ב"ה
שלום וברכה
נכון להחמיר שלא לצאת במקום שאין בו עירוב עם צמיד שהוא ברגלו אף אם הוא מכוסה בבגדו, והמקל בזה יש לו על מה שיסמוך.
מרן הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף (סימן שא סעיף ל) כתב איש הרגיל לצאת עם איזה תכשיט, כגון טבעת, אף שיש נוהגים להקל לצאת כך לרה"ר בשבת אף במקום שאין עירוב, וסוברים שאין לחוש שמא יוציא את הטבעת להראותה לאחרים, מ"מ לכתחלה יש להחמיר בזה במקום שאין עירוב. ובהארה (שם אות ל) כתב שהיא משנה בפרק במה אשה (סב א), ואם יצאה אשה במחט שאינה נקובה או בטבעת שיש עליה חותם חייבת חטאת. ואם יצתה במחט נקובה ובטבעת שאין עליה חותם, פטורה. אמר עולא, וחילופיהן באיש. ופירש רש"י, דבאיש, כשאין על הטבעת חותם, חייב. וכשיש עליה חותם פטור. כלומר, דגם בתכשיט של איש גזרו חז"ל שמא יוציא התכשיט ויראה לחבירו, ויבוא לידי איסור הוצאה בשבת. ולכן כשיש על הטבעת חותם, אף שאין בזה חיוב חטאת, מכל מקום יש איסור חכמים דילמא שליף ומחוי ליה. אבל לדעת רבינו תם, והרמב"ם (פרק יט מהלכות שבת הלכה ד - ה), כשיש עליה חותם מותר לצאת בטבעת זו. דבאיש לא גזרו דילמא שליף ומחוי ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים. שהרי אין דרכו בכך. אמנם בדבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה, גם לדעת רבינו תם והרמב"ם אסור לצאת בו לרשות הרבים, דבזה לא פלוג רבנן, ואסרו גם באיש. וראה מ"ש בנו רבנו אברהם בשו"ת ברכת אברהם (סימן טו). ע"ש. ובבית יוסף (סימן שא) הביא דברי רבינו ירוחם שהיום שדרך האנשים לצאת בחול בטבעת שאין עליה חותם, הוא בכלל תכשיט ופטור אבל אסור. וע' בש"ע ס"ט, ובנ"כ. וז"ל הש"ע (סי' שג סי"ח): ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה, ושאין עליה חותם לאיש, דתנן בה חייב חטאת, אף בכרמלית אסור אף לדידן. ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי זה להם כתכשיט ושרי. ולפי זה אפשר, דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם, הרי הוא להן כתכשיט ושרי וכו'. ע"כ. נמצא שהיום נהגו להקל לצאת גם בטבעת שאין עליה חותם, דחשיב כתכשיט. אלא שכבר כתב הגאון רבי עקיבא איגר, דאף שאין למחות בזה שיש לו על מי לסמוך, מכל מקום בעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל, והיינו חוץ לעירוב, שבתוך העירוב הוי כחצר המעורבת ויש לסמוך על המקילים בזה. ועיין עוד בזה בשו"ת משכנות יעקב (סימן קט). ובשו"ת מן השמים (סימן כט). ובשו"ת בית לחם יהודה (סימן יד). ע"ש. ע"כ.
וכ"כ המ"ב בשער הציון (סימן שא ס"ק לג) עיין ברמב"ם פרק י"ט מהלכות שבת שכתב גם כן, שאף דמדינא מותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם, נהגו העם שלא לצאת בטבעת ע"כ.
ובסימן שג (ס"ק סה) במ"ב הביא דבחידושי רע"א כתב דאף שאין למחות בזה שיש לו על מי לסמוך מ"מ בעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל והיינו חוץ לעירוב. ובשער הציון (שם ס"ק נה) כתב דבתוך הערוב דהוי כחצר המעורבת, בודאי יש לסמוך אדעה ראשונה דהיא דעה סתמית.
ובפסקי תשובות (סימן שג אות יג) הביא דבביה"ל (ד"ה כי בזה) משמע שאין סומכים על התירים הללו כל כך, ורק שלא למחות בהן משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. ובערוך השלחן (סעי' כ"ב) כתב "ועכשיו שהנשים הולכות הרבה תדיר ברחובות ובשווקים ונכנסות זו לזו בבתיהן, ורואות זה את זה בבית הכנסת של נשים, ויכולה להראות תכשיטיה בבתיהן ובבתי כנסת, ובודאי אין דרכן לפשוט ברחוב תכשיט ולהראות לחברותיהן, והרי אנו רואים בחוש שגם בחול ויום טוב אין עושות כן, ולמה ניחוש בשבת, וזהו היתר נכון וברור", וכן מובא בשם החזון איש שהורה להקל לנשים לצאת בתכשיטים.
ומותר לצאת בין בתכשיטים המכוסים בבגד ובמעיל וכדומה, ובין בתכשיטים שעונדת על גופה או תלויים על בגדיה, ובלבד שיהיו מחוברים היטב ולא יהיה חשש שמא יפלו ותבוא לטלטלם בידיה.
ובכלל ההיתר גם תכשיטים שאינם אלא דמוי של זהב וכסף ופנינים ומרגליות, ודמוי יהלום העשוי מזכוכית פשוטה וכדומה, ובלבד שמתהדרת בהם, ואין חשש שמא יצחקו עליה חברותיה ותטלם בידה.
אמנם יש לציין כי בקיצור שלחן ערוך (סימן פ"ד סעי' ב') כתב שאשה יראת שמים יש לה להחמיר שלא לצאת בתכשיטים, וכן מובא בעוד אחרונים, וביותר מהנכון להקפיד על כך בעיירות גדולות שיש בהם חשש לרשות הרבים מן התורה. ע"כ. ולכן למעשה במקום שאין בו עירוב ויש בו רשות הרבים מהתורה, יש מקום גדול להחמיר שלא יצא עם צמיד שמחובר לרגלו, אף אם מכוסה בבגד דעדיין יש לחוש שישלפנו, וכדרבי הגאון רבי עקיבא איגר זיע"א, אמנם במקום שיש בו עירוב אין להחמיר בזה.
בברכה רבה
