ב"ה
שלום וברכה.
יש לדעת שבהלכות דעות, כלומר בכללי ודיני התורה המצביעים ישירות על טיפוח מידותיו הטובות והישרות של האדם, וכן על עיצוב השקפותיו הנכונות והטהורות, בדרך כלל המציאות בהם אינה ניתנת להגדרה אחת ברורה, אלא כל מציאות כמעט אפשר לדונה לכאן ולכאן, מפני שהדבר תלוי הרבה בגישה שנעשים הדברים, ובנקודת המוצא, ולפעמים גם בנקודת המבט, וכן בעוד שיקולים שבכחם להשפיע על שינוי התפיסה והשיפוט של אותה מציאות.
והלכך, בדרך כלל אי אפשר להחליט ולקבוע על פלוני שבשביל דעותיו או מידותיו הנראות לעינינו ולפי שיפוטינו, ע"פ מה שלמדנו בספר, לכן הוא פסול או דחוי חלילה. אלא יש להתחקות אחר התייחסותם של גדולי הדור לאנשים או מעשים או דעות כאלו, היאך הגישה שלהם, האם לדחותם ושלא לצרפם למנין, או למגר את דעותיהם אבל להליץ בעדם שטועים הם ועדין אינו בהגדרה של פסול לבא בקהל.
ולדוגמא, יש בדורות שעברו שהיו מגלחים בתער על אף ששמעו מחכמי דורם שהדבר אסור, וכתב עליהם הגאון רבי עקיבא איגר דאינם פסולים לעדות משום דלא שמיע להו לאנשי איסורא כולי האי, כלומר שסבורים הם שאין הדבר באמת אסור לחלוטין, אלא חכמי הדור המתריעים בזה הוא בשביל החזות היהודית, והיפך שיטת המשכילים, וכו'. כלומר, למרות שידעו שהדבר אסור להתגלח בתער מצד ההלכה, אבל היה להם מורה היתר שאינו איסור מוחלט מן הדין, אלא הנהגה של זהירות חשובה בלבד, ורק חכמי הדור משתמשים בדברי זהירות אלו על מנת לחזק את הצורך שלא להידמות למשכילים, וכן על זה הדרך. וכיוצא בזה יש כמה הלכות בילקוט יוסף בהלכות שליח ציבור (אורח חיים סימן נג), שמורים על יסוד זה לענין שליח ציבור שיעלה באקרא ולא בדרך קבע, ע"ש.
וכמו כן בדורנו יש כאלו המחזיקים אייפון ודומיו בלא ההגנה הראויה, נגד הוראתם המפורשת של כל גדולי הדור שלנו, ויש מהם שעושים זאת בידיעה שהדבר אסור ע"פ ההלכה משום פריצות, וכן משום לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו', ואעפ"כ ראינו למרן הראש"ל שליט"א במכתביו בנושאים אלו, שדרך באותה דרך, שאף על פי שבודאי יש להוכיחם על כך בדברים נשמעים, בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת, בהסברה הראויה כמה רבים חללים הפילו המכשירים הללו וכו', וכן יש להרחיק הילדים והנוער מכאלו ומדעותיהם ומחבורתם, ועוד ועוד דברים ברורים כנגד תופעה זו, מ"מ לענין הלכה למעשה בענין עדות שהעידו לקידושין, וכן לענין צירוף למנין, ואפילו שיעלה ש"צ באופן אקראי ולא קבוע, כתב שבדרך כלל, אם אינו ידוע ששטוף בראיית זימה במכשירים הללו, והוא באופן כללי איש כשר וטוב, אלא משתמש במכשיר ההוא מפאת צורכי עבודתו וכדומה, אף שגם זה אסור בהחלט, הן משום פריצות שיש בה כמה איסורים גמורים, והן מפני החיוב לשמוע לתקנת חכמי הדור, ועליו לקחת מכשיר מוגן בהגנה הראויה, מ"מ לענין ההלכות הנ"ל יש להתחשב ביסוד הנזכר, דלא שמיע ליה איסורא כולי האי, שסבור הוא שנקטו בהרחקה יתירה, ושאינו באמת עושה איסור במה שמחזיק בכזה מכשיר, עי' בדבריו.
אמור מעתה, שבכל אלו הנידונים שהם תלויים בשיקול דעת נרחב, ובאובנתא דלבא, היאך לשקול העניינים, אין להחליט ולהוציא אדם מחזקת הכשרות שלו, אלא בדברים שמבוררים לנו באר היטב ע"י גדולי ישראל במשך הדורות, או ע"י גדולי הדור שלנו, שפירשו לנו שבהנהגה או בתופעה כזו וכזו שרואים אצל בן אדם יצא מחזקת כשרות שלו ואינו נמנה בתוך הקהל. וכמו כן אם רואים שאותו אדם מזלזל בשאט נפש בקדושי עליון מדורות עברו שאין בם ספק ומחלוקת, וכגון מי שהיום יזלזל חלילה בדברים שבזוה"ק כאותה עדה שיצאה מתוך הקהל ע"י חכמי ישראל ונקבע הדבר ע"י הגדולים, או שפשוט אותו אדם פוער פיו כנגד כל הקדוש לעם ישראל בשאט נפש ואינו מבחין בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם, וכדומה. שהם דברים מבוררים.
ולכן למעשה, אם אותו אדם המוזכר בשאלה, נמנה על אותם שגדולי הדור ביארו לנו באופן מפורש על אותה הנהגה כפי מה שהיא במציאות שבדורנו, וכפי שנוהג בה אותו אדם, שבזה יוצא מתוך הקהל, א"כ אין לצרפו למנין יותר. אבל כל שאינו מפורש, כיון שיש לצדד בכשרותו, על אף חומר הענין שנוהג בו שיש להעמידו על כך ובכל התוקף האפשרי, מ"מ אין להחליט להוציאו מחזקת כשרות ללא שאלה מפורשת לאחד מגדולי הדור אודותיו.
ומכל מקום, בין אדם לעצמו, ראוי לו להימנע מלהתפלל במנין שהוא משלימו לעשרה, וכ"ש אם הוא משמש בו כשליח ציבור אפילו באקראי, מפני חומר הדבר שבודאי לא יצא מידי ספק, אף שעדיין עומד בחזקת כשרות.
בברכה רבה
