פאה נכרית

[משיח]

אם היו הבתולות רגילות לכסות גם שערן היה נאסר לק"ש, אף שעדיין לא היה להן חובת כיסוי במקומות שלא נהגו.

דבריך סותרים מיניה וביה (חוץ מזה שבנויים על השערה), כי אם היו רגילות לכסות, אז ממילא הרי זה מקום שנהגו, וחייבות לכסות.

הוא אשר הדגשתי.

 

[משיח]

איך מבחינה הגיונית אפשר לומר שזה גורם הרהור ובכל זאת מותר לק"ש?

לכל הדעות מן התורה לא נאסר לק"ש אלא ערוה ממש ולא כל דבר הגורם הרהור [וכפי שגם אתה כתבת לעיל], ומה ההגיון של התורה?
והפשט האמיתי הוא שלא יראה בך ערות דבר הוא מפני כבוד הקודש, וכמו האיסור הסמוך לו - והיה מחניך קדוש. וכדמוכח מהא דלבו רואה את הערוה אסור, ואילו פחות מטפח באשה מותר, אף דליכא דפליג דאף בפחות מטפח יש הרהור. אלא ברור שהטעם אינו משום הרהור אלא מפני בזיון הקודש.
ולדעת הרי"ף והרמב"ם חז"ל לא הוסיפו לגזור אלא בשר האשה שהוא גם בכלל ערוה. ואילו לדעת שאר הראשונים הוסיפו חז"ל לגזור על כמעט כל דבר שגורם הרהור. וזה גם התשובה למש"כ

ואיך אפשר להמציא דבר כזה, שלהרי"ף והרמב"ם זה גורם הרהור אבל בכל זאת מותר לק"ש?

[לעיל הרחבתי גם על מה שהביא מהרי"ף והרמב"ם, שסברתם היא שאין כלל הרהור בשיער, ואפי' דרכו להיות מכוסה, ולא נאמר שיער באשה ערוה אלא רק לגבי איסור הסתכלות בו].

וכמובן שמה שאתה חוזר וכותב שלדעת הרי"ף והרמב"ם לא היה הרהור בשער אשת איש גם בזמן חז"ל, הוא טעות שאי אפשר לאמרה שהרי בזמן שהנשים נוהגות לכסות ודאי שיש הרהור וכמפורש בש"ס.

 

[משיח]

כבר כתבתי שהדברים האלה הם מופרכים, ועתה הבאתי עוד ועוד מקורות לזה (ראה בתגובות הקודמות), כמו החזו"א שכתב "כל הני אינה ערווה בעיקרו, אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא", וה"פנים מאירות", "דכל ערוה דרבנן הוא דוקא היכא דיכול לבוא להרהור", והפר"ח (סי' ע"ג): "ומסתברא לי שכל אלו הדינים המוזכרים בכאן... משום דמיטרד ואתי להרהורי".

כל מה שאתה מביא זה כמובן לדעת שאר הראשונים שכדבריהם גם נפסק בשו"ע, ואכן הטעם כדבריך. אבל לפי הרי"ף והרמב"ם רק ערוה אסורה לק"ש כמו האיסור דאורייתא מפני בזיון הקודש.

 

[משיח]

גם סברת הכרס שלך סותרת במישרין לדברי הכסף משנה על הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה טז), שמבאר מדוע הרמב"ם השמיט קול ושיער: "וסובר רבינו שלא לענין ק"ש נאמר אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה ולכן לא הזכירה פה".

לשיטתך היה צ"ל "וסובר רבינו שלא כל דבר הגורם הרהור נאסר לק"ש"... אבל הכסף משנה מסביר שאין זה אלא כמו שאסור להסתכל בפניה, כך החידוש הוא שאסור להסתכל בשערותיה (דלא תימא שאינן חלק מגופה) ואסור לשמוע קולה. ותו לא מידי.

אף אחד לא דימה שערות לפנים, והם ממש לא דומים שער הוא מקום המכוסה ופנים הוא מקום המגולה ודיניהם שונים ונפרדים.
ולדבריך היה לש"ס לומר פנים באשה ערוה. ודבריך הם התמוהים.

 

[משיח]

בס"ד
שמועה טובה שמעתי, תשובתו השלמה של @חכם יצאה לאור בקובץ בית יוסף החדש.
אולי יועילו בטובם להעלות את המאמר לאתרא הדין, אשר בעזרתם ובעידודם של החברים פה נכתבה.
@מורשת מרן

 

[ספרדי טהור]

כנ"ל דעת מרן הגרע"י לאסור משום דת משה דפאה אותו פריצות משערותיה [אולי לא מצד לאו הנלמד מעשה של ופרע אלא מצד לא תקרבו לגלות ערוה ככל שאר בגדי פריצות], ואידך זיל גמור
[וכמו שאשה שמפרסמת לרבים תמונה שלה פרועת ראש, ודאי שעוברת על דת משה. וכמו ערוה בעששית]

ובודאי פלגינן דיבורא שרק בפאה שאסורה מדאורייתא יהיה גם איסור של חוקות הגוים

לא הבנתי מדוע השמטת תחילת דבריי, מה שמהר"ם חאגיז כותב. והוא מבאר שההולכת במטפחת עוברת על בחוקותיהם, משום שהגויות מכסות במטפחת, וזוהי דת יהודית, שמבדילה את היהודיות מהגויות, בכך שלובשות רדיד על המטפחת. וקל וחומר ההולכת בגילוי ראש.

ואת שני הדברים דחה הגר"ע יוסף, תחילה דחה דבריו לגבי מטפחת, וזה לשונו: "אכן באמת מהסוגיא בכתובות (עב) מתבאר להדיא דבעוברת על דת יהודית אין איסור אלא מדרבנן".

האם אינך מבין שהוא הדין לפאה נכרית, שאם תאמר שאסורה משום בחוקותיהם, יש לדחות שדת יהודית אינה אלא דרבנן?

ואח"כ דחה הגר"ע את דבריו לגבי גילוי ראש, וזה לשונו: "ואף בעוברת ע"ד משה דהוי איסורא דאו' אין זה מטעם ובחקותיהם לא תלכו, אלא ילפינן לה מדכתיב ופרע את ראש האשה".

ממילא נדחים גם דבריך, שאתה טוען ש"הפאה אותו פריצות משערותיה", כי אפילו שערותיה עצמם אינם אלא משום "ופרע" ולא משום בחוקותיהם.

(ותוכל להוסיף לזה כל מה שכתב הגר"ע שאין בחוקותיהם שייך בדבר שמצוי היתרו, והוא הדין לפאה, ואין בחוקותיהם שייך בדבר שהגויים כבר לא נוהגים בו במשך שנים רבות, ותוכל להוסיף לזה מה שכתב הגר"ע שאין פריצות בשיער כלל בימינו).

ומה שכתבת שתמונת אשה עם שיער היא כמו ערווה בעששית, טעית, כי בשיער אין תמונת ערוה ואינו דומה לערווה, דאם כן מהיכי תיתי להתיר לרווקות ללכת עם תמונת ערווה (או ערווה ממש), אלא השיער אינו ערוה בעצם ותלוי ברגילות כדכתבו עשרה ראשונים בברכות כ"ד.

 

[ספרדי טהור]

כמובן אתה שוב חוזר להביא את הראיות שהביא היבי"א לשיטת מיעוט אחרונים, שיש להשוות שער נשואה שעוברת על דת ואינה מכסה ראשה - לשער הבתולות.
אבל רוב הפוסקים חולקים על זה כנ"ל, ולשיטתם דברי הראשונים מובנים בפשטות: "אמר רב ששת, שיער באשה ערוה, לנשים שדרכן לכסות שערן [היינו אפילו אם אינן חייבות מן הדין, אלא שדרכן בכך], אבל בתולות שדרכן לילך [בהיתר] פרועות מותר לקרות ק"ש כנגדן". והיינו לאפוקי בתולות במקומות שנהגו לכסות [הרבה מהארצות בזמן הראשונים], שאז שערן גורם הרהור [וכן לגבי שער היוצא חוץ לצמתן]. ופשוט.
וכל מפורש היטב כבר במשנ"ב (עה, י), וחבל שצריך לחזור ולהתעלם שוב ושוב מדבריו ומדברי רוב האחרונים שחלקו על הערוה"ש וסיעתו.

לא ברור כיצד כל כך הרבה אחרונים (ומכללם יביע אומר עצמו) הפכו אצלך ל"מיעוט אחרונים". בן איש חי, כף החיים, ערוך השולחן, שו"ת שבילי דוד, שו"ת חלק לוי, שו"ת שרידי אש, שו"ת אגרות משה, שו"ת תבואות שמש, ומשמעות מהר"ם בן חביב, שהביא בשו"ת ישכיל עבדי.

וכפי שכתבתי עשרות פעמים, הגר"ע יוסף כתב כן בפשטות, ולא "לשיטתם", אלא קבע יסוד, והביא לו ראיות, ופסק ע"פ זה להלכה ששיער נשואות אינו ערוה בימינו, וצירף לסניף את הסוברים שכלל לא שייך ערוה בשיער אלא כל הנאמר "שיער באשה ערוה" הוא שאסור להסתכל בו.

ואיני רואה מה חידשת במה שהסברת, חוץ מלחזור על דברי הראשונים. מאי שנא בתולות שרגילות ללכת בהיתר, שאז שערן אינו גורם הרהור? מסבירים הראשונים, היות ודרכם ללכת כך, הורגלו האנשים בזה ואינם מהרהרים, והסיק ה"יביע אומר" שהוא הדין בנשואות האידנא, ואנחנו מוסיפים, והוא הדין לפאה נכרית.

 

[ספרדי טהור]

חוקות הגוים במקרה של בגד פריצות, הוא איסור נלוה. ולכן אם בידינו להכריע שאין בבגד זה משום פריצות, אז גם אין בו איסור של חוקות הגוים [דהיינו מכיון שלובשתו בהיתר אין כאן דמיון לגוים כי זה הוא בגד שמותר גם לישראל].
ולכן בפאה נכרית לגרושה ואלמנה, כיון שהדין הוכרע שמותר להן לחובשו מדיני צניעות, שוב גם אין בו חשש חוקות הגוים.

ולשטתך שכל חובת כיסוי הראש הוא רק גזרת הכתוב על הנשואות, באמת צע"ג מה ראו חז"ל להמשיך את הגזירה על האלמנות והגרושות?!
ובפרט שנצטווינו כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן, והרי זה עינוי לאשה לכסות ראשה, קללת חוה וכו'...

למה?

אני מסתפק אם אתה בעצמך הבנת את הפלפול שכתבת כאן, שהוא לכל היותר מעלה חיוך...

אם הפאה נכרית, שהיא כבגד, היא פריצות, כיצד על ראש האלמנה והגרושה היא צניעות, ועל ראש הנשואה היא הופכת לפריצות?

כיצד בזה יש חוקות הגוי ובזה אין?

מכיוון ש"לובשתו בהיתר"? איזה היתר? הרי אנחנו דנים כעת אם אפשר להתיר זאת? ואם התרת לגרושה ואלמנה, למה לא תתיר גם לנשואה ותאמר "כיוון שלובשתו בהיתר"?

בשורה התחתונה, בגד שנפוץ לבישתו בישראל, אין בו חוקות הגוי כלל.

(אין טעם להיכנס עכשיו מדוע ציוו חז"ל על הגרושות והאלמנות לכסות שערן. ואולי לא פלוג רבנן, ואולי הורגלה לכסות שערה ולכן לא התירו לה).

ומה ששאלת, מדוע ההולכת בפאה אינה מתדמה לגויות שהולכות בגילוי ראש, התשובה היא פשוטה, כי היא מתדמה לרווקות היהודיות ההולכות בגילוי ראש, ויתירה מכך, לכל הנשים החרדיות החובשות פאה.

 

[ספרדי טהור]

ה' יצילנו לדבריך אשה נשואה אינה צריכה לכסות ראשה ומותר לה לשיר בפנים גברים. וזאת לא הפעם הראשונה שאתה כותב דברים כאלה

מה שכתבתי מועתק מחידוש שכתב בספר חו"כ "בדרך אפשר" ולא נכתב להלכה כלל, אלא לחזק את דעת המשנ"ב לגבי שוק, שכך הונהג בישראל לכסות רק את הברך, ואת השאר עם גרביונים במקום שנהגו בכך.

והמסקנה ש"אשה נשואה אינה צריכה לכסות ראשה" היא מוטעית, שהרי גם אם שערה אינו ערווה (וכדפסק ביביע אומר חלק ו' סימן י"ג) עדיין מחוייבת מדאורייתא לכסותו, בלי קשר לערווה או פריצות, מדין "ופרע" שכך היא גזירת הכתוב.

גם מה שמותר קולה לרגיל בו, זה לא חידוש מיוחד אלא הובא בראשונים, ולדוגמא: "בתולה הרגילה בגלוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקול הרגיל בו" (הגהות מיימוניות). והמזדעזע מזה כנראה צריך ללמוד עוד.

 

[ספרדי טהור]

כמובן שאין כוונתו למנהגי מקומות אלא למקום ברגל שנהגו כל בנות ישראל לכסותו, ו"במקום שדרך לכסות" הוא סימן לא טעם. וכלשון השו"ע "טפח באשה במקום שדרכה לכסותו", וכמבואר במשנ"ב שם דהיינן לאפוקי מקמות שאינן חייבין בכיסוי, וגם אין מנהג אותו המקום לכסותו.

אי אפשר לפרש כך, כי כולי עלמא יודעים מקום השוק, ואין צריך לומר שהוא "במקום שדרך לכסותו". והסלט שעשית עם טפח באשה אינו קשור, כי אכן בטפח באשה אפשר לפרש כדבריך, מאחר שהיה ניתן להבין שטפח באשה בפניה גם יהיה אסור, וקמ"ל שלא.

אבל "שוק באשה ערוה במקום שדרך לכסותו" אין לו שום הבנה לשיטתך, כי צריך לומר שיש מקום בשוק שדרך לכסותו ויש מקום שאין דרך לכסותו.

גם "דרך לכסותו" אינו טעם, אם שוק באשה הוא ערוה בעצם. כמו שלא תאמר שאשה צריכה לכסות את בטנה, כי "דרך לכסותו". הרי בלאו הכי חייבת לכסותו משום שהוא ערוה בעצם.

וכן משמע מראבי"ה (שם) ומהמרדכי שכתב בשמו, וזה לשונו: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה [דהיינו שוק, קול, שיער] דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו". משמע מדבריו שהוא הדין לשוק, שאם יש רגילות בזה, לא חיישינן, אמנם הדגיש דוקא שיער וקול.

 

[ספרדי טהור]

כמובן שהדגיש דוקא שיער ואת הקול הפריד "וכן בקולה לרגיל בו", דהיינו מפני שגם לבתולה אין היתר לשיר בפני גברים והיתרו היינו דוקא לאביה וכדומה. וכ"ש לגלות שוקה ח"ו.

לא מובן לי מדוע אתה מתעקש לסלף את הדברים הפשוטים שהוא כתב.

מה זה "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה"? למה הוא כותב "וכל הדברים", אם אינו מתכוון לכולם?

ואיך הפריד את הקול, כשהוא כותב "וכן"?

ואיך הגעת למסקנה שבתולה מותרת לשיר רק בפני אביה, כשהוא התיר "לרגיל בו" ומשמע בפשטות שמדובר בכל אדם?

ואיך בכלל הבנת שמדובר בבתולה ולא בנשואה?

ועל כל ההנחות המוטעות האלה, שהם מגדלים פורחים באוויר, אתה מוסיף "וכל שכן שוקה".

 

[ספרדי טהור]

כמובן שדבריך הן נגד סתימת כל הפוסקים, וראה עוד במפורש במגיד משנה הל' איסורי ביאה פכ"א הל' א, שאיסור פריעת ראש נכלל בלאו של לא תקרבו לגלות ערוה.
ולשטתך גם לא מובן למה הרמב"ם וכל הפוסקים הביא את חיוב כיסוי הראש בהלכות איסורי ביאה, יחד עם שאר דיני ההתרחקות מהעריות. ובשו"ע בסימן שכותרתו להתרחק מן העריות. אתמההההה
ועל פי דבריך שאין האיסור מפני הרואים, גם לא מובן למה בביתה מותרת בגילוי הראש, ומניין המציאו חז"ל חילוק זה?

אני חושב שאנחנו ממחזרים את הדיונים הקודמים, ללא שום חידוש.

הדברים הם לא "דבריי" אלא דברי רש"י בכתובות ע"ב, והספר היחיד (כמעט) שרצה לאסור פאה משום פריצות וכתב שטעם גילוי השיער הוא פריצות, "חסד לאברהם", העיר בעצמו שזה לא נכון לפי רש"י:

"אם לא שנתפוס פירוש שני של רש"י ז"ל שפי' שם וז"ל, "אי נמי מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש" ע"כ. ולפי זה י"ל דגזרת הכתוב היא שלא תלך פרוע, ומוכחינן לי מדבעי קרא להתיר פרועת הראש בסוטה, על כרחך דשאר בנות ישראל אין הולכין כן... נראה לפי עניות דעתי לולא פירש"י ז"ל שסיים על פירושו השני "וכן עיקר...".

ומה שהקשית מהרמב"ם, כבר הסברתי שאינו קושיה כלל, כי לאחר שהונהג מנהג ישראל כך, הפך זה לענין של צניעות האשה, ואשה הפורעת שערותיה הרי היא פרוצה, כי כל דבר הרגיל להיות מכוסה, ומתגלה, גורם הרהור.

וחז"ל לא "המציאו חילוק" ולא כתבו כדבריך, שבבית ובחצר אין הרהור. אלא כתבו שאם תאסור בחצר, "אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה". ותו לא.

והביאור הוא פשוט, שגזירת הכתוב היא שלא תצא בפני רבים בשיער גלוי, או שכך היא קללת חוה, או שכך הוא מנהג ישראל, אבל בבית נהגו להקל.

 

[שילה אפרהימי]

שמעו, אני ממש מתפעל מהלשון הנקייה, ומהסבלנות שלכם. אני לא הייתי מצליח להחזיק כל כך הרבה זמן בוויכוח. (ואני מתווכח הרבה...).

בדרך כלל כשזה מגיע לאורך כזה, הוויכוח ממחזר את עצמו במין 'לופ' ואינו מתקדם לשום מקום, כי יש דברים שכל אחד בדעתו וזהו. כדאי תמיד לבדוק אם אתם לא חוזרים על עצמכם לחינם ולנסות לבדוק כיוונים חדשים.

 

[ספרדי טהור]

ע"פ הסוד פאה נכרית חמורה בהרבה משער עצמה, שכן דוקא בשער תלוש יש יותר טומאה ואחיזה לחיצונים וכו', ואכמ"ל. ואף למקילים בפאה נכרית שאינה נראה כשערה ממש, ע"פ המקובלים יש להחמיר בזה

לא הבנתי, באת כאן לגלות את תורת הסוד להרה"ק מליובאוויטש, שכל רז לא אניס ליה? או להגר"ע הדאיה, ראש ישיבת המקובלים בית אל? וזו רק דוגמית מאלה שהתירו פאה נכרית, ולדבריך "בשיער תלוש יש יותר טומאה"? ואכמ"ל?

ודעסקינן בהא, אביא את דברי הגאון רבי נחום רוטשטיין שליט"א, ראש ישיבת נזר התורה:

"בזמן הנישואין בצירופא דמדת החסד מצד האיש ומדת הדין מצד האשה, אז על האשה שהיא ככלה תעדה כליה משוך חוט של חסד, שעל ידה יבואו כל החסדים שבאים לעולם, ואז היא מכסה שערות ראשה שהדינים יהיו מכוסים ונכנעים והרחמים מנצח את הדין, וע"י זה היא משפיעה החסד לכל העולם... ואחר אודיעך כל זאת בין תבין, ביסוד השערה מסטרא דדינין היא השערה היונקת מהגומה שלה, אבל כאשר פסקה יניקתה של השערה, ובפרט כאשר היא מעם הדומה לחמור, שוב לית לן בה, ואדרבה מאחר ונגזר יניקתה נשברו הדינים, והבן".

 

[שילה אפרהימי]

"בזמן הנישואין בצירופא דמדת החסד מצד האיש ומדת הדין מצד האשה, אז על האשה שהיא ככלה תעדה כליה משוך חוט של חסד, שעל ידה יבואו כל החסדים שבאים לעולם, ואז היא מכסה שערות ראשה שהדינים יהיו מכוסים ונכנעים והרחמים מנצח את הדין, וע"י זה היא משפיעה החסד לכל העולם... ואחר אודיעך כל זאת בין תבין, ביסוד השערה מסטרא דדינין היא השערה היונקת מהגומה שלה, אבל כאשר פסקה יניקתה של השערה, ובפרט כאשר היא מעם הדומה לחמור, שוב לית לן בה, ואדרבה מאחר ונגזר יניקתה נשברו הדינים, והבן".

על פי מה שידוע לי (מכמה מקורות מוסמכים), השיער באיש זה דין ולכן נהגו המקובלים לגוזזו, ומאידך שיער האישה זה רחמים ולכן אין לגוזזו. היפך מגופם עצמם שהוא חסד והיא רחמים.

 

[ספרדי טהור]

וגם לטעם של קללת חוה, איך זה מתקיים בפאה, הרי אינה עטופה כאבלה?!

אין זו קושיה כלל, כי אין שום ענין לקיים את הקללה, כמו שאין ענין לאדם לעבוד דוקא בזיעת אפיו, על מנת לקיים את הקללה, ולא לעבוד במשרד ממוזג.

ואם נתבונן, נראה שרוב הקללות התבטלו בימינו.

הקללה שתהא עטופה כאבל התבטלה כי חובשות פאה נכרית (כפי שכתבת), הקללה של צער גידול בנים התבטלה כי שולחות לבית ספר או מעסיקות בייביסיטר, הקללה של "והוא ימשול בך" התבטלה כי הנשים מושלות ויכולות בהינף יד לשלוח את הבעל למעצר או למאסר ארוך, הקללה של "חבושה בבית האסורים" התבטלה כי יוצאות לרחוב במידה שווה לגברים, הקללה של "כר לבעלה" גם התבטלה וד"ל (וכבר בגמ' מוזכר ערכתי לו שולחן והפכו), הקללה של "מגדלת שיער" התבטלה כי שבח הוא לה, וכן משתנת כבהמה שבח הוא לה לפי מ"ד אחד בגמ', הקללה של "דם נדה" התבטלה כי לוקחות כדורי מניעה וממילא גם אין מחזור אלא לעיתים רחוקות, הקללה של "דם בתולים" התבטלה כי מתחתנות מאוחר והרבה לא רואות דם, הקללה של "בעצב תלדי בנים" התבטלה כי לוקחות אפידורל, ואולי רק צער העיבור נשאר, כי מזה אי אפשר להתחמק.

באוצר המדרשים ראיתי שמנו גם "מינקת לכ"ד חודש" וגם זה התבטל כי נותנות מטרנה, ושמזדקנת במהרה וגם לזה מצאו פתרונות היום ונשים זקנות נראות כצעירות ע"י ניתוחים וטיפולים.

בענין העגילים שתהא נרצעת כעבד, גם לזה מצאו פתרון בדמות עגילים שלא דורשים ניקוב חור אלא נצמדים לאוזן באופנים שונים.

 

[ספרדי טהור]

על פי מה שידוע לי (מכמה מקורות מוסמכים), השיער באיש זה דין ולכן נהגו המקובלים לגוזזו, ומאידך שיער האישה זה רחמים ולכן אין לגוזזו. היפך מגופם עצמם שהוא חסד והיא רחמים.

אני איני מבין בזה כלל, ולא ידוע לי מאומה. רק העתקתי מה שכתב הגאון רבי נחום רוטשטיין, ראש ישיבת נזר התורה, שחילק בין שיער לפאה. איני יודע על ידיעותיו בתורת הסוד, אבל בתורת הנגלה הוא גאון מבהיל ממש.

 

[ספרדי טהור]

לכל הדעות מן התורה לא נאסר לק"ש אלא ערוה ממש ולא כל דבר הגורם הרהור [וכפי שגם אתה כתבת לעיל], ומה ההגיון של התורה?
והפשט האמיתי הוא שלא יראה בך ערות דבר הוא מפני כבוד הקודש, וכמו האיסור הסמוך לו - והיה מחניך קדוש. וכדמוכח מהא דלבו רואה את הערוה אסור, ואילו פחות מטפח באשה מותר, אף דליכא דפליג דאף בפחות מטפח יש הרהור. אלא ברור שהטעם אינו משום הרהור אלא מפני בזיון הקודש.
ולדעת הרי"ף והרמב"ם חז"ל לא הוסיפו לגזור אלא בשר האשה שהוא גם בכלל ערוה. ואילו לדעת שאר הראשונים הוסיפו חז"ל לגזור על כמעט כל דבר שגורם הרהור

זה לא ענין של "כבוד" גרידא כפי שאתה מנסה להציג, אלא משום הרהור עבירה שהוא נגד הקדושה. ובפחות מטפח אין זה בולט ואין זה גורם הרהור, ויכול להתעלם מזה.

ואתה כותב שלדעת הרי"ף והרמב"ם "לא הוסיפו לגזור" כביכול מדובר בגזירות חסרות טעם... אבל אין לך שום הסבר מה החילוק בין זה לזה, ותהיה מוכרח לומר כדבריי, שלשיטתם אין השיער גורם הרהור כ"כ ואינו מטריד.

והדברים שכתבתי הם פשוטים, וכן כתבו הפוסקים, ואציין כמה מהם:

בספר חזון איש (הלכות ק"ש סי' ט"ז), כתב "כל הני אינה ערווה בעיקרו, אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא". כלומר שכל הפרטים המוזכרים בברכות דף כ"ד שהם שוק קול וערווה, אינם ערווה בעצם אלא מדרבנן אסרום מחמת שרגילים להיות מכוסים ומביאים הרהור. ולכן הסיק להקל בבנות קטנות, אף גדולות מגיל שלוש, כל שגופן קטן ואינו מביא הרהור (ובנדון זה הסתפק אם הלכה כפמ"ג וכמשנ"ב והסיק שקשה להכריע).

וכן כתב בשו"ת שלמת חיים (אורח חיים סי' פ"ו) להגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית בירושלים, שנשאל "בענין נערות קטנות שמגולה השוק לקרות כנגדן - מש"כ כיון דליכא הרהור לית לן בה כי אם בערוה ממש, ומה דנקרא ערוה. הרי בהדיא אמרו "שוק באשה ערוה" וכאן איירינן בזה". והשיב: "הרי אמרו גם "קול באשה ערוה", וגם כאן לא למדו כי אם מדכתיב "גלי שוק" וגו', משמע שדרכו להיות מכוסה, וזה אינו ערוה כי אם באשת איש ובגדולה, אבל לענין במקום שאין כאן הרהור לא אמרו".

ובהערות שם ציין לה"פנים מאירות", "דכל ערוה דרבנן הוא דוקא היכא דיכול לבוא להרהור", וציין שכן כתב הפר"ח (סי' ע"ג), וזה לשונו: "ומסתברא לי שכל אלו הדינים המוזכרים בכאן... לאו טעמא משום ולא יראה בך ערות דבר, אלא משום דמיטרד ואתי להרהורי".

 

[ספרדי טהור]

וכמובן שמה שאתה חוזר וכותב שלדעת הרי"ף והרמב"ם לא היה הרהור בשער אשת איש גם בזמן חז"ל, הוא טעות שאי אפשר לאמרה שהרי בזמן שהנשים נוהגות לכסות ודאי שיש הרהור וכמפורש בש"ס.

כפי שכתבתי, הרי"ף והרמב"ם סוברים שאין הרהור בשיער אלא למתבונן בה, אבל אדם היושב מולה וקורא ק"ש, יכול להתעלם מנוכחות השיער שלה, ואינו גורם הרהור ברמה כזאת שיטריד אותו גם כשאינו מסתכל ישירות.

ואגב, ברא"ש ובטור (אה"ע סי' ס"ה) פסקו שאע"פ שקיימא לן שאסור להסתכל בפני הכלה, מ"מ בפריעת שערה מותר, וכן פסק הרמ"א שם. משמע בפשטות שפניה הגלויות גורמות הרהור הרבה יותר מפריעת שערה.

 

[ספרדי טהור]

כל מה שאתה מביא זה כמובן לדעת שאר הראשונים שכדבריהם גם נפסק בשו"ע, ואכן הטעם כדבריך. אבל לפי הרי"ף והרמב"ם רק ערוה אסורה לק"ש כמו האיסור דאורייתא מפני בזיון הקודש.

אף אחד מגדולי עולם אלה שציטטתי, לא הבין שיש חילוק בין הרי"ף והרמב"ם לשאר ראשונים, וגם אין טעם לעשות חילוק ביניהם, רק בגלל שדבריהם אינם מתאימים לך.

ועל הדברים כבר עניתי בהודעות הקודמות, שאין זה "ביזיון הקודש" גרידא אלא משום הרהור וזהו בזיון הקודש, ועל כרחך תהיה מוכרח להסביר טעם החילוק בין שיער לשאר דברים שהחמירו בהם לק"ש.