שלום וברכה
כששומע קדיש וקדושה והוא נמצא באותה רשות (אף שהוא נמצא בחוץ):
בילקוט יוסף (סימן נו ס"ב) כתב וז"ל: השומע קדיש ממנין הסמוך, והוא במקומות שיכול להפסיק לענות אמן, צריך שיפסיק ויענה אמן, ואין זה בגדר רשות.
ובהערה שם הביא שכתב הטור (סימן נה) היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עומד עמהם יכול לענות. וכן הוא בשלחן ערוך שם (סעיף כ'). ושם הביא יש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק דבר שאינו נקי, או עכו"ם. ע"ש. והנה מה שכתבו הטור ומרן השלחן ערוך בלשון יכול, לאו דוקא הוא, דנימא דאם רוצה שלא לענות לקדיש וקדושה יהיה רשאי, אלא כוונתם דחייב לענות, וכתבו בלשון יכול כדי לאפוקי ממאן דאמר דאסור לענות במקום אחר, דהוי כמחיצה, דבגמרא פסחים (מה ב) נחלקו בזה, ולכן אמר לשון יכול. אבל לאו דוקא יכול. וכתב שראה שציינו לדברי הריטב"א בראש השנה (כז ב) שכתב כן להדיא, דאפילו בדבר שבקדושה דבעינן עשרה חייב הוא לענות עמהם. וכן כתב הארחות חיים (הלכות קדיש אות ט'), בלשון "ועונין קדיש וקדושה". וכיוצא בזה ביאר בהלכות ברכות קריאת שמע, דהאוחז בקריאת שמע וברכותיה חייב לענות לקדיש וקדושה, ואף על פי שהוא בגדר עוסק במצוה ואם כן לכאורה יהיה פטור מן המצוה, מכל מקום כיון שהכל ענין אחד הוא, שבח להשי"ת, לפיכך לא שייך לפוטרו משום עוסק במצוה פטור מן המצוה. ומבואר מזה שיש חיוב להפסיק לענות לקדיש וקדושה, ולא רק שהוא רשאי לכך.
אולם כששומע קדיש וקדושה מרשות אחרת כגון מהעזרה הוא נמצא בבית הכנסת או ההיפך כתב באור לציון (ח"ב פמ"ה סי"ג) דהשומע קדיש או קדושה מחדר אחר אינו חייב לענות עם הציבור ומכל מקום טוב שיענה בכל פעם ששומע, שכן כתבו בספר תורת חיים (או"ח סימן ס"ו ס"ק ב') ועוד אחרונים ויש פנים להראות שכן גם דעת מרן שאין חיוב לענות כשנמצא בחדר אחר, ומ"מ ודאי שלכתחילה טוב לענות אף כשהוא נמצא בחדר אחר.
בברכה רבה
