• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

הגיה עירקית

דודו

Member
ליהודי עירק יש הגיה מיוחדת לחלק מהאותיות. למה הם לא מלמדים את הדור הצעיר שנולד כבר בארץ את ההגיה הזאת?
לשם השוואה התימנים הקפידו לשמר את ההגיה המיוחדת, שלחו את הילדים גם שנולדו כבר בארץ למורי שלימד אותם את ההגיה
למה עולי עירק לא עשו אותו דבר?
 
לענ"ד העניין הוא שאין זה הגייה שונה כ"כ משאר הספרדים כך שמי שמדקדק מדקדק, ומי שלא - לא.
חוץ מזה, לך לבי"כ העירקים ברח' ביאליק בר"ג ותראה שם שהם שומרים את ההגיה.
 
ליהודי עירק יש הגיה מיוחדת לחלק מהאותיות. למה הם לא מלמדים את הדור הצעיר שנולד כבר בארץ את ההגיה הזאת?
לשם השוואה התימנים הקפידו לשמר את ההגיה המיוחדת, שלחו את הילדים גם שנולדו כבר בארץ למורי שלימד אותם את ההגיה
למה עולי עירק לא עשו אותו דבר?
הרבה זמן מהרהר בלבי ההרהור הזה, כי לא אצל התימנים מצינו שמשמרים את ההגייה, אלא גם בעוד עדה. ובילדותי שאלתי הרבה את עצמי, למה מרן רבינו זיע"א נותן על זה דגש, כי זה דבר חשוב מצד עצמו.
אחרי כמה זמן הגעתי למסקנא, שלכל אדם באשר הוא בדרך כלל יש "נושא דגל" שהוא משקיע בו את כל כוחותיו, וזה המסר שיועבר לציבור באמצעותו. ומרן רבינו זיע"א העדיף להשקיע את המסר העיקרי, שיש להשקיע בלימוד התורה הקדושה. וברוך ה' הוא הצליח. אם הוא היה מכניס את ההיגוי כדבר מאד חשוב, אנשים היו נתפסים רק לזה, ולא לעצם לימוד התורה. כנלע"ד.
 
ב"ה
שלום וברכה.
לפני זמן לא רב נשאלתי בכיו"ב, ונדפסו הדברים בעלון בית ההוראה אצלנו, וכמדומה שבתשובה שם יש מענה גם לשאלה זו, זאת ועוד יש בפנים גם את התייחסות מרן הראש"ל שליט"א לענין (מתוך ילקו"י פורים), ואת ביאור כלל הענין, והנני להציג המשא ומתן:

שאלה בהלכות תפילה

רציתי לשאול מה נכון לעשות, האם במילים שיש שינוי במשמעות כדאי להקפיד לאומרם כהיגוי הנכון כמו לא ניגע לריק, שניגע הוא בג' רפויה ואם אומרה בג' דגושה ישמע מלשון נגע או נגיעה, וכן ואתה עיף ויגע, וכיוצ"ב. ומה נהג בזה מרן זצ"ל?

תשובה:

ב"ה. שלום וברכה.

הנה מרן זיע"א בתפילה וכדומה היה הוגה את האותיות בהיגוי המקורי בעיקר בדברים שהורגל בהם משחר נעוריו ומקום מולדתו, אבל לא מצינו שהקפיד למשל בהגיית גימל רפויה. (אף שפעמים גם זה היה יוצא לו בדיבור הטיבעי.)

ולמעשה מרן הראשון לציון שליט"א כתב בספריו ובמכתביו ע"פ המקורות, שמי שאינו מורגל בהגיית האותיות באופן המקורי שלהם, אין זה מעכב. ובפרט שאם ינסה לעשות באופן המקורי, ישמע בצורה בולטת ולא נעימה לאוזן, ולכן עדיף שידבר כמו שרגיל, או שיתאמן בזמנים שונים לעשות זאת באופן שאינו בולט.

ועיקר ההקפדה המבוארת בש"ע בהלכות קריאת שמע וקריאת התורה, אינה להקפיד להגות באופן המקורי, אלא להקפיד על טעויות הבאות מחמת "קריאה פזיזה" ומחמת "חוסר שימת לב", באופן שגורם לבטא את האותיות שלא כפי שהוא בעצמו רגיל לבטא כזו אות.

וכגון שלא יחבר שתי תיבות ויבליע עי"ז אותיות, מחוסר שימת לב או חיפזון, כמו בכלבבך, במקום בכל לבבך, שהבליע את הלמד, וכמו הדברימאלה, במקום הדברים האלה, שהבליע את האות ה, וגם לא הבחין בין האות ה לאות א.

וכמו כן שלא יחליף אותיות מחוסר שימת לב או חיפזון, כמו "תסכרו" במקום "תזכרו". אלא יקפיד שיבטא את האות ז. וכן אם רגיל לבטא אות ח ואות כ באופן שונה, ישים לב שלא להחליף ביניהם. וכן אם רגיל לבטא אות ע ואות ה באופן שונה, יזהר לומר נשבע באות עין ולא באות ה. (וכמו שלפעמים אומרים "ספתא" במקום "סבתא", שמחמת הפזיזות לא נותנים את הדעת להגות כפי שרגילים להגות אותיות אלו.)

בברכת התורה

תגובה:

בענין הגיה מדוקדקת בתפילה

כיצד כתבתם שההגיה המדוקדקת אינה מוכרחת ע"פ ההלכה, הרי הפוסקים פסלו להדיא מלהיות ש"צ כל שאינו מבחין בין חי"ת לעי"ן?

תשובת הרב: מכיון שראיתי בזה בעניותי שנתערבבו הדברים אצל כמה מהלומדים, וכבר נשאלתי בענין זה כמה פעמים זה שואל בכה וזה שואל בכה, (בעיקר בעקבות הקונטרס "לדקדק באמונה" שהוצאנו בשעתו).

וכן העירו לאזני כמה פנים על הנכתב בילקו"י פורים (עמ' קלד), לגבי קריאת פרשת זכור, שדן במה שרוב גדולי התורה ות"ח הספרדים אינם מדקדקים בהגיית האותיות טית וצדי וכן בהבדל שבין קמץ לפתח וכדו', והליץ על המנהג בסברא שמאחר שקשה עליהם להרגיל עצמם סמכו על ס' חסידים, והוסיף סברא דאדרבא העושה כן נראה משונה בין הבריות, וכיון שהוא רק ענין של הידור ויפי הלשון, ס״ל שעדיף שלא לדקדק בזה. ושמ"מ נכון לכתחלה לדקדק בזה ככל האפשר, ובפרט בד׳ פרשיות שיקרא כפי הדקדוק הנכון. וביאר שמרן זיע"א היה מדקדק בזה תמיד, גם בשעה שמדבר עם בני אדם, לפי שהורגל לעשות כן, ועשה כן באופן שאינו נרגש לדבר זר ותמוה. ע"כ. וכיו"ב אמר כמה פעמים בשיעורים. ולא הוברר לכמה אברכים יקרים כיצד יסתדר עם המבואר בילקו"י הלכות ש"צ ובכ"ד.

על כן ראיתי לכתוב כאן צורת הדברים בקצרה מתחילתם לסופם כפי שהבנתי בעניותי, באופן שתובהר בזה משנה סדורה לאור משנתו של מרן הראש"ל שליט"א בנושא זה, וכדלהלן:

ראשית יש חילוק מהותי בין דין שליח ציבור לדין היחיד.

שלגבי היחיד (וכן ש"צ עראי בעיקר הדין), מי שאינו מורגל בהגיית האותיות באופן המקורי שלהם, אין זה מעכב. ובפרט שאם ינסה לעשות באופן המקורי, ישמע בצורה בולטת ולא נעימה לאוזן, ולכן עדיף שידבר כמו שרגיל, או שיתאמן בזמנים שונים לעשות זאת באופן שאינו בולט.

ועיקר ההקפדה המבוארת בש"ע בהלכות קריאת שמע וקריאת התורה (ששם הוא גדר ההקפדה ליחיד), אינה להקפיד להגות באופן המקורי, אלא להקפיד על טעויות הבאות מחמת "קריאה פזיזה" ומחמת "חוסר שימת לב", באופן שגורם לבטא את האותיות שלא כפי שהוא בעצמו רגיל לבטא כזו אות.

וכגון שלא יחבר שתי תיבות ויבליע עי"ז אותיות, מחוסר שימת לב או חיפזון, כמו בכלבבך, במקום בכל לבבך, שהבליע את הלמד, וכמו הדברימאלה, במקום הדברים האלה, שהבליע את האות ה, וגם לא הבחין בין האות ה לאות א. וכמו כן שלא יחליף אותיות מחוסר שימת לב או חיפזון, כמו "תסכרו" במקום "תזכרו". אלא יקפיד שיבטא את האות ז. וכן אם רגיל לבטא אות ח ואות כ באופן שונה, ישים לב שלא להחליף ביניהם. וכן אם רגיל לבטא אות ע ואות ה באופן שונה, יזהר לומר נשבע באות עין ולא באות ה. (וכמו שלפעמים אומרים "ספתא" במקום "סבתא", שמחמת הפזיזות לא נותנים את הדעת להגות כפי שרגילים להגות אותיות אלו.)

ולגבי שליח ציבור קבוע, נוסף עוד תנאי, שיהיה מבחין בין אותיות הדומות שהציבור מורגלים בהבחנתם, שהרי הוא שליח שלהם, וכן משום כבוד הציבור. ולכן אם הציבור מבחין בין חית לכף ובין עין לאלף והש"צ אינו מבחין, אין זה שליחות ראויה, ואין זה מכבוד הציבור. וכן ע"ז הדרך.

וממוצא דבר אתה למד לגבי אותיות שגם כלל הציבור אינו מורגל בהבחנתם, וכגון בין טית לתו ובין סמך לצדי וכדו', דלמעשה אף שאין הש"צ מבחין ביניהם, אין זה מעכב כלל. (וכמבואר בש"ס ופוס' לגבי אנשי בית שאן וכד', ע"ש).

אולם זה ודאי שגם לבין לגבי היחיד בין לגבי הש"צ (אף במקום שאינם מבחינים), שיש הידור להבחין בין קוף לכף ובין אלף לעין ובין טית לתו וכן ע"ז הדרך, אבל אינו בהכרח שההבחנה צריכה להיות דוקא באופן מסויים, אלא די שיהיה היגוי שונה לכל אות לבלתי היות שם ערוב. ואפשר שהבחנה זו היא אף צורך לכתחילה ולאו דוקא הידור.

וכמו כן יש הידור נוסף (בעיקר ע"פ שורשן של דברים בדברי הזוה"ק, כמבואר ביבי"א ח"ו), שתהיה הגיית האות לפי מוצא משפחתה של האות, וכדקי"ל ה' מוצאות הפה, בומ"ף בשפתיים, אחה"ע בגרון, דטלנ"ת בלשון, סזרצ"ש בשיניים, גיכ"ק בחיך. אלא שיש ליתן את הדעת שהידור זה לא יבא על חשבון נעימות ושטף הקריאה, וכבוד הבריות, והסיח הדעת של השומעים, באם ההגייה תישמע באופן בולט או זר ומתמיה. שנמצא שכרו של ההידור הנ"ל בהפסדה של צחות הלשון ותפארת הקריאה.

והנה הידור זה לענ"ד ודאי אינו לעיכובא אף לש"צ קבוע. ולכן אותם רבים וטובים שהוגים כף רפויה יותר מתחככת וחית יותר מחליקה ושניהם מן החיך, ולאו דוקא חית מן הגרון כמו שצריך להיות במקור, נראה שאין שום מניעה למנותם ש"צ אפילו בקביעות ואפילו לכתחילה אם הם ראויים לכך בשאר התנאים.

ומעתה המחמיר ומדמה מסברתו לחייב גם את היחיד להקפיד בהבחנת האותיות אף שאינו מורגל בכך בדיבורו הטבעי, וק"ו לחייב בן את היחיד בן את הש"צ להקפיד בהגייה המקורית דווקא, ולא סגי בהבחנה הברורה שמורגל בה אף שאינה כפי ההגייה המקורית, הנה זה המחמיר ללא שום מקור בפוסקים עליו להביא ראיה, שהרי לגבי ההבחנה בטעויות בתפילה הבאים מקריאה בחופזה, כתבו כל הפוסקים ואף מרן הש"ע שיש להיזהר ולקרא בכובד הראש הראוי כדי שלא להיכשל בקריאה שאינה הוגנת, ואילו על הקריאה בהיגוי הנכון של כל אות לפי מקור מוצאה וביטויה המקורי, לא מצינו שום פוסק שהזהיר על כך מצד הלכתי. זהו הנלע"ד והיעבת"א.

הצב"י שמעון ללוש ס"ט
 
חזור
חלק עליון