סתם ויש, הביא הסתם לכבדו

[לביא]

אין מזה סתירה לדברינו כי דעת הב''י שכשהרא''ש מביא שתי דעות לא הוי הכרעה, ולכן הב''י הוכיח שהרא''ש נטה להכריע יותר כדעת ר''ח וגאון מדהביאם בפסקיו.

נראה מבין ריסי עיניך שלא טרחת לבדוק את הב״י דהתם, והראיה?

אסביר את המהלך שם:
שם הדיון הוא לגבי ברכת הטבילה, הטור כותב שהבה״ג ור״י סוברים שצריך לאח״כ, ואז מביא דעת הראב״ד והרא״ש שצריך לברך לפני כן.
הב״י מביא לשון התוס׳ בפסחים : אעפ״כ אומר ר״י שאין למחות בנשים המברכות לאחר הטבילה וכו׳ ע״כ ומשמע לב״י שר״י לא פוסק כן אלא שבא לדון לכף זכות ואין למחות, והוא ג״כ לשון הרא״ש , וראוי לציין שלשון הרא״ש בפנים הוא ועוד אומר ר״י שאין למחות בנשים המברכות וכו׳ , ומוכיח הב״י שגם הרא״ש הבין כן , שהר״י רק בא לומר שאין למחות ולא דפסקינן כן מדפסק בפשיטות בהלכות בקוצר שלו כהראב״ד ולא כר״י.

וכאן התקשיתי, מאיפה לב״י להבין כן בדעת הרא״ש שכך הבין את ר״י. , דלמא פסק כהראב״ד כי היה נראה לו יותר נכון , ולזה באתי לומר ששמא הב״י מבין שבעלמא יש ויש הלכה כיש בתרא.

אלא״כ יש לכבודו תירוץ יותר טוב.

וזאת למודעי כי אינני מעיר על כל השגותיך הנפלאות (והן אכן נפלאות) כי אינני מיושב בכל מקום כדבעי, וייתכן שגם לא צריך להעיר. ודו״ק

 

[נוריאל]

מנין לנו שדעת מרן לפסוק כהסתם אחר שלא כתב לנו כללים אלו בהקדמה לשו''ע. ובפרט שכבר כתבתי לעיל שבסי' תקו מרן הכריע וכתב הכי נקטינן ובשו''ע הביא דעה זו בשם י''א ואת הדעה החולקת בסתם. האם אין זו ראיה מספיק ברורה שאין לומר כללים???

כיוון שמרן בב"י כתב שלשון זו של סתם וי"א נראה ממנה שהכוונה שהעיקר כסתם כשהוא בוחר להשתמש בלשון זו כך נבין גם אנו.
גם הכנה"ג כתב שכך מסורת בידינו.(יו"ד לו הגהות ב"י ס"ק לז)
וכן כתב הברכי יוסף והוסיף שכבר אמרו מגדולי האחרונים שמרן עצמו אמר כן.

ספר השו''ע הוא ספר ליקוט של שיטות ואינו בהכרח ספר הכרעת ההלכה כי אם בב''י מרן לא הכריע למה לנו לומר שבשו''ע כן הכריע?
והמעיין בהקדמת השו''ע יראה שלא היתה כונת הב''י לכתוב ספר פסקים מה שלא פסק בב''י אלא עיקר כונתו היתה לכתוב ספר קצר כדי שיהיה קל לחזור על ההלכות בכל חודש. וזה לשונו שם: ראיתי אני בלבי כי טוב ללקוט שושני ספירי אמריו [של הספר ב''י] בדרך קצרה בלשון צח וכולל יפה ונעים, למען תהיה תורת ה' תמימה שגורה בפי כל איש ישראל, כי כאשר ישאלו לת"ח דבר הלכה לא יגמגם בה אלא יאמר לחכמה אחותי את, כשם שברור לו שאחותו אסורה לו, כך יהיה ברור לו כל דין שישאל עליו הלכה למעשה בהיותו שגור בפיו ספר זה הבנוי לתלפיות תל שהכל פונים בו, לחלקו לחלקים שלשים ללמוד בו בכל יום חלק, ונמצא שבכל חדש הוא חוזר תלמודו ויאמר עליו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. עכ''ל.

נמצא א''כ שעיקר ספר ההלכה הוא הב''י והשו''ע הוא קיצור ב''י. ומש''כ "כך יהיה ברור לו כל דין שישאל עליו" אין כונתו שבא לפסוק מה שלא פסק בב''י, אלא שפעמים ישנה מחלוקת בהלכה ועל המורה להיות בקי בשיטות כדי שכשתבוא שאלה על ידו ידע איך לדון, דפעמים יש להורות לחומרא כדעת האוסרים, ופעמים יש לסמוך על המקילים כגון בשעת הדחק וכדו', ולכן עליו להיות בקי בשיטות הפוסקים, והעיקר הוא שיש לת''ח ללמוד ב''י ואח''כ יעשה חזרה על תלמודו מהשלחן ערוך.

לא הבנתי מה כבודו רוצה לומר בזה. יש שיטות וסתם כעיקרית.

ז''ל הרי''ף: ואוקימנא לבית שמאי אבל לבית הלל לית להו שביתת כלים ושרי, ואיכא מאן דאמר דאסור ואפילו לב''ה מפני שמשמעת את הקול. עכ''ל. ואם אין זה לשון סתם, אז איזה לשון זה?

מחילה, כתבת והדגשת מהב"י שהרי"ף כתב ב' הדעות ולא הכריע(והדגשת את הלא הכריע) ואחר כך הבאת מהמשך הב"י שהבין מהריף בלשון סתם וי"א ושהכריע מזה הב"י שהלכה כסתם וזו ראייה נגד דבריך וחשבת לתרץ זה ממה שכתב הב"י לעיל מיניה שהרי"ף הביא ב' דעות ולא הכריע. ועל זה השיבתיך שדברי הריף הללו הם לא בלשון סתם וי"א ואין מהם ראייה.

וכך הבין הב"י שאין מהם ראייה ופשט מלשונו שכתב סתם וי"א היש יותר מזה ללמוד מה הב"י מבין בסתם וי"א שאפילו במקום שיש מקום שלא מוכרע אע"פ כן כשכותב שוב לשון זו מכריע הב"י?
ודבריך אינם מובנים, דברי הרי"ף בהתחלה אין להוכיח מהם כי הביא ב' הדעות שלא בלשון י"א ומזה אין להכריע. אך מדבריו שכתב סתם וי"א מכריע הב"י שהלכה כסתם ואתה רוצה לומר בהיפך שנלמד מלשון הלא ברורה(שלא הכירע בה) ללשון הברורה שכתב סתם וי"א(לדעת הב"י)?

והמקור השני שהבאת אתה מבין שזה סתם וי"א? לענ"ד אינו כן.

 

[הלוי]

ולזה באתי לומר ששמא הב״י מבין שבעלמא יש ויש הלכה כיש בתרא.

זאת ודאי שאי אפשר לומר מכח הראיות שהבאתי [ולא הבאתי הכל]
וכונת הב''י בעיקר לחלוק על הטור שכתב בדעת ר''י דס''ל שמברכת לאחר מכן, וע''ז כתב הב''י שאין זה הפשט בר''י והוכיח מדברי התוס' והרא''ש שכתבו בשם ר''י דאין לגעור וכו', שר''י רק לימד זכות על הנוהגות כן, אך לא שהוא סובר כן לענין הלכה, ואיכא למימר שגם ר''י מודה שלכתחילה יש להורות לברך לפני, וע''ז הביא חיזוק מפסקי הרא''ש שכתב שיש לברך לפני ולא הביא שיש בזה מחלוקת, כי באמת אין בזה מחלוקת לענין לכתחילה, דכו''ע מודים שיש להורות לברך לפני, ודלא כמו שמשמע מדברי הטור שיש בזה מחלוקת.

וזאת למודעי כי אינני מעיר על כל השגותיך הנפלאות (והן אכן נפלאות) כי אינני מיושב בכל מקום כדבעי,

מספיק לבדוק ראיה אחת או שתים כדי להווכח מה הבין מרן כשהפוסקים כתבו שתי דעות וע''פ זה נבין גם דבריו בב''י ובשו''ע, ועי''ז נוכל להכריע כהאחרונים שהבינו שי''א וי''א אינה הכרעה. וכדאי לעבור ע''ז קצת כי יש בזה הרבה נפק''מ למי שלומד הלכה.

 

[אושרי רביב]

ספר השו''ע הוא ספר ליקוט של שיטות ואינו בהכרח ספר הכרעת ההלכה כי אם בב''י מרן לא הכריע למה לנו לומר שבשו''ע כן הכריע?
והמעיין בהקדמת השו''ע יראה שלא היתה כונת הב''י לכתוב ספר פסקים מה שלא פסק בב''י אלא עיקר כונתו היתה לכתוב ספר קצר כדי שיהיה קל לחזור על ההלכות בכל חודש. וזה לשונו שם: ראיתי אני בלבי כי טוב ללקוט שושני ספירי אמריו [של הספר ב''י] בדרך קצרה בלשון צח וכולל יפה ונעים, למען תהיה תורת ה' תמימה שגורה בפי כל איש ישראל, כי כאשר ישאלו לת"ח דבר הלכה לא יגמגם בה אלא יאמר לחכמה אחותי את, כשם שברור לו שאחותו אסורה לו, כך יהיה ברור לו כל דין שישאל עליו הלכה למעשה בהיותו שגור בפיו ספר זה הבנוי לתלפיות תל שהכל פונים בו, לחלקו לחלקים שלשים ללמוד בו בכל יום חלק, ונמצא שבכל חדש הוא חוזר תלמודו ויאמר עליו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. עכ''ל.

נמצא א''כ שעיקר ספר ההלכה הוא הב''י והשו''ע הוא קיצור ב''י. ומש''כ "כך יהיה ברור לו כל דין שישאל עליו" אין כונתו שבא לפסוק מה שלא פסק בב''י, אלא שפעמים ישנה מחלוקת בהלכה ועל המורה להיות בקי בשיטות כדי שכשתבוא שאלה על ידו ידע איך לדון, דפעמים יש להורות לחומרא כדעת האוסרים, ופעמים יש לסמוך על המקילים כגון בשעת הדחק וכדו', ולכן עליו להיות בקי בשיטות הפוסקים, והעיקר הוא שיש לת''ח ללמוד ב''י ואח''כ יעשה חזרה על תלמודו מהשלחן ערוך

ראשית כל, יישר כוחו!
שנית, יש להוסיף כי יש דינים אשר כתובים בבית יוסף ונשמטו מהשלחן ערוך, ומרן סמך על המעיין בבית יוסף. ולדוגמא ראה סימן שכ בדין הלימוני"ש... (שאגב, שומע אני כמה חכמים שמבטאים את מילה זו בשי"ן ימנית, כמו רבני אשכנז. ולא היא, אלא צריך לומר בשי"ן שמאלית, וזה מלשון לימונים כפי שאומרים בספרדית. וזה היה המבטא. אל לנו לשכוח אחרי הכל, אנו ספרדים. וכמו שכתב מרן על היותו אצל מלך ספרד בביקור, בשו"ת יביע אומר ובמאור ישראל דרושים).

 

[לביא]

זאת ודאי שאי אפשר לומר מכח הראיות שהבאתי [ולא הבאתי הכל]
וכונת הב''י בעיקר לחלוק על הטור שכתב בדעת ר''י דס''ל שמברכת לאחר מכן, וע''ז כתב הב''י שאין זה הפשט בר''י והוכיח מדברי התוס' והרא''ש שכתבו בשם ר''י דאין לגעור וכו', שר''י רק לימד זכות על הנוהגות כן, אך לא שהוא סובר כן לענין הלכה, ואיכא למימר שגם ר''י מודה שלכתחילה יש להורות לברך לפני, וע''ז הביא חיזוק מפסקי הרא''ש שכתב שיש לברך לפני ולא הביא שיש בזה מחלוקת, כי באמת אין בזה מחלוקת לענין לכתחילה, דכו''ע מודים שיש להורות לברך לפני, ודלא כמו שמשמע מדברי הטור שיש בזה מחלוקת.

עזוב ראיות, תסביר לי לשון הב״י:
ומשמע דר"י לא בא לומר אלא שאין למחות ביד הנוהגות לברך אחר הטבילהוכו׳ ונראה שזהו טעמו של הרא"ש שבהלכות נדה בקצר פסק שתברך לפני טבילה עכ״ל
איך מכח שכך פסק הרא״ש בהלכות נדה בקצר אני לומד על שיטת ר״י?

 

[הלוי]

כיוון שמרן בב"י כתב שלשון זו של סתם וי"א נראה ממנה שהכוונה שהעיקר כסתם כשהוא בוחר להשתמש בלשון זו כך נבין גם אנו.

הוא לא כתב שהעיקר כסתם אלא שדעתו "נוטה", וכונתו שהכרעה אין אך "נטיה" יש.

גם הכנה"ג כתב שכך מסורת בידינו.(יו"ד לו הגהות ב"י ס"ק לז)
וכן כתב הברכי יוסף והוסיף שכבר אמרו מגדולי האחרונים שמרן עצמו אמר כן.

זה שיש מסורת זה לא אומר שכך אמר מרן. אלא יתכן שכן הבינו ונקטו פוסקים מסויימים מסברתם וכך למדו את תלמידיהם וכך נוצרה המסורת. הלא תראה שאפילו בס''ת שיש לנו בהם מסורת בכל אופן ישנם כמה שינויים בין מסורת אחת לשניה וודאי שא''א לומר שכולם אמת.
כמו כן לא כתוב בשום מקור שמרן עצמו אמר כן, אתה יכול לעבור על כל המקורות שמביא החיד''א ולהוכח.
ומה גם שאם באמת כך היתה דעת מרן היה לו לכתוב זאת בפירוש בהקדמה.

לא הבנתי מה כבודו רוצה לומר בזה. יש שיטות וסתם כעיקרית.

כונתי לומר שמרן כתב לנו את עיקרי השיטות בשו''ע, ופעמים הרחיב יותר והביא שתי שיטות בהלכה מסויימת, פעמים בלשון סתם וי''א, ופעמים בלשון י''א וי''א, ופעמים בא בשמות הפוסקים. אין ספק שלשון סתם וי''א מורה יותר על נטיה כהסתם וכמש''כ לעיל בשם הב''י, אך מ''מ אין לעשות מזה "כלל" שכך העיקר להלכה, אלא הכל לפי מה שמשתמע בב''י.

ודבריך אינם מובנים, דברי הרי"ף בהתחלה אין להוכיח מהם כי הביא ב' הדעות שלא בלשון י"א ומזה אין להכריע. אך מדבריו שכתב סתם וי"א מכריע הב"י שהלכה כסתם ואתה רוצה לומר בהיפך שנלמד מלשון הלא ברורה(שלא הכירע בה) ללשון הברורה שכתב סתם וי"א(לדעת הב"י)?

לא הבנתי דבריך. הלא הב''י העתיק את לשון הרי''ף "ואוקימנא לבית שמאי אבל לבית הלל לית להו שביתת כלים ושרי, ואיכא מאן דאמר דאסור ואפילו לב''ה מפני שמשמעת את הקול", וע''ז כתב הב''י בתחילה שהביא הרי''ף את שתי הדעות ולא הכריע, ואח''כ כתב צד אחר שיש לומר שהרי''ף כן הכריע כי הביא את הדעה השניה בשם י''א. נמצא א''כ שהב''י הביא שני פירושים לדברי הרי''ף, לפי פירושו הראשון הרי''ף לא הכריע, ולפי הפירוש השני הרי''ף הכריע. ואולי אפשר גם לומר שמש''כ "הכריע" היינו שדעתו נוטה כן יותר. אך מ''מ למדנו שבסתם וי''א לדעת מרן יש צד לומר דלא הוי הכרעה, ואם כך הוא סובר, א''כ כשכתב את ספרו לא היה לו לכתוב לשון שמשתמעת לשני פנים אם באמת כונתו היתה לפסוק ולא רק ללקט את הדעות בקצרה.

 

[הלוי]

איך מכח שכך פסק הרא״ש בהלכות נדה בקצר אני לומד על שיטת ר״י?

הב''י לא בא ללמוד מפסקי הרא''ש מה דעת ר''י, כי דעת ר''י ברורה בדברי התוס' והרא''ש שר''י רק לימד זכות ולא שכך דעתו לפסוק. ומה שהביא לפסקי הרא''ש הוא עוד הוכחה שר''י לא חולק בעיקר הדין אלא רק לימד זכות על המנהג, שאל''כ היה לו להביא בפסקיו שיש בזה מחלוקת וכמש''כ הטור.
בכל אופן זה לא הנושא שלנו. הנדון שלנו הוא ענין הכללים, ולכן כתבתי לך שאם באת להביא משם ראיה הרי שיש לה הרבה סתירות מראיות אחרות שהבאנו.

 

[נוריאל]

הוא לא כתב שהעיקר כסתם אלא שדעתו "נוטה", וכונתו שהכרעה אין אך "נטיה" יש.

?
זו לשונו בקעג:

שהפי' האחר כתבו בלשון וי"א משמע דס"ל דלשון ראשון עיקר

ואם לשון זו משמע לב"י שהפירוש הראשון עיקר כשכותב בו בעצמו כך צ"ל כוונתו. כי בחר לכתוב בלשון שכך משתמע ממנה.
וכן ממה שאתה הבאת לשונו ואצטט:

יש להכריע דסבירא ליה כרב יוסף מדכתב הכי ברישא ואידך סברא כתב בלשון איכא מאן דאמר.

הרי"ף הביא ב' דעות ולא הכריע ביניהם ושוב כתב בהמשך דברים כסתם וי"א וכותב הב"י שע"פ זה נכריע דסבירא ליה כרב יוסף האם הב"י כותב יש להכריע כשדעתו רק נוטה?

זה שיש מסורת זה לא אומר שכך אמר מרן. אלא יתכן שכן הבינו ונקטו פוסקים מסויימים מסברתם וכך למדו את תלמידיהם וכך נוצרה המסורת. הלא תראה שאפילו בס''ת שיש לנו בהם מסורת בכל אופן ישנם כמה שינויים בין מסורת אחת לשניה וודאי שא''א לומר שכולם אמת.
כמו כן לא כתוב בשום מקור שמרן עצמו אמר כן, אתה יכול לעבור על כל המקורות שמביא החיד''א ולהוכח.
ומה גם שאם באמת כך היתה דעת מרן היה לו לכתוב זאת בפירוש בהקדמה.

נכון זה שיש מסורת זה לא מוכרח אך זה מחזק העניין. בצירוף למשתמע מהב"י עצמו.
הפנית אותי למקורותיו של החיד"א אך החיד"א לא כתב מקור לדבריו רק כתב שכבר מגדולי האחרונים כתבו שמרן עצמו אמר כן. ונאמן עלינו החיד"א שיש מגדולי האחרונים שאמרו כן.

כונתי לומר שמרן כתב לנו את עיקרי השיטות בשו''ע, ופעמים הרחיב יותר והביא שתי שיטות בהלכה מסויימת, פעמים בלשון סתם וי''א, ופעמים בלשון י''א וי''א, ופעמים בא בשמות הפוסקים. אין ספק שלשון סתם וי''א מורה יותר על נטיה כהסתם וכמש''כ לעיל בשם הב''י, אך מ''מ אין לעשות מזה "כלל" שכך העיקר להלכה, אלא הכל לפי מה שמשתמע בב''י.

כעת הבנתי כוונתך.
אני עדיין מחזיק בדעתי שכיוון שכך הב"י מבין לשון זו שכך כוונתו. אך מסכים עמך שיש לעיין בב"י גם כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל.

לא הבנתי דבריך. הלא הב''י העתיק את לשון הרי''ף "ואוקימנא לבית שמאי אבל לבית הלל לית להו שביתת כלים ושרי, ואיכא מאן דאמר דאסור ואפילו לב''ה מפני שמשמעת את הקול", וע''ז כתב הב''י בתחילה שהביא הרי''ף את שתי הדעות ולא הכריע, ואח''כ כתב צד אחר שיש לומר שהרי''ף כן הכריע כי הביא את הדעה השניה בשם י''א. נמצא א''כ שהב''י הביא שני פירושים לדברי הרי''ף, לפי פירושו הראשון הרי''ף לא הכריע, ולפי הפירוש השני הרי''ף הכריע. ואולי אפשר גם לומר שמש''כ "הכריע" היינו שדעתו נוטה כן יותר. אך מ''מ למדנו שבסתם וי''א לדעת מרן יש צד לומר דלא הוי הכרעה, ואם כך הוא סובר, א''כ כשכתב את ספרו לא היה לו לכתוב לשון שמשתמעת לשני פנים אם באמת כונתו היתה לפסוק ולא רק ללקט את הדעות בקצרה.

הרי"ף הביא ב' הדעות.
ואחר כך כתב סתם וי"א.(לא בדיוק ב' הדעות אך יש ללמוד מזה).
אם הלשון השני הוא רק נוטה אין להכריע ממנו כלום. אולי אפשר לרשום ומדכתב וכו' נראה שנוטה וכו'.

ושוב אם הב"י כותב בלשון שהוא הסביר לנו בב"י שמשמע ממנה שהלשון הראשון עיקר והוא בוחר להשתמש בלשון זו בשו"ע, לכך לדעתי הוא התכוון למה שמשמע מהלשון, כי אחרת למה לו לכתוב לי לשון שאני אמור להבין ממנה שהלשון הראשון עיקר אם אין רצונו שאפסוק כן.

 

[לביא]

הב''י לא בא ללמוד מפסקי הרא''ש מה דעת ר''י, כי דעת ר''י ברורה בדברי התוס' והרא''ש שר''י רק לימד זכות ולא שכך דעתו לפסוק. ומה שהביא לפסקי הרא''ש הוא עוד הוכחה שר''י לא חולק בעיקר הדין אלא רק לימד זכות על המנהג, שאל''כ היה לו להביא בפסקיו שיש בזה מחלוקת וכמש''כ הטור.
בכל אופן זה לא הנושא שלנו. הנדון שלנו הוא ענין הכללים, ולכן כתבתי לך שאם באת להביא משם ראיה הרי שיש לה הרבה סתירות מראיות אחרות שהבאנו.

לולא מסתפינא אמינא שאולי עיוני לא כדבעי, אך מלשונו שאמר ונראה שזהו טעמו של הרא"ש שבהלכות נדה בקצר פסק שתברך לפני טבילה וכו׳ דמשמע שהיה לו לרא״ש לפסוק יותר כמו ר״י והשתא דלא פסק הכי קשיא אלא״כ נאמר שהבין הרא״ש בר״י ג״כ שלא בא אלא רק שלא למחות, והשתא דאתית להכי לא מובן למה לרא״ש באמת לבוא לפסוק כמו ר״י.
זו עיקר השאלה עמה התחלתי, ולפיה רציתי לומר שהב״י הבין שהרא״ש היה לו לפסוק כמו ר״י כי יש ויש הלכה כיש בתרא והשתא דלא פסק הכי י״ל כן בדעת הר״י.
עד כה לא תירצת לי דבר מלבד מ״ש: שאל''כ היה לו להביא בפסקיו שיש בזה מחלוקת וכו׳ ופשיטא לי שזה אינו דכל עיקרו של הרא״ש בפסקיו הקצרים זה להביא את העיקר להלכה ולמעשה ולא להביא מחלוקות, משא״כ בתוך חיבורו העיקרי, ומבין דבריך נראה שגם לא פתחת את הרא״ש בקצר שם שתראה שאין לומר כן.

ובאמת שכבודו הביא הרבה ראיות מצוינות, מוצקות והכל, אך לדידי קשה מאד להסתעף כשראיה אחת לא ברורה, וכל עוד ראיה זו לא ברירה לי כדבעי קשה לי להתחיל להסתעף לראיותיך השונות שבוודאי יש בהן אמת לאמיתה כפי שקיבלת מסיני, אך כל עוד ראיה זו שמובנת לי הפך ממה שכבודו רוצה לומר קשה לי להתחיל לעיין בשאר ראיותיך, שבוודאי יש לעיין בהם.

 

[לביא]

ועתה אבוא לדבר על אחת הקושיות שהקשית בתחילה שהציקו לי מאד:

אשר על כן נראה שאם היה כללים בשו''ע היה לו למרן להשמיענו אותם בהקדמתו לשו''ע ולא לתת תחת ידינו מכשול. והעיקר בזה הוא שספר השו''ע הוא ספר קיצור הב''י [כמבואר בהקדמת השו''ע] ואינו ספר פסק הלכה של מה שלא פסק בב''י, ועיקר ספר הפסק הוא הב''י ושם נדע לאן נוטה דעתו, ולא מהשו''ע שבתחילה לא עלה במחשבת מרן לכותבו. ואם תלך בדרך זו תראה שהרבה סתירות שהקשו האחרונים על השו''ע נופלות.

ועיקר התירוץ שלי לקושיא זו היא פשוטה מאד -
לזיכרוני האמוראים כשכתבו את הגמרא לא כתבו לנו בנוסף ספר כללים, אלא כתבו את התלמוד והשאירו את הכללים של רבא ואביי הלכה כרבא לבד מביע״ל קג״ם וכו׳ במסורת בע״פ לסבוראים, לגאונים ולראשונים, וגם הם לא כתבו בדיוק ספר מרוכז לכללים אלו, ועוד שראינו שאפילו עם הכללים יש מחלוקת ראשונים איך להבין אותם ובאילו מקרים לא אומרים אותם, עיין בחולין לא ע״ב בנידון טבילה ללא כוונה ובב״י קצח בסופו שהביא שם מחלוקת בראשונים למה פסקינן האי.
אלא אתה הראת לדעת שהאמוראים סמכו על ממשיכי דרכם שהם יעבירו את הכללים, ולא סמכו לכתוב אותם בספר משום מה.

וזהו פירכא רצינית מאד לדבריך, שהרי השו״ע אף שלא כתב כללים כפי שאמרת, בכ״א באו בני דורו ואמרו כללים עד כדי חיבור ספרים שלמים, ואע״פ שאין השוואה חלילה בין התלמוד שנחבר על ידי האמוראים לשו״ע שנכתב כמעט אלף שנה אח״כ, לבוא ולומר שאף לשו״ע אין כללים מכח שלא כתב ספר יקשה באותה מידה, דנימא דהשו״ע סמך באותה מידה כמו האמוראים על בני דורו שיעבירו את כלליו בשו״ע הלאה.

 

[לביא]

ואציין למש''כ בשו''ת שאילת יעב''ץ [ח''ב סי' כ] וז''ל: מש"ע [מה שכתבת עוד] אנה מצאנו שהש"ע יסבור כדעת הטפל דזכר בשם י"א. וחזר להעמיס עלינו משא כללי ש"ע. באמת היו עלי לטורח נלאיתי נשוא. לבלות זמן בחקירת כללי הש"ע אין לנו. עכ''ל. חזי מאן גברא רבה דקאמר דאין להתחשב בכללים שאין להם מקור ולכן אין לפלפל מחמתם.

ובאמת מעניין שציטטת את דברי היעב״ץ והנך סותר דבריו בנושא זה, שהרי היעב״ץ אמר שזה היה לו לטורח לבלות זמן וכו׳ ובכ״ז כבודו בא ומאריך וטורח להוכיח את דבריו של היעב״ץ הפך דברי היעב״ץ שלא נכנס בעובי כללי השו״ע מחמת הטורח והמשא בעניין.

ואף שאין בזה כדי סתירת היעב״ץ, חזזינן לגברא רבתי שדווקא כן טרחו ועמלו בכללי השו״ע, הלא הם היד מלאכי והשדי חמד (ועוד), ואף שייתכן שבוודאי וודאי שראו בזה טורח רב דלא פשוט לחבר ספר שכזה, לא ראה בזה ביטול זמנם, וחזינן בדרא את הראשל״ץ שכתב ספר שלם עמוס בעמודים עין יצחק ח״ג יקרא בו האריך מאד בכללי השו״ע, ופשוט שיכל להעמיק ולטרוח זמנו בכתיבת ספרים אחרים. ואף שאינני כדאי, מעניין שמחמת היעב״ץ שהיה עליו לטורח להעמיק בכללי השו״ע, כבודו סומך עליו בשתי ידיים לומר שאין כללים לולא באת והארכת להוכיח ממקורות שונים. וד״ל.

 

[הלוי]

?

כונתי למש''כ בסי' קסח הנ''ל [עמש''כ הרי''ף והלכתא וכו'] וז''ל: והרי"ף [פסחים יא:] כתב שתי הסברות בפרק כל שעה ולא הכריע ומכל מקום נראה שדעתו נוטה לפסוק כרבי יוחנן. עכ''ל.

לגבי הראיה מסי' קעג גם אם אינך מקבל את דברי מ''מ מה תעשה עם הראיה שהבאנו מסימן תנ"ו ותק"ו ששם מוכח להדיא שמרן כתב בב''י הכי נקטינן ובשו''ע הביא דעה זו בי''א והדעה החולקת בסתם.
והוסיף לך עוד שתי ראיות:
בסימן רסח [סעיף ב] לגבי טעה בתפלת מוסף של שבת ואמר אתה חונן שדעת הרא''ש והראב''ד שמסיים את הברכה ומתחיל של מוסף, ודעת הרמב''ם ורבינו יונה שפוסק באמצע ברכה, וכתב הב''י והכי נקיטינן. ובשו''ע כתב וז''ל: אם טעה והתחיל תפלת החול גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של שבת, ל"ש נזכר בברכת אתה חונן ל"ש נזכר בברכה אחת משאר הברכות, בין בערבית בין בשחרית, מוסף ומנחה. וי"א דבמוסף פוסק אפילו באמצע ברכה. עכ''ל. הרי כתב דעת הרא''ש והראב''ד בסתם ובשם י''א דעת הרמב''ם ורבינו יונה, ואם איתא להאי כללא דהלכה כסתם הרי שפסק ההפך ממש''כ בב''י.

ושו''ר בשיירי כנה''ג [הגהות ב''י סי' רסח אות ג] שהקשה היאך סתם בשו''ע לא כמש''כ בב''י ותירץ וז''ל: ואולי הכא שאני משום דלא הוצרך לכתוב הסברא ראשונה בסתם אלא מפני שכלל כל התפלות, ובשאר תפלות חוץ מתפלת מוסף כ"ע מודו דאינו חוזר. ע''כ. אולם אכתי קשה דלפ''ד יקשה מסימן תנו הנ''ל דשם ליכא לתרוצי כן. ועוד קשה דגם הכא היה לו לשו''ע לכתוב בסתם דמסיים הברכה בכל התפילות חוץ ממוסף וי''א שגם במוסף יסיים הברכה, ולמה לסתום כדעה שהיא לא להלכה ולסמוך שהמעיין יבין מעצמו, אלא ע''כ לומר שסמך על המעיין בב''י ולכן אינו מדקדק לכתוב בסתם את עיקר ההלכה.

ובספר יד מלאכי [כללי הש"ע והרמ''א אות יז] כתב לתרץ דכיון דהטעם דפסקינן כסתם הוא לפי שהיש אומרים הוא כטפל לגבי העיקר היכא דהיש אומרים הם הרבים הדין נותן לפסוק כרבים. ואם כדבריו נמצא שאין זה כלל אלא הכל לפי העיון בב''י דאם חזינן שמרן הכריע כדעה מסוימת בב''י או שדעתו נוטה לדעה מסוימת, הכי אית לן למיעבד ואין ללכת אחר הסתם בדוקא.

עוד ראיה יש להביא ממש''כ בשו''ע או''ח סי' תרסז סוכה ונויה אסורים גם בשמיני וכו' ואם חל שבת במוצאי יו''ט האחרון של חג נוהגים שלא להסתפק מנוי סוכה עד מוצ''ש, ויש מתירים. עכ''ל. ולכאורה נראה שדעת מרן כסתם לאסור. וקשה שהרי בב''י הביא שהתוס' בביצה [ל: ד''ה עד] כתבו שנהגו העולם כשחל תשיעי של חג בע''ש שאין מסתפקין מהן בשבת שהוא עשירי, ומאי טעמא וכו' וי''ל דהיינו טעמא משום הכנה [עכ''ל התוס'], וכבר כתבתי בסי' תרסה שהרא''ש והר''ן חולקים ואומרים דלא מיתסר משום הכנה ובפרק קמא דסוכה [י: ד''ה עד] כתבו התוס' והיכא דמיקלע שבת במוצאי יו''ט האחרון של חג נוהגין איסור להסתפק מנויי סוכה עד מוצ'ש, ולכאורה שרי דמאיזה טעם נאסור... ואי משום הכנה מה הכנה יש כאן. עכ''ל הב''י. ומבואר להדיא שדעת הב''י לפסוק כהרא''ש והר''ן והתוס', ומש''כ התוס' בביצה הוא רק כדי לישב המנהג אך לדידהו לא ס''ל וכמש''כ בסוכה. וא''כ יוצא שכאן דעת השו''ע לפסוק כהי''א. ואין לומר דהכא לא חשיב סתם משום שנקט לשון נוהגים והוי כעין י''א וי''א, דאדרבה הכא הוי יותר מסתם דמדכתב "נוהגים" המשמעות היא שכך יש לנהוג לכתחילה והיאך יש מקום להבין בלשונו שכונתו לפסוק כהי''א, אלא ע''כ לומר שסמך על המעיין בב''י. וכן מוכח גם בסי' תרסה [ס''א] שכתב בשו''ע בסתם דעת הרא''ש והר'''ן ואח''כ ויש אוסרים. וכבר הקשה המג''א [תרסז ס''ק ב] מסתירת מרן בשתי הסימנים שדברי הסתם סתרי אהדדי, ותירץ דאפשר דלא בא להודיע אלא שנהגו כך ולא מדינא שהרי גם התוס' תמהו על מנהג זה. עכ''ל. ומ''מ נמצאנו למדים שאין דרכו של מרן לדקדק לכתוב בדוקא את עיקר ההלכה בסתם.

ועיין ביד מלאכי [כללי השו''ע] שכתב בשם ספר בני יעקב שכתב דבכמה מקומות מצינו למרן בש"ע שהסברא הדחויה כותבה בסתם והסברא העיקרית בשם יש אומרים. וכן בספר זרע אברהם כתב שאין לסמוך על כלל זה דיש ויש כמה מקומות להפך. ואע''פ שהיד מלאכי דחה דבריו מפני שרוב הפוסקים הסכימו לכלל זה, מ''מ לפי המבואר לעיל יש מקום גדול לדבריו. וכן משמע מהט''ז בסי' תקכז ס''ק כב ובמג''א סי' תקה ס''ק ב ואכמ''ל.

 

[הלוי]

הפנית אותי למקורותיו של החיד"א אך החיד"א לא כתב מקור לדבריו רק כתב שכבר מגדולי האחרונים כתבו שמרן עצמו אמר כן. ונאמן עלינו החיד"א שיש מגדולי האחרונים שאמרו כן.

גדולי האחרונים הובאו בהגהות על החיד''א בהוצאות החדשות והם כל האחרונים שדברו בענין זה ואף אחד לא בא בדבריו שכך קבלנו ממרן.

 

[הלוי]

כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל.

הוא אשר אמרתי אם יש 'יוצא מן הכלל' אז אין 'כלל', כי בכל מקום נוכל לומר שהוא יוצא מן הכלל, ולכן העיקר זה מה שמשתמע מהב''י שהוא עיקר ספרו.

 

[הלוי]

אך לדידי קשה מאד להסתעף כשראיה אחת לא ברורה, וכל עוד ראיה זו לא ברירה לי כדבעי קשה לי להתחיל להסתעף לראיותיך השונות

ראיתך באה מתוך קושיא ותירוץ [או יותר נכון הנחה] שהלכה כי''א בתרא, ולכן כתבתי לך שיש מקומות מפורשים שהב''י הבין בדעת הרא''ש דלא הוי הכרעה. וגם אי יהיבנא לך שמוכח מסי' ר שהב''י הבין בדעת הרא''ש שהלכה כי''א בתרא הרי כנגד זה יש הרבה ראיות מפורשות להיפך, וחוזר הדבר להיות ספק. אך באמת שלא צריך להגיע לזה כי העיקר הוא למד סתום מן המפורש וד''ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. כמו כן לא צריך להכנס לסוגיא כדי לבדוק את הראיות אלא רק לראות את דברי הב''י בפנים ותו לא מידי כי הדברים פשוטים וברורים עד מאד.

 

[הלוי]

דנימא דהשו״ע סמך באותה מידה כמו האמוראים על בני דורו שיעבירו את כלליו בשו״ע הלאה.

מכיון דחזינן שהב''י לא ברירא האי כללא דסתם וי''א בדברי הראשונים, ולא ס''ל האי כללא די''א וי''א הלכה כי''א בתרא שהרי חלק על הטור בכמה מקומות בענין זה וכתב שהרא''ש לא הכריע, א''כ אם היה כותב ספרו על פי כללים ודאי שהיה צריך לאפוקי ממה שנראה בעיניו פשוט ולכתוב את דרכו בניסוח ההלכה. כמו כן לא ידוע לנו שום מקור שמרן העביר כללים לבני דורו, וכבר הזכרתי את זה לעיל בדברי החיד''א.
כמו כן מכיון שיש בכל כלל מחלוקת, מאי חזית לפסוק כך ולא כך, בו בזמן שישנם ראיות מכריעות כפי פוסקים אחרים, ומי הכריח אותנו לפסוק לפי הכללים בדוקא?

 

[הלוי]

ובאמת מעניין שציטטת את דברי היעב״ץ והנך סותר דבריו בנושא זה, שהרי היעב״ץ אמר שזה היה לו לטורח לבלות זמן וכו׳ ובכ״ז כבודו בא ומאריך וטורח להוכיח את דבריו של היעב״ץ הפך דברי היעב״ץ שלא נכנס בעובי כללי השו״ע מחמת הטורח והמשא בעניין.

כונת היעב''ץ פשוטה לפניה שאין לסמוך על הכללים אחר שנאמרו רק מסברות הפוסקים והם גם שנויים במחלוקת, ומשום כך קרא לזה בילוי זמן וטורח כי אין בכללים שום ראיות, ולכן סבר שבעיקר צריך להתמקד בענין הסוגיא וההלכה ולא בככלים שהם טפלים. ובזה באנו לחזק דבריו מכח ראיות שאין כללים.

 

[נוריאל]

כונתי למש''כ בסי' קסח הנ''ל [עמש''כ הרי''ף והלכתא וכו'] וז''ל: והרי"ף [פסחים יא:] כתב שתי הסברות בפרק כל שעה ולא הכריע ומכל מקום נראה שדעתו נוטה לפסוק כרבי יוחנן. עכ''ל.

אינני רואה בדברי הרי"ף שם סתם וי"א כפי שכתבתי לעיל. וגם אם היה כדבריך שהב"י מסתפק הסברתי כבר שכיוון שהב"י מבין שלשון זו כך משמע ממנה ובחר לכתוב בה כך רוצה שנבין.
ומקע"ג ורנ"ב כך מובן מדבריו בודאי.

מ''מ מה תעשה עם הראיה שהבאנו מסימן תנ"ו ותק"ו ששם מוכח להדיא שמרן כתב בב''י הכי נקטינן ובשו''ע הביא דעה זו בי''א והדעה החולקת בסתם.

ייתכן שחזר בו. או שאולי הוא ט"ס. ואולי כתב בגליון למדפיסים לשנות ולא שינו זכורני שבשו"ת שלו השיב לשואליו בעניין אחד שצדקו דבריהם וגם הוא כתב בגליון ספרו למדפיסים שישנו ולא שמו ליבם לגליון והדפיסו רק מה שבפנים הספר.
עכ"פ הכלל יעזור לנו להיכא שלא ברור לנו מהב"י מה ההכרע וכדו'.
או למקרים שאפשר שחזר בו כמו שיש עוד ראשונם שאולי ראה בינתיים.

יד מלאכי

לגבי היד מלאכי גם אני נתקשתי בזה רבות וצל"ע עוד.

אלא שלך לא יעזור רק להקשות על היד מלאכי והפוסקים אך לשיטתך שמה שמסתבר נאמר על אף דברי הפוסקים אפשר להתעלם מהחילוקים הללו ולהכריע כסתם.

 

[נוריאל]

גדולי האחרונים הובאו בהגהות על החיד''א בהוצאות החדשות והם כל האחרונים שדברו בענין זה ואף אחד לא בא בדבריו שכך קבלנו ממרן.

מחילה זה שבהוצאות האחרונות ציינו למקומות שלטענתך לא כתוב בהם כן זה אומר שלאלו המקורות כוונתו? הוא כותב בפירוש שכך כתבו ונאמן עלינו החיד"א בזה.

 

[נוריאל]

הוא אשר אמרתי אם יש 'יוצא מן הכלל' אז אין 'כלל', כי בכל מקום נוכל לומר שהוא יוצא מן הכלל, ולכן העיקר זה מה שמשתמע מהב''י שהוא עיקר ספרו.

מחילה מכבוד תורתך, גם בגמרא יש לנו כללים והרבה יוצאים מהכלל וכן בהלכה בדר"כ אומרים כהכלל אם לא לאיזה סיבה ולא מבטלים הכללים בגלל זה. גם בדקדוק כתבו לנו הראשונים הרבה כללים ויש להם הרבה יוצאים מהכלל וכי הראשונים טעו בזה אלא הדרך להביא כלל ולפעמים לאיזה סיבה לחרוג ממנו.