ידוע שרבותינו הניחו לנו כללים ברורים מתי ואיך להגעיל את הכלים והכל מבואר בשלחן ערוך או"ח סימן תנא ושם בארה. מכל מקום באנו לבאר דין נוסף בהגעלת כלים בעניין רוב תשמישו. וזה החלי בס"ד.
כתב השאילתות (פרשת מטות שאילתא קלז) ודאי קערות דתשמישהון בכלי שני כי נטיל מדורא ושדי עלייהו שפיר דמי. וכ"כ הבה"ג (ס' יא סוף הלכות פסח). וכ"ה בתשובות הגאונים (שערי תשובה ס' רסה). רי"ץ גיאות (הל' פסח עמ' רצד). העיטור (שער א בכשר הבשר דף ה ע"ב והני קערות כי עביד בכ"ש ושקיל מדורא ושדי עלייהו שפיר דמי. וכ"כ ר' יוסף טוב עלם בקרוב"ץ שבת הגדול. שו"ת רש"י (סימן עו) ודאי הני קערות דתשמישן בכלי שני, כי נטיל מיא מן דודא ושרי עלייהו, שפיר דמי. ואם נשתמש בהן כלל בכלי ראשון אין להם תקנה עד שיגעילו ברותחין בכלי ראשון, כדאמרינן כבולעו כך פולטו. ספר האורה (ח"א ס' קיא בשם ר' גרשום) קערות נטיל מיא מן דודא ושדו עלייהו ושפיר דמי. וכ"פ בס' פב דכוסות של כסף, כיון שאין תשמישן על ידי רותחין סגיא להו בטבילה לחודה. וכ"כ בסדור רש"י (ס' שס) ומחזור ויטרי (הל' פסח ס' ח). וספר הרוקח (הל' פסח ס' רמח). ופירש באור זרוע (ח"ב ס' רנו) את הקרוב"ץ הנ"ל, פחר זה חרס וזהו קדירות. אין צריך לפלחא שבירה. לפלחא כמו יפלח כבדי [אולי כוונתו לפסוק במשלי פרק ז, כג שפירושו בקוע]. ובהמשך דבריו כתב, שצריכין כלי ראשון [כנראה הגעלה בכלי ראשון] לפי ששואבין בהן מן המחבות גדולות וגם מכסין בהם פעמים רבות הקדירה. ואח"כ כתב לשנות את נוסח הקרוב"ץ ופירש פירוש אחר ע"ש. וכ"כ התוס' (עבודה זרה עד ע"ב אחר שהביאו הקרוב"ץ של ר' יוסף ט"ע כתבו, ומיהו אין הלכה כך אלא צריך להגעילן בכלי ראשון משום דפעמים שתוחבין הקערות בתוך הכלי ראשון ותוך יורה מרותחת. ע"ש.
והרי"ף (פסחים דף ח ע"ב וכן הרמב"ם (חמץ ומצה פ"א כא- כד) פסקו שאם השתמש בכלי ברותחים בכלי ראשון יש להגעיל בכלי ראשון. ואם נשתמש בכלי שני יש להגעיל בכלי שני. וכתב ההגהות מיימוניות (שם אות ה) כגון שיודע בברור שלא נשתמש בהן בכלי ראשון אבל סתם קערות שספק אם נתנו אותן ביורה או במחבת של שלקות או שאבו בהן תבשיל חם מן היורה או מן המחבת פסק רש"י דצריכים הגעלה בכלי ראשון וכן כתב ראבי"ה וכן התוספות. והראבי"ה נמצא בח"ב (פסחים ס' תסד) דכתב כוסות של כסף נמי יש לחוש, שפעמים נמי מרתיחין בהן יין ופלפל ובשמים אצל האש, וצריך להגעילן בכלי ראשון. וכ"כ הראב"ן (פסחים דף קסא ע"א). והמרדכי (פסחים רמז תקעד). ר' ירוחם (נתיב ה' ח"ב ד"מ ט"א). איסור והיתר (שער נח אות מה). והכלבו (ס' מח) שאע"פ דלא בעי הגעלה, נהגו העולם להגעילן לפי ששופכן לפעמים לתוכן יין חדש ומרותח ואל תטוש תורת אמך. והמהרי"ל (מנהגים תחילת הל' הגעלה). אמנם הר"ן על הרי"ף שם כתב, דגמרא שאלו סכיני דפסחא כיצד מגעילין, ומסקנא דברותחין ובכלי ראשון בין לענין חמץ בין לשאר איסורין שבתורה. שהסכין אף על פי שנשתמש בו ע"י האור וכמו שכתבנו למעלה אנן בכל כלי בתר רוב תשמיש אזלינן, שהרי צלוחיות וכוסות וקיתוניות ששנינו בהן מדיחן אי אפשר שלעתים רחוקות לא ישתמש בהן בחמין ואפי' הכי סגי להו בהדחה. אף הסכין גם כן אף על פי שלפעמים ישתמשו בו ע"י האור אין רוב תשמישו בכך ומשום הכי סגי להו בהגעלה ברותחין ובכלי ראשון. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן (עבודה זרה עו) דבתר עיקר תשמישתיה אזלינן כדתנן שדרכן להגעיל להטביל וללבן ואין חוששין לשלא כדרכן. וכן נראה דעת המאירי (שם ע"ב) וז"ל הקערות יש מחמירין להגעילן בכלי ראשון מפני שלפעמים שואב בהם בתוך הקדרה כדרך הכף. ואין צורך בכך. וכן יש לדייק ממש"כ בפסחים דף ל ע"ב ד"ה הסכינים ע"ש. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א ס' שעב ותתיז וח"ג ס' רעט) אודות כוסות אם יש לחוש שלפעמים מניחים הכוסות על האש עם חמץ. שמשורת הדין נראה שאינו צריך אלא הדחה כמו ששנינו בברייתא. שאע"פ שפעמים עושין כן כמו שאמרו כל שאינו בן יומו מותר ולפיכך לא הלכו בהן חכמים אלא אחר עיקר תשמיש. שאם אין אתה אומר כן לא אמרו בלוקח כלים ישנים מן הגוי שאין הכוסות והצלוחיות צריכים אלא הדחה. וכי נשתנה תשמישן של כוסות מאותו זמן לזמננו עולם כמנהגו נוהג. אלא שלא הלכו בהכשר הכלים אלא אחר עיקר תשמישן. ומכל מקום עכשיו נהגו בפסח להגעיל את הכל משום חומרו של חמץ. עכ"ל. וכ"פ הטור (ס"ס תנא) כל כלי השתייה שרי בשטיפה לא שנא של עץ או של חרס או של זכוכית. והובא הכל בב"י (ס' תנא אות ו ואות כה). ובשלחן ערוך (תנא, כה) פסק וז"ל, כל כלי השתיה, בין צלוחיות בין כוסות, מותרים בשטיפה. בין שהם של זכוכית, בין שהם של עץ, בין שהם של מתכת, בין שהם של חרס, ואעפ"י שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה, שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו. והרמ"א שם ובסעיף ו' כתב שיש מחמירים ומצריכים הגעלה וכן נוהגים. אך בדיעבד סגי בשטיפה ע"ש. ואע"פ שהרשב"א כתב שנוהגים להחמיר, מ"מ בש"ע לא חש לה משום דאזיל לשטתיה בסעיף ו דכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו וכמו שביאר הב"י לדעת הטור. [שלחן גבוה ס"ק נט]. עוד כתב השלחן גבוה (ס"ק כא) שאף שיש רובא דמפרשים דס"ל דגם בקערות צריכים הגעלה בכלי ראשון, כיון שהרי"ף והרמב"ם הסכימו לדעה אחת סתם מרן הש"ע כוותיהו. והביאו השדי חמד (ח"ו מערכת ה' הכשר כלים אות י"ו עמ' 413 ד"ה וראיתי) דהכי מרגלא בפום רבנן בתראי שהולכים בכלי אחר רוב תשמישו. [ואע"פ שהביא אח"כ מש"כ העמק שאלה שכתב להיפך, שדעת השאילתות והרי"ף והרמב"ם ס"ל שהולכים אחר מיעוט תשמיש. ראיתי בירחון אור תורה ניסן תשסב שעמד על דבריו ולא זכיתי לעיין בזה הדק היטב].
בשו"ת הרמ"ע מפאנו (ס' צו) כתב שנתחבטו חכמי הישיבות בדין רוב תשמישו, שאם פעם אחת נשתמש בסכין ע"י האש א"כ אין לו הפלטה אלא ע"י האש ולא יועיל הגעלה ברותחין. וקצתם חשבו שדוקא אם לא ידענו בברור ואין לנו אלא חששא בעלמא שנשתמש בו מיעוט ע"י האור הוא שתולין ברוב תשמישו. אמנם הרמ"ע חלק עליהם וכתב, שאין הדבר כן אלא בפירוש אמרו שאפילו ודאי נשתמש מעוט בחמורה ורוב בקלה די לנו בהכשר הקל והוא דעת רש"י והרבה מן המפרשים האריך בו הר"ן. ומסתברא לן שאם הכלי הזה שרוב תשמישו בחמין הוא בן יומו מאותו המעוט שנשתמש בו ע"י האור צריך לבון לכ"ע וספקו לחומרא דאסור תורה הוא, ואם אינו בן יומו הואיל ונותן טעם לפגם הוא ואין איסורו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו, וסתמו נמי תולין להקל שלא נשתמש בו אלא כפי רוב תשמישו. וכך הם דברי הרשב"א בתשובה [הנ"ל]. עכ"ל. הרי להדיא שסיבת ההיתר הוא רק כשהכלי אינו בן יומו ואז איסורו מדרבנן והם אמרו שיש ללכת אחר רוב תשמישו. ולפי זה נתברר לנו דהכלל של רוב תשמישו נאמר גם לאופן ההגעלה, אם בליבון או הגעלה או עירוי. ונאמר גם אם בכלל מחויב הוא להגעילו או לא. וכ"כ בספר גן המלך (ס' נג). ובשו"ת בית דוד (ס' ריב) ודייק כן מהרשב"א דכיון שאחר ב"י הוי רק איסור דרבנן לא גזרו בכה"ג. והשדי חמד (ח"ו מערכת ה' הכשר כלים אות י"ו עמ' 413). ורב פעלים (ח"ג יו"ד ס' ח). וחזון עובדיה פסח (ח"א עמ' קמז) ככל הדברים האלה, שכלים שנשתמש בהם בצונן אע"פ שלפעמים השתמש בהם בחמם אין צריך להגעילם. וכל זה דוקא כשאינו בן יומו ע"ש. אמנם הפרי חדש (תנא, ו) חלק על הש"ע וכתב שכן עיקר כדעת הרמ"א דאזלינן בתר מיעוט תשמישו. דסברא היא שכיון שנשתמש בכלי שני על האש בלע טפי מכלי שני שמערין לתוכו רותח, וא"כ איך נאמר שנפלט האיסור שבלע בהיותו תשמיש כלי ראשון על ידי עירוי, והלא כלל גדול אמרו כבולעו כך פולטו. מ"מ בהמשך כתב את תשובת הרמ"ע הנ"ל דכשאינו בן יומו מותר. ע"ש. ולכאורה דבריו סותרים אהדדי, שמתחילה משמע שלדעת הש"ע אף בבן יומו הולכים אחר רוב תשמישו ועל זה חלק הפר"ח על הש"ע. ואח"כ כתב בשם הרמ"ע שרק כשאינו בן יומו מותר, ושם הרמ"ע מבאר כן בדעת הר"ן והרשב"א שהם מקור לש"ע. וצ"ע.
ואחרי כל זאת נבין בס"ד מה טעם למה שפסק בחזו"ע פסח (עמ' קלח) בדין פלאטה חשמלית שדי שיערה עליה מים חמים מכלי ראשון לאחר שינקה אותה היטב. ושם בהערה טז הרב מדוע מסתפקים בעירוי בלבד מצד שמדי פעם נשפך עליו קצת רוטב ע"ש. מ"מ מצוי שהרבה מניחים לחם ישירות על הפלאטה ואף עושים כן בכל שבת ולכאורה היה צריך ללבן הפלאטה. אך לפי האמור ניחא, כיון שרוב תשמיש הפלאטה הוא רק חימום המאכלים הנמצאים בסיר ואין הפלאטה בולעת כלל אינה צריכה הגעלה. ורק משום חומרא דפסח מגעילה כמש"כ בחזו"ע שם הערה טז ממה שנשפך עליו מעט רוטב. וכן נראה עוד ממש"כ בחזו"ע שם שהביא דברי הבית דוד שפירש דחצובה היינו כלי ברזל של ג' רגלים, ולפעמים מניחים עליו לחם כדי לחממו. הוסיף הרב חזו"ע, שאף אם לפעמים מניחים עליו לחם לחממו, אין זה רוב תשמישה, וקיימא לן שאין הולכים בכלי אלא אחר רוב תשמישו. ע"ש. הרי להדיא כדברינו בס"ד, דלעיל כתב בשם המאמר מרדכי שאף אם החצובה בלועה מחמץ מה בכך הרי אין מניחים עליו מאכל, ואין הבלוע יוצא מדופן לדופן כמש"כ הרמ"א ביו"ד (ס' צב ס"ח). וא"כ על אף שיש סברא שאין החצובה צריכה הגעלה, אם לא שנשפך עליה מעט אוכל, מ"מ הנחת הלחם על החצובה אינה נחשבת לרוב תשמישו. [ומה שפסקו להחמיר בעירוי זה משום חומרא דפסח כמש"כ ביעב"ץ ס"ס תנא המובא בחזו"ע]. ועוד ראיה מדברי הב"י בהלכה זו, שאחר שהביא דעת הראשונים דבכוסות שמשתמש בהם בצונן יש לחוש למיעוט תשמישן ולהגעילן. כתב הב"י שהטור נראה שהוא סובר כמש"כ הר"ן בפרק כל שעה (ח: דבור ראשון) דבכל מילי אזלינן בתר רוב תשמישו וכיון דרוב תשמיש הכוסות אינו אלא בצונן בשטיפה סגי להו. א"כ הנידון הוא בכלי שמשתמש בו בצונן שהדין הוא דלא בלע כלל, אע"פ שלפעמים משתמש בהם בחמץ חם לית לן בה.
יוצא מדברינו, דהכלל של רוב תשמישו קאי גם על אופן ההגעלה וגם אם הכלי לא בלע חמץ ברוב תשמישו, אין צריך להגעילו אף אם בלע חמץ במיעוט תשמישו. ועוד ראיה לדבר מהגרי"ח ברב פעלים (ח"ג או"ח ס' כח ד"ה והנה) שכתב על קערות שמצופות בדבר שאינו ידוע מהו ושמא הוא חרס, וכתב שאין דרך אנשי עירינו לבשל תבשיל שיש בו עיסה וקמח שהוא חמץ בעין, אלא כל תבשילין שלנו הם אורז ובשר וירקות ופירות האדמה בלבד, ואם פעם אחת בשנה יזדמן שיבשלו תבשיל שיש בו חמץ בעין אין הולכין בכלי אלא אחר רוב תשמישו, ואם לא יבצר היות מעורב באורז חיטים או שעורים בטלי במעוטייהו, ולכן יש להורות בקערות אלו שהם כלי שני להתירם בהגעלה כדי לאכול בהם בפסח, ועל צד היותר טוב יגעלום ג"פ. ע"ש. והוא כדברינו, שכיון שהכלי לא בלע חמץ אלא דברי היתר, אף שמעט פעמים מבשלים בו חמץ, אזלינן בתר רוב תשמישו. וכן נראה מדבריו ז"ל בבן איש חי (ש"ר צו, יב וגם בהליכ"ע שם נראה דמסכים לדבריו בזה) שכתב שדעת האר"י שאין ללבן כלי נחושת עם בדיל מהותך אלא יגעילם תחילה. וכתב הבא"ח שבעירו לא נהגו בכך, ואין אנחנו מוחין בהם, מפני דפה עירנו אין דרכם לבשל בכלים אלו בשאר ימות השנה חמץ גמור בעין כתבשיל שיש בו פת וקמח, ורק במחבת דרכם לטגן בה עיסה מקמח, ואפ"ה אין זה רוב תשמישה. ע"ש. וכ"כ עוד בספרו בעוד יוסף חי (צו, א) והבין שהוראת האר"י היא מן הדין ולא חומרא, אך כיון שהדין הוא שמגעילים לפי רוב תשמיש נהגו להקל, ומה שמגעילים הוא כדי לחוש לדעת הרמ"א. [כ"כ בשו"ת ברכת יהודה ח"א ס' לד אות ג]. וזה כאמור. אך יש סתירה בדבריו, ברב פעלים (ח"ד או"ח, יז) דן לגבי החצובה והביא לשונות הפוסקים שחצובה הוא כלי שמניחים עליו קדרה, וצריכה ליבון משום שלפעמים נשפך עיבה עליו. והרב הולך ומסכים לזה ע"ש. והרי לכאורה הוא מיעוט תשמישו כמש"כ שם הר"פ בשם הבית דוד והמאמ"ר. ואולי אפשר לתרץ שהרי גם המאמ"ר העיר על הרמ"א שאין צריך להגעילו, אך בסו"ד כתב אף על פי שאנו מדמין לא נעשה מעשה ופשיטא דיש להחמיר כמור"ם. וזאת משום חומרא דפסח כמש"כ לעיל בשם היעב"ץ או שחששו להקל נגד המפורש בפוסקים. וכ"כ בברכת יהודה שם. ושם בח"ה (ס' לט עמ' קיד) כתב ביאור אחר, שמוכח מהר"פ הנ"ל שדבר מצוי ושכיח הוא שנשפך מעט מהתבשיל על החצובה.
ונראה שאין להקשות ממש"כ הטור על מדוכה שצריכה הכשר משום שלפעמים דכין בה פירורי לחם עם שומין ופלפלין. לכאורה הוא משום דיש לחוש למיעוט תשמיש. אך האחרונים (מג"א הגר"ז סעיף כה ומשנ"ב ס"ק פו) כתבו בלשון 'שרגילים' לדוך בו שומים וכו'. וכנראה שינו במכוון את לשון הטור, כי הטור ס"ל כדעת המתירים ברוב תשמישו כמ"ש הב"י בדעתו.
וכן אין להקשות ממש"כ הש"ע סעיף ד ששיפודים שמשתמשים בהם ע"י האש צריכים ליבון. ואילו בשיפוד הדרך לצלות בו [ברוב תשמישו] בשר ולא חמץ. זה אינו, שכתבו האחרונים (חק יעקב ס"ק יא ומשנ"ב כז) דהיינו שיפוד שצולים בו מולייתא (והוא כמו פשטידא דהיינו בשר הנתון בין שני דפי בצק. כש"כ הדרכי משה ס' רמב, א ומו"ק ס"ס תס ועורה"ש רמב, מה).
וכן ראיתי שהעלה להלכה בשו"ת ונשמע קולם (להרה"ג שמעון ללוש מאלעד, ח"ב ס' כא וכב) באריכות. וכן בירחון אור תורה (הרב רונן כהן ניסן תשסב ס' עו ותשסד, סט) והביא כן בשם הג"ר מאיר מזוז והג"ר משה לוי.
אמנם ראיתי להגאון החזון איש (ס' קטו אות טו ד"ה ולהאמור) שכתב דכל דין רוב תשמישו הוא בחילוף צונן וחמין [כמבואר בש"ע הנ"ל בכוסות שרוב תשמישן בצונן] או בחילוף בישול ותשמיש ע"י האור [כלומר להתחייב הגעלה במים או ליבון] ובזה השוו חכמים מדתן להקל בהכשר של רוב תשמיש, אבל כלי שרוב תשמישו בהיתר ומיעוט באיסור ודאי צריך הכשר אפילו אינו בן יומו, והלכך לא שייך להתיר מדוכה שנדך בה חמץ פעם אחת משום שרוב תשמישה בתבלין. עכ"ד. ולפי דבריו ז"ל כל הכלל שפסק הש"ע ברוב תשמישו הוא רק אם נשתמש בצונן כבכוסות, או שרוב פעמים משתמש בכלי ע"י בישול עם רוטב. אך אם הכלי לא בלע כלל ברוב פעמים כמו במדוכה, ומיעוט בלע חמץ חייב להגעיל. וה"ה לפלאטה. ועוד שכתב שם דכל היתר רוב תשמישו הוא על יסוד נותן טעם לפגם ע"ש. ונראה שדייק שצריך שהכלי יבלע היתר ברוב תשמישו, הא לאו הכי לא. אך אני הקטן איני מבין מה שונה שימוש בצונן שאינו בולע לבין שימוש במדוכה או פלאטה וכד' שגם הם אינם בולעים. וגם הגאון ר' שלמה קלוגר בהגה' חכמת שלמה (יו"ד ר"ס צא והובא בדרכי תשובה קכא, ד) כתב שכל הכלל של רוב תשמישו הוא רק בכלי שנאסר בלא"ה אף שלא ע"י האור. אז אמרינן מגו דמהני ליה הגעלה להפליט ממנה האיסור שנבלע שלא ע"י האור מועיל ג"כ להבליעה שנבלע גם ע"י האור כיון דהוי רק מיעוט. משא"כ היכא שלא נאסרה הכלי תחלה רק השתא ע"י האור א"כ הגעלה זו מה טיבה שהרי שלא ע"י האור לא בלעה שום איסור ואין צריך אפילו הגעלה. ע"ש. ואיני יודע מה יענו על הש"ע הנ"ל בדין כוסות שהשתמשו בהם צונן שגם הם לא צריכים אפילו הגעלה. ומאי שנא זה מזה.
וכן האריך בזה בילקו"י (יו"ד ס' פט הערה עט עמ' תע ופסח כרך ב ס' תנא עמ' שמ) שאם הכלי לא בלע כלל חמץ אלא רק מיעוט בלע חמץ חייב להגעילו. ולכן מיחם של מים חמים שנותנים עליו איזה פעמים בורקס לחממו וכד' חייב הכשר. ושם הביא כמה ראיות לדבר. והוסיף בעמ' שמז שאחיו הג"ר יעקב זצ"ל פסק שאין צריך להכשיר קומקום תה אחר שרוב תשמישו הוא לתמצית תה. אמנם אביו מרן הגר"ע זצ"ל חלק על זה ואמר שחייב הכשר אם השתמשו בו בחמץ איזה פעמים או הניחוהו על השיש ויש שם חמץ וכד'. [אך כאמור לענ"ד נראה מהליכ"ע וחזו"ע שמוכח להיפך]. וכן העלה להחמיר באור תורה (ניסן תשסג ס' פב) הרה"ג מצליח מזוז ר"מ בכסא רחמים. ובשו"ת ברכת יהודה (ח"א ס' לד) אף שבתחלה נטה להקל מ"מ הביא עוד דעות כדעת החזו"א והגרש"ק לכן תפס דעה אמצעית ולהגעיל המיחם ע"ש. ואין בכוחי להכריע בין הגדולים וודאי המחמיר טוב עושה וישא ברכה מה'.
כתב השאילתות (פרשת מטות שאילתא קלז) ודאי קערות דתשמישהון בכלי שני כי נטיל מדורא ושדי עלייהו שפיר דמי. וכ"כ הבה"ג (ס' יא סוף הלכות פסח). וכ"ה בתשובות הגאונים (שערי תשובה ס' רסה). רי"ץ גיאות (הל' פסח עמ' רצד). העיטור (שער א בכשר הבשר דף ה ע"ב והני קערות כי עביד בכ"ש ושקיל מדורא ושדי עלייהו שפיר דמי. וכ"כ ר' יוסף טוב עלם בקרוב"ץ שבת הגדול. שו"ת רש"י (סימן עו) ודאי הני קערות דתשמישן בכלי שני, כי נטיל מיא מן דודא ושרי עלייהו, שפיר דמי. ואם נשתמש בהן כלל בכלי ראשון אין להם תקנה עד שיגעילו ברותחין בכלי ראשון, כדאמרינן כבולעו כך פולטו. ספר האורה (ח"א ס' קיא בשם ר' גרשום) קערות נטיל מיא מן דודא ושדו עלייהו ושפיר דמי. וכ"פ בס' פב דכוסות של כסף, כיון שאין תשמישן על ידי רותחין סגיא להו בטבילה לחודה. וכ"כ בסדור רש"י (ס' שס) ומחזור ויטרי (הל' פסח ס' ח). וספר הרוקח (הל' פסח ס' רמח). ופירש באור זרוע (ח"ב ס' רנו) את הקרוב"ץ הנ"ל, פחר זה חרס וזהו קדירות. אין צריך לפלחא שבירה. לפלחא כמו יפלח כבדי [אולי כוונתו לפסוק במשלי פרק ז, כג שפירושו בקוע]. ובהמשך דבריו כתב, שצריכין כלי ראשון [כנראה הגעלה בכלי ראשון] לפי ששואבין בהן מן המחבות גדולות וגם מכסין בהם פעמים רבות הקדירה. ואח"כ כתב לשנות את נוסח הקרוב"ץ ופירש פירוש אחר ע"ש. וכ"כ התוס' (עבודה זרה עד ע"ב אחר שהביאו הקרוב"ץ של ר' יוסף ט"ע כתבו, ומיהו אין הלכה כך אלא צריך להגעילן בכלי ראשון משום דפעמים שתוחבין הקערות בתוך הכלי ראשון ותוך יורה מרותחת. ע"ש.
והרי"ף (פסחים דף ח ע"ב וכן הרמב"ם (חמץ ומצה פ"א כא- כד) פסקו שאם השתמש בכלי ברותחים בכלי ראשון יש להגעיל בכלי ראשון. ואם נשתמש בכלי שני יש להגעיל בכלי שני. וכתב ההגהות מיימוניות (שם אות ה) כגון שיודע בברור שלא נשתמש בהן בכלי ראשון אבל סתם קערות שספק אם נתנו אותן ביורה או במחבת של שלקות או שאבו בהן תבשיל חם מן היורה או מן המחבת פסק רש"י דצריכים הגעלה בכלי ראשון וכן כתב ראבי"ה וכן התוספות. והראבי"ה נמצא בח"ב (פסחים ס' תסד) דכתב כוסות של כסף נמי יש לחוש, שפעמים נמי מרתיחין בהן יין ופלפל ובשמים אצל האש, וצריך להגעילן בכלי ראשון. וכ"כ הראב"ן (פסחים דף קסא ע"א). והמרדכי (פסחים רמז תקעד). ר' ירוחם (נתיב ה' ח"ב ד"מ ט"א). איסור והיתר (שער נח אות מה). והכלבו (ס' מח) שאע"פ דלא בעי הגעלה, נהגו העולם להגעילן לפי ששופכן לפעמים לתוכן יין חדש ומרותח ואל תטוש תורת אמך. והמהרי"ל (מנהגים תחילת הל' הגעלה). אמנם הר"ן על הרי"ף שם כתב, דגמרא שאלו סכיני דפסחא כיצד מגעילין, ומסקנא דברותחין ובכלי ראשון בין לענין חמץ בין לשאר איסורין שבתורה. שהסכין אף על פי שנשתמש בו ע"י האור וכמו שכתבנו למעלה אנן בכל כלי בתר רוב תשמיש אזלינן, שהרי צלוחיות וכוסות וקיתוניות ששנינו בהן מדיחן אי אפשר שלעתים רחוקות לא ישתמש בהן בחמין ואפי' הכי סגי להו בהדחה. אף הסכין גם כן אף על פי שלפעמים ישתמשו בו ע"י האור אין רוב תשמישו בכך ומשום הכי סגי להו בהגעלה ברותחין ובכלי ראשון. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן (עבודה זרה עו) דבתר עיקר תשמישתיה אזלינן כדתנן שדרכן להגעיל להטביל וללבן ואין חוששין לשלא כדרכן. וכן נראה דעת המאירי (שם ע"ב) וז"ל הקערות יש מחמירין להגעילן בכלי ראשון מפני שלפעמים שואב בהם בתוך הקדרה כדרך הכף. ואין צורך בכך. וכן יש לדייק ממש"כ בפסחים דף ל ע"ב ד"ה הסכינים ע"ש. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א ס' שעב ותתיז וח"ג ס' רעט) אודות כוסות אם יש לחוש שלפעמים מניחים הכוסות על האש עם חמץ. שמשורת הדין נראה שאינו צריך אלא הדחה כמו ששנינו בברייתא. שאע"פ שפעמים עושין כן כמו שאמרו כל שאינו בן יומו מותר ולפיכך לא הלכו בהן חכמים אלא אחר עיקר תשמיש. שאם אין אתה אומר כן לא אמרו בלוקח כלים ישנים מן הגוי שאין הכוסות והצלוחיות צריכים אלא הדחה. וכי נשתנה תשמישן של כוסות מאותו זמן לזמננו עולם כמנהגו נוהג. אלא שלא הלכו בהכשר הכלים אלא אחר עיקר תשמישן. ומכל מקום עכשיו נהגו בפסח להגעיל את הכל משום חומרו של חמץ. עכ"ל. וכ"פ הטור (ס"ס תנא) כל כלי השתייה שרי בשטיפה לא שנא של עץ או של חרס או של זכוכית. והובא הכל בב"י (ס' תנא אות ו ואות כה). ובשלחן ערוך (תנא, כה) פסק וז"ל, כל כלי השתיה, בין צלוחיות בין כוסות, מותרים בשטיפה. בין שהם של זכוכית, בין שהם של עץ, בין שהם של מתכת, בין שהם של חרס, ואעפ"י שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה, שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו. והרמ"א שם ובסעיף ו' כתב שיש מחמירים ומצריכים הגעלה וכן נוהגים. אך בדיעבד סגי בשטיפה ע"ש. ואע"פ שהרשב"א כתב שנוהגים להחמיר, מ"מ בש"ע לא חש לה משום דאזיל לשטתיה בסעיף ו דכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו וכמו שביאר הב"י לדעת הטור. [שלחן גבוה ס"ק נט]. עוד כתב השלחן גבוה (ס"ק כא) שאף שיש רובא דמפרשים דס"ל דגם בקערות צריכים הגעלה בכלי ראשון, כיון שהרי"ף והרמב"ם הסכימו לדעה אחת סתם מרן הש"ע כוותיהו. והביאו השדי חמד (ח"ו מערכת ה' הכשר כלים אות י"ו עמ' 413 ד"ה וראיתי) דהכי מרגלא בפום רבנן בתראי שהולכים בכלי אחר רוב תשמישו. [ואע"פ שהביא אח"כ מש"כ העמק שאלה שכתב להיפך, שדעת השאילתות והרי"ף והרמב"ם ס"ל שהולכים אחר מיעוט תשמיש. ראיתי בירחון אור תורה ניסן תשסב שעמד על דבריו ולא זכיתי לעיין בזה הדק היטב].
בשו"ת הרמ"ע מפאנו (ס' צו) כתב שנתחבטו חכמי הישיבות בדין רוב תשמישו, שאם פעם אחת נשתמש בסכין ע"י האש א"כ אין לו הפלטה אלא ע"י האש ולא יועיל הגעלה ברותחין. וקצתם חשבו שדוקא אם לא ידענו בברור ואין לנו אלא חששא בעלמא שנשתמש בו מיעוט ע"י האור הוא שתולין ברוב תשמישו. אמנם הרמ"ע חלק עליהם וכתב, שאין הדבר כן אלא בפירוש אמרו שאפילו ודאי נשתמש מעוט בחמורה ורוב בקלה די לנו בהכשר הקל והוא דעת רש"י והרבה מן המפרשים האריך בו הר"ן. ומסתברא לן שאם הכלי הזה שרוב תשמישו בחמין הוא בן יומו מאותו המעוט שנשתמש בו ע"י האור צריך לבון לכ"ע וספקו לחומרא דאסור תורה הוא, ואם אינו בן יומו הואיל ונותן טעם לפגם הוא ואין איסורו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו, וסתמו נמי תולין להקל שלא נשתמש בו אלא כפי רוב תשמישו. וכך הם דברי הרשב"א בתשובה [הנ"ל]. עכ"ל. הרי להדיא שסיבת ההיתר הוא רק כשהכלי אינו בן יומו ואז איסורו מדרבנן והם אמרו שיש ללכת אחר רוב תשמישו. ולפי זה נתברר לנו דהכלל של רוב תשמישו נאמר גם לאופן ההגעלה, אם בליבון או הגעלה או עירוי. ונאמר גם אם בכלל מחויב הוא להגעילו או לא. וכ"כ בספר גן המלך (ס' נג). ובשו"ת בית דוד (ס' ריב) ודייק כן מהרשב"א דכיון שאחר ב"י הוי רק איסור דרבנן לא גזרו בכה"ג. והשדי חמד (ח"ו מערכת ה' הכשר כלים אות י"ו עמ' 413). ורב פעלים (ח"ג יו"ד ס' ח). וחזון עובדיה פסח (ח"א עמ' קמז) ככל הדברים האלה, שכלים שנשתמש בהם בצונן אע"פ שלפעמים השתמש בהם בחמם אין צריך להגעילם. וכל זה דוקא כשאינו בן יומו ע"ש. אמנם הפרי חדש (תנא, ו) חלק על הש"ע וכתב שכן עיקר כדעת הרמ"א דאזלינן בתר מיעוט תשמישו. דסברא היא שכיון שנשתמש בכלי שני על האש בלע טפי מכלי שני שמערין לתוכו רותח, וא"כ איך נאמר שנפלט האיסור שבלע בהיותו תשמיש כלי ראשון על ידי עירוי, והלא כלל גדול אמרו כבולעו כך פולטו. מ"מ בהמשך כתב את תשובת הרמ"ע הנ"ל דכשאינו בן יומו מותר. ע"ש. ולכאורה דבריו סותרים אהדדי, שמתחילה משמע שלדעת הש"ע אף בבן יומו הולכים אחר רוב תשמישו ועל זה חלק הפר"ח על הש"ע. ואח"כ כתב בשם הרמ"ע שרק כשאינו בן יומו מותר, ושם הרמ"ע מבאר כן בדעת הר"ן והרשב"א שהם מקור לש"ע. וצ"ע.
ואחרי כל זאת נבין בס"ד מה טעם למה שפסק בחזו"ע פסח (עמ' קלח) בדין פלאטה חשמלית שדי שיערה עליה מים חמים מכלי ראשון לאחר שינקה אותה היטב. ושם בהערה טז הרב מדוע מסתפקים בעירוי בלבד מצד שמדי פעם נשפך עליו קצת רוטב ע"ש. מ"מ מצוי שהרבה מניחים לחם ישירות על הפלאטה ואף עושים כן בכל שבת ולכאורה היה צריך ללבן הפלאטה. אך לפי האמור ניחא, כיון שרוב תשמיש הפלאטה הוא רק חימום המאכלים הנמצאים בסיר ואין הפלאטה בולעת כלל אינה צריכה הגעלה. ורק משום חומרא דפסח מגעילה כמש"כ בחזו"ע שם הערה טז ממה שנשפך עליו מעט רוטב. וכן נראה עוד ממש"כ בחזו"ע שם שהביא דברי הבית דוד שפירש דחצובה היינו כלי ברזל של ג' רגלים, ולפעמים מניחים עליו לחם כדי לחממו. הוסיף הרב חזו"ע, שאף אם לפעמים מניחים עליו לחם לחממו, אין זה רוב תשמישה, וקיימא לן שאין הולכים בכלי אלא אחר רוב תשמישו. ע"ש. הרי להדיא כדברינו בס"ד, דלעיל כתב בשם המאמר מרדכי שאף אם החצובה בלועה מחמץ מה בכך הרי אין מניחים עליו מאכל, ואין הבלוע יוצא מדופן לדופן כמש"כ הרמ"א ביו"ד (ס' צב ס"ח). וא"כ על אף שיש סברא שאין החצובה צריכה הגעלה, אם לא שנשפך עליה מעט אוכל, מ"מ הנחת הלחם על החצובה אינה נחשבת לרוב תשמישו. [ומה שפסקו להחמיר בעירוי זה משום חומרא דפסח כמש"כ ביעב"ץ ס"ס תנא המובא בחזו"ע]. ועוד ראיה מדברי הב"י בהלכה זו, שאחר שהביא דעת הראשונים דבכוסות שמשתמש בהם בצונן יש לחוש למיעוט תשמישן ולהגעילן. כתב הב"י שהטור נראה שהוא סובר כמש"כ הר"ן בפרק כל שעה (ח: דבור ראשון) דבכל מילי אזלינן בתר רוב תשמישו וכיון דרוב תשמיש הכוסות אינו אלא בצונן בשטיפה סגי להו. א"כ הנידון הוא בכלי שמשתמש בו בצונן שהדין הוא דלא בלע כלל, אע"פ שלפעמים משתמש בהם בחמץ חם לית לן בה.
יוצא מדברינו, דהכלל של רוב תשמישו קאי גם על אופן ההגעלה וגם אם הכלי לא בלע חמץ ברוב תשמישו, אין צריך להגעילו אף אם בלע חמץ במיעוט תשמישו. ועוד ראיה לדבר מהגרי"ח ברב פעלים (ח"ג או"ח ס' כח ד"ה והנה) שכתב על קערות שמצופות בדבר שאינו ידוע מהו ושמא הוא חרס, וכתב שאין דרך אנשי עירינו לבשל תבשיל שיש בו עיסה וקמח שהוא חמץ בעין, אלא כל תבשילין שלנו הם אורז ובשר וירקות ופירות האדמה בלבד, ואם פעם אחת בשנה יזדמן שיבשלו תבשיל שיש בו חמץ בעין אין הולכין בכלי אלא אחר רוב תשמישו, ואם לא יבצר היות מעורב באורז חיטים או שעורים בטלי במעוטייהו, ולכן יש להורות בקערות אלו שהם כלי שני להתירם בהגעלה כדי לאכול בהם בפסח, ועל צד היותר טוב יגעלום ג"פ. ע"ש. והוא כדברינו, שכיון שהכלי לא בלע חמץ אלא דברי היתר, אף שמעט פעמים מבשלים בו חמץ, אזלינן בתר רוב תשמישו. וכן נראה מדבריו ז"ל בבן איש חי (ש"ר צו, יב וגם בהליכ"ע שם נראה דמסכים לדבריו בזה) שכתב שדעת האר"י שאין ללבן כלי נחושת עם בדיל מהותך אלא יגעילם תחילה. וכתב הבא"ח שבעירו לא נהגו בכך, ואין אנחנו מוחין בהם, מפני דפה עירנו אין דרכם לבשל בכלים אלו בשאר ימות השנה חמץ גמור בעין כתבשיל שיש בו פת וקמח, ורק במחבת דרכם לטגן בה עיסה מקמח, ואפ"ה אין זה רוב תשמישה. ע"ש. וכ"כ עוד בספרו בעוד יוסף חי (צו, א) והבין שהוראת האר"י היא מן הדין ולא חומרא, אך כיון שהדין הוא שמגעילים לפי רוב תשמיש נהגו להקל, ומה שמגעילים הוא כדי לחוש לדעת הרמ"א. [כ"כ בשו"ת ברכת יהודה ח"א ס' לד אות ג]. וזה כאמור. אך יש סתירה בדבריו, ברב פעלים (ח"ד או"ח, יז) דן לגבי החצובה והביא לשונות הפוסקים שחצובה הוא כלי שמניחים עליו קדרה, וצריכה ליבון משום שלפעמים נשפך עיבה עליו. והרב הולך ומסכים לזה ע"ש. והרי לכאורה הוא מיעוט תשמישו כמש"כ שם הר"פ בשם הבית דוד והמאמ"ר. ואולי אפשר לתרץ שהרי גם המאמ"ר העיר על הרמ"א שאין צריך להגעילו, אך בסו"ד כתב אף על פי שאנו מדמין לא נעשה מעשה ופשיטא דיש להחמיר כמור"ם. וזאת משום חומרא דפסח כמש"כ לעיל בשם היעב"ץ או שחששו להקל נגד המפורש בפוסקים. וכ"כ בברכת יהודה שם. ושם בח"ה (ס' לט עמ' קיד) כתב ביאור אחר, שמוכח מהר"פ הנ"ל שדבר מצוי ושכיח הוא שנשפך מעט מהתבשיל על החצובה.
ונראה שאין להקשות ממש"כ הטור על מדוכה שצריכה הכשר משום שלפעמים דכין בה פירורי לחם עם שומין ופלפלין. לכאורה הוא משום דיש לחוש למיעוט תשמיש. אך האחרונים (מג"א הגר"ז סעיף כה ומשנ"ב ס"ק פו) כתבו בלשון 'שרגילים' לדוך בו שומים וכו'. וכנראה שינו במכוון את לשון הטור, כי הטור ס"ל כדעת המתירים ברוב תשמישו כמ"ש הב"י בדעתו.
וכן אין להקשות ממש"כ הש"ע סעיף ד ששיפודים שמשתמשים בהם ע"י האש צריכים ליבון. ואילו בשיפוד הדרך לצלות בו [ברוב תשמישו] בשר ולא חמץ. זה אינו, שכתבו האחרונים (חק יעקב ס"ק יא ומשנ"ב כז) דהיינו שיפוד שצולים בו מולייתא (והוא כמו פשטידא דהיינו בשר הנתון בין שני דפי בצק. כש"כ הדרכי משה ס' רמב, א ומו"ק ס"ס תס ועורה"ש רמב, מה).
וכן ראיתי שהעלה להלכה בשו"ת ונשמע קולם (להרה"ג שמעון ללוש מאלעד, ח"ב ס' כא וכב) באריכות. וכן בירחון אור תורה (הרב רונן כהן ניסן תשסב ס' עו ותשסד, סט) והביא כן בשם הג"ר מאיר מזוז והג"ר משה לוי.
אמנם ראיתי להגאון החזון איש (ס' קטו אות טו ד"ה ולהאמור) שכתב דכל דין רוב תשמישו הוא בחילוף צונן וחמין [כמבואר בש"ע הנ"ל בכוסות שרוב תשמישן בצונן] או בחילוף בישול ותשמיש ע"י האור [כלומר להתחייב הגעלה במים או ליבון] ובזה השוו חכמים מדתן להקל בהכשר של רוב תשמיש, אבל כלי שרוב תשמישו בהיתר ומיעוט באיסור ודאי צריך הכשר אפילו אינו בן יומו, והלכך לא שייך להתיר מדוכה שנדך בה חמץ פעם אחת משום שרוב תשמישה בתבלין. עכ"ד. ולפי דבריו ז"ל כל הכלל שפסק הש"ע ברוב תשמישו הוא רק אם נשתמש בצונן כבכוסות, או שרוב פעמים משתמש בכלי ע"י בישול עם רוטב. אך אם הכלי לא בלע כלל ברוב פעמים כמו במדוכה, ומיעוט בלע חמץ חייב להגעיל. וה"ה לפלאטה. ועוד שכתב שם דכל היתר רוב תשמישו הוא על יסוד נותן טעם לפגם ע"ש. ונראה שדייק שצריך שהכלי יבלע היתר ברוב תשמישו, הא לאו הכי לא. אך אני הקטן איני מבין מה שונה שימוש בצונן שאינו בולע לבין שימוש במדוכה או פלאטה וכד' שגם הם אינם בולעים. וגם הגאון ר' שלמה קלוגר בהגה' חכמת שלמה (יו"ד ר"ס צא והובא בדרכי תשובה קכא, ד) כתב שכל הכלל של רוב תשמישו הוא רק בכלי שנאסר בלא"ה אף שלא ע"י האור. אז אמרינן מגו דמהני ליה הגעלה להפליט ממנה האיסור שנבלע שלא ע"י האור מועיל ג"כ להבליעה שנבלע גם ע"י האור כיון דהוי רק מיעוט. משא"כ היכא שלא נאסרה הכלי תחלה רק השתא ע"י האור א"כ הגעלה זו מה טיבה שהרי שלא ע"י האור לא בלעה שום איסור ואין צריך אפילו הגעלה. ע"ש. ואיני יודע מה יענו על הש"ע הנ"ל בדין כוסות שהשתמשו בהם צונן שגם הם לא צריכים אפילו הגעלה. ומאי שנא זה מזה.
וכן האריך בזה בילקו"י (יו"ד ס' פט הערה עט עמ' תע ופסח כרך ב ס' תנא עמ' שמ) שאם הכלי לא בלע כלל חמץ אלא רק מיעוט בלע חמץ חייב להגעילו. ולכן מיחם של מים חמים שנותנים עליו איזה פעמים בורקס לחממו וכד' חייב הכשר. ושם הביא כמה ראיות לדבר. והוסיף בעמ' שמז שאחיו הג"ר יעקב זצ"ל פסק שאין צריך להכשיר קומקום תה אחר שרוב תשמישו הוא לתמצית תה. אמנם אביו מרן הגר"ע זצ"ל חלק על זה ואמר שחייב הכשר אם השתמשו בו בחמץ איזה פעמים או הניחוהו על השיש ויש שם חמץ וכד'. [אך כאמור לענ"ד נראה מהליכ"ע וחזו"ע שמוכח להיפך]. וכן העלה להחמיר באור תורה (ניסן תשסג ס' פב) הרה"ג מצליח מזוז ר"מ בכסא רחמים. ובשו"ת ברכת יהודה (ח"א ס' לד) אף שבתחלה נטה להקל מ"מ הביא עוד דעות כדעת החזו"א והגרש"ק לכן תפס דעה אמצעית ולהגעיל המיחם ע"ש. ואין בכוחי להכריע בין הגדולים וודאי המחמיר טוב עושה וישא ברכה מה'.
ה' יאיר עינינו בתורתו ומשגיאות יצילנו
נערך לאחרונה: