לבטל בקלות תחנון של כל יום...
יעויין בשדי חמד [שהשבוע ביום חמישי פקידת שנתו], (אסיפת דינים במערכת וא"ו אות ב', ובעיקר [חלק ז' עמ' 391 ע"א] באמצע העמוד) שכתב לחקור מי תיקן את הוידוי וכו', ובסוף דבריו כתב בזה הלשון: אמנם האמת אגיד כי לדעתי העניה יש לפקפק באמירתו בכל יום כי עיקר הוידוי הוא לאומרו בהכנעה ובכוונת הלב ולכל הפחות להתבונן במה שמוציא בשפתיו ועל כל הנה יתן את קולו בבכי ונחלי דמעות בעיניו על אשר הכעיס והקניט את בוראו ברוע מעליו את אשר אסר התיר ואת אשר שנא ה', אהב. והדאגה והיגון על זה יביאו להתחרט בלב שלם על כל אשר עשה ויקבל עליו שלא לשוב להרע עוד. ישפוך שיחה ידרוש סליחה על המים הזידונים אשר עברו עליו מיום היותו על האדמה ובוידוי כזה יתרצה עבד אל אדוניו ושב ורפא לו.
ועינינו רואות וכלות כי לפי רוב ההרגל בנוסח הוידוי הנאמר פעמיים בכל יום הרבה בני אדם כמוני אין איש שם על לב להתמרמר בבכי כפי התנאים הצריכים הנזכרים לעיל לא מינה ולא מקצתה ומי יתן ויבין מה שמוציא מפיו.
מחזיקנא טיבותא לידא דכי מטינא לחטאנו עוינו מכה באגרוף על החזה ולבו בל עמו לא בנחת ולא במיתון כי הרצים יצאו דחופים, וברגע כממריה רץ כצבי שלא לעשות רצון אבינו שבשמיים, ועד שלא יתחיל יסיים וכל כי הא ודאי חציפותא היא, והעדר טוב ממציאותו. וכל זה גורם רואה הרגל כי ל'ו רגל על לשונו כקורא שאר פסוקי דזמרה ופיטום הקטורת.
ואילו בנוסח הוידוי המיוחד ליום אדיר בימי שנה האדם יראה לעיניים כי יחם לבבו בקרבו ואף מי שאין עוד צועק ובוכה על כל פנים יאמר נא ישראל בקול בוכים בהתלהבות ויתמרמר בליבו בחרטה ותשובה. ואם היה האדם רגיל לאומרו בכל יום גם בו היה מתנהג כמשפט הראשון, לכן לדידי חזי לי מנהג יפה מנהג הקדמונים שלא לומר הוידוי כי אם לפרקים ביום תענית ציבור או בשני וחמישי ולא פעמיים בכל יום. אך אחר שכבר הנהיגו לנו אבותינו ואבות אבותינו לאומרו בכל יום וכונתם רצויה לעורר לב האדם לתשובה בכל עת ועונה, חלילה לנו להרהר אחר מעשיהם ומנהגם תורה, ומיבעי לן ליתובי דעתין לומר הוידוי בנחת ובכוונה והכנעת לבבנו הערל, והוא יתברך יטע בלבנו אהבתו ויראתו לב טהור יחדש בקרבנו ליראה אותנו כל הימים עכ"ל קודשו של רבינו השדי חמד.
לחלוק על מרן הרב עובדיה
מלבד מה שכל אחד יקח מה שחושב ומה שיורוהו רבותיו אחרי דבר זה; רצוני לעורר איזה ענין שנפרץ כאן בפורום שכל איזה אברך צעיר חושב עצמו לרב א'י גאון וחולק על מרן היביע אומר זלה"ה אשר ממנו תוצאות חיים קיימים, וחושב שמרן לא הבין כל מיני דברי ראשונים ולא היה בסוגיא מספיק טוב וכד' ומכח זה משנה את עיקרי הדינים ויסודי הדת כמעט, בחושבו שהוא הראשון שגילה את דבריהם של כל מיני גנוזות שמוצא בכל מיני "אוצרות" למיניהם.
ורבינו המהרח"ו ז"ל גילה את תלמידיו שמי שרוצה לקנות קנין אמיתי באיזה סוגיות ישקיע בהם י' שעות רצופות וכך הסוגיא תהיה חלק ממנו. ומי לנו גדול ממרן זיע"א שהיה כולו שקוע בתורה בכל רמח איבריו ושסה גידיו, וכל סוגיא היה מעיין בה לעומק ולרוחב והיה יודע כל חכם בגמרא כאילו הוא נמצא לפניו. וזה מגיע מכח עיונו ושקיעותו בתורה תדיר. ואחר כל זה היה כותב במעט זמן שנשאר לו [הוא היה כותב ביום ממוצע לערך רק שעה או קצת יותר! שאר הזמן היה משקיע בלימוד. זה אולי חידוש בשבילכם אבל אני אומר לכם את זה מכלי ראשון!!!!].
ובאים כל מיני אברכים שמונחים בכל הטעויות סופר שיש בעיתונים (אני מאוד מקווה שלא...) וכיוצא, ובאים לומר שמרן טעה והתבלבל לו בסוגיא וכד', עפרא לפומייהו!, תמיד אפשר להקשות כדרכה של תורה, אבל הכל צריך להיות בדרך ארץ וענווה גדולה ולא ביהירות וחוצפה.
בתקווה להבנה ולהגדיל שמו יתברך. אמכי"ר.
מוישי ס"ט.
יעויין בשדי חמד [שהשבוע ביום חמישי פקידת שנתו], (אסיפת דינים במערכת וא"ו אות ב', ובעיקר [חלק ז' עמ' 391 ע"א] באמצע העמוד) שכתב לחקור מי תיקן את הוידוי וכו', ובסוף דבריו כתב בזה הלשון: אמנם האמת אגיד כי לדעתי העניה יש לפקפק באמירתו בכל יום כי עיקר הוידוי הוא לאומרו בהכנעה ובכוונת הלב ולכל הפחות להתבונן במה שמוציא בשפתיו ועל כל הנה יתן את קולו בבכי ונחלי דמעות בעיניו על אשר הכעיס והקניט את בוראו ברוע מעליו את אשר אסר התיר ואת אשר שנא ה', אהב. והדאגה והיגון על זה יביאו להתחרט בלב שלם על כל אשר עשה ויקבל עליו שלא לשוב להרע עוד. ישפוך שיחה ידרוש סליחה על המים הזידונים אשר עברו עליו מיום היותו על האדמה ובוידוי כזה יתרצה עבד אל אדוניו ושב ורפא לו.
ועינינו רואות וכלות כי לפי רוב ההרגל בנוסח הוידוי הנאמר פעמיים בכל יום הרבה בני אדם כמוני אין איש שם על לב להתמרמר בבכי כפי התנאים הצריכים הנזכרים לעיל לא מינה ולא מקצתה ומי יתן ויבין מה שמוציא מפיו.
מחזיקנא טיבותא לידא דכי מטינא לחטאנו עוינו מכה באגרוף על החזה ולבו בל עמו לא בנחת ולא במיתון כי הרצים יצאו דחופים, וברגע כממריה רץ כצבי שלא לעשות רצון אבינו שבשמיים, ועד שלא יתחיל יסיים וכל כי הא ודאי חציפותא היא, והעדר טוב ממציאותו. וכל זה גורם רואה הרגל כי ל'ו רגל על לשונו כקורא שאר פסוקי דזמרה ופיטום הקטורת.
ואילו בנוסח הוידוי המיוחד ליום אדיר בימי שנה האדם יראה לעיניים כי יחם לבבו בקרבו ואף מי שאין עוד צועק ובוכה על כל פנים יאמר נא ישראל בקול בוכים בהתלהבות ויתמרמר בליבו בחרטה ותשובה. ואם היה האדם רגיל לאומרו בכל יום גם בו היה מתנהג כמשפט הראשון, לכן לדידי חזי לי מנהג יפה מנהג הקדמונים שלא לומר הוידוי כי אם לפרקים ביום תענית ציבור או בשני וחמישי ולא פעמיים בכל יום. אך אחר שכבר הנהיגו לנו אבותינו ואבות אבותינו לאומרו בכל יום וכונתם רצויה לעורר לב האדם לתשובה בכל עת ועונה, חלילה לנו להרהר אחר מעשיהם ומנהגם תורה, ומיבעי לן ליתובי דעתין לומר הוידוי בנחת ובכוונה והכנעת לבבנו הערל, והוא יתברך יטע בלבנו אהבתו ויראתו לב טהור יחדש בקרבנו ליראה אותנו כל הימים עכ"ל קודשו של רבינו השדי חמד.
לחלוק על מרן הרב עובדיה
מלבד מה שכל אחד יקח מה שחושב ומה שיורוהו רבותיו אחרי דבר זה; רצוני לעורר איזה ענין שנפרץ כאן בפורום שכל איזה אברך צעיר חושב עצמו לרב א'י גאון וחולק על מרן היביע אומר זלה"ה אשר ממנו תוצאות חיים קיימים, וחושב שמרן לא הבין כל מיני דברי ראשונים ולא היה בסוגיא מספיק טוב וכד' ומכח זה משנה את עיקרי הדינים ויסודי הדת כמעט, בחושבו שהוא הראשון שגילה את דבריהם של כל מיני גנוזות שמוצא בכל מיני "אוצרות" למיניהם.
ורבינו המהרח"ו ז"ל גילה את תלמידיו שמי שרוצה לקנות קנין אמיתי באיזה סוגיות ישקיע בהם י' שעות רצופות וכך הסוגיא תהיה חלק ממנו. ומי לנו גדול ממרן זיע"א שהיה כולו שקוע בתורה בכל רמח איבריו ושסה גידיו, וכל סוגיא היה מעיין בה לעומק ולרוחב והיה יודע כל חכם בגמרא כאילו הוא נמצא לפניו. וזה מגיע מכח עיונו ושקיעותו בתורה תדיר. ואחר כל זה היה כותב במעט זמן שנשאר לו [הוא היה כותב ביום ממוצע לערך רק שעה או קצת יותר! שאר הזמן היה משקיע בלימוד. זה אולי חידוש בשבילכם אבל אני אומר לכם את זה מכלי ראשון!!!!].
ובאים כל מיני אברכים שמונחים בכל הטעויות סופר שיש בעיתונים (אני מאוד מקווה שלא...) וכיוצא, ובאים לומר שמרן טעה והתבלבל לו בסוגיא וכד', עפרא לפומייהו!, תמיד אפשר להקשות כדרכה של תורה, אבל הכל צריך להיות בדרך ארץ וענווה גדולה ולא ביהירות וחוצפה.
בתקווה להבנה ולהגדיל שמו יתברך. אמכי"ר.
מוישי ס"ט.
