ערב שבת שלום
האיסור לעשן נתבאר באר היטב בספרי הפוסקים, אמנם מפני שאין לדבר שיעור, שאפשר שמי שמעשן מעט מאוד אין מזיקו כל כך, ודומה הוא לשאר אוכלים שאינם כל כך בריאים שרגילים לאכול, ועוד למי שרגיל בזה קשה לו מאוד לפרוש מזה הגם שיודע שמזיקו, לא נכתב בלשון איסור מוחלט שאסור לעשן כלל ועיקר, אולם הדבר ברור מאוד לכל, שראוי לכל אדם בכל גיל להתרחק ולהרחיק מן העישון כמטחוי קשת.
צא וראה מה שכתב מרן הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף (סימן מ בהארה אות ח) בעיקר העישון אם הוא אסור מן הדין, הנה ז"ל הרמב"ם (פי"א מהל' רוצח ושמירת הנפש ה"ה): הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות. ע"כ. וכ"ה בש"ע (חו"מ סימן תכז סעיף ט - י): הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וקצתם נתבארו בטור יורה דעה סימן קט"ז וכו'. ושם (סעיף י') וכל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן עצמי ומה לאחרים עלי בכך וכו' מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם תבא עליו ברכת טוב. ע"כ. וכתב בערוך השלחן (סעיף ח'), דאין כוונתו דזהו רק איסור דרבנן, דודאי יש בזה איסור דאורייתא, אלא שאין לוקין עליו כהרבה לאוין, שאין בהם מלקות. [ב"י יורה דעה סימן קט"ז].
ולפי זה לכאורה כיון שהרופאים טוענים שהעישון גורם לסכנת מחלות קשות שיש בהם משום פקוח נפש, ממילא העישון אסור מעיקר הדין. וכן משמע בשו"ת עמודי אור (סימן כט) שכתב לדון בדין עישון הסיגריות ביום טוב, וסיים: ומה גם שבכל ספרי הרופאים מזהירים שלא ירגיל אדם את עצמו בעישון סיגריות, ויש לחוש לספק איסור תורה. ע"ש. וכן כתב במשנה ברורה בספרו ליקוטי אמרים (פרק יג) שהמרגיל עצמו בעישון סיגריות עובר על ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ועתיד הוא ליתן את הדין. וכן פסק בשו"ת השבי"ט ח"ג (דף קלד) לאסור בהחלט את העישון. וכן פסק בשו"ת ציץ אליעזר חלק טו (סימן לט), וע"ש באורך שכתב לאסור העישון מדין תורה, ודחה סברת האומרים שיש בזה משום שומר פתאים ה'. גם בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג (סימן שנד) כתב ע"ז בתקיפות לאסור, ודחה דברי כל המקילין בזה.
ואמנם היה מקום לומר דאף שרוב החולים הם מאותם המעשנים, מכל מקום פשוט שאין רוב המעשנים חולים. ואף דלא אזלינן בתר הרוב בפיקוח נפש, ולכן מפקחים את הגל בשבת אפילו מפני ספק כדי להציל נפש, מכל מקום זה אינו אלא בספק סכנה שבא לפנינו, אבל בעישון סיגריה שאין הסכנה לפנינו על פי רוב, ואדרבה רוב המעשנים אינם חולים, לכאורה יש לומר שאין בזה איסור מעיקר הדין.
ובאמת שיש בעישון טוב ורע, שבריא הוא לעיכול, ובכל זאת מזיק לריאות, כיתר הסמים והרפואות שמעלים ארוכה לחולי זה, וקשים לחולי אחר. וכן כתב בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ב סימן קה) שאף שהעישון מזיק לריאה, בריא הוא לגוף. וכן כתב בשו"ת זכר יהוסף משאוול (סימן קצח). ע"ש. ובשו"ת אגרות משה כרך ה' (חלק יורה דעה סימן מט) כתב, שאין בזה איסור מצד הדין, ושומר פתאים ה', שהרי רובא דעלמא המעשנים אינם מסתכנים, אלא שבודאי מן הראוי לכל איש, ובפרט לבני תורה, שלא לעשן, מאחר שהוא חשש סכנה, ואין בזה תועלת וגם הנאה, לאלה שלא הורגלו, וממילא בודאי שאין להתרגל בזה. ויש לאסור להתרגל לזה. ע"ש.
והנה במה שכתב "שומר פתאים ה'" יש מי שדחה על פי מה שכתב בפלא יועץ (ערך שמירה) שאם ידוע ההיזק לא אמרינן שומר פתאים ה'. ע"ש. אך יש לומר דזה איירי בנזק המצוי אצל הרוב, אבל גבי עישון שרוב המעשנים אינם חולים, ורק החולים רובם מעשנים, ממילא אינו בכלל היזק הידוע, דבכל דוכתא אזלינן בתר רובא.
גם בשו"ת משנה הלכות חלק ט' (סימן קסא) כתב, שמי שכבר הורגל לעשן אינו עובר באיסור מעיקר הדין. ושם הביא מה שכתב הראב"ד בשער הקדושה, שהאוכל דברים המזיקים אותו, ואפשר לו זולתו, הרי הוא פושע בגופו ופושע בנפשו, בגופו שהרי מזיק עצמו בגשמיות, ובנפשו שכיון שדבר זה מזיק לו והוא אוכלו על כרחו שהוא מחמת התאוה שיש לו, ושולטת עליו, והולך אחר תאותו ויצרו הרע וכו'. ואם כן בדידן נמי הרי כיון שהעישון מזיק עובר בזה שהוא פושע בגופו, ושנית שהולך אחר תאות לבו ויצרו הרע, שלולי התאוה לא היה מעשן. ולפעמים גם יש בזה משום גאוה, שמעשן להראות עצמו כאיש גדול וחשוב וכו'. והני מילי באפשר לו זולתו, כדכתב הראב"ד, אבל מי שהוא רגיל הרבה בעישון, ואי אפשר לו להפסיק לגמרי, ואם יפסיק יזיק לו לעצבים, כהאי גוונא לכאורה אין איסור כבר בעישון, שהרי אי אפשר לו זולתו. ומכל מקום ודאי דמי שלא הורגל בזה, יש איסור להרגיל עצמו, וממילא יש לומר דיש בזה משום בל תשחית, שהרי הוא מוציא ממון ומעלהו לעשן ומשחית את גופו ואת ממונו, וממון זה היה יכול ליתן לביתו או לצדקה. ע"כ.
והנה ז"ל הרמב"ם (בפרק ד' מהלכות דעות הלכה ט'): המאכלים שהם רעים ביותר עד מאד, וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים והישנים. וכן פולים ועדשים הם מאכלים רעים שאין ראוי לאוכלם לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. ע"כ. והנה זה פשוט שלדינא מותר לבשל דגים ופולים ביום טוב, וחשיבי בכלל אוכל נפש, אף שיש נזק באכילתם, [וגם לשון הרמב"ם "אין ראוי", ולא כתב בלשון איסור]. ועל כרחינו היינו טעמא דאף שיש בהם נזק, מכל מקום חזו לאכילה ואכתי הוו בכלל אוכל נפש. ונזק לחוד ואוכל נפש לחוד. ולפי זה גם גבי עישון סיגריות אף שיש נזק בעישון, מכל מקום חשיב בכלל אוכל נפש ומותר לעשן ביום טוב. [וגם הרמב"ם הנז' כתב בלשון "ראוי"].
והיוצא מזה, דאיכא למימר דלאו כל עישון הוא איסור מוחלט, שאין הנזק אלא בהצטברות, ומאן יימר לן שעתה נצטבר כבר העשן וגורם לו נזק שהוא בבחינת פקוח נפש, שמא הנזק שנגרם לו אכתי אינו בגדר פקוח נפש. שעישון הסיגריות הוא נזק בהצטברות, ודומה לכל סוגי מאכלות שכתב הרמב"ם שהם מזיקים לגוף, ובודאי שאין איסור לאכלם משום שמזיקין כשמרבה מהם, ואין הנזק עכשוי. ושמא יש לחלק בין אדם המעשן הרבה ובאופן תדירי, לבין אדם שאינו מעשן הרבה ואין בו סכנת הצטברות. [ושמענו מרופא טבעוני שאמר, שהמלחמה של האדם עם עצמו לעשן או לא לעשן, הנזק שלו גדול יותר מעישון שנים ושלש סיגריות ליום. ולכן יש לאפשר להמשיך לעשן לרגילים בכך ב' וג' סיגריות ליום].
ואמנם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה ח"ב (סי' נח אות ו') כתב, דאמנם בדגים ועדשים שרי, מ"מ כ"ז דוקא באוכלין, אבל בעישון דלאו מאכל הוא, שפיר צריכים שיהיה שוה לכל נפש. ע"ש. וראה עוד בספר נשמת אברהם (יו"ד סי' רמ אות א') מ"ש בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.
ובשו"ת יחוה דעת חלק ה' (עמוד קפא) כתב, שעל כל פנים בודאי שיש להזהר בזה, ובפרט המשגיחים בעולם הישיבות, שעליהם לפקוח עיניהם על בני הישיבות לבל ירגילו עצמם בכך. ע"ש. ומדיוק הלשון מבואר לכאורה שאין איסור מעיקר הדין בעישון סיגריות, אלא דטוב ונכון להמנע מעישון. ועל פי זה כתבנו בילקוט יוסף חלק ב' (עמוד רמב), "דראוי והגון" להמנע כליל מעישון סיגריות, אחר שנתפרסם בשם הרופאים שהעישון מזיק לבריאות. ע"ש.
ואמנם בספרו הליכות עולם חלק א' (פרשת ויקרא סע"ד ובהערות עמוד רסו) תפס בלשון מחמירה יותר, שכתב שם: ומכל מקום יש להבהיר שכל האמור לעיל [לעשן בבית הכנסת] הוא מדין קדושת בית הכנסת, אולם בגוף מעשה העישון ידוע שהרבה מאד מגדולי הרופאים שבדורינו בכל העולם, קבעו בהחלט, שאין ספק שלכל אלו המעשנים סיגריות, סכנה נשקפת לבריאותם בגלל העישון, והם גורמים סיכון לנמצאים בסביבתם בזמן העישון, כי כלי הדם שלהם עלולים להפגע מאד על ידי העישון, ולכן "היה מקום" לאסור את העישון על פי הדין, וכמו שהזהירה התורה ונשמרתם מאד לנפשותיכם. וכמו שאנו סומכים הלכה למעשה על חוות דעת של רופאים בעניני פקוח נפש בשבת וביום הכפורים, כן אנחנו צריכים לשמוע אליהם להרחיק עצמינו מדברים הגורמים סכנה לבריאות האדם, וכמו שכתבו בשו"ת ציץ אליעזר חלק טו (סימן לט), ובשו"ת באר משה חלק ו' (סימן קס אות ט') וכו', וחובה קדושה לציית לרופאים וכו'. עכת"ד. ודקדק לכתוב היה מקום לאסור. וגם בהלכה בריש העמוד כתב: ד"יש מקום לאסור" בזמנינו את עישון הסיגריות מצד אחר, שהרבה מגדולי הרופאים קבעו בהחלט שסכנה נשקפת לבריאותם של המעשנים, ואף גורמים סיכון לנמצאים בסביבתם, ולכן "יש מקום לאסור" העישון על פי הדין, וכמו שהזהירה התורה ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ושומר נפשו ירחק מזה. ואם קשה עליו להפסיק העישון בבת אחת, צריך לצמצם ולהפחית מעט מעט מהעישון עד שיפסיק לגמרי. ע"כ. ומבואר מלשונו שלא היה הדבר ברור אצלו לאסור איסור מוחלט לעשן בזמן הזה, ולכן נקט בלשון "היה מקום" לאסור, וכנראה שהתחשב עם הסברא הנ"ל, דסוף סוף אנו רואים שאין רוב המעשנים חולים, וממילא קשה לאסור את העישון באיסור גמור. תדע, שהרי התיר בשו"ת יביע אומר חלק ה' (חלק אורח חיים סימן לט) לעשן ביום טוב מצד דהויא הנאה השוה לכל נפש. וחזר על הדברים במאור ישראל (שבת לט: ד"ה וב"ה מתירין). וסיים שם: אך בזמן הזה נתפרסמו דברי הרופאים שיש סכנה בעישון הסיגריות, וכבר העיר בזה בשו"ת עמודי אור וכו', אולם כמה אחרונים כתבו לדחות דברי העמודי אור, מכל מקום בודאי "שנכון לחוש" לדבריו. ע"כ.
גם בהליכות עולם חלק ב' (פרשת במדבר סעיף יג), כתב להתיר לעשן ביום טוב, למי שרגיל בעישון, וסיים, דעצם העישון דעת הרופאים בזמנינו שהעישון מזיק לבריאות, "ושומר נפשו ירחק מזה". ולכאורה אינו איסור מוחלט על פי דין. והוא קרוב לאיסור. והוא מהטעם שביארנו, דרוב החולים הם מאותם המעשנים, אבל אין רוב המעשנים חולים, ואין הסכנה בפנינו כפיקוח גל שאנו חוששין למיעוט. אך מאידך יש לומר דמה שלא כתב בלשון "יש לאסור" הוא מפני שהוא בכלל גזרה שאין הצבור יכול לעמוד בה, ובפרט שראינו להרבה ראשי ישיבות ותלמידי חכמים שרגילים לעשן. [ובספר תשובות והנהגות כתב, שאינו אוסר את העישון בהחלטיות, מפני שהוא מטעם שלא ישמעו לו בזה].
והגרב"צ אבא שאול זצ"ל בספרו חכמה ומוסר (עמ' רכא) כתב: דאף שאין איסור ודאי בעישון מ"מ ספיקא דאורייתא ודאי איכא, ובפרט אם מעשן בסביבת אחרים וכו'. וע"ש עצה כיצד להגמל מהעישון. ועיין בקובץ מבקשי תורה (חשון תשנ"ט עמ' קעד) בשם הגרי"ש אלישיב, שסיגריה אחת ליום אינה מזיקה כלל. וע"ע בקובץ כ"ה (סיון תשנ"ט, עמ' שלה), ובילקוט יוסף ח"ב הנ"ל.
ונודע שכיום דעת כל הרופאים שעישון סיגריות מזיקה לבריאות וגורם למחלות קשות וחשוכות מרפא ל"ע, וקבעו זאת לאחר שנתברר על ידי מחקרים גודל הסכנה בדבר. ובספר מעשה איש חלק ב' (עמוד קסב) מובא שהחזון איש אמר, שבודאי שהעישון מפריע לזכרון ולכשרון. וקשה לכלי הנשימה. ובשו"ת ישכיל עבדי חלק ח' (סימן כד אות ז') הביא בשם הרב השואל שם, לענין עישון סיגריה בבית הכנסת דאין בזה איסור שחץ בבית הכנסת, דמה שהבן לא מעשן בפני אביו, הוא רק מסיבה שאביו ציוה עליו שלא לעשן, מטעם שהעישון מזיק לאדם. וכן מה שלא מעשנים בפני גדולים הוא מטעם שהעשן מפריע להם, אבל בתלמידי חכמים לא שייך זה. ועל זה השיב לו הרב המחבר שם, דמה שנזהרים שלא לעשן בפני האבא, אינו מפני שאביו מצוה לו על כך, דאטו כל ההורים מצוים לבניהם שלא לעשן, והאם הוא שומר עליהם שלא יעשנו במקום אחר, ולדבריך שהעישון מזיק שמטעם זה אביהם מצוה אותם שלא יעשנו, אם כן אם הוא דבר מזיק איך נקום אנן להתיר לו לעשות דבר המזיק לו בבית הכנסת, ואיך אתה מדמה אותו לאכילה ושתיה, שהוא דבר חיוני לאדם, הלא לדבריך העישון הוא דבר המזיק לחיות האדם.
ועל כל פנים לכולי עלמא בודאי שאין לאדם להרגיל עצמו לעשן. וחובה קדושה על המשגיחים בישיבות הקדושות לעורר על זה ללא הרף, ולהזהיר הצעירים מלהתרגל לעשן. ושוב ראיתי שכן פרסם הגר"ש וואזנר שליט"א בגלוי דעת שנתפרסם לאחרונה. עכ"ל.
שבת שלום ומבורך
