשים, אך לא שמעו להם ולא הסכימו להחזירו לישיבה, ויצא בעל בית פשוט, אך ירא שמים. נס היה שנשאר ירא שמים!
וכל ימיו היה מיצר ובוכה על כך שלא נתנו לו להתקדם בלימוד, לפי כשרונותיו הוא יכל להיות תלמיד חכם גדול, ועתה אינו אלא בעל בית פשוט.
זו דרכה של תורה?! אם המשגיח הזה היה לפני, הייתי גוער בו ומלקה אותו, מה אתה זורק נשמות? וכי אתה יודע מה עתיד להיות ממנו? הנבואה נתנה לשוטים, איננו יכולים לדעת עתידות. ומי שעושה דברים כאלה אוי לו מיום הדין אוי לו מיום התוכחה!
וכן בבנות, אסור לזרוק בת שעשתה מעשה שאינו הגון!
הלא אין דבר העומד בפני התשובה, וכי המורה הזה שזרק את הילד או הילדה אינו חוטא לפני הקב"ה?! ביום הכיפורים הוא בא ומבקש "חטאנו לפניך רחם עלינו", "כתבנו לחיים מלך חפץ בחיים", לכבוד מה ה' יכתוב אותך לחיים אם אתה נבל זורק את תלמידיך!
צריך לדעת את האחריות הכבדה שיש בזה, וכגודל האחריות כך גם חומרת העונש!
להיות מתון גם עם תלמיד שובב
יש מורים שיש להם תלמידים שובבים, צריך להיות עמם סבלן 'בתבונות כפיו ינחם' (עפ"י תהלים עח, עב), 'כאשר ישא האומן את היונק' (במדבר יא, יב), כמו האומן שמרים את התינוק והתינוק מלכלך אותו, אך הוא רוחץ אותו יפה יפה וחוזר ומנשקו, כך ילד שובב כשיגדל יהיה למדן ופיקח לטובה.
על כך היה אומר ר' לוי יצחק מברדיצ'וב, אל תאשים ילד שובב, הוא תוסס מחמת שיש לו נשמה גדולה בתוך גוף קטן... זו לא אשמתו.
המורה 'עול יסבול ולא יבול'. מי שאינו יכול לסבול אסור לו להיות מורה! כמו שהקב"ה ארך אפים, מאריך אפו לרשעים, כך יהיה המורה, ואם לאו - אינו מורה, אלא דואג לנוחיות של עצמו.
צערו של הגאון רבי עקיבא איגר
הגאון רבי עקיבא איגר ע"ה, היה גאון עולם צדיק יחיד בדורו, לו דומיה תהלה, לא היה בדורו חכם כמוהו.
בישיבתו היה נער אחד מופרע שעשה מעשים שאינם הגונים, הרב סבל אותו פעם ושתים ושלש, ואחר שכשל כח סבלו זרק אותו מהישיבה. לאחר זמן התקלקל הנער ויצא לתרבות רעה.
כעבור עשרים שנה נזכר בו הרב, אמר אני אשם במה שיצא לתרבות רעה, היה מחפש אותו לבקש ממנו מחילה, וכתב לו מכתב: "אבקש ממך מאד שתסלח לי על שהוצאתיך מהישיבה, לא אהיה רגוע עד שתכתוב לי שאתה סולח לי". ונדפס מכתב זה על ידי נכדו בספר 'אגרות סופרים'[1].
מי שקורא מכתב זה מזיל דמעות, אחרי מי יצא מלך ישראל צדיק יסוד עולם, אחרי פרעוש אחד (עפ"י שמואל א' כד, יב).
הגאון רבי עקיבא איגר לא זרק אותו לחינם, אלא אחר שהתרה בו כמה וכמה פעמים מפחדו שמא יקלקל אחרים, ואפילו הכי הרגיש צורך להתחנן לפניו שימחל לו.
מכך תבינו איזו אחריות מוטלת על כתפי המלמדים.
לשם מה צריך להצטער אחר מעשה? 'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם', ישכיל כל מורה שזהו כשלון עבורו אם יזרוק את הילד. יסבול אותו מעט, 'לפום צערא אגרא', בסופו של דבר יהיה תלמיד חכם גאון מזכה הרבים, וכל זה יזקף לזכות רבו.
לסלק במתינות ואחרי ההתייעצות
ההחלטה בזריקת ילד הינה בכלל "עצומים כל הרוגיה" או "רבים חללים הפילה", לכל הפחות יתייעץ עם תלמידי חכמים המבינים בחינוך ומוסר, ואם אחר ההתייעצות החליטו הרבנים שיש לזרוק, זהו כבר לא על אחריותו.
וכמו שאמרו בגמרא (סנהדרין ז:), "רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה, מיכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב, אמר כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא. רב אשי כי הוה אתי טריפתא לקמיה, מכניף ומייתי להו לכולהו טבחי דמתא מחסיא, אמר כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא".
כשהיה מתעורר ספק בעניני טרפות היה רב אשי אוסף את כל השוחטים הבקיאים בענייני טריפות, שמא הכשרנו טריפה בטעות, כל אחד יקבל קיסם קטן מהקורה, העוון זה קורה וכולנו שותפים בה. אם אני לבדי אפסוק, כל כובד הקורה יהיה על צוארי לא אוכל לבדי לשאתה כי כבדה ממני.
ואם כך הוא בענייני טרפות בהמה, כל שכן בענין חיי אדם! בחור הלומד תורה עתיד להיות גדול הדור, ובלעדי לימוד התורה יכול לרדת מן הפח אל הפחת.
ולכן צריך לשקול בשקל הקדש, כמה רבנים גדולים בעלי נסיון בחינוך יתייעצו ביחד, ואם יראו שהוא בחור רע מאד, מקולקל ויכול גם לקלקל את האחרים יזרקו אותו ויצילו את השאר, כפי שעשה הגאון רבי עקיבא איגר, ואפילו הכי לא סלח לעצמו עד שביקש ממנו מחילה, ביודעו את כובד האחריות שיש בכך.
כעסו של החפץ חיים
הגאון בעל 'חפץ-חיים', ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, היה צדיק וחסיד נעים הליכות, צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, נחמד לשמים ואהוב לבריות, כולם העריצו אותו.
יש אנשים גדולים בתורה, אבל חסרים במדות, אך הוא היה מושלם בכל מכל כל, והיה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, מי שהיה בא אליו היה מקרבו ומחבבו, ובפרט תלמידי חכמים.
יום אחד היה החפץ חיים יושב בחברת כמה תלמידי חכמים, ומוסר להם שיעור ברמה גבוהה.
והנה נכנס ראש ישיבה אחד, כולם כבדוהו, ואילו הרב הפנה לו את גבו ואפילו לא אמר לו שלום.
נעלב אותו רב, קם והלך.
התפלאו התלמידים על כך, ותלמידיו המקורבים אליו שאלוהו: אנו יודעים שכבודו אוהב דרך ארץ ונימוסים, מפני מה שינה מדרכו והפנה עורף לאותו רב?
אמר להם, שמעתם על ליאון טרוצקי מראשי הקומוניסטים?
בקטנותו התייתם מאביו, אמו שלחה אותו לישיבה של האיש הזה, והוא היה שובב גדול מאד, 'מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות', קופץ על הספסלים ועל הכסאות, וראש הישיבה גער בו פעם ושתים, וכשלא שמע לו חרה אפו עליו וסילק אותו מהישיבה.
אמו בכתה והתחננה שיחזיר אותו, אך ראש הישיבה לא רצה לשמוע בשום אופן, כלה ונחרצה היה בדעתו כן. אם היה מקרבו היה יכול להיות גאון בישראל, השובבות שלו נבעה מפיקחות, אך לא היתה להרב סבלנות.
הילד הלך לבית ספר חילוני 'תרבות אנשים חטאים', וירד מדחי אל דחי, עד שנעשה שונא בלב ונפש את דת ישראל, התחבר לראשי הקומוניסטים הבולשביקים ונהיה מראשיהם, והיה רומס ברגל גאוה את כל מי ששמר תורה ומצוות, מכה אותם ושם אותם בכלא, וכמה נפשות של יהודים הרג ורצח על ששמרו תורה ומצוות.
בסופו של דבר הסתכסך טרוצקי עם סטאלין וברח למקסיקו, וסטאלין שלח אחריו את אנשיו ורצחוהו נפש. מת ללא עולם הזה ולא עולם הבא.
גיל ארבע עשרה-חמש עשרה הוא גיל של שגעון, אם היתה להרב הזה מעט סבלנות והיה מתאפק מעט עד יעבור זעם, היה טרוצקי נעשה גאון בישראל, אך נעשה רשע ואפיקורס גדול שרבים סבלו מנחת זרועו, והאשם תלוי בראשו של אותו ראש הישיבה!
לכן לא יכולתי להסתכל בפניו, שלא אלכד אני בעוונו, סיים החפץ חיים.
גם כיום לצערנו כשתלמיד מתרשל מללמוד מגרשים אותו, זהו דבר רע ומסוכן מאוד, מה תהיה אחריתו של ילד זה, שורש פורה ראש ולענה!
אם ילמד אצלך, לפחות הוא ישאר ירא שמים, אם לא יהיה חכם גדול יהיה חכם קטן, אך אם יסלקוהו יסתובב עם רשעים ארחי פרחי, ילדים שובבים כמוהו ויתקלקל.
יש מורים רבים כאלה שמתנהגים בעיקשות עם תלמידים, לא זו הדרך! צריך להתנהג עם כל התלמידים בנחת רוח, בכבוד ובסבר פנים יפות.
ישראל מה תהא עליהם?
כאשר הקב"ה דיבר עם משה רבינו נאמר (שמות לג, יא) 'וידבר ה' אל משה פנים אל פנים', היה זה אחרי שעשו את העגל והיה כועס עליהם, ואמרו בברכות סג (ע"ב): כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים לישראל והחזר האהל למקומו ושב אל המחנה וגו'. אמר רבי אבהו, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עכשיו יאמרו הרב בכעס ותלמיד בכעס, ישראל מה תהא עליהם? אם אתה מחזיר האהל למקומו מוטב, ואם לאו יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך, והיינו דכתיב ושב אל המחנה.
כך צריך שתהיה לאדם חכמה יתרה לקרב את התלמידים, להכניס להם אהבת התורה, 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. כשמלמדו באהבה ובחבה, רואה התלמיד שהרב אוהבו וכך גם הוא נכנע לפניו.
טיפולו של מרן בתלמיד שובב
פעם חלה אחד המורים בפורת יוסף, ובקשו ממני שאמלא את מקומו.
התלמידים היו גדולים בני חמש עשרה שש עשרה, ולפני שבאתי לכיתה הזהירו אותי שיש ילד אחד שובב גדול בדחן חריף שמצחיק את כולם באמצע השיעור ומפריע ללמוד.
התחלתי ללמוד עמם מסכת חדשה מועד קטן, קראתי לאותו ילד ודיברתי על לבו: "אתה יודע מה אתה עתיד להיות, רב גדול בישראל, מורה הוראות בישראל, תלמיד חכם עצום, אשרי יולדתך. בוא שב על ידי".
כל רגע הסתכלתי עליו ושאלתיו מה דעתו, משראה שאני מקרב אותו, התבייש ממני ופסק להשתגע ולהשתולל, כך קרבתי אותו אט אט, עד שבאמת נעשה רב גדול וראש ישיבה בתל-אביב[2].
וכי זו חכמה לזרוק? אתה זורק אבן?! אלו דיני נפשות! רבותינו לא היו דנים דיני נפשות אלא בסנהדרין של עשרים ושלשה חכמים, אם הילד יהיה רשע אתה תקבל את האחריות על כך!
המורה ינהג עמם בכבוד ובאהבה, יחבבם וילטפם, יקרבם במתק שפתיים ובלשון כבוד, כיאה לבני ישראל, ילדים אלו עתידים להיות גדולים בישראל.
על המורה לחשוב אילו היה זה בנו ודאי שהיה סובלו, כל ילד בכיתה הוא בנו! וכמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ת"ת ה"ב): "מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך, מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים", תלמידיו הם בניו הרוחניים שמנציחים את תורתו, וכפי שאוהב את בניו כך יאהב את תלמידיו.
יראה להם פנים מחייכות ומסבירות, וימשוך אותם בעבותות אהבה, גם ילד שובב יתן לו סוכריות וממתקים, הם יאהבוהו והוא יאהבם, שכרו יהיה גדול בשמים, 'מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד', אלו מלמדי תינוקות של בית רבן, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, אוכל את פירותיו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
זהו בכלל עמל התורה
לא זו הדרך בכעס וזעם, ידעו המורים שעסקם עם נפשות! אם מגרשים בחור מהישיבה, בכך הוציא אותו לתרבות רעה! כשמתאפק ומקבל בכבוד זהו בכלל עמל התורה, "אשרי מי שעמלו בתורה", זהו עמל לסבול כל אחד!
לא על כל דבר קטן יכעס ויסלק החוצה, מי יודע כשהוא בעצמו היה קטן כמה היה משתולל ומשתובב, אפילו כשהיה יונק מאמו היה נושך אותה.
אני אומר זאת מאחר ושמעתי לצערי שיש מורים חסרי סבלנות, שמגרשים תלמידים החוצה ועל ידי כך הם הולכים ומתקלקלים. אני מבקש מכל מנהלי בתי הספר שלנו בכל לשון של בקשה, שימו לב על התלמידים, אם יש תלמיד שאינו נוהג כשורה אסור לזורקו מהת"ת, תהיו סבלנים, ועל ידי כך יצמחו הילדים לתלמידי חכמים.
אין להפלות בין ספרדים לאשכנזים
לפני כעשרים וארבע שנים יסדנו את רשת החינוך התורני[3], החינוך העצמאי הקדימו אותנו בששים שנה, הם חינכו את ילדינו. לא היו לנו ישיבות מלבד ישיבת פורת יוסף שהיו בה רק שבעים לומדים, לעומת פוניבז' שהיו בה חמש מאות לומדים, 'ונהי בעיננו כחגבים'.
אלמלא החינוך העצמאי גם שארית הפליטה שלנו היו הולכים לאיבוד. אני בעצמי דאגתי שההורים ירשמו את ילדיהם לחינוך העצמאי, נסעתי לניו יורק לדינר עבור החינוך העצמאי, הם המקור של התורה ואסור לנו להיות כפויי טובה כלפיהם.
היום ב"ה מונים האברכים של הספרדים למעלה מחמשת אלפים בני תורה, תענוג להסתכל בהם, 'יראיך יראוני וישמחו', רבים מהם למדו במוסדות של החינוך העצמאי.
אמנם האפליה עודנה קיימת, יש ישיבות של אשכנזים עם מכסה של עשרים אחוז בחורים ספרדים בלבד, והמרבה שלשים אחוז. אם יבוא בחור ספרדי מצוין שקדן ירא שמים שעבר את המכסה לא יקבלוהו, כאילו זהו חוק בל יעבור, על אף שרצונו ללמוד תורה.
לפני עשרים וארבע שנה דאגנו 'מתי אעשה גם אנכי לביתי', עד מתי נצפה לשלחן אחרים, פתחנו ישיבות ותתי"ם שכיום יש בהם למעלה מחמשים אלף ילדים ספרדים!
מי שהוא ספרדי חייב לרשום את בניו בתתי"ם או ישיבות ספרדים, שהרי אנו קבלנו הוראות מרן והאשכנזים פוסקים כדעת הרמ"א, יש דברים שמרן מחמיר בהם ויש דברים שמרן מיקל בהם, יש לנו את המסורת שלנו ועלינו לשמור עליה.
וכי הבנות שלומדות אצל האשכנזים יודעות את ההלכות שלנו?! מלמדים אותן ספר קצור שלחן ערוך של האשכנזים שאינו כמו דעת מרן, וכך תלמידה זו אינה יודעת הלכה.
לדוגמא, אני מזהיר[4] שלדעת מרן בערב שבת כשמדליקים נרות של שבת, צריך קודם לברך ורק לאחר מכן להדליק, ואילו בספר קצור שלחן ערוך כתוב להיפך שקודם מדליקה ואח"כ מברכת, ולדעת מרן העושה כן עוברת על ברכה לבטלה! אם-כן הבנות לומדות כמו האשכנזים היפך ההלכה! כל ספרדי חייב ללמוד אצל ספרדים כפי ההלכות שלנו.
איננו כפויי טובה כלפי האשכנזים, הם חינכו את בנינו, אך עתה אנו חי נושא את עצמו, ילד קטן אינו יכול ללכת לבד, בבוא היום הוא גודל והולך לבדו, וכי כל חייו יחשוב שהוא קטן, ימשיך לשחק משחקים ויעשה שטויות?
כעת יש לנו ישיבות שלנו, שלומדים את ההלכות של מרן, כל ספרדי חייב להביא את בניו לישיבות של ספרדים ואת בנותיו לרשת החינוך שלנו, יש בתי ספר מוצלחים, יודעים חכמה ותורה עצה ותושיה, ומקיימים את כל המסורת שלנו, אינם זזים מדברי מרן ימין ושמאל, זו הדרך הנכונה, אנן בדידן ואינהו בדידהו.
כל אחד שבנו בעל כשרונות מצוינים, הגם שהוא מבוקש בישיבות של האשכנזים, לא ישים אותו אלא אצל הספרדים, 'בתוך עמי אנכי יושבת'.
וכך ישפיע גם על קרוביו ומשפחתו שבניהם ילמדו בתתי"ם ספרדים, הלא בחינוך העצמאי לא ילמדו אותם כמו אצלנו, אנו מלמדים את טעמי המקרא, ושם אפילו המורה אינו יודע את טעמי המקרא שלנו.
בליל שבועות או הושענא רבא קוראים תנ"ך, אלה שלמדו בחינוך העצמאי אינם יודעים טעמים, קוראים כקורא בספר, והתלמידים שלמדו אצלנו קוראים בטעמים ערבים לאזן.
תהלות לה' יתברך התורה שלנו לא פחות מהתורה שלהם, הם לומדים בספרים שלנו, וגם אנו לומדים בתורה שלהם, וכי אני לומד רק בספרים ספרדים? יש גאוני עולם אשכנזים שאני לומד בספריהם, 'כולנו בני איש אחד נחנו'.
לכן רבותי! מצוה גדולה להודיע ולהוודע, מי שיכול להשים את בניו בבית ספר ספרדי וישיבה, יעשה כן, ושכרו גדול משמים, והכל על מקומו יבוא בשלום, אלו ואלו דברי אלהים חיים. כל אחד ימשיך במנהג אבותיו, 'שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך'.
[1] לא מצאתי האיגרת בספר אגרות סופרים, ולא בס' אגרות רבי עקיבא איגר (מכון דעת סופר ירושלים תשנט), אך זה מ"ש בס' "תולדת רבינו עקיבא איגר" ברלין תרכ"ב, וכ"ה בחוט המשולש דף סג. בקצת שינוי: הוא [הגרע"א] היה ממעט בדיבור מאוד שלא לבטל מלימודו, זולת לעת הצורך. לא הכעיס אדם כל ימיו, פעם אחת אירע לו בעת היותו בליסא גבאי דת"ת, היה שם בחור אחד דסני שומעניה, קרא אותו, ונתברר לו שכנים הדברים אשר היה נחשד הבחור ההוא אצל ההמונים, הכעיס עליו מאוד, גער בו וצוה לדוחפו מביתו. כשבתו אחר כך על כסא הרבנות בקהלת פרידלאנד, והיה זה חמש עשרה שנים אחר מעשה זו, נודע לו שהבחור ההוא מתגורר בברעסלא, וכתב אליו מכתב רצוף לאחד היקירים אשר היה יודע האדרעסע [הכתובת] למען ימסור האגרת להבחור ההוא. הנכבד ההוא התפלא, מה לו עסק עם בחור בברעסלא, ואחרי מסרו המכתב מחותם לידו של הבחור הפציר בו עד בוש לאמר מה הענין, הראהו האגרת כתוב בו, איך שזה כחמשה עשר שנה שהיה שופך חמתו עליו, וזה ימים רבים נתן הדבר אל לבו, והוא לו למכשול לבו, אבל לא ידע אנא הלך ופנה, וכעת נודע לו כי הוא מתגורר בברעסלא, על כן מבקש ממנו שימחול לו בלב שלם, ולמען השקיט רוחו יכתוב לו אם אין לו תרעומת עליו יותר. ע"כ.
[2] וראה להגה"צ ר' יורם אברג'ל זצ"ל בקונטרס ההסתלקות (עמ' ק), שהביא מעשה כעין זה ששמע מפי מרן זיע"א.
[3] ראה לעיל פרק ב'.
[4] ראה במעדני המלך ח"ב (פרק ה'), דברי מרן זיע"א ברוחב.
מתוך מעדני המלך חלק ד' - חינוך ילדים
פרק ז'
ניתן לרכוש את הספר באתר מורשת מרן
פרק ז'
ניתן לרכוש את הספר באתר מורשת מרן
