ב"ה
במענה לשאלתו מתי אומרים לדעת מרן הב"י שרש"י פוסק ומתי לא, הנני להשיב בס"ד,
בהקדים מה שאעתיק מה שכתבתי בעניותי בעבר בדין שהיית מים מערב שבת שלא נתבשלו כל צרכן, שכידוע נחלקו בזה התנאים, רבנן וחנניה, אם לשהות תנן, או להחזיר תנן, וממילא לרבנן אסור לשהות תבשיל מערב שבת אא"כ בושל כ"צ ומצטמק ורע לו, ואילו לחנניה כל שבושל כמאב"ד מותר לשהות מערב שבת, ובתשובה שם שעסקתי בדין שהיית מים מערב שבת כתבתי בזה"ל:
אלא ששמעתי באומרים לי טעם לשבח לצרף להתיר בהאי דינא, דאעיקרא, מים נאכלים כמות שהם חיים, וקיי"ל, דכל שנאכלים כמו"ש חיים, חשיבי כמאב"ד לעניין שהיה ע"ג כירה בע"ש. (ב"י ס"ס רנג' בשם רי"ו, והוא מהתוס' מח. ד"ה דזיתים בשם רשב"ם.) והרי לדעת רש"י ורוב הגאונים ראשונים ואחרונים, כל שהוא מבושל כמאב"ד בע"ש, מותר לשהותו ע"ג כירה אפי' שאינה גו"ק, וכדיעה השניה בשו"ע (סי' רנג' ס"א), וה"נ יכול לשהות המיחם עם המים מע"ש ע"מ שיתבשלו בשבת. ואע"פ שמרן סתם (שם) כהרי"ף והרמב"ם (ועוד שעומדים בשיטתם) דפליגי וסברי כרבנן דחנניה, דאסור לשהות ע"ג כירה בע"ש כלל, אפי' מבושל כמאב"ד, ואפי' מבושל כ"צ, כל שהוא מצטמק ויפה לו, ולא התירו אלא אם הוא מבושל כ"צ ומצטמק ור"ל, והכא המים לא חשיבי אלא כמאב"ד. מ"מ ודאי דכל הני רבוותא חזו לאצטרופי כדיעה אלימתא לטעמים שכתבו הפוסקים לחלק בין גחלים לבין גז חשמל וכיו"ב. (אם משום שגחלים חומן דועך והולך והני לא, ואם משום דגבי גחלים מתעסק במה שקיים מעיקרא משא"כ בהני מוסיף הוא גז או חשמל מבחוץ, ולא דמו אלא לקש וגבבא שמכיון שהם נשרפים וכלים מיד לא גזרינן בהו, ולא חששו בהם שמא יוסיף קש וגבבא.) וכן עשה מרן עצמו (בס"ס רנג) סימוכים למנהג שראה, ע"י שצירף דעתם של כל הני רבוותא שהקילו בדבר המבושל כמאב"ד. וכ"ש שכבר כתבו כמה אחרונים (הביאם בחזו"ע שם) דהמנהג בזה שלא כמרן, אלא כרש"י וכל סיע', דכל שנתבשל כמאב"ד שרי לשהויי ע"ש ע"ג כירה שאינה גו"ק.
ובדעת רש"י, הנה ראיתי שמקשים מדבריו בדף יח: שפי' מאי דקאמר הש"ס "בשיל", מבושלת כ"ץ. שרק אז מותר לשהותה. והרי בפרק כירה (לז: ד"ה ורב ששת) כתב דכחנניה נקטינן, והוסיף לבסס הטעם דלהחזיר תנן ע"ש, וא"כ גבי שהיה סגי במבושל כמאב"ד. ולפע"ד לק"מ, דכבר כתב מרן ז"ל (בב"י או"ח סי' י', וכיו"ב כתב המאירי עי' בעין יצחק כללים עמ' רט, וע"ש עוד,) דרש"י מפרש ולא פוסק. (כלומר, מטרת חיבורו פירוש ולא פסק, וע"כ אף הוא עצמו לא תמיד יורה ע"פ מה שפירש, שדרכי וכללי הפסיקה פעמים שאינם עולים בקנה אחד עם הפירוש המדוקדק שבסוגיא. וכלשון המאירי "שלא כיון בהם לענין פסק הלכה כלל".) והיינו, דבעיקר פירוש הסוגיא דפרק כירה סביר"ל לרש"י דלשהות תנן, ודלא כחנניה, לפי שדוחק גדול לפרש כהחסורי מחסרא שהביאה הגמ' לדחיה (ריש דף לז.), וכן הסוגיא סלקא בדברי כמה אמוראים דכלהו סביר"ל דבעינן כ"צ אלא דפליגי במצטמוי"ל, ואח"כ ביררה הגמ' הי קרי יפה לו והי אפכא. וכן עוד שם בסוגיא ואכמ"ל, וכבר כתבו בזה הראשונים עי' עליהם. ולכן המעיין בפרש"י בסוגיא דפרק כירה לא ימצא שום גילוי דסבר להחזיר תנן, אדרבא ימצא מעט דקדוקים דסביר"ל דלשהות תנן, ודלא כחנניה. אלא שכשהגיע לדברי רב ששת דסבר להחזיר תנן וכחנניה, שם התייחס כבדרך אגב למה שראה מנהג העולם כמותו, ומשום דהמנהג הוי דלא כפשט הסוגיא, ראה לנכון להסביר טעם המנהג, שהוא ע"פ האפשרות לפרש דהסוגיא סלקא דלהחזיר תנן. ומשום שכך הבינו כמה גאונים וראשונים, ועל פיהם נהגו העולם. אבל לרש"י גופיה סביר"ל עיקר כהפירוש דהסוגיא סלקא דלשהות תנן. ולכן בשאר מקומות פירש ע"פ מה שנראה לו עיקר, שהרי לא נחית לפסק הלכה, רק לפרש. וכך הם דבריו בדף יח: שפי' ע"פ מה שלדעתו המסקנה דלשהות תנן. (וזכר לדבר, שבפעם הראשונה שהביא מרן בב"י את דעת רש"י בהאי דינא אם לשהות או להחזיר תנן, לא כתב אבל רש"י סבר, אלא אבל רש"י "סמך". ודו"ק).
עד כאן.
ונמצינו למדים, דאדרבא, בדרך כלל שרש"י או תוס' מפרשים הסוגיא, אין שום סיבה לומר שלא כך יפסקו להלכה ע"פ מה שביארו בסוגיא, ולכן בודאי שבדרך כלל יש להחשיב דעתם כשיטה בפוסקים, אלא שפעמים יש איזו קושיא על דבריהם שמשמע שסוברים לענין הלכה אחרת ממה שפירשו במקום אחר, או שמפרשים הסוגיא לפי שיטה שהיא דחויה מהלכה, וכדומה, ובזה לכאורה יש כלפיהם הערה או טענה היאך מפרשים כן הסוגיא, והרי שיטה זו אינה מקובלת להלכה, וכאן היה מקום לומר שמא בכל זאת רש"י או תוס' כן סוברים לפסוק הלכה כאותה שיטה, שהרי פירשו הסוגיא על פיה, ובזה באים בעלי הכללים לומר דלא היא, ואל תסיק מסקנות ממה שהם פירשו את הסוגיא שבהכרח כך הם סוברים להלכה, אלא לעולם אפשר שלענין הלכה הם מסכימים כפי השיטות השונות בסוגיא וכשאר פוסקים ראשונים כמלאכים, והטעם שפירשו הסוגיא לפי אותה שיטה, אינו אלא משום שנתנו דעתם לפרש הסוגיא באופן היותר נראה לפי דקדוק הסוגיא באותו מקום מצד עצמו, אף שבראיה יותר כללית ומקיפה המשפיעה על פסק ההלכה יש עדיפות לפרש את הסוגיא בדרך אחרת.
ונמצא שהכלל שרש"י או תוספות מפרשים ולא פוסקים, אינו לומר שלעולם לא נוכל ללמוד מדבריהם הלכה, ולצרף דעתם למשקל דעות הפוסקים לכאן ולכאן, אלא שבאופן שיוקשה לנו על דבריהם מדברי עצמם, או מרוח דברי רוב ככל הפוסקים, באופן שדברי רש"י או תוס' אינם מיושבים מספיק לענין פסק הלכה, בזה נאמר דמכיון שאין עיקר מגמתם בחיבורם לפסק הלכה אלא לפירוש הסוגיא באופן היותר מדוקדק בסוגיא, לכן אפשר באותו ענין לא כיוונו לפסק הלכה אלא בדרך פירוש, ולעולם לענין הלכה היו מסכימים לפירושים הנוספים בסוגיא.
נ.ב. אבקש מהאחראי נא להעביר את השאלה והתשובה כאן למדור השייך למשא ומתן נפלא זה. ישר כח!
בברכה רבה
