בהמשך לתשובת הרב שמעון ללוש שליט"א לשאלתי בענין הקוקה קולה - רציתי להרחיב השאלה ולשמוע את תשובת הרב ללוש בצורה כללית על הגישה לחכמי הדור שליט"א.
אנו יודעים שאצל החסידים יש מושג שמה שהאדמו"ר אומר זה כמו הל"מ ויעלו שמים ירדו תהומות הם לא משנים כי הוא זה ממאמרו, ואפילו שיש דברים תמוהים מאוד נגד ההלכה וכולם חולקים עליו ומקשים ואפילו אם יבא אליהו לא ישמעו לו. האדמו"ר הוא קדש קדשים ואין מהרהרים אחריו.
השאלה היא האם גישה זו נכונה, והאם הרב עובדיה זצ"ל או הרב יצחק שליט"א אוחזים מגישה זו או לא.
למשל האם הרב עובדיה והרב יצחק מורים לחסיד חב"ד שיכול לעשות כהנהגת רבותיו לאכול לפני תפלת שחרית, להתפלל שחרית לאחר זמן תפלה, לא לאכול סעודה שלישית, לא לישון בסוכה, ללכת עם פאה וכדומה.
האם כשהוא יאמר להם זו דעת רבותי ואני לא מהרהר אחריה כי הוא זה - האם הם יאמרו לו נכון אתה עושה?
כמו כן חסידים רבים שלא אומרים תחנון ביום פטירת צדיק - האם הרב עובדיה ותלמידיו יורו להם להמשיך כך או לבטל מנהגם משום שהוא מנהג שאין לו שורש בהלכה כלל?
אם תאמר שאכן יורו להם להמשיך במנהגם אע"פ שלדעתם אין מנהג זה נכון והוא נוגד את ההלכה - מדוע הרב עובדיה נלחם נגד פסקי הבן איש חי ומחה בכל תוקף במי שממשיך לקיים את הוראותיו כגון לברך על הלולב לנשים ולאחר הדלקת הנרות וכדומה, הרי אותם אנשים הם מתלמידי הבא"ח והוא רבם והולכים בהוראותיו בכל. וכמו כן גם בא"י רבים מרבני הדור הקודם סרו למשמעת הבא"ח והמשיכו מורשתו ודבקים בתורתו, אז מה כל החרדה שחרד מרן זצ"ל? אע"פ שהוא נוקט שא"י היא אתרה דמרן וכו' - רבים מגדולי הדור לא נקטו כן כלפי המנהגים של הבא"ח ועוד והורו להמשיך במנהג אבותיהם, ואפילו הרב עזרא עטייה בהרבה דברים היה מורה להמשיך במנהג הקדום וכפי שהעידו כמה מתלמידיו, אז למה אסור לאותם אנשים להמשיך במנהגם? אלא ע"כ ס"ל שאם לפי הנראה אין לסמוך על פסקו של חכם גדול ככל שיהיה - אין אומרים שמי שהולך בדרכו יכול להמשיך ולנהוג ולסמוך עליו בעינים עצומות.
וכמו כן גם לענין רבני הדור כמו חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל שהרב יצחק בשיעוריו מרבה להוכיח שלא כדבריו ואומר למה תלמידיו מתעקשים לא לקבל האמת לאחר שאנו מוכיחים להם שיש פוסקים מפורשים נגד הפסקים שלו וכו', האמת אהובה מכל וכו' וכו', הרי הם מתלמידיו ועושים כמותו בכל, אז למה להוכיחם ולבטל מנהגם כדעת רבם.
ומאידך אנו רואים שהרב יצחק עצמו כשהדבר מגיע לאביו - הוא כן נוקט בגישה שאע"פ שקשה לנו על דבריו - מ"מ אנו מבטלים דעתנו בפני גדול הדור ולא חולקים עליו. ואפילו בדברים של סב"ל הרב יצחק כתב בכמה מקומות כמה וכמה סברות שאין אומרים סב"ל נגד גדול הדור. ואני שואל היכן האמת? אם מותר להקשות ולחלוק על גדולי הדור - למה כשהדבר מגיע לרב עובדיה הדבר נעצר ואומרים מקושיות לא מתים ולכל קושיה יש תשובה וכשנעמיק יותר נבין יותר וכו'. אולם כשהדבר נוגע לגדולי הדור האחרים לא אומרים כן?. למה שלא נאמר שלא אומרים סב"ל נגד הרב בן ציון אבא שאול שהוא גם מגדולי הדור [ואיני חושב שיש מישהו שיכניס ראשו בין ההרים לומר מי יותר גדול], וגם פעמים שגם הרב אלישיב והרב אוירבך ועוד ועוד מגדולי הדור בדעה אחת [כמו למשל ברכת ברוך שאמר ויוצר לנשים שדעת כל חכמי הדור הזה והדור הקודם הספרדים והאשכנזים שמברכים ואין זה קשור לדעת מרן השו"ע שלא מברכים על מ"ע שהז"ג, והרב עובדיה דעת יחיד למרות שראו דעתו - לא קיבלו דעתו], אז למה שבמקרה זה לא נאמר שנלך אחר דעת רוב גדולי הדור ולא אחר דעת המיעוט בעיקר כשלא קיבלו את דבריו?
וכמו כן אני שואל על תלמידי הרב יצחק יוסף שליט"א שגם נוקטים בגישה זו כלפיו. למשל בנידון של הקוקה קולה - אם למשל היה רק את הפסק של הרב רלב"ג בלי ההסכמה של הרב יצחק - האם גם הייתם מקבלים פסק זה או שאומרים כיון שהרב לנדא ועוד לא מסכימים הרי זה בגדר ספק ויש לחוש וכו'? אם הטענה שצריכים לבדוק ולשאול אותם היא נכונה בעצם - אז זה לא משנה מי לא עשה כן, ואם הטענה לא נכונה - אז בכל מקרה נקבל את הפסק?
האם לאחר שהגדרנו לעצמנו שרב פלוני הוא מורה דרכנו אז מכאן ואילך אין להרהר ולהבין את דבריו.
ומישהו אחר שמגדיר רב אחר למורה דרכו יעשה כן כלפיו?
האם זו הייתה משנתו של הרב עובדיה זצ"ל? אני מבין מספריו שאינו אוחז מגישה זו כלל אלא אפשר וצריך לבקר ולברר כל דבר בלי לקבל מישהו [מלבד מרן השו"ע] בתור דבר מוחלט וברור
האם הרב עובדיה או הרב יצחק הם בגדר אדמו"ר ואנו בגדר חסידים שלהם?
למשל היה כאן בפורום זה לפני כמה שבועות שאלה לגבי אורך החצאית והרב המשיב כתב שאין חובה ללכת עד הקרסול אלא עד לאחר הברך כמו שמקובל והאריך בזה. אולם מישהו העלה את מכתבו של הרב עובדיה לרב זלמן נחמיה גולדברג שפורסם לאחרונה שבו הוא כותב שמעיקר הדין צריך ללכת עד הקרסול, ואז הרב המשיב מיד שינה דעתו ואמר שודאי כן ההלכה וכו', וגם כאן השאלה האם מסתכלים על 'האומר' [בגדר 'אדמו"ר' שאין בודקין מן המזבח ולמעלה] או על 'הנאמר' [בגדר חיפוש האמת, יהא מי שיהא]?
אשמח שהרב יתן מענה לענין זה.
אנו יודעים שאצל החסידים יש מושג שמה שהאדמו"ר אומר זה כמו הל"מ ויעלו שמים ירדו תהומות הם לא משנים כי הוא זה ממאמרו, ואפילו שיש דברים תמוהים מאוד נגד ההלכה וכולם חולקים עליו ומקשים ואפילו אם יבא אליהו לא ישמעו לו. האדמו"ר הוא קדש קדשים ואין מהרהרים אחריו.
השאלה היא האם גישה זו נכונה, והאם הרב עובדיה זצ"ל או הרב יצחק שליט"א אוחזים מגישה זו או לא.
למשל האם הרב עובדיה והרב יצחק מורים לחסיד חב"ד שיכול לעשות כהנהגת רבותיו לאכול לפני תפלת שחרית, להתפלל שחרית לאחר זמן תפלה, לא לאכול סעודה שלישית, לא לישון בסוכה, ללכת עם פאה וכדומה.
האם כשהוא יאמר להם זו דעת רבותי ואני לא מהרהר אחריה כי הוא זה - האם הם יאמרו לו נכון אתה עושה?
כמו כן חסידים רבים שלא אומרים תחנון ביום פטירת צדיק - האם הרב עובדיה ותלמידיו יורו להם להמשיך כך או לבטל מנהגם משום שהוא מנהג שאין לו שורש בהלכה כלל?
אם תאמר שאכן יורו להם להמשיך במנהגם אע"פ שלדעתם אין מנהג זה נכון והוא נוגד את ההלכה - מדוע הרב עובדיה נלחם נגד פסקי הבן איש חי ומחה בכל תוקף במי שממשיך לקיים את הוראותיו כגון לברך על הלולב לנשים ולאחר הדלקת הנרות וכדומה, הרי אותם אנשים הם מתלמידי הבא"ח והוא רבם והולכים בהוראותיו בכל. וכמו כן גם בא"י רבים מרבני הדור הקודם סרו למשמעת הבא"ח והמשיכו מורשתו ודבקים בתורתו, אז מה כל החרדה שחרד מרן זצ"ל? אע"פ שהוא נוקט שא"י היא אתרה דמרן וכו' - רבים מגדולי הדור לא נקטו כן כלפי המנהגים של הבא"ח ועוד והורו להמשיך במנהג אבותיהם, ואפילו הרב עזרא עטייה בהרבה דברים היה מורה להמשיך במנהג הקדום וכפי שהעידו כמה מתלמידיו, אז למה אסור לאותם אנשים להמשיך במנהגם? אלא ע"כ ס"ל שאם לפי הנראה אין לסמוך על פסקו של חכם גדול ככל שיהיה - אין אומרים שמי שהולך בדרכו יכול להמשיך ולנהוג ולסמוך עליו בעינים עצומות.
וכמו כן גם לענין רבני הדור כמו חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל שהרב יצחק בשיעוריו מרבה להוכיח שלא כדבריו ואומר למה תלמידיו מתעקשים לא לקבל האמת לאחר שאנו מוכיחים להם שיש פוסקים מפורשים נגד הפסקים שלו וכו', האמת אהובה מכל וכו' וכו', הרי הם מתלמידיו ועושים כמותו בכל, אז למה להוכיחם ולבטל מנהגם כדעת רבם.
ומאידך אנו רואים שהרב יצחק עצמו כשהדבר מגיע לאביו - הוא כן נוקט בגישה שאע"פ שקשה לנו על דבריו - מ"מ אנו מבטלים דעתנו בפני גדול הדור ולא חולקים עליו. ואפילו בדברים של סב"ל הרב יצחק כתב בכמה מקומות כמה וכמה סברות שאין אומרים סב"ל נגד גדול הדור. ואני שואל היכן האמת? אם מותר להקשות ולחלוק על גדולי הדור - למה כשהדבר מגיע לרב עובדיה הדבר נעצר ואומרים מקושיות לא מתים ולכל קושיה יש תשובה וכשנעמיק יותר נבין יותר וכו'. אולם כשהדבר נוגע לגדולי הדור האחרים לא אומרים כן?. למה שלא נאמר שלא אומרים סב"ל נגד הרב בן ציון אבא שאול שהוא גם מגדולי הדור [ואיני חושב שיש מישהו שיכניס ראשו בין ההרים לומר מי יותר גדול], וגם פעמים שגם הרב אלישיב והרב אוירבך ועוד ועוד מגדולי הדור בדעה אחת [כמו למשל ברכת ברוך שאמר ויוצר לנשים שדעת כל חכמי הדור הזה והדור הקודם הספרדים והאשכנזים שמברכים ואין זה קשור לדעת מרן השו"ע שלא מברכים על מ"ע שהז"ג, והרב עובדיה דעת יחיד למרות שראו דעתו - לא קיבלו דעתו], אז למה שבמקרה זה לא נאמר שנלך אחר דעת רוב גדולי הדור ולא אחר דעת המיעוט בעיקר כשלא קיבלו את דבריו?
וכמו כן אני שואל על תלמידי הרב יצחק יוסף שליט"א שגם נוקטים בגישה זו כלפיו. למשל בנידון של הקוקה קולה - אם למשל היה רק את הפסק של הרב רלב"ג בלי ההסכמה של הרב יצחק - האם גם הייתם מקבלים פסק זה או שאומרים כיון שהרב לנדא ועוד לא מסכימים הרי זה בגדר ספק ויש לחוש וכו'? אם הטענה שצריכים לבדוק ולשאול אותם היא נכונה בעצם - אז זה לא משנה מי לא עשה כן, ואם הטענה לא נכונה - אז בכל מקרה נקבל את הפסק?
האם לאחר שהגדרנו לעצמנו שרב פלוני הוא מורה דרכנו אז מכאן ואילך אין להרהר ולהבין את דבריו.
ומישהו אחר שמגדיר רב אחר למורה דרכו יעשה כן כלפיו?
האם זו הייתה משנתו של הרב עובדיה זצ"ל? אני מבין מספריו שאינו אוחז מגישה זו כלל אלא אפשר וצריך לבקר ולברר כל דבר בלי לקבל מישהו [מלבד מרן השו"ע] בתור דבר מוחלט וברור
האם הרב עובדיה או הרב יצחק הם בגדר אדמו"ר ואנו בגדר חסידים שלהם?
למשל היה כאן בפורום זה לפני כמה שבועות שאלה לגבי אורך החצאית והרב המשיב כתב שאין חובה ללכת עד הקרסול אלא עד לאחר הברך כמו שמקובל והאריך בזה. אולם מישהו העלה את מכתבו של הרב עובדיה לרב זלמן נחמיה גולדברג שפורסם לאחרונה שבו הוא כותב שמעיקר הדין צריך ללכת עד הקרסול, ואז הרב המשיב מיד שינה דעתו ואמר שודאי כן ההלכה וכו', וגם כאן השאלה האם מסתכלים על 'האומר' [בגדר 'אדמו"ר' שאין בודקין מן המזבח ולמעלה] או על 'הנאמר' [בגדר חיפוש האמת, יהא מי שיהא]?
אשמח שהרב יתן מענה לענין זה.
