שילה אפרהימי
Well-known member
בעז"ה נתחיל להביא כאן מאמרים מפרי עטם של ת"ח ומעבדכם, בתורת מרן זיע"א אשר יכנסו בעתיד למאגר מסודר יחד עם התגובות הנבחרות!
כתב הרב ע"ה בחזו"ע פסח (ח"א) דיני אפיית המצה סעיף ג' עמ' קסד וז"ל:
ראוי להזהר מאד לכתחילה, עד כמה שאפשר, שלא לשהות שום שהיה בעשיית המצה, ואפילו שהייה קלה פחותה משיעור הילוך מיל, ואפילו לצורך בפת, ומכל מקום כשאי אפשר אחרת ומוכרחים לשהות כשניים או שלשה רגעים בין העריכה לרידוד הככרות, וכן כששוהים קצת כדי לפנות התנור המקילים בזה יש להם על מה שיסמכו. שלא החמיר מרן בשהיית משהו, אלא כשרואים שהעיסה חמה, ולכן יש לחשוש פן תחמיץ, הא לאו הכי, לא. ע"כ.
ונתקשיתי בזה בתחילה דבתחילה כתב שהוא רק 'ראוי', ובסוף כתב שהמיקל יש לו על מה שיסמוך וש"מ לכאו' דכדיעבד דמי.
אולם, כשאל מקורו תביט, כתב שם הרב שמדברי השו"ע שכתב בסי' תנט ס"ב וז"ל "לא יניחו העיסה של המצה בלא עסק אפילו רגע אחד, וכל זמן שמתעסקים בבצק אפילו כל היום כלו אינו מחמיץ, ואם הניחוהו בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ. ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים, אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ". ע"כ. ומזה נראה לכאו' שבשום אופן אין להניחו אחר שנתעסקו בו בידים.
אלא שהביא שם הרב את דברי הרשב"א בתשובה בשם הרמב"ן שהיה מוליך לאופה מרחק רב ולא היה חושש מחימוץ, וכן הרשב"ץ כתב כן, ולכן כתב הרב שיש לבאר בדברי מרן השו"ע דכוונתו שאם רואים אנו שנתחמם בידים, אז אין להניחו כלל, ואם נניחנו יחמיץ, אבל אם לא ברור שנתחמם, אזי יכול להשאירו.
ולע"ד זה גם מבואר בלשון מרן שכתב 'ונתחמם בידים' ולא כתב שהרי 'נתחמם בידים' וכדו', משמע דהוי תנאי ולא הגדרת מציאות.
ולזה כתב הרב בסו"ד יש לו על מה שיסמוך, דאין זה כמו שמרגלא בפינו שהוא משענת קנה רצוץ, אלא שאע"פ שלשון מרן בפשטות מחמרת בעניין, מ"מ יש 'להישען' על דברי רבותינו הראשונים כנגד לשונו של מרן השו"ע וליישב אגב את מה שכתב עם דברי הרא', אבל יכול בשופי 'לסמוך' על דברי הראשונים כנגד לשונו של מרן השו"ע כיון שיש לפרשה באופן אחר. (דלגי מרן השו"ע חשיב שסומך על שולחן אחרים).
כתב הרב ע"ה בחזו"ע פסח (ח"א) דיני אפיית המצה סעיף ג' עמ' קסד וז"ל:
ראוי להזהר מאד לכתחילה, עד כמה שאפשר, שלא לשהות שום שהיה בעשיית המצה, ואפילו שהייה קלה פחותה משיעור הילוך מיל, ואפילו לצורך בפת, ומכל מקום כשאי אפשר אחרת ומוכרחים לשהות כשניים או שלשה רגעים בין העריכה לרידוד הככרות, וכן כששוהים קצת כדי לפנות התנור המקילים בזה יש להם על מה שיסמכו. שלא החמיר מרן בשהיית משהו, אלא כשרואים שהעיסה חמה, ולכן יש לחשוש פן תחמיץ, הא לאו הכי, לא. ע"כ.
ונתקשיתי בזה בתחילה דבתחילה כתב שהוא רק 'ראוי', ובסוף כתב שהמיקל יש לו על מה שיסמוך וש"מ לכאו' דכדיעבד דמי.
אולם, כשאל מקורו תביט, כתב שם הרב שמדברי השו"ע שכתב בסי' תנט ס"ב וז"ל "לא יניחו העיסה של המצה בלא עסק אפילו רגע אחד, וכל זמן שמתעסקים בבצק אפילו כל היום כלו אינו מחמיץ, ואם הניחוהו בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ. ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים, אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ". ע"כ. ומזה נראה לכאו' שבשום אופן אין להניחו אחר שנתעסקו בו בידים.
אלא שהביא שם הרב את דברי הרשב"א בתשובה בשם הרמב"ן שהיה מוליך לאופה מרחק רב ולא היה חושש מחימוץ, וכן הרשב"ץ כתב כן, ולכן כתב הרב שיש לבאר בדברי מרן השו"ע דכוונתו שאם רואים אנו שנתחמם בידים, אז אין להניחו כלל, ואם נניחנו יחמיץ, אבל אם לא ברור שנתחמם, אזי יכול להשאירו.
ולע"ד זה גם מבואר בלשון מרן שכתב 'ונתחמם בידים' ולא כתב שהרי 'נתחמם בידים' וכדו', משמע דהוי תנאי ולא הגדרת מציאות.
ולזה כתב הרב בסו"ד יש לו על מה שיסמוך, דאין זה כמו שמרגלא בפינו שהוא משענת קנה רצוץ, אלא שאע"פ שלשון מרן בפשטות מחמרת בעניין, מ"מ יש 'להישען' על דברי רבותינו הראשונים כנגד לשונו של מרן השו"ע וליישב אגב את מה שכתב עם דברי הרא', אבל יכול בשופי 'לסמוך' על דברי הראשונים כנגד לשונו של מרן השו"ע כיון שיש לפרשה באופן אחר. (דלגי מרן השו"ע חשיב שסומך על שולחן אחרים).
