• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com
  • בשורה משמחת: בעז"ה עומד לצאת לאור בימים הקרובים ילקוט יוסף ברכות חלק א' החדש. מחיר מוזל לקבוצות הנרשמים מראש (כגון כוללים, קהילות, בתי כנסת וכדו'), לפרטים והרשמה יש לפנות למרכז למורשת מרן במייל: y@moreshet-maran.com

סתם ויש, הביא הסתם לכבדו

לביא

Well-known member
בס״ד מרובה זכיתי לרכוש את הסט של הבן איש חי החדש של הרב צב״י ישועה סאלם ברוך ה׳.
ובספר מקבציאל הובא בסוף קונטרס גדול בשם ׳יראת ההוראה׳ לרב ביה״כ עוד יוסף חי רבי ראובן יששכר בו האריך טובא להסביר שיטת הבן איש חי בהלכה.
ושם בענף ב׳ עמ׳ כא הביא להאריך שמתי שהשו״ע מביא סתם וי״א הביא הי״א לחשוש להם לכתחילה.
ואחד מראיותיו הוא זה ז״ל:
וזה יצא ראשונה מה שכבר הבאנו לעיל באות ג׳ מיורה דעה סימן נ״ו סעיף ב׳ שבבית יוסף הביא מרן את דעת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש שהסכימו כולם לדעה אחת להקל ולעומתם הראב״ד מחמיר, וכתב על זה מרן וז״ל ולענין הלכה ראוי לחוש לדברי הראב״ד עכ״ל והביא שכך הורה גם המהר״י בן חביב ואם כן נמצא שדעתו היא שלמעשה צריכים לכתחילה לחוש ולהחמיר כהראב״ד.ובא לו מרן בשו״ע שם ופסק בהתחלה ב״סתם״ כהרי״ף והרמב״ם והרא״ש ואחר כך כתב ״ויש מי שאומר״ וכו׳ שזה דעת הראב״ד. ולכאורה לפי הכלל הנודע שסתם ויש הלכה כסתם אם כן פסק מרן לגמרי כהסתם ודלא כהראב״ד איך כתב בבית יוסף להדיא שלהלכה בעינן להחמיר לכתחילה כהראב״ד.וביאר על זה היד יהודה על השולחן ערוך שם בס״ק ו וז״ל והנה המחבר הגם שבספרו הבית יוסף וכו׳ שיד להחמיר כשני הדעות מכל מקום כאן בשו״ע כתב דעה ראשונה בסתם והשניה בשם יש מי שאומר וכו׳ אך כתב דעה שניה וכו׳ לחוש לדעה זו גם כן וכו׳ עכ״ל
והביא זה גם בשם השולחן גבוה והאריך שם מאד, ואח״ז באות ה׳ הביא גם דעות הרבה פוסקים בעניין.

והנה ממה שהראשל״צ תמיד חוזר לא כך משום שיש פעמים שבו כתב ׳וכן הלכה׳ ובפעמים אחרים אינו כן אלא הביא בשביל לכבדו, איך יסתדר לו הראיה הנ״ל, ולא אבוא עכשיו מצד שאר ההוכחות כי רבים המה.
אם כתוב זה בעין יצחק וכד׳ אשמח לדעת הואיל והספר לא לפני.
 
ושם בענף ב׳ עמ׳ כא הביא להאריך שמתי שהשו״ע מביא סתם וי״א הביא הי״א לחשוש להם לכתחילה.
ואחד מראיותיו הוא זה ז״ל:

אם באנו ללמוד בנין אב מראיה אחת אז על אותו משקל נאמר שסתם וי''א הלכה כי''א, דהנה באו''ח סימן תנו סעיף ג כתב וז''ל: אעפ"י שאין מודדין קמח בי"ט ללוש, בי"ט של פסח שאין לשין עיסה גדולה מעשרון, מותר למדוד, ויש אוסרים, אלא יקח באומד הדעת ולא ירבה על עשרון עכ''ל. הרי שבסתם כתב להתיר למדוד ביו''ט, אולם המעיין בב''י יראה שכתב שדעת הרמב''ם והרי''ף והעיטור לאסור למדוד קמח ביו''ט ושדעת הרא''ש בדעתם דה''ה ביו''ט של פסח, וכ''כ הטור ורבינו ירוחם והגהות מיימוניות במפורש לאסור ביו''ט של בפסח, אלא שסיים שהר''ן כתב דבפסח מותר אף לאוסרים דלא גרע מתבלין לנחתום דשרי. עכ''ד. וא''כ לא יתכן שמרן יכריע כדעת הר''ן נגד כל הראשונים שאסרו, ואף שהר''ן התיר לדעת הרי''ף מ''מ הא כנגד זה איכא דעת הרא''ש בדעת הרי''ף שאוסר. ויתירה מכך כתב הב''י בריש סימן תקו בדעת הטור דס''ל בדעת הרי''ף והרמב''ם שאסור למדוד ביו''ט של פסח וסיים ע''ז הב''י "והכי נקטינן". וא''כ היאך נאמר שהעיקר כהסתם, אלא ע''כ לומר שמרן לא דקדק לכתוב את עיקר ההלכה בסתם. וכן פסק בשולחן גבוה לאסור מדידת קמח ביו''ט.

[דרך אגב: יש להביא מדין זה ראיה שאסור למדוד את הכזיתות ביו''ט, דאף דהוי מדידה של מצוה, מ''מ גם מדידת שיעור חלה הוי מצוה ואסור, משום שאפשר ע''י אומד, וא''כ כ''ש בשיעור הכזית שעיקרו לפי דעתו של רואה כדאיתא במשנה בכלים פי''ז משנה ו. ואכמ''ל]

וכן בסימן רסח [סעיף ב] לגבי טעה בתפלת מוסף של שבת ואמר אתה חונן שדעת הרא''ש והראב''ד שמסיים את הברכה ומתחיל של מוסף, ודעת הרמב''ם ורבינו יונה שפוסק באמצע ברכה, וכתב הב''י והכי נקיטינן. ובשו''ע כתב וז''ל: אם טעה והתחיל תפלת החול גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של שבת, ל"ש נזכר בברכת אתה חונן ל"ש נזכר בברכה אחת משאר הברכות, בין בערבית בין בשחרית, מוסף ומנחה. וי"א דבמוסף פוסק אפילו באמצע ברכה. עכ''ל. הרי כתב דעת הרא''ש והראב''ד בסתם ובשם י''א דעת הרמב''ם ורבינו יונה, ואם איתא להאי כללא דהלכה כסתם הרי שפסק ההפך ממש''כ בב''י.

אשר על כן נראה שאם היה כללים בשו''ע היה לו למרן להשמיענו אותם בהקדמתו לשו''ע ולא לתת תחת ידינו מכשול. והעיקר בזה הוא שספר השו''ע הוא ספר קיצור הב''י [כמבואר בהקדמת השו''ע] ואינו ספר פסק הלכה של מה שלא פסק בב''י, ועיקר ספר הפסק הוא הב''י ושם נדע לאן נוטה דעתו, ולא מהשו''ע שבתחילה לא עלה במחשבת מרן לכותבו. ואם תלך בדרך זו תראה שהרבה סתירות שהקשו האחרונים על השו''ע נופלות.

ועיין ביד מלאכי [כללי השו''ע] שכתב בשם ספר בני יעקב שכתב דבכמה מקומות מצינו למרן בש"ע שהסברא הדחויה כותבה בסתם והסברא העיקרית בשם יש אומרים. וכן בספר זרע אברהם כתב שאין לסמוך על כלל זה דיש ויש כמה מקומות להפך. ואע''פ שהיד מלאכי דחה דבריו מפני שרוב הפוסקים הסכימו לכלל זה, מ''מ לפי המבואר לעיל יש מקום גדול לדבריו.

בסיכום: אין ללכת אחר הכללים כי ממילא הם שנויים במחלוקת הפוסקים והם נאמרו רק מסברות הפוסקים, והרוצה לעמוד על דעת מרן יעיין היטב בב''י שהוא עיקר ספרו.
 
אם באנו ללמוד בנין אב מראיה אחת אז על אותו משקל נאמר שסתם וי''א הלכה כי''א, דהנה באו''ח סימן תנו סעיף ג כתב וז''ל: אעפ"י שאין מודדין קמח בי"ט ללוש, בי"ט של פסח שאין לשין עיסה גדולה מעשרון, מותר למדוד, ויש אוסרים, אלא יקח באומד הדעת ולא ירבה על עשרון עכ''ל. הרי שבסתם כתב להתיר למדוד ביו''ט, אולם המעיין בב''י יראה שכתב שדעת הרמב''ם והרי''ף והעיטור לאסור למדוד קמח ביו''ט ושדעת הרא''ש בדעתם דה''ה ביו''ט של פסח, וכ''כ הטור ורבינו ירוחם והגהות מיימוניות במפורש לאסור ביו''ט של בפסח, אלא שסיים שהר''ן כתב דבפסח מותר אף לאוסרים דלא גרע מתבלין לנחתום דשרי. עכ''ד. וא''כ לא יתכן שמרן יכריע כדעת הר''ן נגד כל הראשונים שאסרו, ואף שהר''ן התיר לדעת הרי''ף מ''מ הא כנגד זה איכא דעת הרא''ש בדעת הרי''ף שאוסר. ויתירה מכך כתב הב''י בריש סימן תקו בדעת הטור דס''ל בדעת הרי''ף והרמב''ם שאסור למדוד ביו''ט של פסח וסיים ע''ז הב''י "והכי נקטינן". וא''כ היאך נאמר שהעיקר כהסתם, אלא ע''כ לומר שמרן לא דקדק לכתוב את עיקר ההלכה בסתם. וכן פסק בשולחן גבוה לאסור מדידת קמח ביו''ט.

[דרך אגב: יש להביא מדין זה ראיה שאסור למדוד את הכזיתות ביו''ט, דאף דהוי מדידה של מצוה, מ''מ גם מדידת שיעור חלה הוי מצוה ואסור, משום שאפשר ע''י אומד, וא''כ כ''ש בשיעור הכזית שעיקרו לפי דעתו של רואה כדאיתא במשנה בכלים פי''ז משנה ו. ואכמ''ל]

וכן בסימן רסח [סעיף ב] לגבי טעה בתפלת מוסף של שבת ואמר אתה חונן שדעת הרא''ש והראב''ד שמסיים את הברכה ומתחיל של מוסף, ודעת הרמב''ם ורבינו יונה שפוסק באמצע ברכה, וכתב הב''י והכי נקיטינן. ובשו''ע כתב וז''ל: אם טעה והתחיל תפלת החול גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של שבת, ל"ש נזכר בברכת אתה חונן ל"ש נזכר בברכה אחת משאר הברכות, בין בערבית בין בשחרית, מוסף ומנחה. וי"א דבמוסף פוסק אפילו באמצע ברכה. עכ''ל. הרי כתב דעת הרא''ש והראב''ד בסתם ובשם י''א דעת הרמב''ם ורבינו יונה, ואם איתא להאי כללא דהלכה כסתם הרי שפסק ההפך ממש''כ בב''י.

אשר על כן נראה שאם היה כללים בשו''ע היה לו למרן להשמיענו אותם בהקדמתו לשו''ע ולא לתת תחת ידינו מכשול. והעיקר בזה הוא שספר השו''ע הוא ספר קיצור הב''י [כמבואר בהקדמת השו''ע] ואינו ספר פסק הלכה של מה שלא פסק בב''י, ועיקר ספר הפסק הוא הב''י ושם נדע לאן נוטה דעתו, ולא מהשו''ע שבתחילה לא עלה במחשבת מרן לכותבו. ואם תלך בדרך זו תראה שהרבה סתירות שהקשו האחרונים על השו''ע נופלות.

ועיין ביד מלאכי [כללי השו''ע] שכתב בשם ספר בני יעקב שכתב דבכמה מקומות מצינו למרן בש"ע שהסברא הדחויה כותבה בסתם והסברא העיקרית בשם יש אומרים. וכן בספר זרע אברהם כתב שאין לסמוך על כלל זה דיש ויש כמה מקומות להפך. ואע''פ שהיד מלאכי דחה דבריו מפני שרוב הפוסקים הסכימו לכלל זה, מ''מ לפי המבואר לעיל יש מקום גדול לדבריו.

בסיכום: אין ללכת אחר הכללים כי ממילא הם שנויים במחלוקת הפוסקים והם נאמרו רק מסברות הפוסקים, והרוצה לעמוד על דעת מרן יעיין היטב בב''י שהוא עיקר ספרו.
במילים אחרות, כל עין יצחק ח״ג של הראשל״צ פשוט מחקת.
ומתוך שמיעה הדוקה בשיעוריו הוא מביא בני דורו של מרן הב״י שכך אמר להם את הכללים האלו, איך אפשר לבוא להגיד שהם טעו?

ובכ״א הגר״י מדייק את הכלל הנ״ל מעיון פשוט - הרי בכל מקום אמרינן סתם ויש הלכה כסתם, ואי נימא דהביא את היש בשביל לחוש לו לכתחילה, למה לא כתב ״ונכון כדעה שנייה״ ״וכן מסתברא״ וכיו״ב ואף מקומות בוא הוא כותב ״נכון להחמיר כדעה שנייה״, והרי בפעמים אחרות בו כן כותב כך ולמה בפעמים אלו לא כן, אלא על כרחך שבמקום שבו לא כתב כן לא ס״ל כדעה שנייה ולא חש אף לכתחילה לדעה שנייה.
 
.........
בסיכום: אין ללכת אחר הכללים כי ממילא הם שנויים במחלוקת הפוסקים והם נאמרו רק מסברות הפוסקים, והרוצה לעמוד על דעת מרן יעיין היטב בב''י שהוא עיקר ספרו.
נפלא, הבא נראה מה דעת הב"י בעניין.

הנה הטור יו"ד פח כתב וז"ל:
כל הבשר שאסור לאוכלו בחלב, אפילו בשר חיה ועוף, אסור להעלותו על השלחן שאוכל עליו גבינות, שלא יבוא לאוכלם יחד. אבל בשלחן שסודר עליו התבשיל, מותר ליתן זה בצד זה.

והא שאסור להעלותם של השלחן, דוקא בשני בני אדם המכירין זה את זה, ואז אסור אפילו אם מקפידין זה על זה, אבל אכסנאין שאין מכירין זה את זה, מותר.

ואפילו המכירין, אם עשו שום היכר, כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו, או אפילו אוכלין על מפה אחת ונותנין ביניהן פת להיכרא, מותר. וי"א שאם יש להם הוצאה אחת, שאין להם היתר על ידי היכר שעושין ביניהן.

הרי שכתב ב' דעות אחת בסתם ואחת בשם י"א.

אמנם הטור בסימן קעג כתב רק דעה אחת וז"ל:
...........שני אכסנאין שאין מכירין זה את זה, אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין. ואם היו מכירין זה את זה או ב' אחין אפילו מקפידין זה על זה, אסורין עד שיעשו שום היכירא ביניהם, כגון להפסיק בקנקן או בלחם או שיאכל כל אחד על מפה שלו לבדו.

וכתב על זה הב"י בקעג שם וז"ל:
ורבינו אע"פ שכתב השני פירושים בטור י"ד כאן לא כתב אלא הפי' הא' בלבד וגם מתוך דבריו שם נראה שפירוש זה עיקר שהפי' האחר כתבו בלשון וי"א משמע דס"ל דלשון ראשון עיקר

הנה לנו מהב"י שכשמחבר כותב סתם וי"א העיקר כסתם. והיינו לגמרי שכן בקעג לא הזכיר כלל דעת הי"א.
(והסביר כן הב"י בדעת הטור אע"פ שהטור לא כתב לנו כללים וכדו')
 
נפלא, הבא נראה מה דעת הב"י בעניין.

הנה לנו מהב"י שכשמחבר כותב סתם וי"א העיקר כסתם. והיינו לגמרי שכן בקעג לא הזכיר כלל דעת הי"א.
(והסביר כן הב"י בדעת הטור אע"פ שהטור לא כתב לנו כללים וכדו')
וכבר ראיתי שהרב עובדיה שה״ה לרמ״א שיש לומר לו אותם כללים.
(בטה״ב ח״ב בעניין ישיבה בספסל עם אשתו נידה)
 
וכבר ראיתי שהרב עובדיה שה״ה לרמ״א שיש לומר לו אותם כללים.
(בטה״ב ח״ב בעניין ישיבה בספסל עם אשתו נידה)
אכן, ייש"כ.(וראה גם תקפו כהן לש"ך סימן עו ע"ש) ואני כאן רק התייחסתי לדברי הרב @הלוי שכתב לא להתייחס לכללים שנאמרו בדעת השו"ע כי וכו' ושיש להבין דעת השו"ע מהב"י וא"כ הבאתי דעת הב"י בעניין.
 
הנה לנו מהב"י שכשמחבר כותב סתם וי"א העיקר כסתם. והיינו לגמרי שכן בקעג לא הזכיר כלל דעת הי"א.
(והסביר כן הב"י בדעת הטור אע"פ שהטור לא כתב לנו כללים וכדו')

הערה יפה מאד אך לא נעלמה ממני הא לך מש''כ על ראיה זו בעבר בזה''ל: אלא שראיתי בב''י [או''ח סי' קעג] שכתב וז''ל: ורבינו אף על פי שכתב שני הפירושים בטור יורה דעה [סי' פח] כאן לא כתב אלא הפירוש הא' בלבד וגם מתוך דבריו שם נראה שפירוש זה עיקר שהפירוש האחר כתבו בלשון ויש אומרים משמע דסבירא ליה דלשון ראשון עיקר. עכ''ל. ולכאורה נראה שסובר שסתם וי''א הלכה כסתם. אולם מדקדוק לשונו שכתב בתחילה שהטור ביו''ד כתב את שני הפירושים משמע שלא הכריע, ורק באו''ח שכתב פירוש הא' משמע שזה העיקר בעיניו. ואח''כ הוסיף הב''י שגם ביו''ד "נראה" שפירוש זה עיקר כי כתבו בסתם. ומבואר שזולת הגילוי מאו''ח לא היה ברור כ''כ להכריע דעת הטור ביו''ד.

ואם באנו ללמוד מה דעת מרן בהאי כללא דסתם וי''א הרי שמצאנו לו שלא היה ברור לו די הצורך אם הלכה כסתם, דהנה בב''י או''ח סי' רנב [סוף ס''ה] כתב גבי מחלוקת רבה ורב יוסף דהרי''ף הביא שתי הסברות ולא הכריע, ואח''כ כתב וז''ל: ועוד י''ל דמדבריו בהלכות שכתב ואוקימנא לבית שמאי אבל לבית הלל לית להו שביתת כלים ושרי, ואיכא מאן דאמר דאסור ואפילו לב''ה מפני שמשמעת את הקול, יש להכריע דסבירא ליה כרב יוסף מדכתב הכי ברישא ואידך סברא כתב בלשון איכא מאן דאמר. עכ''ל. וצ''ל שמש''כ שהרי''ף הביא סברת רב יוסף "ברישא" כונתו שסתם כמותה ואח''כ הביא סברא שניה בשם י''א, ומשמע שסובר שסתם וי''א כונת הפוסק לפסוק כהסתם, אך כנראה שלא היה ברור לב''י דבר זה כל הצורך ולכן כתב בתחילה שהרי''ף לא הכריע.

ומכיון שהב''י הסתפק בניסוח זה של הרי''ף אי הוי הכרעה היאך נאמר שכאשר כתב את שלחנו הטהור יכתוב לשון כזו להורות הכרעת הדין והלא לפי שיטתו היה לו לפרש דבריו שכן עיקר להלכה ולא לכתוב לשון שמסופקת [לפי דעתו], אלא ע''כ לומר שמרן לא כיון להכריע כשכתב סתם וי''א ובעיקר סמך על המעיין בב''י.

ויתירה מכך מצאנו לבית יוסף [או''ח סי' קסח] שכתב וז''ל: והרי"ף [פסחים יא:] כתב שתי הסברות בפרק כל שעה ולא הכריע ומכל מקום נראה שדעתו נוטה לפסוק כרבי יוחנן. עכ''ל. וז''ל הרי"ף שם: והילכתא כרבי יוחנן והכי קא פסק רב אחא משבחא במעשה אילפס כרבי יוחנן ובעל הלכות אמר משמיה דכהן צדק שפסק כר"ש בן לקיש כשהרתיח ולבסוף הדביק ואיכא דפסק כר' יהודה דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד. עכ''ל. הרי שלשונו הוי כסתם וי''א ואף יתר ע''כ שהרי כתב "והילכתא", ואעפ''כ הב''י מכנה לשון זו "לא הכריע" ורק הוי נטיה לפסוק כרבי יוחנן.
 
במילים אחרות, כל עין יצחק ח״ג של הראשל״צ פשוט מחקת.
לא הבנתי מה בדיוק ההשגה וכי אסור לחלוק ולסבור כדעת החולקים מכח ראיות? אדרבה אם תמצא פרכות לדברי מהעין יצחק אשמח לשמוע.

ואציין למש''כ בשו''ת שאילת יעב''ץ [ח''ב סי' כ] וז''ל: מש"ע [מה שכתבת עוד] אנה מצאנו שהש"ע יסבור כדעת הטפל דזכר בשם י"א. וחזר להעמיס עלינו משא כללי ש"ע. באמת היו עלי לטורח נלאיתי נשוא. לבלות זמן בחקירת כללי הש"ע אין לנו. עכ''ל. חזי מאן גברא רבה דקאמר דאין להתחשב בכללים שאין להם מקור ולכן אין לפלפל מחמתם.

בקיצור הכלל הגדול הוא שאין כללים.
 
נערך לאחרונה:
ומתוך שמיעה הדוקה בשיעוריו הוא מביא בני דורו של מרן הב״י שכך אמר להם את הכללים האלו, איך אפשר לבוא להגיד שהם טעו?

כונתו לדברי החיד''א [שיורי ברכה קו''א או''ח סי' סא אות ב] שכתב וז''ל: יש להרגיש קצת דכפי הכלל המסור בידינו, דכשמרן כותב סתם וי"א, דעתו כסתם. וכבר כתבו מגדולי האחרונים דמרן עצמו אמר כן. עכ''ל. וכ''כ עוד במחזיק ברכה [יו''ד סי' ט אות ב] דמסורת בידינו דדעתו לפסוק בסתם וכמשז"ל משם מרן עצמו. עכ''ל. ולכאורה קשה דלא מצינו בכל האחרונים מי שאמר כן בשם מרן, אלא כתבו שמסורת בידם לפסוק כן, וכנראה מסורת זו שורשה מדברי הרמ''ע מפאנו [סי' צז] שחי בדורו של מרן שכתב שכ''ד השו''ע, אך לא בא בדבריו שכך אמר מרן ז''ל. ולכן נראה שהחיד''א לא דק בדבריו ועיקר כונתו לומר שמסורת בידינו שהלכה כסתם וכמש''כ כן במקומות אחרים בספריו ושם לא הזכיר כלל שכך אמר מרן.
 
ואי נימא דהביא את היש בשביל לחוש לו לכתחילה, למה לא כתב ״ונכון כדעה שנייה״ ״וכן מסתברא״ וכיו״ב
אין הכא נמי גם אני חושב שאין לומר את הכלל שמרן חשש לדעת הי''א אלא הכל לפי המתבאר בב''י ולפי שיקול דעת המורה, כי פעמים רבות גם בב''י לא הכריע. לדוגמא: בדין חוזר וניעור ידוגה הסתירה שבסי' תמז ס''ד סתם כהמתירים, ובסי' תמב ס''ד כתב בסתם כהרמב''ם [וכ''כ עוד בסי' רס''ו וכן משמע גם בסוף סימן תמז ואכמ''ל] והפוסקים נדחקו הרבה כדי לישב ולמצוא חילוקים. אך האמת היא כמש''כ האור לציון שאין לחלק כי הדעות הם אותם דעות.

ולפי מש''כ לפקפק בהאי כללא 'דסתם וי''א' לא קשיא כלל, דהמעיין בב''י יראה שבתחילה הביא דעת הרא''ש והמרדכי והסמ''ג והסמ''ק והגה''מ והתרומת הדשן דס''ל שחמץ אינו חוזר וניעור. ואח''כ כתב אבל מדברי הרמב''ם נראה שסובר שחמץ חוזר וניעור, וכתב הרב המגיד שכ''ד הרבה מהגאונים והריצ''ג ושכדבריהם ראוי לנהוג ולהחמיר, ושרבינו ירוחם כתב שכ''ד הרשב''א. עכת''ד. ונמצא א''כ שמרן הביא מחלוקת שקולה ולא הכריע בב''י כפי אחת הדעות, ואדרבה נראה יותר שדעתו נוטה להחמיר לכתחילה שהרי כ''ד הרמב''ם שהוא אחד מעמודי הוראה ובצירוף דעת הגאונים והרשב''א [שמרן מכנהו אורו של עולם] ובפרט שהביאם בלשון "אבל" אחר דברי המתירים. וא''כ אית לן למימר שלדעת מרן יש לכתחילה לחוש למחמירים אך בשעת צורך וכדו' יש לסמוך להקל, ואף מי שמיקל ללא צורך אין מזניחין אותו שהרי יש לו על מה שיסמוך. ולכן מרן בשו''ע הביא בסימן תמב דעת הרמב''ם בסתם ובסימן תמז הביא דעת המתירים בסתם להורות נתן שהדעות שקולות, ואיש הישר בעיניו יעשה.
 
כבר ראיתי שהרב עובדיה שה״ה לרמ״א שיש לומר לו אותם כללים.

לגבי סתם וי''א לא ידוע לי אך לגבי י''א וי''א ודאי שאינו כך, שהרי בחו''מ סי' שצז [סעיף א] כתב הב''י ע''ד הטור וז''ל: ומ"ש וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל, איני רואה הכרע בדבריו. עכ''ל. וכתב הדרכי משה [אות א] דהטעם הוא משום שהרא''ש הביא שתי הסברות בלא הכרע. והנה הרא''ש [ב''ק פ''ב סי' י] הביא בתחילה דעת התוס' שאין הלכה כאביי וכתב וז''ל: וכן פסק רב אלפס ז"ל דליתא לדאביי ומצאתי כתוב בשם ר"ח ז"ל דפסק הלכה כאביי. עכ''ל. ונמצא א''כ שאע''פ שהביא דעת ר''ח בסוף דבריו מ''מ אין בזה הכרע לומר שכך עיקר דעת הרא''ש לענין פסק לדעת הב''י וגם לדעת הרמ''א.
 
לא הבנתי מה בדיוק ההשגה וכי אסור לחלוק ולסבור כדעת החולקים מכח ראיות? אדרבה אם תמצא פרכות לדברי מהעין יצחק אשמח לשמוע.
מה שהתכוונתי לומר, זה שנראה שכבודו כלל לא טרח לעיין את דברי האומרים לא ככה.
וכבר אמרו על ב״ה שמפני מה נקבעה הלכה כמותן, מפני שנוחיןמ ועלובין ושונים דבריהם ודברי בית שמאי שבשעה שהיו דורשין את המקרא של בית שמאי למה בא ולא היה קל בעיניהם, והתוס׳ רי״ד פירשו שהיו שונין הטענות והתשובות שהיו אומרים להם בית שמאי ומתוך שמדקדקים בראיותיהם ובראיות בית שמאי עומדין על בוריו של דבר ומכוונים אליבא דהלכתא אבל בית שמאי לא היו משגיחין בדברי בית הלל לדקדק בהן ומתוך כך לא היו עומדין על בוריו של דבר שלא היו נראין להן אלא דבריהן.

כבודו מחפש רק להוכיח את הצד שלו ולא לחפש את הצד השני, וכבר פרשתי את דברי רש״י בפרשה שעברה כך:
כי השחד יעור: משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבו אצלו להפוך בזכותו.
ולכאורה מהו לשון ״אצלו״.
והסברתי כי דיין כשבא לדון בדין, הוא צריך לראות תמיד את שני הצדדים, צד הזכות וצד החוב, ורק לאחר שמבין את שני הצדדים יבוא להכריע אי זה מהם נכון, אבל המקבל שוחד אי אפשר שלא יטה את לבו אצלו להפוך בזכותו פרוש שלא יכול שלא להביא את לבו לראות את הצד השני.

וה״נ בדברי הלכה כשקשה לאדם קושיא, דבר ראשון ינסה לפשפש ולראות מה הכרחו ואיך הגיע לכך וכו׳, ואם אחרי ככלות הכל עדיין קשה, אז צריך אדם לקיים דברי חז״ל שלא יבוש בדברי הלכה אלא יאמר את האמת שיש בלבבו לאמר.

והנה בא לידי קונטרס הטהרה של הראשל״צ, ושם בהקדמה כותב כי יש בבבל לפני שהגרי״ח הגיע הגיע רב אשכנזי והנהיג שם אותם כמנהגי האשכנזים ולכן הגרי״ח טעה במנהגיהם, ויש שחלקו על מי שרצה לומר זאת בדברים בלי טעם וריח, וכותב עליהם הגר״י שלא באו אלא מאהבת הגרי״ח שלא יכולים לקבל את האמת, ומה לי לבוא להגיד בשמו דברים, פשוט אביא אותו כאן.
 

קבצים מצורפים

  • מנהגי אשכנז בבגדד.pdf
    1.1 MB · צפיות: 9
נערך לאחרונה:
לגבי סתם וי''א לא ידוע לי אך לגבי י''א וי''א ודאי שאינו כך, שהרי בחו''מ סי' שצז [סעיף א] כתב הב''י ע''ד הטור וז''ל: ומ"ש וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל, איני רואה הכרע בדבריו. עכ''ל. וכתב הדרכי משה [אות א] דהטעם הוא משום שהרא''ש הביא שתי הסברות בלא הכרע. והנה הרא''ש [ב''ק פ''ב סי' י] הביא בתחילה דעת התוס' שאין הלכה כאביי וכתב וז''ל: וכן פסק רב אלפס ז"ל דליתא לדאביי ומצאתי כתוב בשם ר"ח ז"ל דפסק הלכה כאביי. עכ''ל. ונמצא א''כ שאע''פ שהביא דעת ר''ח בסוף דבריו מ''מ אין בזה הכרע לומר שכך עיקר דעת הרא''ש לענין פסק לדעת הב''י וגם לדעת הרמ''א.
מרן מביא כאן בטה״ב ח״ב סי׳ קמד, וז״ל והן אמת שבכ״מ שהרמ״א כותב סברא בסתם לאסור ואחר כך כותב ויש מתירים יש לפסוק כדעה ראשונה שהיא בסתם וכדקיימא לן כן בדברי מר השו״ע סתם ויש הלכה כסתם וכמבואר באחרונים והוא הדין לגבי הרמ״א וכמו שכתב הש״ך ביורה דעה (סימן רמב בקיצור כללי הוראת איסור והיתר אות ה׳) וכ״כ הפרי מגדים (בואחר חיים סימן שא אשל אברהם ס״ק כז ד״ה אעתיק ובסימן תכט סעיף ה׳) וכן כתב השדי חמד בכללי הפוסקים (סימן יד אות יב) ע״ש עכ״ל מרן.
ועיין שם שמ״ש הרמ״א בסעיף ו ישתנה מדין זה, ודו״ק.
 
נערך לאחרונה:
לגבי סתם וי''א לא ידוע לי אך לגבי י''א וי''א ודאי שאינו כך, שהרי בחו''מ סי' שצז [סעיף א] כתב הב''י ע''ד הטור וז''ל: ומ"ש וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל, איני רואה הכרע בדבריו. עכ''ל. וכתב הדרכי משה [אות א] דהטעם הוא משום שהרא''ש הביא שתי הסברות בלא הכרע. והנה הרא''ש [ב''ק פ''ב סי' י] הביא בתחילה דעת התוס' שאין הלכה כאביי וכתב וז''ל: וכן פסק רב אלפס ז"ל דליתא לדאביי ומצאתי כתוב בשם ר"ח ז"ל דפסק הלכה כאביי. עכ''ל. ונמצא א''כ שאע''פ שהביא דעת ר''ח בסוף דבריו מ''מ אין בזה הכרע לומר שכך עיקר דעת הרא''ש לענין פסק לדעת הב''י וגם לדעת הרמ''א.
ועוד עיין ביו״ד סי׳ר בב״י שכתב בדעת הרא״שׁ שתחילה הביא דעת התוס׳ בשם ר״ח וגאון ואח״כ דעת ר״י, וכתב שהרא״ש הבין ג״כ בדעת ר״י שכוונתו שאין למחות וכו׳ ולא כוונתו לפסוק כן משום שבפסקיו בקיצור בסוף נדה כתב כדעת ר״ח וגאון, ולכאורה מאי קשיא דלמה דיפסוק כר״י וצריך ראיה מפסקיו, ואני רציתי לומר הואיל והביא את שתי הדעות ה״א דהיה לו לפסוק כדעה בתרא והיא ר״י. ע״ש.
 
הערה יפה מאד אך לא נעלמה ממני הא לך מש''כ על ראיה זו בעבר בזה''ל: אלא שראיתי בב''י [או''ח סי' קעג] שכתב וז''ל: ורבינו אף על פי שכתב שני הפירושים בטור יורה דעה [סי' פח] כאן לא כתב אלא הפירוש הא' בלבד וגם מתוך דבריו שם נראה שפירוש זה עיקר שהפירוש האחר כתבו בלשון ויש אומרים משמע דסבירא ליה דלשון ראשון עיקר. עכ''ל. ולכאורה נראה שסובר שסתם וי''א הלכה כסתם. אולם מדקדוק לשונו שכתב בתחילה שהטור ביו''ד כתב את שני הפירושים משמע שלא הכריע, ורק באו''ח שכתב פירוש הא' משמע שזה העיקר בעיניו. ואח''כ הוסיף הב''י שגם ביו''ד "נראה" שפירוש זה עיקר כי כתבו בסתם. ומבואר שזולת הגילוי מאו''ח לא היה ברור כ''כ להכריע דעת הטור ביו''ד.

ואם באנו ללמוד מה דעת מרן בהאי כללא דסתם וי''א הרי שמצאנו לו שלא היה ברור לו די הצורך אם הלכה כסתם, דהנה בב''י או''ח סי' רנב [סוף ס''ה] כתב גבי מחלוקת רבה ורב יוסף דהרי''ף הביא שתי הסברות ולא הכריע, ואח''כ כתב וז''ל: ועוד י''ל דמדבריו בהלכות שכתב ואוקימנא לבית שמאי אבל לבית הלל לית להו שביתת כלים ושרי, ואיכא מאן דאמר דאסור ואפילו לב''ה מפני שמשמעת את הקול, יש להכריע דסבירא ליה כרב יוסף מדכתב הכי ברישא ואידך סברא כתב בלשון איכא מאן דאמר. עכ''ל. וצ''ל שמש''כ שהרי''ף הביא סברת רב יוסף "ברישא" כונתו שסתם כמותה ואח''כ הביא סברא שניה בשם י''א, ומשמע שסובר שסתם וי''א כונת הפוסק לפסוק כהסתם, אך כנראה שלא היה ברור לב''י דבר זה כל הצורך ולכן כתב בתחילה שהרי''ף לא הכריע.

ומכיון שהב''י הסתפק בניסוח זה של הרי''ף אי הוי הכרעה היאך נאמר שכאשר כתב את שלחנו הטהור יכתוב לשון כזו להורות הכרעת הדין והלא לפי שיטתו היה לו לפרש דבריו שכן עיקר להלכה ולא לכתוב לשון שמסופקת [לפי דעתו], אלא ע''כ לומר שמרן לא כיון להכריע כשכתב סתם וי''א ובעיקר סמך על המעיין בב''י.

ויתירה מכך מצאנו לבית יוסף [או''ח סי' קסח] שכתב וז''ל: והרי"ף [פסחים יא:] כתב שתי הסברות בפרק כל שעה ולא הכריע ומכל מקום נראה שדעתו נוטה לפסוק כרבי יוחנן. עכ''ל. וז''ל הרי"ף שם: והילכתא כרבי יוחנן והכי קא פסק רב אחא משבחא במעשה אילפס כרבי יוחנן ובעל הלכות אמר משמיה דכהן צדק שפסק כר"ש בן לקיש כשהרתיח ולבסוף הדביק ואיכא דפסק כר' יהודה דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד. עכ''ל. הרי שלשונו הוי כסתם וי''א ואף יתר ע''כ שהרי כתב "והילכתא", ואעפ''כ הב''י מכנה לשון זו "לא הכריע" ורק הוי נטיה לפסוק כרבי יוחנן.
ייש"כ.
אך אענה אף אני חלקי בע"ה.

גם אם היה מסופק בדעת הטור הנה נתברר מהטור באו"ח שכשכתב ב' הדעות ביורה דעה התכוון שרק אחת עיקר.
וגם אם הב"י היה מסופק הרי שזה נכון כלפי הפוסקים הנ"ל אבל הוא כשלעצמו מבין שלשון זו סתם וי"א הכוונה שהדעה הראשונה עיקר לגמרי א"כ כשבחר לכתוב כן בשו"ע כך כוונתו.
(ולשיטתך שזה לשון שמסופק מה כוונת הכותב הרי שכתב לשון לא ברור בשו"ע)

מה שהבאת ב' מקומות מהריף לא דמי ששם לא כתב בסתם וי"א.
 
נערך לאחרונה:
מה שהתכוונתי לומר, זה שנראה שכבודו כלל לא טרח לעיין את דברי האומרים לא ככה.
ממש לא כך. על סוגיא זו ישבתי זמן רב וגם ראיתי דברי החולקים במקורם, לא נעלם ממני השדי חמד והיד מלאכי והעין יצחק וכו'.
הראיות שכתבתי התקבצו אצלי במשך השנים תוך כדי לימוד. ואחר העיון ראיתי שאין שום ראיות ברורות לכללים והכל מסברות הפוסקים, ולענ''ד הראיות שהבאנו הם חזקות מספיק כדי להכריע שאין כללים.
 
מרן מביא כאן בטה״ב ח״ב סי׳ קמד, וז״ל והן אמת שבכ״מ שהרמ״א כותב סברא בסתם לאסור ואחר כך כותב ויש מתירים יש לפסוק כדעה ראשונה שהיא בסתם וכדקיימא לן כן בדברי מר השו״ע סתם ויש הלכה כסתם וכמבואר באחרונים והוא הדין לגבי הרמ״א וכמו שכתב הש״ך ביורה דעה (סימן רמב בקיצור כללי הוראת איסור והיתר אות ה׳) וכ״כ הפרי מגדים

ראיתי, אך כבר כתבתי שהפוסקים כתבו כן מסברות ויש שכתבו לחלוק ג''כ מסברות. עיין בדבריהם ותראה שאף אחד לא הביא איזה ראיה או גילוי דעת ממרן או מהרמ''א. אמנם בדעת הטור כן נוכל לומר שסובר שי''א וי''א הלכה כי''א בתרא כי כך הוא כתב כמה פעמים שהרא''ש הכריע כדעה שניה, והב''י חלק עליו דלא הוי הכרעה מה שהביאו בי''א בתרא, אך לכל הפחות נוכל ללמוד שכאשר הטור מביא שתי דעות ס''ל כדעה שניה, כי כך היתה הבנתו, אך מי שלא כתב כן אין לומר עליו כן בברור.
 
ולא כוונתו לפסוק כן משום שבפסקיו בקיצור בסוף נדה כתב כדעת ר״ח וגאון, ולכאורה מאי קשיא דלמה דיפסוק כר״י וצריך ראיה מפסקיו, ואני רציתי לומר הואיל והביא את שתי הדעות ה״א דהיה לו לפסוק כדעה בתרא והיא ר״י.
אין מזה סתירה לדברינו כי דעת הב''י שכשהרא''ש מביא שתי דעות לא הוי הכרעה, ולכן הב''י הוכיח שהרא''ש נטה להכריע יותר כדעת ר''ח וגאון מדהביאם בפסקיו.

מצ''ב כמה ראיות ממרן הב''י דלא ס''ל האי כללא י''א וי''א הלכה כי''א בתרא.
באה''ע [סי' קכג] כתב וז''ל: והרא"ש כתב שיטת רש"י והתוספות ואחר כך כתב שיטת ר"י ואין להכריע מדבריו אלה כאיזו שיטה הוא סובר. עכ''ל.
וכן מוכח עוד ממש''כ הבית יוסף בחו"מ סי' שצא [סעיף ח] וז''ל: ומ"ש רבינו שמסקנת הרא"ש כדברי הראב"ד, איני רואה בדבריו הכרע. ע''כ.
וכ''כ עוד הב''י בחו''מ סי' רצא [ס''ג] וז''ל: ואיני יודע למה כתב רבינו שמסקנת הרא"ש כחכמים שהרי כתב שתי הסברות ולא הכריע. עכ''ל. וגם שם הביא הרא''ש דברי התוס' באחרונה.

וכן היתה הבנת מרן בשאר הראשונים, עיין באו''ח סי' קצז שכתב וז''ל: וה''ר יונה כתב שתי הסברות ולא הכריע. ובסי' רנז כתב: ורבינו ירוחם בח"ג כתב סברת התוספות וסייעתם וסברת הרמב"ן ולא הכריע ביניהם. ובסימן רסו [סעיף יב] כתב וז''ל: רבינו ירוחם כתב שתי הסברות [רמב''ם ותוס'] ולא הכריע. ע''כ ובסימן רצא כתב וז''ל: והמרדכי בפרק כל כתבי כתב שתי הסברות ולא הכריע

וכן יש להוכיח ממש''כ מרן בב''י או''ח סי' יח וז''ל: ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם דרב מובהק הוא וכל שכן דרש"י סבירא ליה כותיה ועוד דספק ברכות להקל. עכ''ל. והכריע בזה נגד ר''ת הרא''ם הר''ש והרא''ש. והנה בשו''ע [שם ס''א] כתב וז''ל: להרמב"ם, כל מה שלובש בלילה פטור אפילו הוא מיוחד ליום, ומה שלובש ביום חייב, אפילו מיוחד ללילה. ולהרא"ש, כסות המיוחד ללילה, פטור, אפילו לובשו ביום, וכסות המיוחד ליום או ליום וללילה, חייב, אפילו לובשו בלילה. עכ''ל. ולכאורה אם דעת מרן כי''א בתרא הרי שהוא סותר למש''כ בב''י אלא ע''כ דלא הוי הכרעה וסמך על המעיין בב''י.
ושו''ר שכ''כ במחצית השקל [סימן תרסז ס''ק ב בסוגריים] שכשכותב השו''ע י''א וי''א שתי הדעות שקולים בעיניו. וכ''נ דעת הבית מאיר והמאמר מרדכי.
 
וגם אם הב"י היה מסופק הרי שזה נכון כלפי הפוסקים הנ"ל אבל הוא כשלעצמו מבין שלשון זו סתם וי"א הכוונה שהדעה הראשונה עיקר לגמרי א"כ כשבחר לכתוב כן בשו"ע כך כוונתו.

מנין לנו שדעת מרן לפסוק כהסתם אחר שלא כתב לנו כללים אלו בהקדמה לשו''ע. ובפרט שכבר כתבתי לעיל שבסי' תקו מרן הכריע וכתב הכי נקטינן ובשו''ע הביא דעה זו בשם י''א ואת הדעה החולקת בסתם. האם אין זו ראיה מספיק ברורה שאין לומר כללים???

(ולשיטתך שזה לשון שמסופק מה כוונת הכותב הרי שכתב לשון לא ברור בשו"ע)
ספר השו''ע הוא ספר ליקוט של שיטות ואינו בהכרח ספר הכרעת ההלכה כי אם בב''י מרן לא הכריע למה לנו לומר שבשו''ע כן הכריע?
והמעיין בהקדמת השו''ע יראה שלא היתה כונת הב''י לכתוב ספר פסקים מה שלא פסק בב''י אלא עיקר כונתו היתה לכתוב ספר קצר כדי שיהיה קל לחזור על ההלכות בכל חודש. וזה לשונו שם: ראיתי אני בלבי כי טוב ללקוט שושני ספירי אמריו [של הספר ב''י] בדרך קצרה בלשון צח וכולל יפה ונעים, למען תהיה תורת ה' תמימה שגורה בפי כל איש ישראל, כי כאשר ישאלו לת"ח דבר הלכה לא יגמגם בה אלא יאמר לחכמה אחותי את, כשם שברור לו שאחותו אסורה לו, כך יהיה ברור לו כל דין שישאל עליו הלכה למעשה בהיותו שגור בפיו ספר זה הבנוי לתלפיות תל שהכל פונים בו, לחלקו לחלקים שלשים ללמוד בו בכל יום חלק, ונמצא שבכל חדש הוא חוזר תלמודו ויאמר עליו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. עכ''ל.

נמצא א''כ שעיקר ספר ההלכה הוא הב''י והשו''ע הוא קיצור ב''י. ומש''כ "כך יהיה ברור לו כל דין שישאל עליו" אין כונתו שבא לפסוק מה שלא פסק בב''י, אלא שפעמים ישנה מחלוקת בהלכה ועל המורה להיות בקי בשיטות כדי שכשתבוא שאלה על ידו ידע איך לדון, דפעמים יש להורות לחומרא כדעת האוסרים, ופעמים יש לסמוך על המקילים כגון בשעת הדחק וכדו', ולכן עליו להיות בקי בשיטות הפוסקים, והעיקר הוא שיש לת''ח ללמוד ב''י ואח''כ יעשה חזרה על תלמודו מהשלחן ערוך.

מה שהבאת ב' מקומות מהריף לא דמי ששם לא כתב בסתם וי"א.
ז''ל הרי''ף: ואוקימנא לבית שמאי אבל לבית הלל לית להו שביתת כלים ושרי, ואיכא מאן דאמר דאסור ואפילו לב''ה מפני שמשמעת את הקול. עכ''ל. ואם אין זה לשון סתם, אז איזה לשון זה?
 
חזור
חלק עליון