ב"ה
שלום וברכה לשואלים הנכבדים,
ראיתי להשיב בכלליות על הנושא שהרבה גופי תורה תלויים בו,
וממילא יובן גם התשובה לנידון הפרטי ששאלתם כאן.
דברי מרן הראש"ל שנזכרו לעיל לענין ההנהגה הראויה, לא באו מצד החשבון ההלכתי, כי אם מהצד ההנהגתי.
דהיינו, שבתחילה האריך הרחיב בעיקר הנידון מהצד התחקירי והשפעתו על ההכרעה ההלכתית, ולאחר שעלה בידו שאין חיוב או הכרח הלכתי לזה, הוסיף ללמד את היחס הנכון מצד ההנהגה הראויה למעשה למי שבא לשאול, האם נכון להחמיר או לא.
ועל זה אמר תשובה שאינה ענין כלל לחשבון ההלכתי, אלא לדרך הישרה שיבור לו האדם, והקו המנחה שראוי להיות נר לרגליו, והיא ההנהגה להתחקות אחר גדולי הדור ומנהיגיו, ולהיווכח אם ראו לעשות מעשה בעצמם, יש לשקול שמא נכון ללמוד מדרכם, ואם רואה שראו שלא לעשות מעשה בעצמם, ומה גם שלא המליצו לשואלים דבר ה' שראוי לנהוג כן בתורת חומרא, ממילא יש לדון בעצמנו שיש לצעוד בדרכם ולילך באורחותם.
ועל מנת לנסות להבין את העיקרון שעומד מאחורי הדברים, אמרתי להעתיק כאן נקודות מסויימות שבהם יוכל המתבונן להבין את הגישה אשר בידינו מרבותינו, וידע את אשר לפנינו. (ואם סבור אחרת או שקיבל אחרת מרבותיו, אין אחריותנו עליו, אבל המטרה כאן לבאר את המניע לגישה זו שזכינו בעניותינו לקבל מרבותינו).
וראשית אציגה נא בזאת ב' דוגמאות הבאים כאחת, בנידונים והכרעות הלכתיות של חכמי ישראל שעסקנו בהם בעבר, וביארנו ע"פ הכלל האמור, ואחר נשובה לנ"ד.
האחת מה שהבאנו תוך דברינו בקונטרס נשמע קולם-לדקדק באמונה (עמ' לט טענה ג), בויכוח של המדקדקים כנגד חכמי המקום המחזיקים בדגל המקובל והמסור בידינו.
שהמדקדקים טענו בזה"ל: (ישרש יעקב עמוד ט, וכן עמוד נ): רוב העולם סוברים שהחכמות מצרניות זו לזו ושאי אפשר לאחד מבעלי העיון שלא יהיה ג"כ בקי בחדרי הדקדוק, וכיון שלא שמעו ממי שהוא גדול הדור בעיניהם אינם מחשיבים דברי זולתו ודנים ומחליטים אותו למתפאר ולבלתי יודע. והנה הנסיון הוכיח כמה פעמים שיש רבנים מובהקים שלא למדו חכמת הדקדוק, ואחרים שלא הגיעו למעלתם בחכמת העיון ובחכמות, אלא היו שפלים הרבה ממדרגתם, העמיקו בחכמה זו ועשו פרי. אשר על כן אין להתפלא אם לפעמים יארע שמדקדק יתקן ויגיה דבר שלא שמו לב אליו הרבנים, שכל אחד חקר והפליג עיונו במה שלבו חפץ. ולפעמים יארע כן אף ממדקדק למדקדק מחמת שהרבה האחד לדרוש בו או שמצא מסרה אחת שלא ראה חבירו, ואפי' באיש אחד יתכן שהורגל בדבר מה ואח"כ הטיב עיונו או אחר העירו לזה ונתבאר לו מה שלא עמד עליו קודם. ולכן אל תתמה ותאמר איך אפשר שכמה חכמים אשר קטנם עבה ממתננו לא עמדו על הטעויות ולא ביארו ותיקנו אותם. (ומעי"ז כ' הג' יעב"ץ שם, גם מדברי הרב לחם הביכורים בדף כג ע"א מתבארת טענה זו. וכ"ה בקונ' איש מצליח הנד' בסוף ויען שמואל התש"ס.)
והתשובה לזה (שם): הנה דברים הללו מוסכמים הם, ולכן אף אצל הרב המחזיק בדגל הקבלה המסורה, הוא הרב יסוד הקיום, לא נמצא שהשיב עליהם. וכן הדגיש זאת הגאון חיד"א להדיא בתשובתו בזה (יוסף אומץ סי' י), שאין זה ענין למה שפעמים מצוי שמשנים תיבה ורשאי להגיה וכו', וכמבואר בתשובת אבק"ר סי' כח, ובטוב עין סי' ז, עי' עליו.
אולם חילוק אחד יש בזה בין הסוברים לשנות לבין החולקים, שכפי הנראה הוא בעצם השורש שהביא לכל המחלוקת הלזו. שהרב המגיה הנ"ל וסיעתיה תופסים שכיון שהעלת בעיונך הגהה ולקחת בחשבון כל דברי הצד שכנגד, עליך לחרוץ משפט כפי אשר העלת בעיונך, ואף להשפיע כן על ההמון כפי אשר תשיג ידיך, ולהתאמץ כנגד מפריעך לחושבם לעיקשים וכו'.
ואילו המחזיק בדגל הקבלה המסורה טוען על זה, שאף אחר כל עיונך עדיין אין לך להתחיל להשפיע על זולתך לשנות כן וכ"ש לא אצל ההמון, רק הנך רשאי לכל היותר לנהוג כפי שעלה בידך בינך לבין עצמך, להתהלך בתום לבבך בקרב ביתך (ובאמת נראה שלא נפלאת דרך זו ממ"ש בלחם הביכורים דף ל ע"א סוף דיבור ראשון), ואף גם בזאת לא אריך להישען על בינתך בפרט כנגד המקובל.
ולכן אם תחפוץ לזכות הרבים, אדרבא הצע רעיונך לפני כלל החכמים ראשי הקהל מנהיגי העדה, והיותר שלם אם תשלחם אצל גדולי הדור עיני העדה אשר עיני העם נשואות אליהם לשתות בצמא דבריהם אפילו על שמאל שהוא ימין, והם יבחנו וישקלו העניין כפי נכונותו, הכרחו, וחומרתו, אם מצד גופן של טענות ואם מצד ההשלכות הנלוות מהם, וכיוצא באלו השיקולים אשר יתן ה' בדעתם. ואו אז אל מקום אשר תהא הרוח רוח אלהין קדישין ללכת, ולפי העלות הענן מעל האהל, כן יסעו בני ישראל, ובמקום אשר ישכון שם הענן, שם יחנו בני ישראל (במדבר ט יז), כאשר היתה באמנה איתם.
וכ"ש וק"ו אם כבר נודעו רעיוניו לפני מי מהחכמים ולא הסכימו עליהם ואף התנגדו להם, אם מחמת שפקפקו בעצם נכונותם, ואם מחמת שמצאו מקום יישוב וביאור לגירסא המקובלת ולא ראו 'הכרח' לשנות מהמקובל, ואם מחמת שלא ראו בהם חומרא כל כך (בשונה מהמדקדקים) ולעומת זאת חששו בהם מהשלכות חמורות יותר, שבכל כיוצא בזה שלא נתקבלו הדברים אצל החכמים בשופי, כל המשנה ידו על התחתונה, ואף בינו לבין עצמו מן הראוי לחוש ולא להישען על בינתו, כ"ש שאין נכון לו כלל ועיקר לנסות להשפיע רעיוניו אצל ההמון.
זוהי עיקר הטענה והדרך, כפי אשר יראה הרואה בחיבור יסוד הקיום שורש דברים אלו בפרק ראשון, וביתר פירוש וביאור ואף פירוט מעשי בפרק אחרון, יעיין שם וירוה צמאונו בו.
ושו"ר להרה"ג ר' אהרן בוארון נר"ו בשו"ת לב אהרן ח"א (עמ' צד), שהתייחס לטענה זו באותה מטבע בסגנון משלו, וז"ל:
ותורף ההסבר בזה, שאדם שגדול בתורה ובהוראה, בידו מאזני היושר והצדק לשפוט אימתי המדקדקים כ"כ צודקים עד שראוי לשנות על פיהם ממה שמוחזק, ואימתי לא. ודי להם לשם כך בידיעותיהם הכלליות בדקדוק. לכן ההכרעה מסורה בידם. ופעמים הרבה שבעלי דקדוק ירעישו על נוסח או ניקוד מסוים שאינו נכון וכו' וכו', ובאמת אינם צודקים, ואנחנו לא נדע מה נעשה. לכן ראה הקב"ה צדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור, ומסר בידיהן צאן מרעיתו, ולהם משפט הבחירה אם לקרב או לרחק, ולא מפי בעלי הדקדוק אנו חיים. ובזה תבין מ"ש הב"ח סי' מו "ועכשיו נהגו לשנות הנוסח ע"פ הסידורים הנדפסים מחדש 'ולא שאלו פי הגדולים אשר בארץ' ועתידים ליתן את הדין. דלכאורה מה ענין הגדולים לכאן, הרי רוב הגדולים אינם 'בעלי דקדוק' כ"כ, אבל המכוון כאמור, שדי לגדולים בידיעתם הכללית בעניני דקדוק כדי לשפוט באיזו מדה להתייחס לכל דבר שיאמרו המדקדקים.
וז"ל הגרש"ז אויערבך זלה"ה בהליכות שלמה ח"א עמ' קב בענין שהגיהו הניקוד ע"פ הדקדוק, "כי הדקדוק היותר גדול וחשוב, הוא לשמוע דברי חכמים אשר דעתם דעת תורה", עכ"ד. ש"י מד"ן. וע"ש עוד. עד כאן.
והדוגמא השנית, היא נידון היתר מצה עשירה שמעורב בה חומר מתפיח (כגון פפושדו וכדו'), שרבו הטענות מצד חקר המציאות, כיצד ניתן לעמוד על סוף קצה ההגדרות המציאותיות והמדעיות עם ההלכתיות בנושא כ"כ עדין ודק וכו'.
וע"ז באה תשובתנו בקונטרס נשמע קולם-מצה עשירה, ע"פ היסוד הנ"ל, שגדולי ישראל שחקרו ודרשו בדבר מפי המומחים שישבו עימהם, וגם דלו דלו לנו מהם את יסודות חקר הענין כפי ידיעותיהם המוחלטות והמשוערות וכו', ואחר שיקול הדעת כראוי הבינו שהיה די להם באותם בירורים וידיעות, והספיקה להם אותה חוות דעת ואומדנא של המומחים, ע"מ להכריע בזה הלכה ברורה לבית ישראל בכחא דהיתרא, א"כ עליהם אנו נשענים דשליחותיה דרחמנא קעבדי, ובסייעתא דיליה, אשר לא ימנע טוב להולכים בתמים, אנו סמוכים ובטוחים, שבזה נקיים רצונו כרצונו באמת ובתמים.
ולכן אנו הולכים לאור דבריהם של שלוחי דרחמנא שהעמידה לנו ההשגחה העליונה, לא מחמת שבטוחים אנו שהבינו את כל המחקרים וירדו חדרי בטן לכל הנושא בעומקו והיקפו, שאינם חוקרים, אלא תלמידי חכמים, ובוודאי שניסיון החוקרים גדול יותר, אלא מחמת שהם שלוחי דרחמנא, שעיני העדה נשואות אליהם, והי"ת מנחה אותם בדרך שחפץ שאנו נלך, ולכן אף אם אין הסיבה להנהגה שמכוונים אותנו מבוארת אצל עיני בשר של העוסקים או המומחים באותם תחומים, אבל הנסתרות לה' אלקינו מדוע בחר ליתן כך בדעתם ורוחם, ולכוון אותנו באותה הדרך בדווקא.
ובמשלי (טז י) נאמר, "קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו", וכתב הגר"א בביאוריו שם וז"ל: הדיבור של המלך הוא כמו קסם, אף שמרמין אותו יקרה ה' דבר בפיו שיהא משפטו אמת, וזהו שבמשפט לא ימעל פיו. והענין, מאן מלכי רבנן, שפתותיהם כמו קסם, "אף שיטעו לפי השאלה מ"מ במשפט לא ימעל פיו", כלומר בהדין עצמו לא יטעו, כי בסוף יתגלה שלא כן היה המעשה כמ"ש בגיטין (עז:), עכ"ל.
וכיו"ב כתב הגאון הנצי"ב בחיבורו העמק דבר עה"ת (דברים כט, ח בהשמטות) וז"ל: את כל אשר תעשון, לפי הלשון היה ראוי לכתוב בכל אשר תעשון, וכדכתיב ביהושע (פ"א) בכל אשר תלך, אבל הכוונה דמיירי בעת הגלות והצרות רחמנא ליצלן, "ואז גם גדולי תורה נסכלים" (כביכול נוהגים שלא בחכמה, או שלא בידיעת הענין והבנתו על בוריו), וכדאיתא בגיטין (דף נו) גבי רבי יוחנן בן זכאי "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", "אבל מה שעושה עולה יפה להצילתו", "ולא שהוא משכיל לעשות כראוי", וכן בכל דור ודור בזמן הגלות. עכ"ל. ושורש הענין פתוח במסכת ראש השנה (כה.), ע"ש.
ואני רואה נחיצות להעמיד על כלל מהותי ביותר בגדר "אמונת חכמים" שכתב לבאר בספר באר אברהם לאדמו"ר מסלונים זצוק"ל (קונטרס כללי אמונת חכמים כללים ב-ג). ואף שכבר עיקרו נרמז ונזכר בין דברי רבותינו הנ"ל, אבל כאן בא הדבר בהדגשה, ולכן חשוב מאוד להביא דבריו. וז"ל:
"אין צריך להאמין אשר רבו זוכה למדרגות גדולות", "כי בזה אין בא אליו תועלת, וגם יפול הנופל ממנו", ורק על דרך מאמר חז"ל (קהלת רבה יב יב), השומע מפי אחד יהיה בעיניו כשומע מפי זקן, ולא עוד כמפי שבעים זקנים, ולא עוד כשומע מפי משה, "ולא עוד כשומע מפי הקב"ה".
[וביאר בזה וז"ל: והכוונה בזה, כי חיות ופנימיות התורה היא לעולם נשפע בכל יום ויום ושעה ורגע לתוך פנימיות כלל כנסת ישראל, ורק להכלל אי אפשר להם לקבל, כי השפע יורד להנשמה כללית הנקראת כנסת ישראל, "ומהכלל נמשך להראשי דורות אשר הם נקראים ראשי העדה", כי חסד השי"ת מעולם ועד עולם על יראיו, וכבוד ה' חופף עליהם להעניק אליהם הברכה רוחנית, והשפע אלקות אשר מחדש בטובו תמיד בהליכות עולם העבודה פנימית, כמאמר הכתוב "הגה מפיו יצא" (איוב לז ג), וכתיב (משלי ג י) "כי ה' יתן מפיו חכמה ותבונה". כי פנימיות התורה היא מקור שאין לו סוף, ונובע ממנה מים חיים לפי השנה, והעת, והדור, והראש אשר הוקם על, וכל אנשיו, וכפי כל אתערותא דלתתא, וכפי רצון נדיבה מאת השי"ת עליו ועליהם, כמאמר הכתוב (שמות לג יט) "וחנותי את אשר אחון". מכאן ידע איש לבב והמבין דעת, אשר הנפרד הרי זה כפורש משורש החיים אלו, שהוא החיים הנובע מהמקור, ואם שהוא עובד השם וכו', אינו זוכה לאור שפע הנתחדש מהשי"ת המחדש בטובו בכל יום, אשר הוא שפע אור הדביקות מן השי"ת לעמו, והדבקות הזו היא שורש האמונה, ושפע אלקי, כמאמר הכתוב (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם, ר"ל התייחדות אלקות עליכם וכו'. ונמצא שהאדם המתרחק מראשי הדור הנ"ל, הרי זה כנמנע ח"ו, אם לא שמאמין מאד ונכנע בלבבו ומתקשר אליהם באהבת הלב, והוא בעיניו כמו סוס לרוץ כמרכבתם כמו דאיתא בזוה"ק, אז הרי זה מקבל עכ"פ על דרך הכללות וכו'.]
עכ"ל.
וזה אפילו כאשר ברור לעיני חכמים גדולים אחרים שיש טעות אצל בעלי ההנהגה שלוחי דרחמנא, כמבואר במסכת ר"ה (כה.) הנ"ל, ואכמ"ל. כ"ש בדברים שרק יש דעות לכאן ולכאן והם דרשו וחקרו אחר העובדות והנתונים ודברי ב' הצדדים ועלה בידם מה שעלה, שבזה יש לנו לחשוד עצמנו שפשוט עם כל מה שראו כמונו ואולי יותר מכך, עדיין סבורים שכך יש להנהיג בפועל מחמת מכלול השיקולים אשר לפניהם בראיה ציבורית ורחבה של בעלי ההנהגה.
ובעיקר הדבר כיצד יתכן שבמקרים לא מעטים נראה בעינינו אחרת ממה שרואים חכמי ישראל להורות בדרך ההנהגה, ואנו כמו בטוחים שהם לא נכנסו להתבונן בענין לעומקו ולאשורו, הנה מצאתי את שאהבה נפשי בספר הבהיר טללי חיים על התורה (ספר דברים עמ' שפד), שבהקבלתו לפרשיות ראה ועקב, עמד לבאר סוד היחסיות בין הראיה והשמיעה ע"פ הפנימיות ולפי הנגלה, לאורך ולרוחב, מפי ספרים וסופרים כדרכו בקודש, וביאר קודם לכן בקצירת האומ'ר וז"ל: שהנבואה מושרשת בסוד השמיעה ושייך לבחי' הבינה, ואילו התורה בחי' ראיה ומושרשת בסוד החכמה. והראיה והשמיעה, התורה והתפילה, החכמה והבינה, התורה והנבואה, הן כולן תרין רעין דלא מתפרשין. אי אפשר להפריד בין התורה לתפילה וא"א להפריד בין הראיה לשמיעה, היינו בין הלימוד ובין ההשבה אל הלב. מי שיעבוד רק בשכלו ללא הלב עלול להתייבש, עבודת ה' שלו עלולה להפוך למצות אנשים מלומדה, ולבו לא יהיה ער וחי באהבת ה' ויראתו. לעומת זאת אדם שלא ישקיע בלימוד השכלי, בכח הראיה, וימקד עצמו רק בעבודת הלב, הנה הלב מתנודד, עולה ויורד, הוא איננו יודע להבחין נכונה מהי אמת ומהו שקר, ולכן הוא עלול להטות את האדם לדרכים לא טובות. כמו כן, הלב אינו רואה ראיה מרחבית, אלא פרטית ונקודתית, ובהעדר הראיה המרחבית, יטעה האדם בשיקול דעתו. שכן רק בסקירת הדרך בכללותה, יוכל להעריך אל נכון כל פרט וכל צעד, כי היחס הנכון לכל פרט נאמד ע"פ משקלו וחשיבותו ביחס לכלל. במובן מסויים היחס בין שמיעה וראיה הוא גם היחס בין הצדיק והחכם, כי הצדיק הוא בעל הלב, והחכם בעל השכל ודעת התורה, וצריך האדם להיות צדיק ותלמיד חכם, שיהיה עובד ה' בשלימות גמורה, במוחו ובלבבו, שיהיו שניהם משכן לא-להותו יתברך שמו, בקדושה ובטהרה. עכ"ל. ומדבריו יש להבין לנ"ד.
כלומר פעמים רבות אנו כיחידים רואים ובוחנים או מבקרים את הנושא כפי מה שהוא בגישה הפשוטה והטבעית שלו, וזה נכון מצידנו, וכך אנו מוצאים לצדיקי אמת שמזהים כמונו את ה'בעיה' וכואבים באמת את אותו ענין. אלא שחכמי ישראל העומדים בראש ההנהגה, נראה מהנהגותיהם בכלל והתיחסותם לאותם נושאים בפרט, כאילו אינם עומדים באותה עמדה שלנו, והדברים כואבים בקרבנו. אבל האמת היא שחכמי ישראל שאחריות הנהגת הכלל על שכמם, מביטים מזוית ראיה כללית ונרחבת הרבה יותר, ולוקחים בחשבון שיקולים נוספים שיש בהם משום רגישות צביון הכלל, ואחריות כלל רבדי הציבור.
ולכן פעמים רבות יראה לנו שלא יחסו חשיבות מספקת לערכים שבולטים בעינינו באותם נושאים, בזמן שהם ודאי רואים חשיבות זו, אבל לנגד עיניהם קיימת אחריות הרבה יותר כבדה ומקיפה שמכרעת את הכף להחלטה אחרת, מתוך חכמת התורה, ניסיון החיים, ורוח ה' המפעמת בקרבם להנחותם הדרך יורו את עמו באהבה וברוב חיבה.
[וזה מלבד שבדרך כלל מבחינה טכנית היכולת לקבל את הנתונים היותר מלאים והיותר מדויקים היא בידיהם, לבקש ולדרוש מהגורמים הפנימיים את התמונה בהיקפה, ואת חוות דעתם המקצועית של העוסקים בתחומים ובשטח. כך שמסתמא פעמים רבות נקודת המבט של היחידים לקויה למדי ביחס לידיעה המקיפה והשלימה יותר שיש ביד חכמי העדה שעומדים בהנהגה. ואתה דע לך].
ועל כל פנים למעשה, לדידן אין לנו אלא לילך לאורם, ולהתחקות אחר הנהגתם, וזה גופא מה שהמליץ מרן הראש"ל שליט"א בשו"ת הראש"ל, שלמעשה האם לנהוג בזה חומרא או לא, הנכון הוא לראות מה נוהגים גדולי הדור ולנהוג כמותם, ותו לא מידי.
------------
ובעיקר הנושא של הכרעת גדולי הדור לאור מחקרים וחוו"ד של מומחים בתחום, הנני להעתיק למי שחפץ להוסיף לעצמו תובנה בדבר, ממה שכתבתי בתשובה בפורום זה לשאלה בנושא אחר:
יש לדעת שכנגד כל מצע רעיוני המתייחס למציאות כוללת והיקיפית, התלויה באומדנות והשערות המתבססות על עובדות ונתונים מדגמיים ו/או חלקיים, יש בדרך כלל לצידם או כנגדם עוד מצעים רעיוניים נוספים שאומדים ומחשבים ומעריכים ומשערים את התפיסה באופן שונה, לפעמים קיצוני ולפעמים ממוצע, בהתבסס על כל או חלק מאותם עובדות ונתונים עצמם, עם איזה הוספות השייכים לפי המצע הרעיוני שלהם, ולכן מגיעים הם לראיה היקפית שונה מהמצע של קודמם, ולמסקנות שונות פעמים לחלוטין ופעמים במיצוע.
וכמה וכמה פעמים שנפגשנו בכזאת וכזאת בימי עיון נפלאים של רפואה והלכה, עם דוקטורים ופרופסורים נפלאים ומומחים, (לצד רבנים גדולים ופוסקים מובהקים), לשמוע ולראות מקרוב, מפיהם ומפי כתבם, במאמרים בתחקירים ובמצגות, ממצאים ועובדות מערכים ומסקנות, והכל לצד ומתוך נסיון חיים מפעים של המומחים בנושאים הנ"ל, (ויוזמת כינוסים אלו הינה ע"מ שיושלם שיתוף הפעולה והתובנה בין התחומים ולקיים את ההלכה הנכונה במציאות המתאימה, כפירוש הגר"א על כל דיין שדן דין 'אמת' ל'אמיתה', ואכמ"ל.)
ודא עקא שפעמים לא מעטות נמצינו ממש כמעט נבוכים נוכח העובדה שהדבר אשר כנגדו מתריע פרופסור פלוני מתוך 40 שנות נסיונו עם המסקנות המוכרחות בעיניו לאור עובדות ונתונים יומיומיים, לעומתו בא רעהו וחקרו (פעמים באותו כינוס פעמים בכינוסים שונים) ומכריח מהלך אחר לגמרי על סמך עובדות ונתונים חלקם זהים וחלקם שונים פחות או יותר, ולפעמים השוני בהצגת הנתונים נובע גם הוא מהתפיסה והעמדה השונים. ועיין להגאון הרי"ח הטוב בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' א) אריכות רבה נפלאה ויקרה ביותר בענין משקל מסקנותיהם של חכמי הטבע והמחקר. (וראה עוד בענין שונה כיו"ב בספר היקר עלי שור ח"ב עמ' קמז, שתיאר את דרך החשיבה האידיאולוגית, אשר לא כהשקפה ורעיון, מכוונת היא לשמש 'תכנית מעשית', ובה כל חוג הרוצה להשיג איזו מטרה, דוגל במצע אידיאולוגי המבאר ומנמק למה דווקא מטרה זו היא כה חיונית שצריכים לעשות כל מאמץ כדי להשיגה. ודון מינה ואוקי באתרין.)
אולם לא זו בלבד שלא הפסקנו מחמת כן לראות נחיצות בכינוסים ושמיעת ההרצאות והתפיסות השונות, אלא יתירה מזו לענ"ד אני רואה בזה עצמו חשיבות יתירה לדעת את אופי ויכולת ידיעתם והכרח אמיתתם של תחקירים ומסקנות של בעלי מקצוע ומדע על סמך עובדות ונתונים וכדומה, ועי"ז להתייחס מצד אחד בכובד ראש לשיקוליהם וחוות דעתם, ומאידך לדעת לקחת בפרופורציה ובאיזון את גישתם הנחושה ומסקנותיהם הנחרצות, ולמצע ולרפד מכאן ומכאן את רוח הדברים וביצוע המסקנות בחלק המעשי והרגשי, שאת החלק הזה אני רואה כאחריות שלנו הרבנים מורי ההוראות, שאליהם הציבור הפרטי פונה ואל הוראותינו עיניהם נשואות ולבם נסמך, אחר שרואים בנו שלוחיו של הקב"ה להורותם הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון.
זאת ועוד לא אסכים לדלג כאן על התועלת הלא פחות משמעותית שמתקבלת בכינוסים והזדמנויות מעין אלו, וזאת מה שרואים אנו עין בעין את חכמת הבורא המצטיירת בדעותיהם השונות והמגוונות של המומחים (האכפתיים והכנים) בגוונים סגיאין, באופן פלאי, עד שאצל אלו המומחים הישרים בלבותם, לא זו בלבד שאין דבריהם הבל וסרק, (על אף חילוקי דעותיהם בקיצוניות ודו קוטביות לפעמים), אלא דברי כולם יחדיו ביסודם מביאים ומקרבים בסופו של דבר אל היקף הראיה הנדרש כלפי היצירה השלימה והמגוונת של יוצר הכל.
אלא שכל אחד מצליח מנקודת מבטו ועמדת ראייתו להבחין ביסודו של גוון אחד או יותר מכלל התפיסה, ולכן בטעות שולל את האופנים הנוספים, וכן ממילא לא מאוזן אצלו די הצורך התפיסה בה הוא אוחז את המציאות לפי נקודת מבטו, ובהכרח מבלי משים מחליט פרטים שונים או מלטש עניינים שהם צדדיים בעיניו, בבחינת יישור הידורים או עיגול פינות, מתוך הבנה שסוף סוף מה שחשוב הוא שאינו פוגע בעיקר המכוון, לפי עמדתו ונקודת מבטו כמובן, (וזולתו סבור הפכו, לפי נקודת מבטו). אבל יסוד דברי שני הצדדים, כאשר באו ביושר לבם, כפי שהאלקים עשאם, בודאי הרבה מן האמת יש בהם, שנבראו בדמות יוצרם, להבין ולהשכיל (רש"י בראשית א,כו), ונקודת היסוד אמת היא, ואלו ואלו מיסוד דעת קונם. ובהסתכל על מכלול התפיסות והגוונים, מתקבלת התפיסה הכוללת, ומעל הכל האיזון הרצוי כלפי התפיסה, ובעיקר המסקנות המתבקשות. וזאת בתנאי כפול של סייעתא דשמיא הנדרשת הן עבור המומחה הנ"ל שמחפש יושר דברי אמת, והן למורה שאוות נפשו לזכות הרבים ומשתדל להבחין בראיה כוללת את התפיסה הכוללת ואת המסקנות המתבקשות.
ובזה אנו רואים בעליל סוד ה' שגילה רוחם של רבותינו הקדושים בתלמוד ירושלמי (ברכות פ"ט ה"א), "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה", ובתלמוד בבלי (סנהדרין לח.) בטעם שנברא האדם יחידי מבואר, להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, אבל הקב"ה טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו, שנאמר תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש וכו', תניא היה רבי מאיר אומר, בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו, בקול במראה ובדעת. ע"כ.
לך נא ראה דברים נפלאים שביאר הגאון בעל שפת אמת (פר' קרח) וז"ל: במשנה כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים זו מחלוקת שמאי והלל, ושאינה לשם שמים מחלוקת קרח וכו', וכן הוא בזוה"ק, דפליג על שבת שנק' שלום ואחיד במחלוקת ע"ש. כי בודאי יש מקום לחילוקי דיעות שנמצא בבנ"י, כמ"ש כשם שאין פרצופיהם שוה כך אין דיעותיהם שוות. והענין עפ"י מ"ש אא"ז מו"ר ז"ל, על המשנה אם אין אני לי מי לי, כי כל אדם נברא לתקן דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקן, וכן בכל זמן וזמן מיוחד תיקון אחר. עכ"ז כשאני לעצמי, מה אני, שצריך כל אחד לבטל חלק פרטי שלו אל הכלל, ע"כ. דפח"ח. וענין זה נוהג בעולם, שנה, נפש. כי בששת ימי בראשית נברא בכל יום ענין מיוחד, לא ראי זה כראי זה. אך השבת הוא הכולל כל הימים, והוא כלי מחזיק ברכה ע"י שיש בו האחדות, לכן הוא קיום כל הימים, כדאיתא, באת שבת באת מנוחה, ונגמרה המלאכה, כי אם אין שלום אין כלום. וכמו כן בנפשות, כל נפש יש בו ענין מיוחד, ובנ"י הם הכלל. אעפ"כ בבנ"י עצמם יש ג"כ צדיק הכולל כל הפרטים, כדאיתא שיהי' יודע להלוך נגד רוחו של כל אחד. וכמו כן בעולם, ציון מכלל יופי, שיש בכל מקום ענין ויופי מיוחד, וארץ ישראל וביהמ"ק הי' בו שורש כל מיני יופי של כל המקומות. והנה כן עשה השי"ת שיהי' מקודם ששת ימי המעשה, ואח"כ יהי' חיבור אחד מכולם. וכמו כן הגם כי המחלוקת צריך להיות, שכל אחד יאמר דעתו, אבל הכל כדי שיהיה אח"כ אחדות אחד. כדכתי' והב בסופה, אהבה בסופה, זה הוא מלחמת ה' לש"ש, ומתחיל בפירוד ומסיים בחבורא, ואז מתקיים, כמ"ש עושה שלום במרומיו. עכל"ק.
ולכן הכלל אצל החכמים מנחילי התורה ומעתיקי השמועה, שאליהם עיני הציבור נשואות, הוא להשתדל לעמוד על הרוח הכוללת של הנושא, ע"י בירור מקיף וכולל, ומעט ממוקד לפי ראות עיניהם במה שחשים צורך להתמקד אם בכלל, ואו אז לתלות עיניהם בקב"ה ולהודיע את העם את הדרך אשר נראה בעיני רוחם, כפי הרוח אשר נחה עליהם מאת ה' מן השמים, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'.
ביקרא דאורייתא
