• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

כתיבת הערות

רבותינו הקדושים בגמרא ירושלמי מסכת שבת פרק א' הלכה ב' [וכן במסכת שקלים פרק ב' הלכה ה'. וקידושין פרק א' הלכה ז'. וילקוט שמעוני תהלים רמז תשלה] אמרו- "כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאלו הוא עומד כנגדו". וראיתי בספר עלי תמר על הירושלמי שם (ד"ה והנה פירשתי) שכתב וזה לשונו- והנה פירשתי לעיל שאז ידייק היטב לרדת לעומק כוונת המחבר ולא לדחות דעתו בנקל וכן לא להעמיס בדבריו מה שלא עלה על דעתו מעולם שהרי בעל השמועה עומד נגדו ומוחה נגד כל נסיון ממין זה. ומכאן אזהרה חמורה למבקרי ספרים שיעיינו הדק היטב עד שחורצים משפטם על ערך הספר וחשיבותו. וכן ראיתי בתולדות גדולים לרמ"ש גירונדי שמעתיק מספר זכר צדיקים לברכה, וז"ל בעמוד קכ"ה, ויש לאדם להזהר הרבה בכבוד ספרי רז"ל הראשונים והאחרונים ומחבריהם וידע ויחשוב שכל ספר וחיבור שכתב אחד מחכמינו הוא חלקו שניתן לו מסיני, וכבר אמרו רז"ל לעולם יחשוב אדם כאלו בעל שמועה כנגדו ויירא ויחרד וילפת מלדבר עליו. ואדרבא ישתדל לשבח ולפאר ולרומם את הספרים ומחבריהם ובזכות זה יצאו כנגדו בעת יציאת נשמתו להמליץ טוב בעדו לפני הקדוש ברוך הוא. עכ"ל.

ובהקדמה לשו"ת יד אליהו מלובלין (ד"ה ואפשר) כתב כדברים האלו וזה לשונו- ואפשר שעל זה רמזו רז"ל באמרו לעולם יראה אדם כאלו בעל שמועה עומד לפניו. ר"ל בלי ספק שאם בעל השמועה עומד לפניו ומתנצל עצמו בשגגתו אם שגג באמת, ומכ"ש שאפשר שיפרש דבריו ולא יהיה מקום לחלוק עליו כלל. כל זה מוטל על זה האומר משמו דבר הלכה ובודאי כי אז יבין וישכיל פיהו שלא לדבר קשות כי אם ע"פ האמת וענות צדק, ואז פשיטא דבעלמא דקושטא שאוהבים האמת ומקבלים ממי שאמרו (אשרי מי שזכה למדה זו בהאי עלמא) וזה לא עון יחשב לו אם השיגה ידו ומצאה די השיג בודאי לא ישא פנים לתורה ובפרט שע"פ הרוב מצדיק את הראשונים ומאי חזית דדמא דהנך סומק טפי כו'. כללא דמלתא זה חלקנו בתורתו ית' שכל א' וא' יבדוק עד מקום שידו מגעת ואם מצא יבאר והשאר מבטל בלבו ודיו ופטור עוד מלבאר כי לא עליו המלאכה לגמור. עכ"ל.

הגאון מהר"ח פלאג'י זיע"א בשו"ת חיים ביד (סימן נח) נשאל האם מותר לכתוב על תשובה של ת"ח שטעה או דהוי בזיון ת"ח. וענה, דבשו"ת חוות יאיר כתב להדייא דמותר לכתוב ששגג או טעה אפי' להראשונים כי ב"ו מעותד לכך. גם בס' הברית בהקדמתו שכתב דמותר לכתוב טעה על גדולי הראשונים. והאריך להביא על זה הרבה ראיות ולבסוף סיים, וכזאת וכזאת המצא תמצא הקורא בספרי דבי רב יותר ממ"ש כאן. עכ"פ העיקר הוא שיכתוב ע"ד אמת וענוה צדק וכאילו בעל שמועה כנגדו ולבו לשם שמים בלי שום פניה כלל ולא יחשוב ה' לו עון על כי אין ברוחו רמיה. ע"כ. ומשמע שאם יש בלבו איזו פניה כבר אסור לו לכתוב כן. וזה ברור.

כעין זה כתב מרן הגרי"ח בשו"ת תורה לשמה (סימן רנט) על אודות תלמיד חכם שכתב פסק בית דין ובתוך הדברים כתב על אחד מהראשונים שרא ליה מאריה. האם יש בזה זלזול. וענה הרב ואמר שאין בזה זלזול שכן מצינו באמוראים שאמרו כן על התנאים כבמסכת עירובין דף כט. ובסוכה דף לב. נמצינו למדין אין זה הלשון זלזול כאשר חשבו קצת חכמים. מיהו ודאי אין זה הלשון דרך כבוד ואף על פי שראינו שדברי האמוראים בלשון זה על הגדולים עכ"ז אין כל אדם ראוי לדבר בלשון זה על אחד מן הראשונים ובפרט בדורות אלו שחסרה הידיעה ואולי הקושיא יש לה תרוץ ואפילו אם תהיה עצומה שאין לתרצה בעד הרב עכ"ז צריכין האחרונים לדבר בדרך ענוה וכבוד נגד הראשונים. לכן תאמרו לאותו חכם שימחוק לשון זה מפס"ד שלו ויזהר מעתה לכתוב בדרך כבוד וענוה. עכ"ל. (ואע"פ שכתב כן רק גבי הראשונים, מ"מ כל אחד לפי מעלתו ולפום חורפיה, צריך לשקול דבריו בפלס ולהעלות מחיר לכל מילה ולא ימהר לכתוב ככל העולה על רוחו אע"פ שאין במילים אלו זלזול. וראה באגרות חזו"א ח"ב אגרת א).

גם הגאון מהר"א מני זצוק"ל כתב בספרו תנא דבי אליהו (ס' מ) על מי שחלק על בנו מבלי להבין היטב- ומה דשקיל וטרי בדברי הרב בני אברהם, לא הניח דעתו להתמצות בהם ולהבינן, וכל הקושיות שנתקשית כשתתמצה בהם תראה אין להם מקום, וטובה תוכחת מגולה שאמרו רז"ל לעולם יראה אדם בעל שמועה כנגדו, ויעמיק עיונו כפי מה שתשיג ידו בהם, ולא תיכף ומיד יעורר חניתו וקשתו להקשות ולעלות על ספר, ולחכם כמותו די בהערה זאת. ע"כ.

יעוין עוד בכף החיים (ס' תקמה ס"ק עט) שהטיב להסביר נקודה חשובה זו. דכתב שם בעניין כתיבת חידושי תורה בחול המועד שמותר והוסיף- ואגב באתי להעיר כי צריך האדם להזהר ברוחו בכל מה דאפשר שלא לעשות השגות על אחרים. ובפרט אם לא הגיע למדרגה זו. וכבר ידעת משז"ל במס' סנהדרין (דף צט) על המלבין פני חבירו ברבים והמבזה חבירו לפני תלמיד חכם והמתכבד בקלון חבירו. אלא יש לעשות בחכמה בכל מה שאפשר שהדבר יובן מאליו. ובפרט אם מכוין לקנטר או להתכבד ח"ו ראו שאני חכם ונכתב בספר. כי בכל זמן שיזכירו הדבר ההוא ענוש יענש עד עולם כל זמן שהספר קיים. והזהר ברוחך אם בעל נפש אתה. ואף אם ישיגו עליך אחרים בדבר שאינו כן תשתוק ולא תבייש אחרים כי אח"כ הדבר יובן מאליו וה' ישלם לך. ע"כ לשון קדשו.

ורבינו הגר"ח מוולוז'ין זיע"א בספרו רוח חיים על מסכת אבות (פרק א' משנה ד') פירש הא דאיתא שם שיהיה ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם מלשון ויאבק איש עמו שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא לימוד התורה, הנה ע״י הספרים אשר בבתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו ג״כ וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם. ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עכ״ז יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענווה יתירה באמרו אם איני כדאי אך תורה היא וכו'. וז"ש הוי מתאבק כנ״ל. עכת"ד.
בסוף ספר אהבת חסד הוסיף מרן החפץ חיים זיע"א קונטרס 'מרגניתא טבא' לגאון קדוש ה' מהר"ר יהונתן וואלינער זצ"ל תלמיד הגר"ח מוואליז'ין וזה לשונו- לזהר במצות כיבוד או"א ורבו ות"ח וזקן וכבוד התורה. ובכלל כיבוד רבו נלמד במכל שכן שצריך לזהר בכיבוד מחברי הספרים כי הם המורים אותנו ומלמדים אותנו בחיבוריהם הקדושים ואם יצטרך לחלוק עליהם יהיה בכבוד גדול ובאימה כדין חולק על רבו. ולא יעשה למעשה אלא להחמיר או להקל בדברי סופרים אם הוא ראוי לכך וגם זה לאחרים אבל לא לעצמו. עכ"ל.

רבינו הרדב"ז בתשובה (ח"א ס' תצה) כתב שמותר לחלוק על רבו, אך לא יחלוק על רבו כדרך החולקים לנצח את רבו אלא אומר ראיותיו בפניו אם ישרו בעיניו מוטב ואם לאו ישתוק.

הגאון המבי"ט (חלק א סימן לא) כתב על מי שדיבר סרה נגד ר"ת באומרו שמי שהוא אוסר [כדעת ר"ת] שילך וישתה מים קרים או יין ישן. כי אלו הדברים הם דרך ביזיון נגד חכם אחד שבדור. כ"ש נגד ר"ת ז"ל. ואין ספק שזהו בכלל המבזה ת"ח שהיה מכלל כ"ד דבריה שמנדין עליהם. ומנאם הרמב"ם ז"ל בראש הלכות ת"ת פ"ו המבזה את החכם ואפי' לאחר מותו. ולכן ראוי ומחויב למי שדבר כך שיחוש לנפשו פן יענש ח"ו וינהג נזיפה בעצמו ויכבד וישב בביתו לפחות יום אחד וישכים ויאמר בבית הכנסת בפני רבים חטאתי לה' אלהי ישראל ולתורתו במה שהקלתי בכבוד חכם רשום בחכמי ישראל מן הדורות שלפנינו. ומוטב לו שיתבייש בעולם הזה ממה שיתבייש ח"ו בעולם הבא וסר עונו וחטאתו תכופר. עכ"ל. בא וראה כמה חשוב שגם אם חולקים על הגדולים שיש להזהר שלא להתבטאות באופן שיכנס לכלל מבזה ת"ח. שהרי אותו אדם שעליו חרץ המבי"ט את דינו שדבריו הם בכלל מבזה ת"ח אפילו בדורו כ"ש גדול הראשונים, על פניו נראה שבסך הכל אמר דבר סתמי ולא בזיון גדול. ואנו נאמר שק"ו ובן בנו של ק"ו שמשתמשים בלשון שהוא בזיון לכל אדם כמה חמור מעשה שכזה.

ובהקדמה לשו"ת יביע אומר (ח"א אות יג') כתב בנושא זה (וחלק מדברינו נלקחו משם) וכך הם דבריו- ובאמת שאף על פי שהורשינו לחלוק על דברי הפוסקים האחרונים, כשיש לנו ראיות נכונות, והכרעות מיוסדות על אדני פז, מכל מקום צריכים לשלוט ברוחנו לדבר בענוה טהורה, בחרדת קודש ובהכנעה יתירה. וכמ"ש בירוש' (פרק קמא דשבת הלכה ב'): כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו עומד כנגדו. וכו'. וקל וחומר שלא יעיז לדבר גבוהה גבוהה נגד גדולי עולם אשר קטנם עבה ממתנינו, ואמרו רז"ל (יומא ט עמוד ב' טובה צפרנן של ראשונים מכרסם של אחרונים, וכמה התמרמר מרן החיד"א במחב"ר א"ח (סימן קנ"ג) ובשו"ת חיים שאל חלק ב' (סימן ל"ח אות ע"ד) נגד הגאון יעב"ץ על אשר הטיח דברים קשים נגד הרמב"ן ושאר ראשונים. עיין שם. וידועים דברי המפרשים על דברי רבותינו ז"ל (שבת קי"ב ע"ב אם ראשונים כבני מלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים בני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ור' פנחס בן יאיר. שר"ל, אם אנו משערים גודל וערך הראשונים כמלאכים אז אנחנו באמת בני אדם, שסימן יפה הוא לנו שידענו להוקיר רוב ערכם ותפארת גדולתם. אבל אם אנו חושבים בדעתינו שהם גם כן כבני אדם, כבשר ודם הצפוי לשגיאות כמונו כמוהם, סימן שאנו כחמורים ונבערים משכל. (רב פעלים בפתיחה שם. והגאון מהר"י עטייא בספר רוב דגן בחי' לעירובין (נ"ג) בשם רבני אשכנז. עיין שם). ועל כן אם המצא ימצא באחד מספרי אשר חיברתי עד הנה, ואשר אני עתיד לחבר בעזרת ה' יתברך, ביטויים קשים או סגנון חריף כלפי חד מרבוותא קמאי או בתראי, הוא פליטת הקולמוס שלא מדעת הבעלים, והריני מבטלו בזה ביטול גמור ושלם. והריני מגלה דעתי ומחשבתי שכל מחשבה ודיבור שאחשוב ואדבר ואכתוב, שהם נגד רצון השי"ת ורצון יראיו, הרי הם בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר, באופן שכל כוונתינו ורצוננו בחיבורים שחיברתי ואחבר בעהי"ת ובלימודינו בעל פה הכל הוא לעשות נחת רוח לפני השי"ת, בלי שום פניה זרה ומחשבה פסולה, (וכמ"ש בהקדמת רב פעלים ובן איש חי). ויהי רצון שהשי"ת יערה עלינו רוח קדושה ממרום וינחינו במעגלי צדק למען שמו, וירבה גבולינו בתלמידים וישכין בפוריינו אהבה ואחוה שלום וריעות, ויצליח סופינו אחרית ותקוה (ברכות ט"ז ע"ב. ובכל אשר נפנה נשכיל ונצליח על דבר אמת וענוה צדק ללמוד וללמד לשמור ולעשות. אמן. עכל"ק.

וביתר ביאור כתב הרב זצוק"ל בהקדמתו לשו"ת יביע אומר ח"ט (ד"ה וראיתי) שהוכיח בדבריו הקצרים והנעימים והדריך את הרבים הבאים אחריו כיצד יש לנהוג בבואם לכתוב תשובות בהלכה. וזלש"ק- וראיתי לנכון להעיר כאן, ולהתריע על תקלה חמורה, אודות כמה מצעירי הצאן, בחורי ישיבה, שלא הגיעו להוראה, ולא הוסמכו מגדולי הדור, ומעיזים פניהם לכתוב מאמרים בהלכה, וחולקים על רבותיהם, אף על פי שלא הגיעו לקרסוליהם, ולא ירדו לסוף דעתם. ומפרסמים את דבריהם ברבים, באיזה ירחון להלכה ולמעשה, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ואין הכרעתם מכרעת, כי יסוד כל דבריהם על פי סברת הכרס, ללא הוכחות מדברי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים. וישנם טועים אחריהם וחושבים שדבריהם נכונים למעשה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו. ובודאי שעורך הירחון אחראי על זה, שאם אין העורך עצמו גדול בתורה ובהוראה, ועובר על כל מאמר ומאמר בעיון כראוי, ורואה שהדברים נכונים לאמתה של תורה, ומפרסמם בירחונו, הוא מכשיל את הרבים, והקולר תלוי בצוארו, ואם כוונתו כדי להרגילם לכתוב פסקים ותשובות, למה יפרסם מה שלא ראוי לפרסום, מצד נכונותם להלכה, ויהיה גורם למכשול. והרי ידוע מ"ש הרמב"ם (פ"ה מהל' תלמוד תורה ה"ד): כל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי זה שוטה רשע וגס רוח, ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה. ואלו התלמידים הצעירים שלא הרבו תורה "כראוי" ומבקשים להתגדל בפני עמי הארץ וקופצים ויושבים בראש להורות לישראל, הם המחריבים את העולם ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות, ועליהם נאמר, אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים.
ובאמת כמה צריכים לשקול בשקל הקודש כל הוראה למעשה, שתהיה לאמתה של תורה, מפי מי שהוסמך לכך מגדולי ההוראה, צא ולמד ממ"ש המאירי (יומא כו א), וכבר ראינו תלמידי חכמים שידיעתם גדולה בתלמוד, ואף על פי כן אינם יודעים לכוין שמועה אחת להלכה, למה שראוי להורות, וכמה יש מוחזקים לבקיאים בחדרי תורה, וכשבאה הוראה לידם, אף את הפתח אינם מוצאים. ע"כ. גם הריב"ש בתשובה (סי' רעא) כתב: וכמה חכמים ראינו בעינינו שהם מפולפלים בהויות דאביי ורבא, ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, ואומרים על אסור מותר ועל מותר אסור. ע"ש. וכל שכן צעירים אלו שלא שימשו כל צרכם ולא מילאו כרסם בש"ס ופוסקים, ומתנשאים לאמר אני אמלוך, ואפסוק כאשר עם לבבי, אף מבלי עיון כראוי. ולא עוד אלא שיש שמרהיבים עוז להורות לרבים נגד פסקי מרן, אף שגדולי הרבנים העידו שקבלנו עלינו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר, ואפילו כנגד אלף פוסקים שחולקים עליו. עכ"ל ע"ש שהאריך עוד.

וכן ראיתי בספר הנפלא אביר הרועים (ח"ב עמ' 228) בשם מרן הרב עובדיה שהרב נזהר והזהיר, לבל ימהר הכותב להשיג על שאר המחברים. ואף כאשר ימצא השגה נכונה, ישמר לכתבה בלשון של זהורית, שלא יפגע חס ושלום בכבוד התורה. ובפרט יש להזהיר את צעירי הצאן, אשר בתוקף חום הנעורים, מועדים המה להושיב את חבריהם במכתש, לקחת נקם לכתשם בחמתם שלא כדת. גם נהג הרב בזהירות מופלגת עם אותם החידושים אשר כתב בימי חרפו, שלא לסמוך עליהם הלכה למעשה עד שיעיין בהם, כי כל הכתיבות הללו אינם אלא גרסא דינקותא, ולא עליהם ראוי לסמוך.
 
יפה מאד.
מנגד, יש פעמים שצריך לכתוב בלשון חריפה, וכמו שמצינו כמה פעמים בש"ס שהתבטאו האמורים בלשון כזאת.
וכן מצינו לרבותינו הראשונים, ולמרן הב"י וכו' וכו'.
וראה ביבי"ע ח"ב במ"ש מרן רבינו זיע"א, שפעמים כדי שלא יטעו אחרי מחבר כל שהו, אפשר לכתוב בלשון תקיפה, והביא מדברי רבותינו שאין בזה משום מלבין פני חבירו וכדו'. וכמובן שהכל לשם שמים.
 
שו"ת יביע אומר ח"ב (חיו"ד סימן טז אות ה)
דוגמאות למשל (כוונתי לשם שמים, אף שהלשון חריפה. וזו דרכו של מרן רבנו זיע"א):
שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן נג אות ז: וכבר הארכנו לעיל שאין להשגיח על דברי הרופאים בזה. (והוא עצמו הרגיש בזה בסו"ד). ולכן מה שפסק שם למעשה שלא להקל במעת לעת, לא יפה הורה, ושלא כדין פסק, שרא ליה מריה. [ומכיון שמרן זיע"א לא גילה על מי הוא כותב, לכן לא כותב אני. והרוצה לידע, יפתח מקור המאמר של אותו החכם אשר ציין מרן זיע"א שם]
שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן צא אות יב:
והמעיין היטב ישר יחזו פנימו שאין דבריו נכונים, בחפצו רק להשיג, ודבריו מהבל ימעטו ואין להם שחר כלל.
שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן קח אות מח: והחילוקים שכתב בביאורים אין להם שחר, ואינם אלא סברת הכרס, שרא ליה מריה,
שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן קח אות פה: וראיתי לאברך צעיר אחד בקונט' "ברכת הטוב", בעמוד י"ד שדחה את דברינו, וכתב שיש לברך גם שלא בשעת סעודה. ושם (עמוד נז) חזר כמו תוכי על הפירוש בכוונת רש"י שהוקשה לו לשון הגמרא שאמרה הביאו לו, ושכ"כ האור לציון כוותיה, וערבך ערבא צריך, שבאמת לא היו דברים מעולם, שגמרא זו איננה כלל. ועוד שדברי רש"י הם בסלקא דעתין של הגמרא שעדיין לא תירצה דאיכא אחרינא בהדיה. וא"כ מה הוקשה לרש"י (בד"ה שינוי יין) מהמסקנא על הס"ד. וכן הביא להעיר בזה גם ידידי הגר"ש עמאר בסוף הקונטרס שם. ובמקום שהיה לו להצעיר הזה להעמיק העיון ולראות גם דברי האחרונים, כתב דברים כאילו הוא גאון הדור. שרא ליה מריה.
שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן קח אות קסז:
בעמוד רלג אות ו, מה שאסר להניח פרוסות לחם אפוי ע"ג פלאטה חשמלית, כדי שיתקשו ויהיו כמו צנימים, משום איסור מכה בפטיש, וכמו שכתב בשו"ת רב פעלים ח"ב (סי' נב). אינו נכון להלכה, שהרי הלחם הוא ראוי לאכילה כמות שהוא, ומה שייך בזה איסור מכה בפטיש, ובלאו הכי הא קי"ל שאין דין מכה בפטיש באוכלין, וכמו שכתבנו לעיל (אות קס). וכ"כ המשנה ברורה בביאור הלכה (סי' שיח ס"ד). והאור לציון בביאוריו התהפך בזה מצד אל צד, תחלה הביא דברי הרב פעלים שאסר משום מכה בפטיש, וחזר להעיר מדברי המשנה ברורה שאין דין מכה בפטיש באוכלים, ולפ"ז היה נראה להתיר, ושוב כתב דמ"מ נראה לאסור, שכשם שמצינו שאסור לצלות דבר שנתבשל כיון שהופכו ממבושל לצלי, ושכן עיקר כדברי האחרונים סי' שיח ס"ה להחמיר בצליה אחר בישול, ה"ה בנ"ד שהופכו מלחם לצנימים, ואף על פי שמרן (סי' שיח סעיף ה) הביא דעת י"א בתרא להתיר, מ"מ כיון שיכול לאכול הפת בלי לעשותו צנימים ולדעת י"א קמא יש בזה חיוב חטאת, אין להקל. עכת"ד. וכל דבריו מתחלה ועד סוף סתראי אהדדי, ואין להם שחר, וגם מה שלמד זה ממה שמצינו שאסור לצלות דבר שנתבשל, ושכן עיקר, תמוה מאד, ודברי שגגה הם, שהרי מרן פסק בש"ע (סי' שיח סט"ו): "דבר שנתבשל כל צרכו, והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו". וא"כ לדידן דאזלינן בתר מרן להתיר, אף דהוי כמו צליה אחר בישול, איך למד לאסור לעשות מלחם צנימים ממ"ש אחרונים לאסור צליה אחר בישול, כשל עוזר ונפל עזור. וכנראה שהרגיש בחולשת דבריו, ולכן לבסוף חזר בו מזה, כי לא מצא טעם לאסור, אלא רק מפני שאפשר לו לאכול הלחם בלי צנימים, לכן יש לחוש ליש אומרים קמא, ואינם אלא דברי תימה, שאם מותר מן הדין לעשות הלחם צנימים, מפני שאין דין מכה בפטיש באוכלין, מה טעם נאסור עליו לעשותו צנימים משום שערב לו יותר, או משום בריאות, אתה הראת לדעת כי כל דבריו בזה משובשים, שרא ליה מריה.
שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן כא אות ח: והן עתה ראיתי לאברך צעיר אחד מצעירי הצאן אשר יצא במחברותיו
לחזק מנהגים שונים של דלת העם מעדות המזרח, ומהם, מה שנהגו מהמון העם להדליק הנרות בערב שבת ואח"כ לברך, וכתב שאין לשנות מנהגם, והאריך בזה, וכל דבריו מהבל ימעטו, ושרא ליה מריה, כי הדבר ברור שאם הרב רואה שדבריו נשמעים לכלל הצבור, ורוצה לשנות המנהג שנהגו שלא כדעת גדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, ואנו הולכים תמיד אחר הוראותם, בודאי שעליו לשנס מתניו לתקן הדבר כפי דעת רבותינו הפוסקים, וכל שכן אם רואה שיש נדנוד איסור במנהגם. וכמ"ש הפרי חדש (סי' תצו, בדיני המנהגים, כלל עשירי), להוכיח במישור מתשובות הריב"ש (סי' מט וקכב), שכל שיש חשש איסור אפילו מדרבנן במנהג שנהגו, יש לבטל המנהג, ושכן מוכח עוד בתשובות הריב"ש (סי' שפח ושפט ושצ).
שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן לז אות ו: וכל זה מבואר שלא כמ"ש בקול אליהו תוופיק (חיו"ד סי' ג עמוד ריח וריט), כי לא מסתייה דלא גמר, תיובתא נמי מותיב, רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבישתא, ועליו נאמר: "וכסיל לא יבין את זאת".
שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן לח אות ד: והלום ראיתי לאברך אחד שלמד בישיבתינו חזון עובדיה כמה שנים, ולא זכה לשמש כל צרכו, שיצא בספרו קול אליהו (תוופיק) לחתור אחר ספרי יביע אומר אשר טפחתי ורביתי בעמל ויגיעה, והוא כאפרוח שלא נפתחו עיניו, כתב (בסי' לד) לדחות דברינו מההלכה. והמטיר קושיות שאין בהן ממש, לכל הישר הולך, וכתב שתשובתי (ע"ד הבית דוד) אינה ממין הטענה. הוי נער בער, שעליו נאמר לא יחפוץ כסיל בתבונה, שבא לרדותינו בתוך ביתנו, בטענה שהס"ס צריך להיות שקול, ולדעתו הס"ס להקל אינו שקול. וכו'. א"כ כל מה שכתב האברך הנ"ל דצווח ככרוכיא על דברינו, דבריו מהבל ימעטו, ובמקום שעמד לא ישב.
שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן נד אות י: בסימן צז בענין תשמיש המטה לאור הנר. נוראות נפלאתי עליו שכתב דברים תמוהים כאלה, שלא ניתנו להכתב. שרא ליה מריה.
שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן נה הערות חלק ב אות ה:
לאפוקי ממ"ש להשיג עלינו בקונטרס ספיקא דיומא שבסוף ספר יציאת מצרים עמוד קטו, לאברך אחד המבעט ברבותיו, שאין כל ראיה מדברי הרמב"ם. ולא יחפוץ כסיל בתבונה.
שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן נה הערות חלק ב אות כח: ראיתי בספר מנוחת אהבה ח"ב (פרק י סעיף מט, בהערה עמוד שסח), שאחר שהביא את מש"כ בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' כב) להתיר, והודה לדברי, אך שוב הוציא "סברא" מלבו, שכיון שדרך העולם לעשות צנימים מן הלחם שנאפה כל צרכו, לענין זה נחשב הלחם לדבר הנאכל כמות שהוא חי, שיש בו בישול מן התורה, לכן אסור לעשותו צנימים. וכן פסק שם לאסור. ע"כ. ותמיהני עליו ועל סברתו, שבדה מלבו איסור שאין בו לא טעם ולא ריח. ואין בדבריו ממש. שרא ליה מריה.
יביע אומר חלק י - יורה דעה סימן מא בהערה: וראיתי לאברך אחד שמלאו לבו והעיז בגובה רוחו לדחות בשתי ידים את דברי הגאון בעל מזבח אדמה, ודברי הגאונים שעשו מעשה רב, למכור בתיהם לישמעאלים. וכל דבריו דחויים, שלח חשך ויחשיך, ואין הוא ראוי להשיב על חלומותיו ועל דבריו, רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבישתא. והדברים ברורים.
חזון עובדיה ימים נוראים עמ' קצח: והנה ראיתי לחד צורבא מרבנן בספרו ש"ע המקוצר (סי' קי) שכתב, שאע"פ שפשט המנהג במי שטעה בעשי"ת ובמקום המלך המשפט אמר מלך אוהב צדקה ומשפט, שצריך לחזור מברכת השיבה שופטינו והלאה, מ"מ נראה לו להכריע שיחזור מברכת השיבה בהרהור בלבד, ולא יוציא בשפתיו. וכו'. כי לדעתו מן הדין א"צ לחזור וכו'. ע"ש. ודבריו מהבל ימעטו. וחבל לאבד הזמן להשיב על חלומותיו ועל דבריו.
חזון עובדיה חנוכה עמ' סג:
אמנם ראיתי לאברך צעיר אחד ר' יצחק ברדא בשו"ת יצחק ירנן ח"א (סי' נא) שהרהיב עוז לצאת נגד מרן והאחרונים הנ"ל, וכתב שהנוהגים להדליק בצאת הכוכבים לאו שפיר עבדי, שצ"ל בתחלת השקיעה וכו'. גם הביא דברי ר"ת בספר הישר, אך לא הבין דבריו כלל. וכבר תפס עליו הרה"ג נאמ"ן בראש הספר (עמוד 9). והמחבר הנ"ל הודה לו שטעה בהבנת דברי ר"ת בספר הישר, כי לא עיין כראוי, ודעת ר"ת ברורה כי בכל מקום שאמרו משתשקע החמה הוא סוף שקיעה. ובכל זאת העיז לומר דמכל מקום נראה לו דמה שאמרו בנר חנוכה משתשקע החמה הינו תחלת שקיעה, וכבר הכה על קדקדו הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן ח"א (חאו"ח סי' לא, וסי' לב, ולג), על שמלאו לבו להכריע בין גדולי עולם, והזיד לחלוק על פסק מרן הש"ע, דקי"ל כוותיה אפילו נגד אלף פוסקים, והאריך הרב להשיב על דבריו בזה. וכו'. וידעתי בני ידעתי, כי הנ"ל עומד במרדו וממשיך לפסוק גם בענינים אחרים, נגד פסקי מרן הש"ע, וכל יראי ה' יתרחקו מהוראותיו, שרא ליה מריה, וה' הטוב יכפר בעד.
חזון עובדיה ברכות עמ' סה:
ומה מאד יש לתמוה על מה שכתב בספר וזאת הברכה ירושלים שנת תש"ס) בהערות שבסוף הספר (עמוד 359) מאת אחד המתיימר להקרא "רב", שעל מצה של פסח לאחר הפסח, עד י"ד אייר מברכים המוציא, ומכאן ואילך "בורא מיני מזונות". לא יאומן כי יסופר, וכל השומע יצחק לו.
 
יש להזכיר ולהבהיר שלא יטעו אחר זה
1. שהדוגמאות שהבאת הם כ15 מתוך אלפי! מקומות בהם מרן זצ"ל חולק על אחרים גם צעירים ממנו, ורק במקומות אלו כתב בלשון חריפה.
2. כל הדוגמאות נאמרו נגד חכמים צעירים ממנו בדור האחרון ובודאי לא גדולי הדורות הקודמים. וחלקם נאמרו רק כדי להגן על פוסקים בדור הקודם מרבנים בזמננו שכתבו בזלזול.
3. כל הדוגמאות הן מה20 שנה האחרונות כשמרן מלבד היותו גדול הדורות - כבר זקן הדור
 
יש להזכיר ולהבהיר שלא יטעו אחר זה
1. שהדוגמאות שהבאת הם כ15 מתוך אלפי! מקומות בהם מרן זצ"ל חולק על אחרים גם צעירים ממנו, ורק במקומות אלו כתב בלשון חריפה.
2. כל הדוגמאות נאמרו נגד חכמים צעירים ממנו בדור האחרון ובודאי לא גדולי הדורות הקודמים. וחלקם נאמרו רק כדי להגן על פוסקים בדור הקודם מרבנים בזמננו שכתבו בזלזול.
3. כל הדוגמאות הן מה20 שנה האחרונות כשמרן מלבד היותו גדול הדורות - כבר זקן הדור
כל כוונתי היתה לומר כפי שכתב כת"ר.
רק שאספתי דברים אלו, להראות כי מרן זיע"א לעתים היה מעמיד הדברים על אשורם, על מנת שלא ילכו שולל אחר דעות אחרות.
 
יש תשובה מעניינת ביביע אומר חלק י"א או יחוה דעת ח"ז בה הרב מראה לחכ"א שכל הביטויים והמליצות החריפים שהשתמש כבר נהגו לכתוב כן בדורות עברו
 
בשו"ת יביע אומר חלק יא בחלק יורה דעה, שם הוא כותב גם תשובה למתנגדים שדיברו עליו כשהוציא את יביע אומר וחזון עובדיה על פסח, וכתב שהגרצ"פ פראנק השבח השביח את ספרו, ושהוא בבחינת אור השמש...
תמיד אני מחפש את זה, אבל לא מוצא.
אם יוכל מישהו לחפש ולהעלות לפה את הסימן, זה יהיה תועלת גדולה.
 
בשו"ת יביע אומר חלק יא בחלק יורה דעה, שם הוא כותב גם תשובה למתנגדים שדיברו עליו כשהוציא את יביע אומר וחזון עובדיה על פסח, וכתב שהגרצ"פ פראנק השבח השביח את ספרו, ושהוא בבחינת אור השמש...
תמיד אני מחפש את זה, אבל לא מוצא.
אם יוכל מישהו לחפש ולהעלות לפה את הסימן, זה יהיה תועלת גדולה.
זה קטע מתוך ספר שלם שמרן כתב על כל הצרות שהיו לו.
כמו יומן, בו הוא שופך את ליבו.
אינני זוכר את השם שהוא קרא לזה.
 
ב"ה אחר העיון ביב"א ח"ב הנ"ל נראה שאין שום סתירה לדברינו. ששם מדובר שלא נאסר לחלוק על איזה סברא, ואפילו בצורה חריפה כי היכי דלא לימשכו אבתרה. ואין נושאין פנים בהוראה. ומה שהביא הרב ממרן הב"י בתשובה, הב"י הסביר שכיון שנעשים אויבים זה לזה בשעת משא ומתן, בהכרח הוא שיצא מפיהם איזה דבור שאינו כל כך דרך כבוד, ואפ"ה אין מקפידים על הדבר שכיון שאין הכוונה לזלזל ח"ו, אינו נתפס בדבריו. ועוד שמרן הב"י הוסיף להסביר דבריו שלשון דבריו בטלים לשון משנה הוא ע"ש. וזה מה שמסיים הרב בשם ספר ויקרא אברהם "אלא שכיון שכל כוונתם (בש"ס) ע"ד אמת וענוה צדק לא קפדי בהכי". וזה מה שכתבנו לעיל בס"ד.
כל הבעיה מתחילה כשהחכם כותב תשובות וכל דבריו מלאים בדברי מחלוקת, חלקו מחמאת פיו וקרב לבו (ע"ש במלבי"ם). ובמקום לחפש אחר האמת מחפש הוא למען יצדק בדוברו יזכה בשופטו. וחבירו וכ"ש ת"ח אינו עומד לנגד עיניו, לדעת מה הוא מרגיש באותו זמן, איך יתקבלו הדברים וכמה כבוד הנחילו בכל מיני האשמות בפגעו בו.
שאר הראיות כבר ענו עליהם. והתשובה שהזכיר 'חכם' הנה הוא ביביע אומר חלק יא יו"ד ס' כג אות ג. שם הרב הביא שאין כלל חשש בלשון לא נגע ולא פגע כש"כ הרבה אחרונים אף על רבנים שקדמו להם. ובאות ד' האריך להוכיח שאף לשון טעות אין בו עון אשר חטא. וע"ע באות ז שגם על ספר הליכות עולם כתב הרב שכל כוונתו הוא להעמיד האמת בענין הלכה למעשה, ואין כוונתו להתהדר לפני מלכים מאן מלכי רבנן. ושוב שנה ושילש הדברים. וראה מה שהביא מספר חסידים שאסור לעמול כדי לסתור דברי החכם בחנם רק כדי להראות חריפותו.
וה' היודע נסתרות יודע ומכיר מה כוונת המחבר אם לטוב ולשם שמים או להיפך ח"ו. וכל אחד יקח הדברים לתשומת לבו ובכל עת יהיו בגדיך לבנים.
 
ויש עוד להוסיף
דמכל דברי רבותינו לעיל נלמד שיש שני אופנים שצריך ללמוד דברי הגדולים מאתנו. דבר ראשון לעמול להבין דבריהם עד קצה היכולת. שאם לא כן כיצד אדם יכול להשיג על חבירו בן גילו והרי לא ירד לסוף דעתו, וק"ו לת"ח גדול בדורו. וחז"ל אמרו (אבות פרק ה משנה ז) שהחכם ניכר בכך שאינו נכנס לתוך דברי חבירו ואינו נבהל להשיב. וז"ל התפארת ישראל שדבריו תואמים לדברינו בס"ד- לתוך דברי חבירו. כשמתווכח עם חבירו, ממתין עד שיסיים חבירו כל דבריו, ואז אם יש לו להשיב עליו ישיבנו, אבל לא יפסיקנו בדבריו, שע"יז יתבלבל חבירו, ולא יהיה יכול לכלכל דבריו במשפט, והרי החכם נכנע בדעתו אל האמת. גם אין זה מדרך ארץ לבזות חבירו או תלמידו ולהפסיקו בדבריו כאילו אין צורך בהם, ואין זה רק רמות רוחא דנקט ליה. ואינו נבהל להשיב. ר"ל אינו ממהר להשיב. דכשגמר חבירו דבריו, ורואה שיש להשיב עליהן לפי השקפה ראשונה, אפ"ה יתמהמה קצת ובוחן היטב בינו לבין עצמו קודם שישיב לו, אם אולי דבריו אמת, ואם לאו, יסדר דבריו איך ומה ישיב עליהן. עכ"ל. שהרי אף בעניני העולם הזה צריך להקשיב לשני להבינו כדי שיוכל לדחות דבריו. כל שכן בתורתנו הקדושה.
ודבר שני גם אם עמלנו והגענו למסקנה אחרת כי יש ראיות להיפך וכד' בכל זאת יש לכתוב בענווה וכבוד כלפי מי שגדול. ואחרי כל זה למצוה יחשב ואהוב הוא לפני המקום שמשתעשעים בתורתו. אך לכתוב בלשון מדברת גדולות עבירה היא בידו. [והתמה הוא, שכששואלים אותם מדוע צריך להתבטאות כך, הם משיבים שכך נהגו כל גדולי הפוסקים ולא חששו. ואני אומר, אשריך שאתה מעריך את עצמך כאחד מגדולי הפוסקים הקדמונים. מי יבוא אחר המלך...] אך כבר למדנו מדברי רבותינו הפוסקים שהאדם צריך להכיר את מקומו ולדבר ולכתוב בענווה.
ויש עוד להוסיף, דמצוות עשה להדבק בחכמים, וכתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה א) דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם. ע"ש. ומלבד הטעם הנ"ל שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל (שמות רבה פרשה ח). עוד בה שבספרי החסידות האריכו במעלת התחברות לצדיקים עיין בספר תורת המגיד לתלמיד הבעש"ט (הנהגות נוספות ד"ה ויראה). מאור ושמש (פרשת וישב פרק לז פסוק ז. ופרשת מקץ סוף פרק מג). וכן ליקוטי מוהר"ן (תורה ח ותניינא צא).
א"כ אברך צעיר שעדיין בגדר 'תלמיד' ודרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול. אם כן יוצא אפוא, שעיקר העמל צריך להיות בהבנת דברי החכמים שבכל דור ודור. שמניסיון עולה שרוב הקושיות כבר ידע מהם החכם והרבה פעמים כשעמלים יותר רואים שהחכם כבר נשמר מקושיות אלו, ואם ריק הוא, מכם. כל הלומדים והמעיינים בספרי רבינו הגדול הרב עובדיה יוסף זצוק"ל רואה דברים אלו, אבל העיקר שצריך לעיין היטב ויראה תשובתו בצידו.
 
ויש עוד להוסיף
דמכל דברי רבותינו לעיל נלמד שיש שני אופנים שצריך ללמוד דברי הגדולים מאתנו. דבר ראשון לעמול להבין דבריהם עד קצה היכולת. שאם לא כן כיצד אדם יכול להשיג על חבירו בן גילו והרי לא ירד לסוף דעתו, וק"ו לת"ח גדול בדורו. וחז"ל אמרו (אבות פרק ה משנה ז) שהחכם ניכר בכך שאינו נכנס לתוך דברי חבירו ואינו נבהל להשיב. וז"ל התפארת ישראל שדבריו תואמים לדברינו בס"ד- לתוך דברי חבירו. כשמתווכח עם חבירו, ממתין עד שיסיים חבירו כל דבריו, ואז אם יש לו להשיב עליו ישיבנו, אבל לא יפסיקנו בדבריו, שע"יז יתבלבל חבירו, ולא יהיה יכול לכלכל דבריו במשפט, והרי החכם נכנע בדעתו אל האמת. גם אין זה מדרך ארץ לבזות חבירו או תלמידו ולהפסיקו בדבריו כאילו אין צורך בהם, ואין זה רק רמות רוחא דנקט ליה. ואינו נבהל להשיב. ר"ל אינו ממהר להשיב. דכשגמר חבירו דבריו, ורואה שיש להשיב עליהן לפי השקפה ראשונה, אפ"ה יתמהמה קצת ובוחן היטב בינו לבין עצמו קודם שישיב לו, אם אולי דבריו אמת, ואם לאו, יסדר דבריו איך ומה ישיב עליהן. עכ"ל. שהרי אף בעניני העולם הזה צריך להקשיב לשני להבינו כדי שיוכל לדחות דבריו. כל שכן בתורתנו הקדושה.
ודבר שני גם אם עמלנו והגענו למסקנה אחרת כי יש ראיות להיפך וכד' בכל זאת יש לכתוב בענווה וכבוד כלפי מי שגדול. ואחרי כל זה למצוה יחשב ואהוב הוא לפני המקום שמשתעשעים בתורתו. אך לכתוב בלשון מדברת גדולות עבירה היא בידו. [והתמה הוא, שכששואלים אותם מדוע צריך להתבטאות כך, הם משיבים שכך נהגו כל גדולי הפוסקים ולא חששו. ואני אומר, אשריך שאתה מעריך את עצמך כאחד מגדולי הפוסקים הקדמונים. מי יבוא אחר המלך...] אך כבר למדנו מדברי רבותינו הפוסקים שהאדם צריך להכיר את מקומו ולדבר ולכתוב בענווה.
ויש עוד להוסיף, דמצוות עשה להדבק בחכמים, וכתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה א) דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם. ע"ש. ומלבד הטעם הנ"ל שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל (שמות רבה פרשה ח). עוד בה שבספרי החסידות האריכו במעלת התחברות לצדיקים עיין בספר תורת המגיד לתלמיד הבעש"ט (הנהגות נוספות ד"ה ויראה). מאור ושמש (פרשת וישב פרק לז פסוק ז. ופרשת מקץ סוף פרק מג). וכן ליקוטי מוהר"ן (תורה ח ותניינא צא).
א"כ אברך צעיר שעדיין בגדר 'תלמיד' ודרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול. אם כן יוצא אפוא, שעיקר העמל צריך להיות בהבנת דברי החכמים שבכל דור ודור. שמניסיון עולה שרוב הקושיות כבר ידע מהם החכם והרבה פעמים כשעמלים יותר רואים שהחכם כבר נשמר מקושיות אלו, ואם ריק הוא, מכם. כל הלומדים והמעיינים בספרי רבינו הגדול הרב עובדיה יוסף זצוק"ל רואה דברים אלו, אבל העיקר שצריך לעיין היטב ויראה תשובתו בצידו.
זה מה שמרן הראשון לציון אמר בשיעורו לאחרונה, שיש חכמים שתוקפים ואומרים "כך מרן הרב עובדיה היה עושה, מדבר בתקיפות. לא תגורו מפני איש". אבל העיקר חסר מן הספר... שלא שמו לב לדברים אשר יצאו תחת ידם, ולא בחנו הדברים.
להרחבה, ניתן לצפות בשיעור האחרון של מרן שליט"א (פרשת נצבים וילך תש"פ), בו האריך הרבה בעניין.
 
חזור
חלק עליון