אבל לאחר זמן התקופה שותים מאותם מים שהיו בתלוש בשעת התקופה, ואין פוצה פה, ואע"פ שרבינו יהודה החסיד והמרדכי והגמ"י ס"ל שכל שהיו המים בתלוש בשעת התקופה, אין לשתותם ולבשל בהם, [וכן כתב בשבולי הלקט השלם (סי' ריא). וכן דעת מהר"י מברונא בתשובה סי' לו שאף בדיעבד יש לאסור], מ"מ נהגו במילתא מציעתא, משום תשובת רב האי גאון לאנשי קירואן. וכמ"ש בשמו ר' דוד אבודרהם, ושכן דעת הר"א בן עזרא. [וכ"כ עוד מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סימן מב]. ובסו"ד הביא דברי הגאון יעב"ץ במור וקציעה שם, בשם מר אביו החכם צבי, דהאידנא אין אנו חוששים כל עיקר בענין התקופה, כיון שאין לו יסוד בתלמוד. וכתב ע"ז שכנראה שגם החכם צבי הסתמך על תשובת הגאון. ע"כ. ובהגהות איי הים (ס"ס פ) דקדק מלשון הגאונים, שאין לחוש אלא "בשעת התקופה", כמו שכן מנהגינו בכל ארץ הצבי ובטורקיה ובאיטליה, ולא כסברת המחמירים שלא לשתות המים שהיו בתלוש בשעת התקופה, אפילו לאחר כמה ימים, שזה אינו וכו'. ע"ש. ובשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' כח) נשאל במעשה שהיה שלא שפכו המים לאחר התקופה, ואפו ובישלו במים ההם, ומורה אחד הורה לאסור כל התבשיל והפת, ושגם הכלים אסורים, וכתב ע"ז, ולדעתי הרב המורה הנז' הפריז על המדה בזה, ולא ראיתי לרבנן קשישאי שיחמירו כל כך במים של התקופה, דבדיעבד אם לא שפכו המים ובשלו ואפו בהם, אין לאסור, שהתורה חסה על ממונם של ישראל. ובפרט לפי מ"ש הרמ"א בדרכי משה בשם רב האי גאון דניחוש בעלמא הוא, וגם הגאונים אמרו שהוא להפחיד בני אדם וכו', ואע"פ שמדברי המרדכי והגמ"י משמע שהמים שהיו בתלוש נאסרים גם לאחר התקופה, כבר תמה על זה הב"י (סי' תנה). ובספר חסידים (סי' תתנא) נראה דס"ל דהסכנה אינה אלא רק כששותה בשעת התקופה. ודלא כמ"ש המרדכי בשם ר"י החסיד להחמיר גם לאחר התקופה. וצ"ע. [וכן העיר מרן החיד"א בספר ברית עולם סי' תתנא, שמדברי הספר חסידים שם מוכח שאחר שעת התקופה מותר לשתות המים התלושים שהיו בזמן התקופה וכו', וזה שלא כמ"ש במחב"ר סי' תנה בשם ר"י החסיד].
