שלום וברכה
כל דבר שהוא צורך האדם אין בו משום צער בעל חיים, אולם דבר שאין לו צורך לאדם, והבעל חיים מצטער מזה יש להמנע מלעשותו בידיים, ולכן אם יודע שאם יאכיל עוף מאולף ויראהו עוף אחר שאינו מאולף ויצטער מזה לא יעשה כן בפניו, ובדבר שמצטער הבעל חיים ויכול האדם לסייע לבעל חיים שלא יצטער, יסייע לבעל חיים ובפרט אם מזונו עליו.
הנה נשאל תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קה) אם למרוט נוצות לאווזות חיים, אי דומה לגיזת כבשים או אי הוו צער בעלי חיים? גם לחתוך לשון העוף כדי שידבר, ואזנים וזנב מכלב כדי ליפותו, והשיב נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם, כדאיתא פרק בתרא דקידושין (דף פ"ב ע"א). ותדע דבפ' ב' דב"מ (דף לו עמוד א') חשיב פריקה צער בעלי חיים, וא"כ היאך מותר משא כבד על בהמתו להוליכו ממקום למקום הא איכא צער בעלי חיים? וכ"ת אין הכי נמי, הא אמרינן התם דרבנן דר"י הגלילי סברו דאפילו תחת משאו שאין יכול לעמוד בו חייב לפרוק וכי ברשיעי עסיקינן? ואמרינן נמי פ' שמונה שרצים (שבת קי:) דאמר ר' יוסי הרוצה שיסתרס תרנגולו יטול לכרבלתו, והשתא תיפוק ליה דאסור משום צער בעלי חיים. ואמרינן נמי פ' אין דורשין חגיגה יד:) אמרו ליה לבן זומא מהו לסרוסי כלבא? משמע הלשון דלכתחילה קבעו, והשתא תוכל לומר דמשום צער בעלי חיים מותר. ואל תשיבני מהא דאמרינן פ"ק דחולין (דף ז:) מהא דר' פנחס בן יאיר עקרינא להו איכא צער בעלי חיים. דהתם לא קעבד לתשמישו וליפותו אלא כדי שלא יזיקו, וההיא היזיקא לא שכיחא כ"כ, דמסתמא רבינו הקדוש לא הוה מגדל מזיק תוך ביתו כדתניא שילהי פ"ק דב"ק (דף טו:) מנין שלא יגדל אדם כלב כו' ת"ל לא תשים דמים בביתך. אלא דרבי פנחס בן יאיר מתוך רוב חסידותו הוה קפיד. ומתוך הלין ראיות הוה נראה קצת דליכא איסור בכה"ג, אלא שהעולם נזהרים ונמנעים, ואפשר הטעם לפי שאינו רוצה העולם [לנהוג] מדות אכזריות נגד הבריות, שיראים דילמא יקבלו עונש על ככה. כדאשכחן פ' הפועלים (ב"מ פה ע"א) גבי רבינו הקדוש בההוא עגלא דתלא לרישה בכנפיה, דרבי אמר זיל לכך נוצרת. ואף על גב דהיתר גמור הוא לשחוט העגל לאכילתו, אפ"ה נענש וקבל יסורין על ככה. אח"כ הגידו לי שנמצא כן בפסקי ר"י בפ"ק, ועוד דליכא איסור צער בעלי חיים אא"כ דאין לו ריוח והיינו דלעיל. ע"כ.
וכ"פ הרמ"א באבן העזר (סימן ה סעיף יד) כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים (איסור והיתר הארוך סימן נ"ט). ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים (מהרא"י סי' ק"ה). ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות.
וראה בגמרא שבת (קכח עמוד ב) אמר רב יהודה אמר רב: בהמה שנפלה לאמת המים - מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה - עלתה. והקשו מברייתא בהמה שנפלה לאמת המים - עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות. פרנסה - אין, כרים וכסתות - לא! - ותרצו לא קשיא, הא - דאפשר בפרנסה, הא - דאי אפשר בפרנסה. אפשר בפרנסה - אין, ואי לא - מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, והא קא מבטל כלי מהיכנו! - סבר, מבטל כלי מהיכנו - דרבנן, צער בעלי חיים - דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן.
הרי שהתירו אסור בטול כלי מהכינו מפני צער בעלי חיים דאורייתא.
ובמשנה (שם) אין מילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין. ובגמרא (שם) כיצד מסעדין? רב יהודה אמר: אוחז את הולד שלא יפול לארץ. רב נחמן אמר: דוחק בבשר כדי שיצא הולד. תניא כוותיה דרב יהודה: כיצד מסעדין - אוחזין את הולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו, ונותן לו דד לתוך פיו כדי שינק. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מרחמין היינו על בהמה טהורה ביום טוב. היכי עביד? - אמר אביי: מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם, כדי שתזכור צערה ותרחם עליו. ומזלפין מי שליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו.
הרי שהתירו מעט טורח ביו"ט מפני צער בעלי חיים.
וראה מש"כ באורך בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג חו"מ סימן ט), וראה עוד בספר אין למו מכשול (ח"ד פ"ט) והביא שם שמסופר בספר פאר הדור (ח"א עמוד קע"ה) שגם כאשר חיה טמאה נפלה לבור עמוק, ונתקעה שם, נגע צער בעלי חיים זה למרן החזון איש, והוא שלשל עצמו לעמקי הבור והוציאה לדרור.
בברכה רבה
