שלום וברכה
לכתחילה אין לכתוב פסוקים בעלונים, ובפרט במקום שיש חשש של זריקה של הדברי תורה שלא בדרך כבוד, אולם כשכתבו פסוקים מותר להשתמש בהם בהסתמך על תשובת הרי"ף, וכן הקילו לכתוב דברי תורה בכתב אשורי דמבואר בהרמב"ם בתשובה, שהאיסור הוא דוקא בכתב אשורית שכותבים בו ספרי תורה. אבל בכתב מרובע של הדפוס מותר.
ועלונים של דברי תורה בלבד או שרובם דברי תורה חייבים בגניזה, ועיתונים שרוב העיתון חול, ומופיע בהם גם דברי תורה, המקל להניחם במיכלי הנייר יש לו על מי לסמוך, אולם נכון יותר להניחם בתוך שקית באותם מכלי נייר.
מרן זיע"א בחזו"ע (סוכות עמוד צב) הביא דברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות ס"ת הי"ד) ומרן בשו"ע יו"ד (סי' רפג) שפסקו שאין לכתוב פסוקים נפרדים מן התורה, כי התורה ניתנה חתומה, וכתב שהן אמת כי הש"ך יו"ד (סי' רפג סק"ג) כתב כיון שהמרדכי והאגודה והב"ח פסקו להקל כהרי"ף, שכן המנהג פשט בכל המקומות, מ"מ אנו שקבלנו הוראות מרן אין להקל לכתחילה, מ"מ דבדיעבד שכבר נכתבו מוטב שיתלו בסוכה לנוי ממה שיגנזום ויבואו לידי כילוי.
וכ"כ מרן הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף (שובע שמחות א פרק א הלכה לה) נכון וראוי להדפיס הזמנה בכתב עברי עגול, ולא בכתב אשורי, מאחר שזורקים את ההזמנה לאשפה. ומכל מקום מעיקר ההלכה אין בזה איסור.
ובהערה (שם) כתב ובעיקר הדבר אם צריך להזהר בכתיבה בכתב אשורי, הנה הרמב"ם בתשובה (מהדורת פרידמן סימן ה') כתב, וחייבים אתם לדעת שזה הכתב האשורי הואיל ובו ניתנה התורה ולוחות הברית, מגונה הדבר להשתמש בו בדברי חול חוץ מכתבי הקודש. ולא פסקו ישראל בכל הדורות מלהזהר ולהשמר בזה. וכל כתבי חול שלהם, ואגרותיהם, היו בכתב עברי בלבד, ולכן לא תמצא חרות על שקלי הקודש אלא בכתב עברי, ובגלל זה הענין שינו הספרדים כתבם, ונתנו לאותיות צורות אחרות, עד שנעשה כאילו כתב אחר. ע"כ. ובשו"ת הרדב"ז חלק ד' (סימן מה) כתב, ומה שנראה לי מדברי הרמב"ם הוא, שאפילו דברים של חול אסור לרקום אותם בכתב אשורי, שהרי הכתב עצמו יש בו קדושה רבה, ותלויים בו ובצורות האותיות כמה סודות עמוקים. ולכן אסור להשתמש בו בדברים של חול. ע"ש. גם מרן הבית יוסף (יו"ד סימן רפג) הביא דברי הרמב"ם בתשובה [כלשונו של רבינו ירוחם שהעתיקו] שמגונה מאד להשתמש בכתב אשורי בדברי חול אלא רק בכתבי הקודש. וכן פסק הרמ"א בהג"ה (סימן רפד ס"ב). ובספר בית הלל (יו"ד שם סק"ב) העיר למה לא נהגו להזהר בזה. ובספר ארחות חיים (סימן כא) כתב בשם ספר מאורי אור שכתב לאסור מה שכותבים על כלי חרס המשתמשים למאכל ומשקה כתב אשורית, בשר חלב, פסח, משלוח מנות, וכדו', ואחר שבירתם מוטלים באשפתות, וגם נוסף שרושמים בתוכם מלכלכים במרק. ועיין בש"ך (סימן רפג) בשם העט"ז שהתירו לכתוב פסוקים על המפות של ס"ת מפני שהם תשמישי קדושה ואסור לנהוג בהם קלות.
ואמנם בשו"ת אהל משה צווייג חלק ב' (סימן מא) השיב, שיש לומר שכיון שכתב מרובע הדומה לאותיות הדפוס, אינו דומה ממש לכתב אשורי שכותבים בו ספרי תורה, לכן אין איסור בדבר. והובא כל הנ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ט' (חיו"ד סימן כד) וכתב, שעל פי זה מותר להדפיס הזמנות בדפוס שלנו, בכתב אשורי. ובשו"ת כתב סופר (חאה"ע ס"ס כב, דף כג סוף ע"ד) כתב, מצאתי ראיתי בשולי מכתבו של רב אחד שכתב לעוררני על הזמנת אורחים ששלחתי לשמחה של מצוה, שמחת חתן וכלה, וההזמנה נדפסה בכתב אשורית, ופקפק ע"ז, כי לא נכון הוא להשתמש באותיות של כתב אשורי לדברי חול, כמ"ש בבית יוסף יו"ד (סימן רפג) בשם הרמב"ם בתשובה. וכן פסק הרמ"א. ואמנם עלה במחשבה לפני שיש להמנע מלעשות כן כי הזמנות אלו נשלכים ארצה, כתשמיש של גנאי, והרדב"ז כתב שיש קדושה רבה מצד הכתב עצמו, וכ"ש באלו המסורים בידי כל, שאין נזהרים בהם לשומרם בקדושה. והשיב ע"ז, אולם במחכ"ת הרב הנ"ל שגה בזה, כי הזמנה לסעודת מצוה, כגון לסעודת ברית מילה, וכ"ש לשמחת חתן וכלה, דבר מצוה יחשב, ואין בזה חשש איסור, והגם שמזמינים אף לרחוקים שיבואו, וידוע לשניהם כי אין באפשרותם לבוא, וההזמנה היא רק לכבוד ולחיבה נודעת, מ"מ זה עצמו כבוד המצוה שיתכבדו מכובדים לכבוד המצוה, ולכבוד התורה ולומדיה, ובזכרוני שגם ההזמנות ששלח אבוהון ורבן של ישראל כ"ק א"א מאור הגולה החתם סופר זצ"ל היו בכתב אשורית, ובלי ספק שטעמו ונימוקו עמו שלא חש לכל זה מהטעם הנ"ל, ומ"מ טוב לבחור בכתב רש"י וכיו"ב. ע"כ.
ואמנם הגרי"ח בשו"ת רב פעלים חלק ד' (חיו"ד סימן לב) כתב, הן עתה נעשו חדשות בארץ להדפיס הזמנות בכתיבה אשורית להזמין בהם לשמחת חתן וכלה, ויש שכותבים בהם גם פסוקים כגון מצא אשה מצא טוב וכו', ומקבלי ההזמנות אינם שומרים עליהם, אלא נשלכים לאשפה, ואחר שהביא דברי הרמב"ם והרדב"ז הנ"ל סיים, הנה כי כן לענין השאלה בנ"ד, נראה שזה ודאי אסור לכתוב ההזמנות בכתב אשורי, וצריך לגעור ביד העושים כן. מפני שאין דרך לשמור ההזמנות האלה, אלא אחר קריאתם משליכים אותם והילדים מקרעים אותם, ואח"כ נזרקים לאשפה עם הזבל, באופן שבודאי דבר זה וכיוצא בו אסור. עכת"ד. כתב לעורר על זה, אחר שמשליכים ההזמנות לארץ, ובאים לידי בזיון. ע"ש. והעיר עליו בשו"ת יביע אומר הנז', ולא זכר שר דברי הכתב סופר הנ"ל שמעיד בגדלו שכן עשה מעשה מר אביו רבינו החתם סופר. ומעשה רב. וטעמו משום דהוי לדבר מצוה. וע' בשו"ת שבט הלוי חלק ח' (סימן רכח) שהביא מ"ש בספר שיח יוסף (סימן נג), לפקפק ע"ד הכתב סופר הנ"ל, שהרי כתב רבנו ירוחם בשם תשובת רבינו יוסף הלוי שמנע לכתוב גט בכתב אשורי, אף על פי שהוא דבר מצוה, וכתב, ותימה עליו, הלא דברי רבינו ירוחם אלו בשם הר"י בן מיגאש הובאו בב"י אה"ע (סימן קכו) ודחאם מהלכה מכח מ"ש הרא"ש בתשובה (כלל מה) שכל גט שלא נכתב בכתב אשורית מרובעת פוסלים אותו בארצנו, אלא אם כן במקום עיגון. ע"ש. ואפשר לומר עוד שבדפוס שלנו אין כל כך קדושה באותיות שבכתב אשורי, ולא דמי למה שכתב הרמב"ם, דמיירי בכתיבה ממש. ובפרט שיש קצת שינוי בין האותיות של הדפוס לבין האותיות של הכתיבה בספר תורה. וכן ראיתי להראגצ'ובי בשו"ת שלמת יוסף (סי' טו אות ג) שנשאל אודות מעטפות המכתבים שמדפיסים בהם כתובת השולח בכתב אשורית, שזה היפך ממ"ש הרמ"א (סי' רפד) לאסור. והשיב, אמת שהרמב"ם בתשובה צווח על זה, אך מ"מ אצלינו שהוא רק בדפוס אין בזה קפידא. ע"ש.
וכ"כ מדנפשיה בשו"ת שאלת שלמה ח"ב (סימן צג), שרבינו ירוחם דקדק לכתוב "כתב אשורית שכותבים בו התורה", דהיינו דוקא בכתב האותיות של הס"ת אבל באותיות הדפוס שיש שינוי בצורת האותיות לית לן בה, וגם לפי מ"ש האחרונים דהדפסה לאו ככתיבה דמיא יש לצדד דשרי. ע"ש. גם בשו"ת צור יעקב (סימן פב) נשאל על אודות העתונים המודפסים באותיות של כתב מרובע, והביא דברי הרמב"ם בתשובה, וכתב, שהאיסור הוא דוקא בכתב אשורית שכותבים בו ספרי תורה. אבל בכתב מרובע של הדפוס מותר. ודלא כהרב בית הלל, ושזוהי כוונת הרמ"א שכתב שאין לכתוב דברי חול "בכתב אשורית שכותבים בו התורה". ואולי גם הרב בית הלל לא פקפק אלא על כתב אשורית, ולא על הכתב מרובע שלנו. הילכך העלים הנדפסים בכתב מרובע אין בהם קדושה, ומותר להכנס בהם לביהכ"ס, ורק אין לנהוג בהם בזיון לקנח בהם. או לאבדם ביד. וראה עוד ביביע אומר שם.
והיוצא מכל זה, שאף לגבי הזמנות שמשליכים אותם לארץ המקילין להדפיס באותיות אשורי יש להם על מה לסמוך. ואין צריך להעיר להם. ואם כן כל שכן לענין הכנסת עתון לקרוא בו בבית הכסא, שאינו זה מנהג בזיון כמו שמשליכים את ההזמנות לאשפה, ולכן נראה להקל בזה. וכן ראינו מעשה רב אצל מרן אאמו"ר שליט"א. ואמנם כל זה באופן שברור לו שבעתון אין מודפסים דברי תורה. ע"כ.
ויש שכתבו שדברי תורה שנכתבו בעיתונים במדור או במתכונת המיוחדת לדברי תורה טעונים ודאי גניזה, בין אם נכתב בלשון הקודש ובין אם נכתבו בלע"ז, כך כתב בגנזי הקודש פרק ט' פרק י"ד ע"פ שו"ע יו"ד סי' רפ"ד סעיף ב', ופתחי תשובה שם סק"א, בשם הרשב"ש.
עיתון המיועד בעיקרו לדברי חול ויש בו לעיתים ציטוטים הטעונים כגניזה, נחלקו הפוסקים: דעת הגר"נ קרליץ שליט"א שאסור להשליכו בלי לבודקו. ודעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאם העיתון אינו מוחזק בדרך קבע בהדפסת ציטוט המחייב גניזה ואינו יודע על ציטוט דברי תורה המודפס בו (כגון מדור קבוע של דברי תורה), ולא ראה את דברי התורה, יש להקל לזורקו לאשפה, ואין צריך לחפש אחר הדברי תורה. והמחמיר לגנוז את כל העיתון כשיש חשש שהודפסו בו דברים המצריכים גניזה תבוא עליו ברכה, גנזי הקודש שם בשם הגרי"ש אלישיב. ובארחות רבינו ח"ג עמ' ר"א כתב שהסטיייפלר הורה בזמנו לבתו לגנוז את כל עיתוני המודיע בין של חול ובין של שבת יחד, מחשש שיש שם דברי תורה. ולדעת הרב ווזנר שליט"א כשאין שם מדור קבוע לדברי תורה יכול לזרוק את העיתון לפח האשפה כשהוא עטוף היטב בשקית.
והביא שם מהגרח"פ שיינברג והגר"י קמינצקי זצ"ל שבחוץ לארץ במקום שרוב מפני האשפה הם גויים יעטוף את העיתון בשקית ויסגרנה היטב ויניחה בצד פח האשפה.
כאמור כל הקולות הנ"ל שלא לגנוז לא נאמרו כאשר הוא יודע על ציטוט דברי תורה המודפס בעיתון (כגון מדור קבוע של דברי תורה), וכל שכן אם הוא רואה שם דברי התורה, יש לגונזם, ואין להשליכם.
כשגונזים דברי תורה המופיעים בעיתון, דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיכול לגנוזו עם דברי החולין שבו, אך דעת הגר"נ קרליץ שליט"א והתשובות והנהגות סי' שכ"ד שצריך לגזור את דברי התורה ממנו.
ועוד כתב ספר גנזי הקודש פ"ט:
פסוק שלם חייב גניזה.
חלק מפסוק אם כתובים שם לפחות שלוש מילים מהפסוק, ויש משמעות למילים הללו חייב גניזה.
וארבעה מילים חייבים גניזה אף אם אין להם משמעות.
ושני מילים חייבים גניזה רק כאשר הם ציווי בפני עצמו כגון "ושננתם לבניך", או "ודברת בם". מילה אחת כגון "ואהבת" אינה טעונה גניזה, אף שניכר שכוונתו לפסוק.
ואם נכתב חלק מפסוק רק לצחות הלשון, כגון "ברכה לראש משביר", או "והיה מחניך קדוש", או למליצה כגון שכתב "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", אין צריך לגונזו, ולדעת הגרי"ש אלישיב יש להקל רק כאשר כוונת הכותב שונה מכוונת הפסוק, ואם כתב את מקור הפסוק אין להקל, כיון שבאופן זה נראה שלא כתבו לצחות הלשון.
עוד יש להקל כאשר כתוב חלק מפסוק ששגור בלשון בני אדם, שאף אם הוא לא היה פסוק היו אומרים כן כגון "אבד חסיד מן הארץ", "ונשמרתם מאד לנפשותכם", "וטובים השנים מן האחד", ואין צריך לגונזו.
עוד יש להקל כאשר כתב חלק מפסוק לשם סיפור דברים ואין כוונתו לפסוק, כגון שכתב "הציבור קיבל את פני הרב בשירת ימים על ימי מלך תוסיף", או בשירת "שאו שערים ראשיכם", או "כשקרא פלוני בתורה "עין תחת עין" התעוור מיד, והיה בכך עונש על כך שביזה את הרב", אך אם מצטטים דרשה של רב ובתוכה חצאי פסוקים יש לגנזם.
כ"כ יש להקל כאשר כתב חלק מפסוק וכוונתו לברך את חבירו [כגון "עוד ינובון בשיבה", "והסירותי מחלה מקרבך", "וברך פרי בטנך"] או לתאר אדם כשר ["איש תם וישר סר מרע", "שייף עייל ושייף נפיק"] או לשבח אדם על מעשיו הטובים ["כפה פרשה לעני", "אשה יראת ה' היא תתהלל"].
כ"כ אין צריך לגנוז את הפסוק כאשר שינה את לשונו מלשון יחיד ללשון רבים או מלשון רבים ללשון יחיד. או כאשר שינה את סדר המילים בפסוק, או כשאר עשה שינוי מהותי בפסוק או שעירב שני לשונות של פסוק או הוסיף מילים משלו לתוך הפסוק.
אמנם בספר פניני הלכה (ליקוטים א עמוד 138) כתב לגבי דברי תורה שנדפסו בעיתון שרובו עוסק בענייני חול ההלכה היא שמותר להניחם בפח רק שיניחם באופן מכובד כגון שיעטפם בשקית מיוחדת, והטעם לכך שהואיל ומגמת ההדפסה של העיתון אינה לשם מטרת קודש ואף העמוד שיש בו דברי תורה נדפס כדי שיקראו בו לזמן קצר בלבד ואח"כ יזרקו את כל העיתון, לא חלה קדושה על אותו הדף ומותר להניחו בפח.
וכן כאשר עוסקים בהדפסת ספר קודש לפני תחילת ההדפסה מדפיסים דפים לצרכי הגהה כדי לבדוק אם ישנן שגיאות דפוס בספר לדעת רוב הפוסקים אין באותם הדפים קדושה הואיל ומלכתחילה נדפסו אך ורק כדי שיקראו בהם פעם אחת בלבד כדי להגיה את הספר משגיאות.
בתקופה האחרונה התעוררה בעייה חדשה דפים רבים של דברי תורה לפרשת שבוע מודפסים לכבוד שבת ובסוף כל שבת נערמים דפים רבים, והשאלה האם חייבים לגונזם מצד אחד דפים אלו נדפסו כדי שילמדו בהם ולא ניתן לומר שמלכתחילה אין בהם קדושה, כפי שאמרנו לגבי עיתון או דפים שנועדו להגהות אולם מן הצד השני מלכתחילה הכוונה שילמדו בהם במשך השבת בלבד, ואח"כ יניחום ויתכן שלאחר גמר הלימוד אין בהם יותר קדושה, ועוד שיש בהם פרסומות חול מרובות למעשה, הדעה הרווחת היא שיש להחמיר ולגונזם וכך ראוי לנהוג לכתחילה, ויש פוסקים חשובים שמתירים להניחם דרך כבוד בפח או במיכלים של הועד למען החייל והרוצה להקל רשאי לסמוך על דבריהם שכן כל זמן שלא כתובים על הדפים שמות קדושים גם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן.
בעניין הדפים שהודפסו כדי שיגיהו על ידם את הספר משגיאות דפוס הורו רוב הפוסקים שאין בהם קדושה, והטעם העיקרי לכך מפני שכל ייעודם אינו ללימוד אלא להגהה, לפיכך לא חלה עליהם קדושה וכן כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"ב פ') שאין איסור לאבד אלא אם התכוונו שישתמשו בהם בקדושתם, וכאן נדפסו מלכתחילה כדי לאבדם. וכ"כ בשו"ת עין יצחק ה-ז שאם מלכתחילה היה ברור שהגליונות מודפסים לצורך הגהה - מותר אח"כ לשורפם, וטוב שיתנו על כך מתחילה, ועדיף לשורפם על ידי קטן שאינו יהודי, ובשו"ת אחיעזר (יו"ד מח) התיר לאבדם ע"י אמירה לגוי ובשו"ת אבני נזר (יו"ד שעו) כתב שכל זמן שלא החלו ללמוד בספרים עדיין לא חלה עליהם קדושה, ואין איסור לאבדם וכן היקל בציץ אליעזר (ח"ג א') לשרוף את עלי ההגהות אבל לא להשליכם באשפה דרך ביזיון, ונלענ"ד שאם מניחם בתוך קופסה באשפה אין בזה ביזיון, ופשוט שהמקילים לעניין ספרי קודש שנתבלו יקלו גם בגליונות הגהה ובגליונות מקולקלים.
אמנם יש שהחמירו המגן גיבורים כמובא בשדי חמד קונטרס (באר בשדי מכתב ח' ור') שלמה הכהן מווילנא (במכתב י"ב שם) וכ"כ עיקרי הד"ט (או"ח ח, יב) והובא בכה"ח (קנד נט) ובמור וקציעה (קנד) כתב שיש בגליונות הדפוס שהתקלקלו קצת קדושה, אבל מותר להשתמש בהם לצורך כריכה.
ולמעשה ההלכה כדעת רוה"פ שהקילו כיוון שהאיסור לאבד ספרי קודש הוא מדרבנן, ואף השמות שבהם לא נתקדשו והאיסור לאבדן מדרבנן, ובעניין עיתון שיש בו דברי תורה מצד אחד מעמדו חמור יותר שכן אותם דברי תורה נכתבו כדי שילמדו בהם, מאידך הכוונה היתה שילמדו בהם פעם אחת בלבד ויתר על כן כוונת ההדפסה היתה על כלל העיתון, וכיוון שעיקרו חול לא נתקדש, ולסברה זו שהיא סברת העין יצחק הסכים במנחת יצחק (ח"א יז-יח, אות יט) ולמעשה כתב (באות יח) שכאשר אי אפשר לגונז העיתונים מחמת ריבויים בדיעבד ישרפום כדברי השבות יעקב, ופשוט שלא שייך לנהוג קדושה בעיתונים החילוניים שאף שבצד אחד מודפסים דברי תורה הלא בצד השני יכולים להיות דברים הפוכים לגמרי, ואיך יתכן לנהוג בדף זה מנהג קדושה, ובגניזת עיתונים חילוניים יש יותר חילול ה' מקידוש ה', ואף בעיתוני חול חיוביים נראה שאפשר להקל כיוון שעיקר הדפסתם לצורך חול, עוד צריך לציין שעיקר הביזיון שדיברו עליו הפוסקים הוא שאותם דפים נזרקו על הרצפה לעיני כל או הונחו באשפה שבאותם ימים היתה בה גם צואה, אבל כיום האשפה הרבה יותר נקייה ומוסתרת ולכן המניח דפי הגהה בשקית הניילון של האשפה אין בזה כל כך ביזיון, ובמיוחד אם יעטוף את הניירות בשקית נוספת או שיסתיר את הדף שיש בו דברי תורה על ידי דפים אחרים אין ביזיון בהנחתו באשפה, ואת האשפה לוקחים אח"כ לשריפה ועל זה דיברו הפוסקים המתירים.
מעמדם של דפי פרשת שבוע המחולקים בבתי הכנסת גבוה יותר ממעמדם של העיתונים שיש בהם דברי תורה מפני שעיקר מגמת הדפים הללו לצורך קדושה, וכן נראה שדעת רוב הפוסקים לחייבם בגניזה, אמנם יש סברה להקל בהם מפני שהם נועדו ללימוד חד פעמי, וי"א שלא נתקדשו וכפי שמשמע מתשובת הנצי"ב וכן לפי דעת האג"מ (או"ח ח"ד לט) לאחר גמר הלימוד בהם פסקה קדושתם, לפיכך יש למקילים על מה לסמוך, ונלענ"ד שנכון לנהוג לכתחילה שאם רוב הגיליון מוקדש לפרסום וזו מגמתו דינו כעיתון, ואפשר להניחו באופן מכובד בפח ואם עיקרו לקדושה נכון לגונזו. ע"כ.
