בשבועות האחרונים נשמעה בקרב רבבות ישראל קריאתו של מו"ר ועט"ר מרן הראש"ל הגרי"צ יוסף שליט"א נגד התופעה החמורה של רבני הרדיו, אשר בשעה אחת נשאלים בנושאים רבים שהמציאות מוכיחה שלא תמיד הם מונחים בנושא שנשאלו בו, והלחץ גורם להם לענות מהזיכרון ומהשערת הדעת תשובות שאינן נכונות, ובכך הינם מניחים מכשול לכל השומעים את אותה תוכנית הרדיו שמקבלים את הדברים כהלכה פסוקה, ולא תמיד יודעים שישנם פרטים רבים שיכולים לשנות את התשובה, ופעמים אף אינם מעלים על דעתם שיתכן שבכלל אותו רב טעה, ואפשר גם שעלה על טעותו והודה בה בתוכנית הבאה, אך לא כל מי ששמע את התוכנית הראשונה שומע גם את השניה, ונמצא שהמכשול תלוי בראשו של הרב המשיב, ואולי גם בראשו של השואל שבמקום לעלות לרדיו יכל לגשת לרב בשכונת מגוריו או לצלצל בטלפון לרב שיוכל לשומעו בישוב הדעת ולהשיבו תשובה ברורה דבר דבור על אופניו.
והבעיה היותר חמורה, שלצערי ישנם גם אברכים שאינם מבינים זאת, שחלק מהרבנים בקיאים רק בפסיקה המתאימה לאשכנזים, כפסקי המשנ"ב, וזוהי הפסיקה המנחה אותם מעודם ועד היום, ומכיון שרוב השואלים הינם ספרדים החפצים לשמוע מהי דעת מרן זצ"ל בענין, נותנים אותם רבנים 'טעימה' קלה מדברי מרן, ומיד גם מוסיפים הסתייגות שכמובן לאור פסק המשנ"ב ראוי להחמיר וכיו"ב, ובעוד שהשואל התם חושב שזוהי גם מסקנת מרן זיע"א, האמת שמרן זיע"א פסק את הדין בסכינא חריפתא להקל בלי שום צורך להחמיר, ונמצאו דבריו של מרן -שהם בעצם לא דברי עצמו אלא דעת גדולי פוסקי הספרדים- נעשים בטלים ומבוטלים על ידי אותם רבנים, וחזרנו להיות כצאן אשר אין לו רועה ח"ו.
ואי"ה עוד אקדיש מאמר מיוחד לברר את דרכו ודרך הנהגתו של מו"ר מרן הראש"ל שליט"א, להביא את המקורות לבאר מדוע הוא זועק במקום שאחרים שותקים, ועוד חזון למועד.
לעת עתה אביא כמה קטעים משיעוריו של מרן זיע"א כפי שנדפסו בספר מעדני המלך חלק ג' פרק יד, ומהם נקבל מעט מושגים בכל הנושאים החשובים הנ"ל.
לשאול את הרב רק בנושא שהוא עסוק בווהבעיה היותר חמורה, שלצערי ישנם גם אברכים שאינם מבינים זאת, שחלק מהרבנים בקיאים רק בפסיקה המתאימה לאשכנזים, כפסקי המשנ"ב, וזוהי הפסיקה המנחה אותם מעודם ועד היום, ומכיון שרוב השואלים הינם ספרדים החפצים לשמוע מהי דעת מרן זצ"ל בענין, נותנים אותם רבנים 'טעימה' קלה מדברי מרן, ומיד גם מוסיפים הסתייגות שכמובן לאור פסק המשנ"ב ראוי להחמיר וכיו"ב, ובעוד שהשואל התם חושב שזוהי גם מסקנת מרן זיע"א, האמת שמרן זיע"א פסק את הדין בסכינא חריפתא להקל בלי שום צורך להחמיר, ונמצאו דבריו של מרן -שהם בעצם לא דברי עצמו אלא דעת גדולי פוסקי הספרדים- נעשים בטלים ומבוטלים על ידי אותם רבנים, וחזרנו להיות כצאן אשר אין לו רועה ח"ו.
ואי"ה עוד אקדיש מאמר מיוחד לברר את דרכו ודרך הנהגתו של מו"ר מרן הראש"ל שליט"א, להביא את המקורות לבאר מדוע הוא זועק במקום שאחרים שותקים, ועוד חזון למועד.
לעת עתה אביא כמה קטעים משיעוריו של מרן זיע"א כפי שנדפסו בספר מעדני המלך חלק ג' פרק יד, ומהם נקבל מעט מושגים בכל הנושאים החשובים הנ"ל.
"אמר ליה רבי חייא לרב, בר פחתי! לא אמינא לך כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי דילמא לאו אדעתיה, דאי לאו דרבי גברא רבה הוא כספתיה, דמשני לך שינויא דלאו שינויא הוא. השתא מיהת שפיר משני לך" (שבת ג: ).
רבי חייא מלמדנו דעת, כששואלים רב שאלה ישאלו רק באותו ענין שעוסקים בו ולא בדברים אחרים, כיון שכל ריכוז מוחו של הרב עסוק בנושא שהוא עוסק בו, ואם ישאל דברים אחרים עלול להתבייש ולהשיב תשובה שאינה נכונה. השואל כענין משיבים לו כהלכה, כששואלים את הרב בנושא שהוא עסוק בו, הינו משיב דבר דבור על אופניו תשובה כהלכה, אך אם שואל שלא כענין ועל הרב להסיח את דעתו, כגון שהרב עוסק בהלכות שבת ושואלים אותו בהלכות ברכות או מזוזה, מה ענין מזוזה אצל שבת? הרב עלול להתבלבל ולטעות, ואותו ששאל שלא כענין הוא שגרם לכך.ולכן אמרו בתוספתא סנהדרין פרק ז' (ה"ה), "אין שואלין מעומד, ואין משיבין מעומד, לא מגבוה ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים. אין שואלין אלא בענין, ואין משיבין אלא במדע. ולא ישאל השואל בענין יתיר משלש הלכות. אחד שואל ואחד אומר שלא לשאול, נזקקין לשואל. והשואל מעשה צריך שיאמר מעשה אני שואל. והשואל כענין והשואל שלא כענין, משיבין את השואל כענין. והשואל שלא כענין צריך שיאמר שלא כענין שאלתי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אינו צריך, שכל התורה ענין אחד. ענין ושאינו ענין, נזקקין לענין. מעשה ושאינו מעשה, נזקקין למעשה. הלכה ומדרש, נזקקין להלכה. מדרש ואגדה, נזקקין למדרש. מדרש וקל וחומר, נזקקין לקל וחומר. קל וחומר וגזירה שוה, נזקקין לקל וחומר. חכם ותלמיד, נזקקין לחכם. תלמיד ועם הארץ, נזקקין לתלמיד. היו שניהם חכמים ושניהם תלמידים ושניהם עמי הארץ, שתי הלכות ושתי שאלות ושתי תשובות ושני מעשים, הרשות ביד התורגמן מעתה".
הרב יכול להתעלם כליל מאותו ששואל שלא כענין, כיון שיכול לבוא לידי בלבול. לא כל אדם כל כך גדול שיוכל להסיע את דעתו מהלכות שבת להלכות מזוזה, ולכן אין להעמיד את הרב במבחן כזה.
אמנם, הרב יכול לשאול את תלמידיו כדי לדעת אם הם זוכרים את לימודם אפילו אם שאלתו שלא כענין בדבר שאינם עוסקים בו עתה. אך לתלמידים אין רשות לשאול שלא כענין. וכמו שרבי חייא אומר לרב בן אחיו ששאל שאלה את רבינו הקדוש האם עקירת גופו כעקירת חפץ דמי או לא, ורבינו הקדוש ענהו כהוגן. בא רבי חייא והוכיח את רב, מפני מה העמדת את רבי במבחן, "בר פחתי", בן שרים ורוזנים, כמו 'האחשדרפנים והפחות' (אסתר ח, ט), בנם של גדולים בתורה. "לא אמינא לך כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי דילמא לאו אדעתיה, דאי לאו דרבי גברא רבה הוא כספתיה", עתה מיהא ענה כהוגן מפני שהוא אדם גדול ויכל להעתיק את מחשבתו ממקום אחד למקום אחר.
וזו תוכחה לכל באי בית המדרש שלא ישאלו את הרב שלא כענין. וכבר הרמב"ם (פ"ד מהל' ת"ת ה"ו-ח) פסק לדינא היאך צריך לשאול ואיך צריך להשיב. וכתב: "אין שואלין את הרב כשיכנס למדרש עד שתתישב דעתו עליו. ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתישב וינוח. ואין שואלין שנים כאחד. ואין שואלין את הרב מענין אחר, אלא מאותו הענין שהן עסוקין בו, כדי שלא יתבייש. ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן, וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אינם זוכרים, ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקין בו, כדי לזרזם. אין שואלין מעומד, ואין משיבין מעומד, ולא מגבוה, ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים. ואין שואלין הרב אלא בענין שהן קורין בו. ואין שואלין אלא מיראה. ולא ישאל בענין יותר משלש הלכות. שנים ששאלו, שאל אחד כענין ושאל אחד שלא כענין, נזקקין לענין. מעשה ושאינו מעשה, נזקקין למעשה. הלכה ומדרש, נזקקין להלכה. מדרש ואגדה, נזקקין למדרש. אגדה וקל וחומר, נזקקין לקל וחומר. קל וחומר וגזירה שוה, נזקקין לקל וחומר. היו השואלין שנים, אחד חכם ואחד תלמיד, נזקקין לחכם. תלמיד ועם הארץ, נזקקין לתלמיד. שניהם חכמים, שניהם תלמידים, שניהם עמי הארץ, שאלו שניהם בשתי הלכות או בשתי תשובות, או בשתי שאלות שני מעשים, הרשות ביד המתרגם מעתה".
שאלת מדרגות
יש אנשים שבעוד הרב במדרגות שואלים אותו בהלכה, וכי כך שואלים? אין שואלים את הרב עד שישב ותתיישב דעתו עליו. אפילו הוא גדול ובקי בתורה יכול לטעות, הלא הוא בשר ודם. 'והמכשלה הזו תחת ידיך', אחר כך השואל יאמר "כך אמר לי הרב" והדברים אינם נכונים. אפילו אם הרב גדול שבגדולים, כשהוא הולך וכולם דוחקים אותו אינו יכול לענות כהלכה. לכן יחכו להזדמנות שיהיה אפשר לשואלו.
וכן אין שואלים יותר משלש שאלות בכל השיעור. יבחר את שלשת השאלות החשובות ביותר וישאל את הרב, כיון שהרב אינו מורה פרטי שלו, וכי זהו ליל הסדר ששואלים מה נשתנה... די בשלש שאלות לכל היותר, כדי שגם אחרים יוכלו לשאול. כשמסתיים השיעור יכול הרב להקדיש עשר דקות לשאלות, וכל הרוצה יכול לשאול באותו ענין בלבד לא יותר משלש שאלות לאחד.
והדרך הטובה והישרה יותר, שכל אחד ישתדל ויעמול בעצמו שמא ימצא פיתרון, ואפילו אם יגש לשאול, תהיה שאלתו "שאלת חכם חצי תשובה", לא כשאלת הבן התם רק "מה זאת", אלא ינמק את שאלתו. וכך גם יפתח פתח לרב שידע להשיבו כדת.
אך גם הרב שיכול להקדיש פרק זמן לשאלות, זהו יתכן ברב שמלמד שלש וארבע שעות בכל יום, אך כשהשיעור פעם בשבוע ויש לרב רק שעה וחצי לומר דברים כלליים, אינו יכול להתפנות להשיב לשאלות ותשובות, שאם לא כן אין לדבר סוף. הרב יסביר את הדברים שכולם ישמעו וידעו את ההלכה, ואם יש שאלות לא חסרים רבנים אחרים, בשיעור קצר כזה יכול שואל אחד להפריע לכל הנמצאים ומוטב שישאל רבנים אחרים.
שני סוגי הרוצחים
"וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי זה רשע שוטה וגס הרוח, ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה. וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העורים, ועליו נאמר 'ועצומים כל הרוגיה'. אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקת, והם המחריבים את העולם, והמכבין נרה של תורה, והמחבלים כרם ה' צבאות, עליהם אמר שלמה בחכמתו 'אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים'" (רמב"ם פ"ה מהל' ת"ת ה"ד).
נאמר בתורה פעמיים 'לא תרצח'. פעם בעשרת הדברות שבפרשת יתרו, ופעם בפרשת ואתחנן. אך באחד מנוקד לא תרצָח בקמץ, ובאחד מנוקד לא תרצַח בפתח , מה פשר השינוי הזה?
אמנם איננו מבדילים כל כך ביניהם, אך המדקדקים כמו עדת הבוכרים מבטאים את הקמץ יותר רחב ופתוח, וְהַפַּתַח יותר דק, וכך באמת צריך להיות לפי הדקדוק. פעמים יש תיבות בניקוד פתח כגון 'אשר בַּמַּיִם מתחת לארץ' (שמות כ, ד), ופעמים יש בקמץ 'ויהי מבדיל בין מים לָמָיִם' (בראשית א, ו). האשכנזים הרחיקו לכת ומבטאים את הקמץ כמו חולם, אך כדי שלא יהיה פעמיים חולם, במקום שהניקוד חולם הם מולידים יו"ד "יעקויב", וזהו נגד ההגיון, וכי כתובה שם יו"ד, אלא ניקוד החולם מחייבם להוסיף יו"ד כדי שיהיה הבדל בין הקמץ לחולם, ואין זה מסתבר, אלא מבטאם של הבוכרים מתקבל על הדעת שהקמץ יותר רחב והפַתח יותר צר.
על כל פנים שינוי זה בניקוד בין תרצח בקמץ ובין בפתח בא לרמוז על דרשת רבותינו (ע"ז יט: ) על הפסוק 'כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה', יש תלמיד חכם שלא הגיע להוראה עדיין, לא למד מספיק ולא ניחון בכושר הכרעה בדינים כפי הצורך. צריך ללמוד ולשקוד רבות ולקבל מפי רבותיו שיתנו לו תעודת הוראה, אם מורה ללא תעודה זהו תלמיד שלא הגיע להוראה, ובודאי רבות מהוראותיו אינן נכונות, ועליו יכון מאמר הוידוי ביוה"כ "את אשר טהרת טמאתי, ואת אשר טמאת טהרתי. את אשר התרת אסרתי, ואת אשר אסרת התרתי. את אשר אהבת שנאתי, ואת אשר שנאת אהבתי. את אשר הקלת החמרתי, ואת אשר החמרת הקלתי. את אשר קרבת הרחקתי, ואת אשר הרחקת קרבתי".
השוטה נוטל עטרה לעצמו ומורה הוראות
לא לחינם קורהו הרמב"ם "שוטה רשע וגס רוח", וכי יש שטות גדולה מזו שמוכן לאבד את כל עולמו? הוא אינו מוסמך, לשם מה לו להכניס עצמו להכניס עצמו בהוראה. קחו ראיה מענייני עולם הזה, אם אחד מזייף תעודות שהוא רופא ועובד ברפואה, ונודע לשלטונות שאינו רופא אלא זייפן, ישליכוהו לבית הסוהר שלא ישפוך דם נפשות נקיים. וכך הוא מבחינה רוחנית, אדם שאינו יודע לפסוק ומכניס את עצמו בפסק הלכה, יכול להחריב עולמות! לכן נקרא שמו "שוטה" שמאבד את עולמו. ו"רשע", שאם היתה לו יראת שמים לא היה עושה כזאת בישראל. ו"גס רוח", שבגאותו חושב שהוא יודע לפסוק, אם לא היתה לו גאוה לא היה מגיע לכך. ועליו נאמר 'כי רבים חללים הפילה' מבחינה רוחנית, על ידי שמשים לעצמו עטרה של פוסק ובאמת לא מניה ולא מקצתיה, נקרא "הפילה" כאשה מעוברת שהפילה נפל, הוא לא בשל כל צרכו ומפיל נפשות.
חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, עונשו חמור
הסוג השני שנאמר עליו 'עצומים כל הרוגיה', זהו תלמיד חכם גאון גדול, בקי בהלכה שיודע לפסוק הלכות, אך הוא נחבא אל הכלים. כשבאים לשאול אותו שאלה, הוא יודע את התשובה ואומר איני יודע לכו לחכם אחר. עליו נאמר 'עצומים כל הרוגיה'! הוא גורם לאלה שאינם יודעים להורות שיורו, והוא יותר גרוע מהראשון! "עצומים" היינו מלשון אדם שעוצם את עיניו ואינו רוצה לראות את העם, לא אכפת לו מהם אם יכשלו בהלכה. והלא הוא ראוי להורות, הקב"ה חנן אותו חכמה בינה ודעת, וזיכהו בשכל ישר שיוכל לפסוק הלכה למעשה, מדוע הוא בורח מתפקידו?
וזהו שאמרתי, 'לא תרצח' מנוקד פעם בקמץ, לרמז על אותו שצריך לפתוח את פיו 'וקמץ משם מלא קומצו'. והשני 'לא תרצח' מנוקד בפתח, במקום שיסתום את פיו הוא פותחו. שניהם רוצחים! זה 'רבים חללים הפילה' וזה 'עצומים כל הרוגיה'. הפסוק מחשיבם רוצחי נפשות מבחינה רוחנית!
אשרי השוקד על תלמודו ועושה ככל יכולתו להגיע לדרגה של תלמיד שהגיע להוראה ומורה, ואינו בורח מהמערכה. חכם שאינו רוצה להורות, הינו בורח מהמערכה! הקב"ה חנן אותו בחכמה ובתבונה והוא בורח 'חלף הלך לו'. והוא ענוש ייענש על כך, יתבעהו הקב"ה בדין "מפני מה נטשת את צאני צאן מרעיתי ולא לימדת אותם תורה ולא פסקת להם הלכות"! אנה יברח ביום הדין? למעלה בשמים אין לא מקח שוחד ולא משא פנים, 'קטון וגדול שם הוא', דנים את כל היצור כמפעליו. בשמים אין אפשרות להביא עורכי דין להגנתו, ורק תורתו מגן לו. ואם הוא בורח מהמערכה הוא בוגד בתורה! תורתו תטען בפניו, וכי למדתני כדי שתשאר בביתך?! "תניא היה רבי מאיר אומר, הלומד תורה ואינו מלמדה זה הוא דבר ה' בזה" (סנהדרין צט.)! ומה המשך הפסוק (במדבר טו, לא)? 'הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה', איזה עוון חמור ואיזה עונש חמור!
זה שאינו לומד כלל, עונשו יותר חמור!
ושמא יאמר האדם, אם כך חמור הדבר, לא אלמד! ויפרוש מהלימוד מכוח מחשבתו זו.
אך באמת, עונשו של זה יותר חמור! הקב"ה חנן אותו בשכל, 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה', כדי שיקבל עליו עול תורה ללמוד וללמד, והוא אינו רוצה ללמוד כדי שלא יחוייב ללמד, זהו יותר גרוע מאותו שנאמר עליו 'דבר ה' בזה', עונשו חמור מאוד! ה' נתן לאדם שכל כביר וישר, ועליו לנצל את שכלו, ולפי גודל חכמתו כך יגדל עונשו.
ומצינו כן בגמ' סנהדרין סח (ע"א): "כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו, הוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטרקלין שלו וכו'. כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות. אמר להם, למה באתם? אמרו לו, ללמוד תורה באנו. אמר להם, ועד עכשיו למה לא באתם? אמרו לו, לא היה לנו פנאי. אמר להן, תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן. אמר לו רבי עקיבא, שלי מהו? אמר לו, שלך קשה משלהן! נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר, אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין, הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים. הרבה תורה לימדתי ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת. ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה, ולא היה אדם ששואלני בהן דבר מעולם. ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות, ואמרי לה שלשת אלפים הלכות, בנטיעת קשואין ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף. פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי, רבי, למדני בנטיעת קשואין. אמרתי דבר אחד נתמלאה כל השדה קשואין. אמר לי, רבי, למדתני נטיעתן, למדני עקירתן. אמרתי דבר אחד נתקבצו כולן למקום אחד. אמרו לו הכדור והאמוס והקמיע וצרור המרגליות ומשקולת קטנה מהו? אמר להן, הן טמאין, וטהרתן במה שהן. מנעל שעל גבי האמוס מהו? אמר להן, הוא טהור, ויצאה נשמתו בטהרה. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר הותר הנדר. למוצאי שבת פגע בו רבי עקיבא מן קיסרי ללוד, היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ. פתח עליו בשורה ואמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן".
רבי אליעזר הגדול בן הורקנוס לפני פטירתו היה חולה מאוד ובאו רבי עקיבא וחבריו לבקרו. שאל אותם מדוע לא באתם עד עתה? בדורו של רבי אליעזר היה הוא גדול הדור ולא היה עוד חכם גדול כמוהו בכל העולם. הוא היה בקי בכל מקצועות התורה, שהרי היושב בסנהדרין חייב לדעת גם דברים של הסט"א וכישוף, כדי שכשמביאים מכשף לפניו, אם לא ידע מהו כישוף איך ידון אותו 'מכשפה לא תחיה'. הלא יש אחיזת עינים שאינה כישוף, אמנם גם בה יש איסור אך אין עליה חיוב סקילה, ואיך הדיין ידע אם זהו כישוף או אחיזת עינים.
וכפי שמסופר בגמ' שם (עי' סנהדרין סז: ), על רב בעודו צעיר לימים תלמיד בישיבתו של רבי חייא, התמהמה פעם מלבוא לבית המדרש. כשהגיע שאלו רבי חייא מפני מה אחרת היום לבוא? אמר לו, עמד ברחוב אדם אחד ועשה כישופים, נכנס בפי הגמל ויצא חי מאחוריו, לבי נמשך לראות את מעשיו ולכן אחרו פעמי. אמר לו, וכי חושב אתה שבאמת היה כן? זוהי רק אחיזת עינים. אכתוב לך קמיע, תשוב לשם וראה מה באמת הוא עושה. חזר, והנה אין שם לא גמל ולא שום בריה, אלא רק שלשה עמודים, והוא נכנס באחד ויוצא מהאחר... ויש שעושה פעולות ממש בכישופו. ואם הדיין שיושב בסנהדרין לדון דיני נפשות לא ידע מהו כישוף ומהי אחיזת עינים יוכל לחייב את הזכאי ולפטור את החייב. ולכן היה רבי אליעזר בקי בכל הכישופים, אמר דבר כישוף וכל השדה נתמלאה קישואים, אמר מלה אחרת וכאילו כל הקישואים נקצרו ונעשו ערימה גדולה. והיה מראה כן לרבי עקיבא, כדי שיתלמד, וכדאמר מר 'לא תלמד לעשות', לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות. וכמובן למד כן מרבותיו.
ובירושלמי (סנהדרין פ"ז הי"ג) מסופר, פעם נכנסו רבן גמליאל, רבי אליעזר ורבי יהושע בן חנניה לעיר אחת. והיה בה אדם נכבד וחשוב מכבד תלמידי חכמים ושמו "בתירא", לימים אביהם של שמעון בן בתירא ויהודה בן בתירה, אך אז עדיין הוא היה חשוך בנים. הזמינם לביתו לאכול ארוחת צהרים. רבי יהושע היה כמו סגנו של רבי אליעזר, כיון שרבי אליעזר היה גדול ממנו בתורה, והנה ראו שבעל הבית יוצא מהמטבח עם מגש עמוס תבשילין, אך אינו נכנס תכף להגישו לפניהם, אלא נכנס לחדר צדדי שוהה בו כמה דקות, ולאחר מכן יוצא ומניח את התבשיל לפניהם. פחדו שמא יש בחדר עבודה זרה והוא מאכילם זבחי מתים, 'אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם' (דברים לב, לח). אמרו לו מה פשר הדבר שאתה מכניס את המאכלים לחדר השני? אמר להם, בחדר זה יושב אביו שנשבע בשבועה חמורה שלא יצא מהחדר עד שיראה את חכמי ישראל, כיון שבעל הבית "בתירה" בנו יחידו נשוי זה שנים רבות ועדיין לא זכה לפרי בטן, ואני מגיש לפניו את המגש ונוטל ממנו רשות שהמאכל ראוי לחכמים. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע, יהושע תראה מה אתה עושה. שאל אותם, יש לכם זרע פשתן, הנקרא בזרכית"ן בערבית? הביאו לו פשתן וכוס מים. יצק ושפך את הפשתן על השלחן, ועליו שפך את המים. דרכו של הפשתן להתגבל ולהדבק אחד בשני, לאחר שנתגבל ונילוש כמו בצק, התחיל למשוך ולתלוש ממנו עד שמשך אשה בשערותיה והוציא אותה.
- מרשעת! מדוע עשית ליהודי הזה כישוף שלא יהיו לו ילדים?
- התחילה בוכה ומתחננת שיסלח לה ויניח לה. ואמרה שהשליכה את הכישוף בים.
תכף השביע את שרו של הים בשמו שיוציא את הכישוף, ויצא מנעול שהאשה הזו סגרה עליו בשעת חופתם ומאז אינו יכול לגשת לאשתו 'גן נעול אחותי כלה'. פתחו את המנעול, ואמר לו עוד תשעה חודשים אתה חובק בן! באותה שנה נולד לו בן וקראוהו רבי יהודה בן בתירא, ואחריו נולד רבי שמעון בן בתירא. אמרו, אם לא באנו לבית הזה אלא להוציא את הצדיקים האלה לעולם, דיינו!
ושני בנים אלה נעשו נשיאי ישראל, והם "בני בתירא" עליהם אמרו בבבא מציעא פה (רע"א), שלשה ענוותנים הם, יהונתן בן שאול, שני בני בתירא, ורבן שמעון בן גמליאל אביו של רבינו הקדוש, שלשתם היו ענוותנים עד גבול קצה היכולת.
ובגמ' פסחים (ג: ) מובא, שבעוד שבית המקדש היה קיים, רבי יהודה בן בתירא היה בעיר נציבין הסמוכה לארץ ישראל באזור לבנון, הוא היה רב הקהלה היהודית בה, מרביץ תורה ברבים ושמו נודע למרחקים, "ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אמר, כתיב 'כל בן נכר לא יאכל בו כל ערל לא יאכל בו', ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי! אמר ליה רבי יהודה בן בתירא, מי קא ספו לך מאליה? אמר ליה, לא. - כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה! כי סליק אמר להו, מאליה ספו לי... אמרו ליה, אליה לגבוה סלקא! אמרו ליה, מאן אמר לך הכי? אמר להו, רבי יהודה בן בתירא. אמרו, מאי האי דקמן, בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו. שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא, שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים!"
בסוף ימיו מינוהו לנשיא ישראל יחד עם אחיו רבי שמעון, עד שעלה הלל הזקן מבבל שם למד אצל שמעיה ואבטליון ופינו לו את מקומם שיהיה נשיא ישראל. כל ימיו למד תורה מתוך עוני, ונעשה עתה נשיא ישראל בעל משרה רמה, כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.
עוד מסופר בירושלמי שם (סנהדרין שם), פעם נכנסו רבי אליעזר, רבי יהושע ורבי עקיבא לרחוץ בבית המרחץ בטבריא, היה שם מכשף רשע אחד שונא ישראל שנכנס עמם, אמר דבר כישוף והצמיד את רגליהם לקרקע. אמר רבי אליעזר לרבי יהושע, יהושע תראה מה לעשות עמו. כשבא אותו רשע לצאת אמר רבי יהושע מה שאמר והצמידו לקרקע אחרי הדלת של בית המרחץ, וכל הנכנס או יוצא היה טורק את הדלת בפניו. ראה את כוחם ואמר להם תתירו אותי ממאסרי, אמרו לו תתיר אותנו ואנו נתיר אותך וכך היה. אחרי שיצאו אמר לו רבי יהושע, היכן כל החכמה שלך? אמר הגוי, עדיין לא ראיתם כלום, ביכולתי לקרוע את הים כמו משה רבכם. עשה כישוף ונקרע הים לשתים. אמרו לו, אינך מודה שמשה עבר בתוך הים? אמר, אמת נכון הדבר שמשה נכנס בתוכו. אמרו, הבה נראה אותך עובר בתוכו. נכנס בתוך הים, ורבי יהושע השביע את שרו של ים 'ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל' כפרעה וכל חילו...
כשבאו לבקרו את רבי אליעזר לפני פטירתו אמר להם, מפני מה לא באתם עד עתה, יכלתם ללמוד ממני דברים רבים, ולא השיבוהו מפני הבושה. אמר להם, תמה אני אם תמותו מיתת עצמכם! ובאמת הם היו מעשרת הרוגי מלכות על שזלזלו בתורתו. אמר רבי עקיבא, ושלי מהו? אמר לו, שלך קשה מכולם! סרקו את בשרו במסרקות של ברזל.
וכתב רש"י, עונשו של רבי עקיבא היה גדול מכולם מכיון ששכלו היה גדול מהם, לבו היה פתוח כפתחו של אולם ויכל ללמוד מרבי אליעזר יותר מכולם!
מכך נשכיל כי מי שה' חנן אותו בשכל ישר, עתיד לתת את הדין אם יפרוש מהלימוד ולא יגיע לתכלית הלימוד להיות מורה הוראות בישראל או דיין שדן דין אמת לאמיתו ששותף לקב"ה במעשה בראשית! אדם זה נקרא כמו שופך דמים!
לכן כשרואים תלמיד מצוין שמתחיל ללמוד והוא קולט כהוגן, מצוה לתמוך בו ולסעדו. כי לאו כל מוחא סביל דא, יש הרבה שלומדים מגיעים לדרגה מסויימת ונעצרים, אך תלמיד בעל כשרונות שיכול להגיע לדרגה של דיין או מורה הוראות בישראל מצוה גדולה להקדיש את כל המשאבים כדי שיוכל לעלות מעלה מעלה, שיוכל לפרוח ולהועיל לעם ישראל בהנהגתו.
ונשובה לדבריו של הרמב"ם, "אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי, והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקת, והם המחריבים את העולם, והמכבין נרה של תורה, והמחבלים כרם ה' צבאות, עליהם אמר שלמה בחכמתו 'אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים'"! השועל הינו הפיקח שבחיות, ודרכו לעשות תחבולות שלא כשאר החיות שאין להן שכל. אותו אדם שלא למד די ונעשה פוסק, נקרא "שועל שיוצא מבין קדשי הקדשים"! ועליו נאמר 'שועלים קטנים מחבלים כרמים', כרמים היינו כרם ישראל, כמו שנאמר (ישעיהו ה, ז) 'כי כרם ה' צבאות בית ישראל'.
ואנשים אלו הם שמכבים את נרה של תורה, מי שלא הגיע להוראה ומורה הוראות הינו מכבה נר התורה, שנאמר בה 'כי נר מצוה ותורה אור' (משלי ו, כג). האנשים אינם יודעים מי באמת יודע להורות ומי אינו יודע, ונעשה כעם ככהן, כולם שוים בעיניהם. רואים אדם שיודע לדרוש יפה ויש לו שפה מליצית, וכבר חושבים שהוא פוסק, אך באמת מה ענין הדרש אצל ההלכה, מי שדורש יפה אין הכרח שהוא יודע גם הלכה, אם רצונו לומר דרשות שיאמר, אך פעמים 'דרוש דרש והנה שורף' (עפ"י ויקרא י, טז), אסור לשמוע ממנו הלכה!!!
על חכם כזה לדעת את גודל האחריות שבדבר, ואם שואלים אותו שאלה ישיב "רבותי, איני יודע, לא הגעתי להוראה" .
צריך חכם עם תעודת הוראה
וגם צריך שיקבל תעודת הוראה מרבותיו, לא כל אחד יחליט אני הגעתי להוראה ויורה, אלא צריך שרבותיו יסמכו את ידיהם עליו, ידעו את טיבו ויכירו עד היכן חכמתו מגעת, ויתנו לו תעודת הוראה שיורה. ועל הרב הנותן את התעודה לידע שהאחריות מוטלת עליו וכי הוא מכשיל את הרבים אם הנסמך אינו ראוי להוראה.
ותופעה זו בעוונותינו הרבים מצויה באמריקא, יש שם קונסרבטיבים שהם חצי רפורמים, ולרבים מהם אין יראת שמים, והעומד בראש בית המדרש יתכן שהוא תלמיד חכם, אך אחר סיום הבחינות חייבים תלמידיו לקבל תעודה, ופעמים ידוע לו שהתלמיד אינו ירא שמים, והלא גם אם נאמר שהוא חכם גדול ויודע ללמוד, אך אם אין לו יראת שמים הוא יאמר על אסור מותר, ועל הרב לבדוק תחילה שיראתו קודמת לחכמתו.
לצערנו הרב יש אנשים שתורתם מן השפה ולחוץ כמו דואג האדומי, אין להם יראת שמים פנימית. צריך שתהיה להרב יראה תחילה ואחריה תורה, אם אין יראה אין תורה, תורתו אינה שוה כלום, וכמו שכתב מרן בשלחן ערוך "ותלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים, הרי הוא כקל שבצבור", אסור לנהוג בו כבוד ואין קמים בפניו.
ועל כן האחריות הכבדה מוטלת על כתפי רבו הסומכו, שידע שהוא ראוי להורות הן מבחינת הידע והן מבחינת היראת שמים, והא בלא הא לא סגיא. בתעודת ההוראה כותבים "ויודע אני בו שיראתו קודמת לחכמתו", ולאחר מכן "יורה יורה ידין ידין".
יברח מחכם ללא יראת שמים
ולכן הרוצה לשאול שאלה בהלכה עליו לידע ממי לשאול, אם הרב יודע תורה אך הינו מזלזל במצוה אחת, אפילו קלה שבמצוות, נקרא איש קל והדיוט שאסור ללמוד ממנו תורה, כדברי רז"ל (חגיגה טו: ) על הפסוק 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. דהיינו, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות שמקיים את כל המצוות אזי יבקשו תורה מפיהו, מלאך ה' צבאות אינו עובר על שום מצוה מן התורה. ואם רואים שהרב אינו נוהג כפי התורה, לא ילמדו תורה מפיהו. ולא יחפשו תירוצים למעשיו, כי האדם יראה לעינים, וב"ה ירושלם לא חסרה חכמים אלא ילך לחכם אחר. ומשמע מהגמ' שאפילו אם אין חכם אחר לא יבקשו תורה מפיהו!
דהנה בגמ' מועד קטן יז (ע"א) איתא: "ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה. אמר רב יהודה, היכי ליעביד? לשמתיה, צריכי ליה רבנן. לא לשמתיה, קא מיתחיל שמא דשמיא. אמר ליה לרבה בר בר חנה, מידי שמיע לך בהא? אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו. שמתיה רב יהודה. לסוף איחלש רב יהודה, אתו רבנן לשיולי ביה ואתא איהו נמי בהדייהו. כד חזייה רב יהודה חייך. אמר ליה, לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא, אלא אחוכי נמי חייך בי?! אמר ליה, לאו בדידך מחייכנא אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי דאפילו לגברא כוותך לא חניפי ליה! נח נפשיה דרב יהודה. אתא לבי מדרשא, אמר להו שרו לי. אמרו ליה רבנן, גברא דחשיב כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך, אלא זיל לגביה דרבי יהודה נשיאה דלישרי לך. אזל לקמיה, אמר ליה לרבי אמי פוק עיין בדיניה, אי מיבעי למישרא ליה שרי ליה. עיין רבי אמי בדיניה סבר למישרא ליה, עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר, ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים, יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה! אמר רבי זירא, מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא, דהא כמה שני לא אתא, שמע מינה לא מיבעי למישרא ליה! לא שרא ליה. נפק כי קא בכי ואזיל, אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב. עיילוהו למערתא דחסידי ולא קיבלוהו, עיילוהו למערתא דדייני וקיבלוהו וכו'".
וביאורו, היה תלמיד חכם אחד גדול בתורה, אך מעשיו לא היו הגונים, היו מרננים עליו שאינו הגון בענייני אישות. ורב יהודה בר יחזקאל שהיה גדול הדור התלבט בדינו, שהרי אם ינדהו כדינו לא יוכלו העם ללמוד ממנו תורה, ואם לא ינדהו יהיה חילול ה' שיאמרו שהחכמים מחניפים אחד לשני. אך אחר ששמע את דרשת רבי יוחנן אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו החליט לנדותו, וכי העם צריכים לתורתו אם מעשיו אינם הגונים? ואכן נידוהו וכולם פרשו ממנו, וכך גם פרנסתו נשללה ממנו. ניסה לבוא לרב יהודה שיתיר את נידויו, אך תשובתו עדיין לא היתה מושלמת ולא הספיק לקבל התרה עד שרב יהודה נפטר. אחרי שנפטר הלך לרבי יהודה הנשיא, והוא שלחו לרבי אמי שהיה ראש הישיבה שיתיר את הנידוי. באותו יום בא לבית המדרש רבי שמואל בר נחמני לאחר זמן רב שלא הגיע לבית המדרש, וכשראה שרבי אמי חפץ להתיר הנידוי עמד ואמר: רבותי, איך אתם חפצים להתיר את נידויו של רב יהודה שהיה גדול הדור, הלא אפילו בנידויה של שפחת רבי לא הקלו חכמים! אמרו, לא לחנם בא רבי שמואל היום לבית המדרש, ה' זימנו שלא נכשל, והסכימו שלא להתיר לו. והלך ובכה, 'הלוך ילך ובכה'. בא נחש ונשכו ומת, חוויא דרבנן דלית ליה אסותא, 'פורץ גדר ישכנו נחש'.
מכאן אנו למדים כמה צריכים החכמים להיות זהירים במעשיהם. בדרך כלל לא מנדים תלמיד חכם, אלא נותנים לו מלקות, אך כאן היה מקרה יוצא מן הכלל כדי שלא יאמרו שהחכמים מחניפים ביניהם, שמור לי ואשמור לך, לכן עשו כן. וזו תוכחת מוסר היאך צריכים התלמידי חכמים להתנהג ולכלכל דרכיהם שלא תהיה עליהם לזות שפתים ולא יאמרו שהם ח"ו מחניפים אחד לשני ומחפים על מעשיהם.
מורה הוראה ללא יראת שמים עלול להורות כאוות נפשו, ופעמים יהיה השואל עשיר ויורה לו לקולא כדי שיתן לו מתנות. אם כן, האחריות על גדולי הדור שיפקחו עין ויראו מי מתאים ומי לא. יש לומדי תורה המגישים מועמדות לדיינות, צריך שיהיה לדיין אומץ לפסוק גם בעובדות מורכבות מאוד ולפתור בכחא דהיתרא, לא באות לפניו רק שאלות של אסור ומותר. אם הוא פחדן, כשרואה כי השפתי כהן או הטורי זהב אסרו, הינו חושש איך אחלוק עליהם? תכנס בעובי הדין, תעיין בראשונים. בתורה אין מחניפים לשום אדם, אין מונופול על התורה אפילו לגדולי הדור כמו הש"ך והט"ז! הנכנס להיות דיין צריך שיהיה אמיץ ורב כח לפסוק כפי האמת, כשצריך להתיר יתיר וכשצריך לאסור יאסור.
הרב אינו יכול לכבוש את תורתו
ומלבד עונשו הגדול של תלמיד חכם הלומד תורה ואינו מלמדה, 'כי אדם לעמ"ל יולד', ראשי תיבות ללמוד על מנת ללמד. וכך היה אומר רבן יוחנן בן זכאי (אבות פ"ב מ"ח) "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת", אל תשמור את תורתך בבטנך אלא למדה לאחרים. מי שאינו תלמיד חכם אין עליו חובה זו ללמד, שכן הדבר למעלה מכוחותיו, אך היודע חייב ללמד. וכבר אמרו חז"ל בגמרא (פסחים קיב.), "יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק", עטיני הפרה מתמלאים חלב והיא מרגישה כמו דקירת קוצים, אם העגל טיפש, 'עגל לא לומד' , בורח לאכול עשבים ואמו רודפת אחריו שינק מעט חלב ותנוח מכאביה. כך הוא בגדולי התורה, כשהם חכמים גדולים בתורה הינם מרגישים כמו צער בנפשם ואינם יכולים לכלוא את תורתם בקרבם, אלא חפצים להעבירה לאנשים וללמדם את התורה. מי שאינו מלמד תורה, הרי זה סימן שעדיין אינו גדוש ומלא בתורה...
על האנשים לשמוח שיש מי שבא להשמיע להם דברי תורה, אך לא לכל אחד יש שכל להבין כמה טובה זאת התורה, התלמיד חכם מצטער, וכדברי ירמיה הנביא (ירמיה כ, י) 'והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל', היה לו צער גדול להבליג ולא לומר את נבואתו, למרות שידע שיסבול מכך, כיון שנבואותיו היו נבואות שחורות על חורבן בית המקדש, גלות ישראל והצרות שיבואו עליהם. רבים היו שונאים אותו על כך, עד שהיה אומר (ירמיה שם, יד-יח), 'ארור היום אשר יולדתי בו יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך. ארור האיש אשר בשר את אבי לאמר יולד לך בן זכר שמח שמחהו. והיה האיש ההוא כערים אשר הפך ה' ולא נחם ושמע זעקה בבוקר ותרועה בעת צהרים. אשר לא מותתני מרחם ותהי לי אמי קברי ורחמה הרת עולם. למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בבושת ימי'! ואף שלא היו אוהבים אותו, היה הולך ואומר את נבואותיו, כיון שחש כמו דבר שמציק לו והוא מוכרח לאמרו.
אשריהם תלמידי החכמים שבדורינו, ככל שהם יותר גדולים בתורה כואב להם יותר! ככל שידיעתם גדולה יותר כך הינם רוצים יותר ללכת ולפרסם דברי תורה. אך תלמיד חכם שאין לו הרבה מה לומר, החלב שלו אינו מציק לו כמו קוצים, 'מים שאל חלב נתנה', הינו יושב בשקט ואינו מכתת את רגליו להשמיע תורה, כיון שעדיין הוא לא נתמלא בתורה. חכם שהוא באמת מלא בתורה, רץ אחרי הציבור כדי להשמיעם דברי תורה ולהביא להם את דבר ה'.
