• ניתן לשלוח מאמרים בתורת מרן זיע"א עד לתאריך ו סיוון לפרסום בקובץ בית יוסף תשפ"א: office@moreshet-maran.com

פאה נכרית

ולעצם קושייתו שרואים מדברי היבי"א שדת יהודית יכולה להשתנות - הקושיא אינה מתחילה, דבאמת היבי"א כלל לא כתב שהלובשת פאה נכרית עוברת על דת יהודית1, אלא רק שמצוה לבטל המנהג שלובשות פאה, ושהוא מנהג רע ואין לסמוך עליו, ובפרט "במקומותינו אלה שהמנהג היה לאסור, ואלו המקילות ראש נהגו כן שלא ברצון חכמים ‘מנהג’ כזה אותיות ‘גהנם', ומצוה לבטלו".

1וכנראה הוא מהטעם שיש כמה פוסקים שהתירו אותה, ומכיון והרבה נשים נהגו כן אפשר לומר דאתי מנהג ומבטל מנהג, ושוב הנוהגת כן אינה עוברת על דת יהודית. אלא שלדינא כמובן שאין לסמוך על המנהג ש"נשתרבב מהאפיקורוסים ומהמתחדשים שפרצו גדרות ישראל", ומצוה לבטלו, שהרי יש בזה חששות הרבה יותר חמורות מלעבור על דת יהודית, כגון שדעת רוב הפוסקים שלבישת פאה נכרית היא פריצות, וספק דאורייתא לחומרא וכל שאר הטעמים שנתבארו ביבי"א לאסור.
אולם עוד י"ל שבאמת ע"פ היבי"א אין לומר "אתי מנהג ומבטל מנהג" לגבי פאה נכרית, שכן לא ראי רדיד הבא רק לתוספת צניעות – לפאה נכרית שהיא פריצות גמורה. וכמו שלא ימצא אף פוסק שיתיר להלך במטפחת שקופה - בגלל שלדעת הרבה מפרשים זהו קלתה שבגמ’, וכיסוי נוסף על גביו אינו אלא מטעם המנהג
יש כאן ערבוב של כמה דברים שאינם נכונים, ואנסה לסדר את הדברים ולהעמיד אותם על דיוקם.

א. הגר"ע בתשובתו הביא גם האוסרים משום דת יהודית, וזה לשונו: "דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה שאסור בשוק, דהו"ל דת יהודית". ועוד: "עכ"פ לא עדיף מדת יהודית שיוצאת בלי כתובה אפי' ביוצאת בקלתה". ועוד: "משא"כ במקום שלא נהגו להקל, ודאי דהוי בכלל דת יהודית". ושלוש פעמים הוי חזקה. ופלא עליך שנעלם ממך שלושה פעמים.

ב. מרן הגר"ש משאש ביאר בתשובותיו בשו"ת שמש ומגן, שכל מנהג מתחיל מהנשים המודרניות, המשכילות, האפיקורסיות, הפורצות גדר, שהן משנות את המנהג הוותיק.

וכאשר כל הנשים התכסו ברדיד גדול, היינו רעלה גדולה, כמו בזמן הרמב"ם, היו כמה נשים בודדות שזרקו את הרעלה ומתלבשות במטפחת קטנה, והרבנים "צעקו ולא נענו", עד שפשט המנהג והגיע למצב של דורנו, שאדרבה ההולכת ברעלה היא יוצאת דופן.

גם הרווקות, שהיו הולכות כולן בשיער קלוע בזמן המג"א, מקצתן פרצו גדר והלכו בשערות סתורות, עד שפשט המנהג.

ועל כל זה לא כתב הגר"ע שהמנהג היה לאסור (למרות שהמנהג היה לאסור), והמנהג אותיות גיהנום (למרות שהוא גיהנום, כי הראשונות שפרצו גדר היו פרוצות וכולם הסתכלו עליהן), והשתרבב מהאפיקורסים (למרות שהם הם המתחילים לפרוץ את גדר המנהג), וככל מה שכתב על פאה. וזוהי הסתירה.

ממילא כל מה שהאריך להסביר שפאה היא פריצות גמורה, כך היה עם לובשות המטפחת שפרצו גדר הרדיד, ואז היה פריצות גמורה במטפחת, וכך היה עם הרווקות שהלכו בשיער פרוע, והיה פריצות גמורה בזמנו.

וכל בר דעת מבין, שאין הפאה "פריצות גמורה" בימינו כאשר רווקה נראית בדיוק אותו דבר, ולדידה אין זה פריצות כלל. וקל וחומר גרושה ואלמנה, שגם זה התיר הגר"ע.

ג. מה שכתב "שדעת רוב הפוסקים שלבישת פאה נכרית היא פריצות, וספק דאורייתא לחומרא" אינו נכון כלל ועיקר, וכפי שציינתי רוב הפוסקים לא דיברו על פריצות אלא על מראית העין, וגם מבין אלה שדיברו על פריצות, כתבו שהרואה יחשוב שמדובר בשערותיה ויהרהר בהן, וגם הפוסקים הבודדים שכתבו לאסור משום פריצות, היה כנגד פורצות הגדר הבודדות במקומם, ולא במצב כמו היום שרוב הנשים החרדיות יוצאות בפאה.

גם ענין "דאורייתא" לא הזכיר אלא חסד לאברהם, בדרך אפשר, ורוב הפוסקים אסרו מדרבנן, כאשר הבאתי ראיות בתגובות הקודמות, ואלה דברים פשוטים לכל מי שמצוי בסוגיא. וגם הגר"ע יוסף הסכים לזה, אלא שכתב שאין בזה ספק דרבנן לקולא כיוון ששרשו בדאורייתא, ועל זה יש סתירה אחרת בפני עצמה.

ד. לדעת הרבה פוסקים, ומכללם הפוסקים העיקריים שאסרו את הפאה, קלתה האמורה בגמרא היא מטפחת, ואינה מטפחת שקופה (שזוהי סברא ללא ראיה כלל) אלא כיסוי גמור, ועם כל זה כתב הגר"ע דאתי מנהג ומבטל מנהג, וכתב זאת באופן כלל על כל דיני "דת יהודית". והדבר פשוט, כי עצם דין דת יהודית הוא "מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות", כפי שכותב השיטה מקובצת, וממילא אם המנהג אינו כן, ופשט המנהג כמנהג אחר, אין בזה משום דת יהודית.

וזה לשון הגר"ע ביביע אומר:

"מדברי הרמב"ם והשו"ע נראה שאף במטפחת שמכסה את ראשה היטב יש משום דת יהודית. וכמ"ש ג"כ בשו"ת באר שבע (סי' יח). וע"ע בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' לו). ע"ש. ואעפ"כ בזה"ז נהגו היתר בדבר, ועל כרחך דהיינו טעמא משום דאתי מנהג ומבטל מנהג, וא"כ אף שנהגו אז הבתולות שלא לילך פרועי ראש בשערות סתורות, לדעת המג"א, כיון שאינו אלא משום צניעות בעלמא, אתי מנהג ומבטל מנהג. ולא עדיף ממה שנאמר בגמ' בהדיא בדת יהודית". עכ"ל.

זאת אומרת, גם דברים שבהדיא נאמרו בגמ' על דת יהודית, לא שייכים כיום. ודברי המג"א נדחים, כי מדובר בצניעות בעלמא, ובא המנהג החדש ומבטל.
 
ובמש"כ במאמר הנ"ל שאין תורת "מנהג" לכך שהספרדיות לא נהגו ללבוש פאה נכרית, בגלל שהפאה לא היתה מצויה בארצותיהם ולכן לא לבשוהו - ולא מפני שפוסקי הספרדים אסרום.
אולם זה מתמיה מאד, שהרי פאה נכרית היתה קיימת כבר מזמן המשנה והגמרא, והשלטי גיבורים התיר להשתמש בה לכיסוי הראש כבר לפני כ500 שנה, וההיתר פשט מאד בארצות אשכנז לפני כ200 שנה, וא"כ למה לא פשטה הפאה גם לארצות הספרדים?
אלא האמת היא שפאה נכרית היתה מצויה בהרבה מארצות הספרדים (גם אם לא במרוקו2),
2יש לציין שהג"ר רפאל ברוך טולידאנו בקיצו"ש (ח"א סי’ קעא ס"ב) תמה על הש"ג, והעיר על דבריו "והוא חידוש גדול".
באותן שנים שהפאה התפשטה בארצות אשכנז - כפי שנראה מספרי הפוסקים שדנו בזה למעשה (וחלקם אף כתבו שבמקומותיהם נהגו ללבוש פאה נכרית בחצר): ברך את אברהם פלאג’י [איזמיר] (דף קכו), וישב יוסף בורלא [ירושלים] (יו"ד סי' ב), פני יצחק אבולעפייא [דמשק-טבריה] (ח"ו אבה"ע סי’ ו) [והביא שם גם את פסקם של חכמי אר"צ], הסבא קדישא אלפנדרי [טורקיה-דמשק-צפת] (ח"ב או"ח סי’ א), שדי חמד [טורקיה-חברון] (אסיפת דינים מערכת ד אות ג), איש מצליח [תוניס] (ח"א מילואים לסי’ כד). וגם ידעו על כך שהמנהג כבר התפשט בארצות אשכנז, כמבואר בדבריהם וכן ברוח חיים פלאג’י (אבה"ע סי’ כא סק"ג)3.
והטעם שלא לבשוה לכיסוי ראשן - הוא מפני שרוב הפוסקים אסרו עליהן4, וכמבואר בפוסקים הנ"ל, וז"ל הסבא קדישא (שם עמ’ א): "שמענו מפי מגידי אמת שבסוף ימיו של הרב מאריה דאתרא הדין {דמשק} שקדמו באת אשה אחת מארם צובה וגלתה את ראשה בפאה נכרית, והרב הנ"ל הרעיש את העולם בחרמות ואלות ובקש להעניש אותה וברחה מהעיר".
ובודאי שלזה יש תורת מנהג. [ומ"מ, ע"פ מרן היבי"א זצ"ל פאה נכרית אינה אסורה רק משום דת יהודית, אלא חמור מזאת - מפני הפריצות והרהורי עבירה שבה, וכנ"ל].
* * *
3וז"ל: "דהנשים הבאות מערי פ’ראנקיאה {אשר שם נהגו לגלות מקצת שערן, או לכסות בפאה נכרית} לערי טורקיא יע"א, ואין דעתן לחזור, שצריכות לנהוג איסור לכסות השער שלהן, אפילו יהיו השערות פיאת נכרית, דנותנים עליהם חומרי המקום שבאו להתיישב, והרי הן ככל תושבי העיר ההיא לכל דיניו, דהא אפילו בפיאת נכרית ומשי איכא סרך איסור... וכ"ש וק"ו אם יהיה תושב עיר טורקיא שהוא ואבותיו דרים בה מימות עולם, ולקח אשה מערי פ’ראנקיאה, שהיא עתה מתיישבת בעיר עם בעלה, כי בודאי גמור שהוא אסור לעשות כן לגלות שערן אפילו יהיה פיאת נכרית, והוא ברור...".
גם כאן כתב הרבה דברים שאינם נכונים, מחוסר ידיעה, ועליהם בנה את בניינו. וכדי לא להכביד על הקורא, כדרכי לצטט כל משפט ולהוכיח כי הוא מופרך לגמרי, אכתוב את דבריי לפי סעיפים.

א. המנהג החל באיטליה, בקהילה הספרדית ממגורשי ספרד שם. אין קשר לארצות המזרח, ששם המנהג לא היה מצוי ולא ידעו מהי צורת פאה. באיטליה, הש"ג (שהיה רבה של הקהילה הספרדית שם) התיר, ופשט המנהג בכל איטליה כדברי הש"ג (כאשר מעיד בספר אפי זוטרי), והסכימו עמו כל גדולי האחרונים, הרמ"א והסמ"ע בספרו פרישה ועוד. הש"ג נפטר בשנת שט"ו לערך, ורק כשישים שנה לאחר מכן, בשנת שע"ד, התפרסמו דברי האוסר בספר 'באר שבע' (ציטט דברי מהר"י קצנלנבוגן מכתב יד).

נמצאנו למדים שבאיטליה פשט המנהג להתיר, והתירו.

ב. לפני כמאה שנה, נכנס מנהג חבישת הפאה גם לארם צובא, והתירוה הפוסקים ובראשם "פני יצחק".

אמנם שונה ארם צובא מכל ארצות המזרח, ששם מעיד הפני יצחק על מנהג קדום של לבישת פאה, בערך מזמנו של השלטי גיבורים, לפני כחמש מאות שנה. ואז נחלקו בזה, אחד אסר ואחד התיר.

נמצאנו למדים שבארם צובא פשט המנהג להתיר, והתירו.

ג. באיזמיר לא היתה מצויה הפאה כלל, ור' אברהם פלאג'י שאסר, כתב "אם הימצא תימצא אחת בעיר בטלה במיעוטה".

מה שהביא ראיה מדברי אביו "דהנשים הבאות מערי פ’ראנקיאה {אשר שם נהגו לגלות מקצת שערן, או לכסות בפאה נכרית} לערי טורקיא יע"א" היא ראיה לסתור, דאדרבה מוכח משם שהיו נשים בודדות שהגיעו מערי אשכנז והכריחו אותם לנהוג כמנהג המקום (ואדרבה, נאמר שם שהדין כמנהג המקום, להתיר או לאסור).

נמצאנו למדים שבאיזמיר לא היה מנהג כלל, ואסרו.

ד. בתוניס, ע"פ דברי איש מצליח, לא היה מנהג כלל, גם בדור האחרון, למעט אשה אחת או שתיים, כמבואר בדבריו.

נמצאנו למדים שבתוניס לא היה מנהג כלל, ואסרו.

ה. בדמשק, לא היה מנהג כלל, כפי שמתבאר ממה שהבאת בעצמך מספר סבא קדישא, ואשה בודדה חבשה פאה ומיד החרימוה: "שמענו מפי מגידי אמת שבסוף ימיו של הרב מאריה דאתרא הדין {דמשק} שקדמו באת אשה אחת מארם צובה וגלתה את ראשה בפאה נכרית, והרב הנ"ל הרעיש את העולם בחרמות ואלות ובקש להעניש אותה וברחה מהעיר".

כמו כן, ומהרש"א אלפנדרי שהיה רב בדמשק, אסר.

נמצאנו למדים שבדמשק לא היה מנהג כלל, ואסרו.

ה. במרוקו לא היה מצוי המנהג כלל, עד לדור האחרון. וידוע שמרוקו היתה מרכז התורה בארצות המזרח והמערב, והרבה מגדולי הראשונים והאחרונים היו בה. ואף אחד מהם לא דיבר על ענין פאה נכרית, גם לאחר שפשט המנהג באירופה.

בדור האחרון, לאחר שרוב הנשים בארצות המזרח הורידו לגמרי את כיסוי הראש שלהן, אירע כך גם במרוקו, והנשים הצדקניות אזרו אומץ וחבשו פאה (כמו הנשים הצדקניות באירופה).

ומרן הגר"ש משאש מתאר את השתלשלות המנהג:

"ואני זוכר בימי חרפי זה ששים שנה ויותר, שכל הנשים היה להן כתר קטן עשוי מקרטון ומכוסה בבגד על ראשן, ותחתיו יוצאין איזה חוטין שחורים דקין על מצחן באלכסון מכאן ומכאן עד אחורי האזניים ומפשילין אותן לאחוריהן, והיה זה ג"כ להן לתכשיט, ואגב מכסין שערות מן הצד שלפני האזניים, והיה להם רדיד גדול שמכסה ראשן ורוב גופן וגם הכתר בכלל. אחרי זה התחילו להוריד הרדיד מעל ראשן, ונשאר רק על כתפיהן וגופן. ושוב הסירו את הכתר ולבשו מטפחות מרוקמות על ראשן, ונשאר מעט שערן גלוי על מצחן ובצדדין, ושוב הסירו גם הרדיד לגמרי ונשארו כך זמן רב עד שבאו הצרפתים, והריחו ריח החופש, ויצאו מהגלות, וגם מסווה הבושה לא נשאר כ"כ, ואז פרצו גדר לגמרי והתחילו לגלות ראשן לגמרי כמו הנוצריות. וחשובות שבהן, כדי לעשות בהיתר ויהיו לרוח הזמן, לבשו פאה נכרית ממה שהביאו הנוצרים עמהם להתייפות, ומעט מעט השתרבב המנהג אצל החשובות לצאת בפאה נכרית, ואשה מתקנאת מחברתה, ועוף לא צווח, צפור לא צפצף מן הרבנים להוכיח ע"ז, כי מלבד שוודאי ידעו שיש להן על מי לסמוך, הם הפוסקים האדירים אשר בית ישראל נשען עליהם".

נמצאנו למדים שבמרוקו כאשר פשט המנהג, התירו.

לסיכום: בכל המקומות בהם פשט המנהג, התירוהו הפוסקים, בין בארצות הספרדים ובין בארצות האשכנזים. ובכל המקומות בהם היו נשים בודדות שפרצו גדר, יצאו הפוסקים נגדם ואסרוהו, ולא היה מנהג כלל באותם מקומות.

ולכן לא היתה מציאות כזאת שפשט המנהג, ולמרות זאת אסרוהו הפוסקים, כפי שמנסה הכותב לצייר. אלא עמדו בפרץ ודחו כל ניסיון של שינוי בצורת הבגדים (כולל מטפחת של ימינו, כמבואר בחרם שנעשה בסלוניקי והביאו השדי חמד). שאר הפוסקים שדנו בזה - דנו באופן תיאורטי כי לא היה מצוי אצלם כלל.

ולפי זה מובן מה שכתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, בשו"ת אז נדברו, שלא שייך "מנהג" במקום שלא היה מצוי כלל מציאות של פאה.

(יש עוד כמה פרטים לא נכונים כלל, שהביא בדבריו, ואדון בהם בנפרד).
 
א. יש לציין שהג"ר רפאל ברוך טולידאנו בקיצו"ש (ח"א סי’ קעא ס"ב) תמה על הש"ג, והעיר על דבריו "והוא חידוש גדול".
ב. חלקם אף כתבו שבמקומותיהם נהגו ללבוש פאה נכרית בחצר
ג. גם ידעו על כך שהמנהג כבר התפשט בארצות אשכנז, כמבואר בדבריהם
ד. כידוע מנהג המקום בירושלים - גם אצל האשכנזים, היה לאסור פאה נכרית
א. לא מיניה ולא מקצתיה. אדרבה, הביאו להלכה, רק ציין שמדובר בחידוש גדול, ולמרות זאת לא חלק עליו.

ב. כוונתו לבעל הפני יצחק, שהגר"ע יוסף כתב שהמנהג היה בחצר, אבל דבריו נסתרים מתוך ה"פני יצחק". וזה מוכח גם מתוך נוסח השאלה וגם מתוך נוסח התשובה המובא בשו"ת פני יצחק.

בשאלה מובא: "נתתי לבי למען דעת איך ינהגו פה עירנו יע"א [דמשק שבסוריה] כל הני נשי דידן ללבוש פאה נכרית הנקראת "פרוקא" לכסות שיער ראשן בפאה נכרית, ולצאת בהם לחצר שלהם ומחצר לחצר אחרת דרך רשות הרבים בלי כיסוי מטפחת על ראשיהן כלל".

בתשובה מובא: "כיון דאיכא סברא זו דהרב שלטי הגיבורים, ודאי יש ללמד זכות גם כן בנדון דידן להני נשי דנהגו לצאת בפאה נכרית, אפי' שיוצאים בה גם לרשות הרבים".

ג. אף אחד לא טען שפוסקי ההלכה הספרדיים לא ידעו מה מתרחש סביבם. בוודאי שכולם ידעו מהו המנהג בארצות אירופה, אבל אצלם לא היה מצוי מנהג כזה כלל (עד לדור האחרון, וכנ"ל) וחלקם הגדול לא ראה צורת פאה מימיו, כפי שמעיד הגר"ש משאש.

ד. כפי שכבודו כותב במדוייק, המנהג "היה" לאסור. אבל כעת פשט המנהג בכל מקום, כולל ירושלים.

והגר"מ שטרנבוך ביאר בזה ביאור פשוט, דהרי מנהג הפאה החל לפני 500 שנה, ולפני כן, כולם נהגו לאסור בזה, אלא שלאחר מכן פשט המנהג, וא"כ איך שייך לומר שמקום זה נהגו ומקום זה לא נהגו, כאשר היום נהגו בכל מקום. והרי המנהג העתיק בכל מקום היה לאסור. וזה לשונו: "ביארנו שאין לחלק בענין זה בין אשכנזים לספרדים, שכולן נהגו פעם בלי פאה נכרית" (דת והלכה סימן א'). "ועיין בשדי חמד מערכת ד', דיש לאסור פאה נכרית כיון שלא נתפשט המנהג להתיר, ומשמע כדברינו".
 
בעל המאמר כתב על זה: "הנה מבואר להדיא שאין כאן מנהג עדות אלא מנהג מקומות" וכו', ולא ידעתי מה רצה לומר בזה, וכי אין כל מנהג תלוי במקום ולא בעדה? אלא שכיום הואיל ולספרדים והאשכנזים יש קהילות ומוסדות נפרדים בערים החדשות, עליהם להמשיך במנהגי מקומותיהם הקודמים, ואין בדבר משום לא תתגודדו (עי' עין יצחק ח"ג עמ' קכז והלאה). והגר"ח פלאג’י קאי באדם יחידי שלקח לו אשה מעיר אחרת שאז דינה יהיה כעיר אשר בעלה גר בו [וה"ה בזמננו לאיש אשר לקח לו אשה מקהילות אשכנז, וכן להיפך], ופשוט. [ומה שהוסיף הנ"ל לבאר שהאיסור הוא משום מראית עין וכו’, זה אינו
"מה שהוסיף הנ"ל" הוא הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, חבר מועצת גדולי התורה, שדבריו צוטטו במאמר, והסביר שבמקום שלא נהגו שייך מראית העין (אמנם בפשיטות שייך גם דת יהודית, ופריצות, והכל הם דברים שתלויים במנהג המקום). ולא ידעתי למה נקט דוקא מראית העין ומה הרוויח בזה, אבל אכן זהו עיקר הטעם המובא בפוסקים.

וכן כל מה שמביא בשם "בעל המאמר" הוא מהגר"ב זילבר, ולא הבנתי למה לא נקט בשמו.

עכ"פ, יש מנהגי עדות ויש מנהגי מקומות. והגר"ב זילבר הביא דוגמא, והגר"ש קורח זצ"ל (רבה של בני ברק, שנלב"ע לצערנו לא מזמן) גם הביא מדבריו בהסכמתו לספר חו"כ, ממנהג תימן:

מנהג נשות תימן (הרווקות והנשואות גם יחד) להתכסות כולן ברעלה מכף רגלן ועד קודקודן, כפסק הרמב"ם. אף אחד לא העלה על דעתו, כולל פוסקי תימן, לחייבן ללכת כך גם בארץ - אע"פ ש"מנהג עדתן" הוא כך. כי מנהגי צניעות הולכים אחר מנהג המקום.

ובוודאי שבכל ענייני הצניעות והלבוש, אין חילוק בין אשכנזים לספרדים, אלא הכל הולך אחר מנהג המקום (ולפעמים ימצא שבקהילה פלונית מתגוררים כולם באותו המקום, ויש להם גדרים ותקנות בלבוש, לקולא או לחומרא).

ובענין הפאה אשר התחיל מהקהילה הספרדית באיטליה, והמתיר הראשון הוא פוסק ספרדי טהור שמוצא משפחתו מספרד, בוודאי שאין לעשות בזה מחלוקת בין אשכנזים לספרדים, וגם מרן ורמ"א לא נחלקו בזה, אלא אדרבה רמ"א התיר ויש מהפוסקים הסוברים דאזלינן בתר דעת רמ"א כנגד כל הפוסקים (וגם אם היה מי שניסה לדחוק בדעתו בדרך אפשר וכתב שהתיר רק לק"ש, הרי זה נסתר מדבריו המפורשים בסימן ש"ג וכפי שדחו אותו כמה וכמה פוסקים).

ובשו"ת "יחוה דעת" (סוף חלק ה', כללי מרן השו"ע אות ו') הביא שכן כתב הגאון רבי יצחק בן וואליד בשו"ת "ויאמר יצחק" (חלק יו"ד סי' פ"ז), וכן כתב בספר "ויקרא אברהם" (בכלליו אות פ"ז דף ק"כ) בשם שו"ת "תקפו של יוסף" (ח"ב סי' נ"א), וכן כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו בשו"ת "משפטים ישרים" (ח"א סי' קצ"ח), וכן כתב בשו"ת "יורו משפטיך ליעקב" (סי' ק"ו), וכן כתב בשו"ת "הגם שאול" (ח"א סי' נ"ד), וכן דעת גדולי רבני תוניס, כמבואר בתשובה שבסוף ספר "יתר הבז", וכן כתב בספר "זכות אבות" (סי' י"ב), וכן כתב בשו"ת "ויען משה" (חושן משפט סי' ג'), וכן כתב בספר "משכנות הרועים" (מערכת א' אות צ"ז), וכן כתב בספר "ויאמר בועז" (בכללים שבראש הספר, כלל א'), וכן כתב הגאון רבי נתן בורגיל בעל "חוק נתן". וכן כתב הגאון רבי שלום משאש בשו"ת "תבואות שמש" (חושן משפט סי' נ"ב אות כ"א), בשם דודו הגאון רבי דוד משאש זצ"ל. וכן כתב הגאון רבי יעקב משה טולדנו, מח"ס שו"ת הים הגדול, בקובץ "רבי יוסף קארו" (עמ' קפ"ז), וכן כתב הגאון רבי דוד עובדיה (שם). ואם כן יש לומר לשיטת כל אותם הפוסקים, שאחר שיש לנו את דעתו הברורה של הרמ"א להתיר פאה נכרית, כפי שכתב בשו"ע (או"ח סי' ע"ה) וציין לדעת השלטי גיבורים, והביא את דבריו באריכות ב"דרכי משה" (שם סי' ש"ג), הרי שהלכה כמותו בדין זה כנגד כל הפוסקים החולקים עליו, מפני שמרן השו"ע לא גילה דעתו בזה.
 
כמו כן לא שמת לב שכל השמות שהעתקת הם מהאחרונים, מהרי"ל דיסקין, חסד לאברהם הנ"ל, הסבא קדישא, הם מהאחרונים, ישועות יעקב הוא מלפני 150 שנה, ומהר"ש קלוגר מלפני 200 שנה.
החסד לאברהם היה לפני כ180 שנה וגם המהרי"ל לפני ב150. ויש להוסיף גם את התורת השבת (לפני כ200 שנה) שכתב שהפאה נכרית עושה את אותה פעולה משער עצמה.
מ"מ זה לא משנה ככה הרב עובדיה סובר, וזה הגיוני מאד פאה גורמת הרהור. אם אתה לא אוהב בסדר, אבל אין סתירה בדברי מרן
 
וכן הגר"ע יוסף (ראה מעיין אומר חלק ט') ביטל לגמרי את הטוענים שאין הבדל בין פאה לבין חוסר כיסוי (שלא לדבר על אלה שטוענים שפאה גרוע יותר...) ולשאלת השואל: בקהילה אחת בחו"ל בה כל הנשים ללא כיסוי ראש, התחזקה אשה אחת והחלה ללכת עם פאה. ואמר לה רב הקהילה, שאם לא תשים מטפחת, כבר עדיף לא כלום, ענה הרב: "ודאי שפאה עדיף מגילוי ראש".
כמובן שלמעשה עדיף ספק דאורייתא ולא ודאי.
 
אין שום נפק"מ בזה, כי עיקר דברי הגר"ע הם דאתי מנהג ומבטל מנהג, ולא חזר בו מדבריו, אלא הוסיף עוד דחיה בדרך אפשר, שגם מדברי השו"ע "אין כל כך ראיה".

וכמעשהו בראשונה כן מעשהו באחרונה, שמוצא עוד פרטים בדברי הגר"ע ומנסה לשנות לפיהם את התמונה...
כלל וכלל לא, זה בדיוק הרב חכם כתב כראוי, תחילה: ראשית יש להעיר על מה שהבין הנ"ל, שלדעת היבי"א ברור שע"פ השו"ע היה חיוב על הנשים ללבוש רדיד וכו'
ואח"כ: ולעצם קושייתו שרואים מדברי היבי"א שדת יהודית יכולה להשתנות - הקושיא אינה מתחילה,
 
א. הגר"ע בתשובתו הביא גם האוסרים משום דת יהודית, וזה לשונו: "דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה שאסור בשוק, דהו"ל דת יהודית". ועוד: "עכ"פ לא עדיף מדת יהודית שיוצאת בלי כתובה אפי' ביוצאת בקלתה". ועוד: "משא"כ במקום שלא נהגו להקל, ודאי דהוי בכלל דת יהודית". ושלוש פעמים הוי חזקה. ופלא עליך שנעלם ממך שלושה פעמים.
בכולם הגרע"י מצטט אחרים ולא דברי עצמו
 
וגם הגר"ע יוסף הסכים לזה, אלא שכתב שאין בזה ספק דרבנן לקולא כיוון ששרשו בדאורייתא, ועל זה יש סתירה אחרת בפני עצמה.
אעיר כבר עכשיו (וראיתי שכבר השיב ע"כ חכם בכתביו) שאין זה נכון כלל וכלל, ומש"כ הרב עובדיה שעיקר מדרבנן זה רק לדעת הגר"ש קלוגר. וכן הבין בדעת היבי"א שיש חשש דאורייתא בתפלה למשה ח"ה
 
גם כאן כתב הרבה דברים שאינם נכונים, מחוסר ידיעה, ועליהם בנה את בניינו. וכדי לא להכביד על הקורא, כדרכי לצטט כל משפט ולהוכיח כי הוא מופרך לגמרי, אכתוב את דבריי לפי סעיפים.
כל זה אינו צריך תשובה, חוסר הבנה בסיסי במושג מנהג. זה שהיו רק אחת או שתיים שפרצו גדר והחרימו אותן - זה ההוכחה שהמנהג לאסור!
מה רצית שכל הנשים ילכו בפאה נכרית ואז יבוא חכם וישנה ויאסור (ולזה תקרא מנהג...) - הרי אז היית זועק שאסור לשנות את המנהג...
 
א. לא מיניה ולא מקצתיה. אדרבה, הביאו להלכה, רק ציין שמדובר בחידוש גדול, ולמרות זאת לא חלק עליו.
הקיצו"ש הביא את דבריו רק להסביר את המבואר בגמ' לגבי דיני הוצאה והעיר שזה חידוש גדול - דהיינו שאין לסמוך על זה ולהביא ראה מכך שהביאו שתהיה הלכה כמותו - דהיינו הגר"ר טלדנו בא לאפוקי ממך!
 
החסד לאברהם היה לפני כ180 שנה וגם המהרי"ל לפני ב150. ויש להוסיף גם את התורת השבת (לפני כ200 שנה) שכתב שהפאה נכרית עושה את אותה פעולה משער עצמה.
מ"מ זה לא משנה ככה הרב עובדיה סובר, וזה הגיוני מאד פאה גורמת הרהור. אם אתה לא אוהב בסדר, אבל אין סתירה בדברי מרן
אתה מתמקד בפרט שולי, שכתבתי בדרך אגב.

לעיל כתבת טעם לאסור משום ש"פאה היא חיקוי של שיער החייב בכיסוי", דהיינו שאין שום הבדל בין פאה לשיער, ופאה אסורה מדאורייתא בדיוק כמו שיער.

על זה עניתי, שזו סברא יחידאה באחרונים שנכתבה רק 400 שנה לאחר פרוץ המחלוקת, שכתב זאת החסד לאברהם בדרך אפשר, ותו לא.

והוספתי, שאם כבר נדרוש טעמא דקרא ונאסור על הרווקות, שהרי אין הבדל במראה השיער ובהרהור בו (ומזה התעלמת לגמרי).

בוודאי שיש גם האוסרים משום הרהורי עבירה (הלא בין הסתירות יש סתירה המדברת על זה באופן ספציפי) אבל זה כבר משהו אחר לגמרי, ויכול להשתנות עם הזמן, שהרי מפורש בראשונים ששיער שרגיל להיות גלוי, אין בו הרהור, וכמה אחרונים נקטו זאת הלכה למעשה גם בנשואות, וביניהם הגר"ע יוסף.

ועם זאת הוספתי והדגשתי שרוב מנין ובנין של האוסרים לא הזכירו זאת בכלל, ולא הבנתי מה ענית על זה - ציינת כמה שמות מתוך עשרות האוסרים?

מה שאתה טוען שלדעת הגר"ע פאה גורמת הרהור, נסתר בכמה אופנים מדברי הגר"ע. א. איך התיר פאה לרווקות, ויתירה מכך, לאלמנות וגרושות שעד עתה התרגלו בכיסוי, וכיצד זה אינו גורם הרהור. ב. איך התיר פאה לנשואות (במעיין אומר חלק ט') מטעם כל דהוא, וכי בגלל שאפה ארוך או בגלל שאינה מוצאת חן בעיני בעלה ללא פאה, נתיר לה לגרום הרהור לכל הרואים. ג. הרי כתב ששיער הרגיל להיות גלוי אינו גורם הרהור, אפילו שיער טבעי המחובר לראשה, ואפילו נשואה, וכיצד פאה יוצאת מכלל גדר זה.

ושוב, כל זה שייך לסתירה הנ"ל ולא לסתירה שאנחנו עוסקים בה כרגע, בענין מנהג.
 
כמובן שלמעשה עדיף ספק דאורייתא ולא ודאי.
כבר כתבתי שהגר"ע עצמו כתב שאינו אלא ספק דרבנן, רק שרצה לומר שהוא ספק דרבנן ששרשו בדאורייתא, וגם על זה הבאתי סתירה ממקום אחר בדבריו, שגם בזה אמרינן ספק דרבנן לקולא. בשו"ת יביע אומר (חלק ד' יו"ד סי' ח'): "ספיקא דרבנן לקולא אמרינן גם כשיש לו עיקר מן התורה. וכמש"כ המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות". ובנו ממשיך דרכו, בספר "עין יצחק" (כללי ההוראה, חלק ב' עמ' ר"ח), "ספק דרבנן לקולא אמרינן גם בדבר שיש לו עיקר מן התורה".

והיחיד שרצה לאסור מדאורייתא היה החסל"א, וכתב זאת בדרך אפשר, וציין בעצמו שזה סותר את דעת רש"י.

לכן לא מובן למה כבודו מתעקש לכתוב דברים שאין קשר בינם לבין המציאות, ונגד דעת הגר"ע בעצמו.
 
כלל וכלל לא, זה בדיוק הרב חכם כתב כראוי, תחילה: ראשית יש להעיר על מה שהבין הנ"ל, שלדעת היבי"א ברור שע"פ השו"ע היה חיוב על הנשים ללבוש רדיד וכו'
ואח"כ: ולעצם קושייתו שרואים מדברי היבי"א שדת יהודית יכולה להשתנות - הקושיא אינה מתחילה,
לא הבנתי.

אין שום ויכוח אם לדעת הגר"ע ברור שלהרמב"ם והשו"ע יש חיוב ללבוש רדיד, שהרי הוא מציין אחר כך, שיש דעות הסוברות שאין חיוב, ורק במטפחת שקופה (למרות שהוא עצמו נרגש שזה דוחק להעמיד כך, ולכן כתב זאת בדרך אפשר).

אבל לדברי המבינים כך, כתב הגר"ע בפשטות לדחות, דאתי מנהג ומבטל מנהג. וכן על כל דיני דת יהודית. וזה לשונו:

"מדברי הרמב"ם והשו"ע נראה שאף במטפחת שמכסה את ראשה היטב יש משום דת יהודית. וכמ"ש ג"כ בשו"ת באר שבע (סי' יח). וע"ע בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' לו). ע"ש. ואעפ"כ בזה"ז נהגו היתר בדבר, ועל כרחך דהיינו טעמא משום דאתי מנהג ומבטל מנהג, וא"כ אף שנהגו אז הבתולות שלא לילך פרועי ראש בשערות סתורות, לדעת המג"א, כיון שאינו אלא משום צניעות בעלמא, אתי מנהג ומבטל מנהג. ולא עדיף ממה שנאמר בגמ' בהדיא בדת יהודית". עכ"ל.

ומעולם לא חזר בו ממה שכתב בפשטות לדחות בדברים נכוחים, ועל זה קאי הסתירה.
 
בכולם הגרע"י מצטט אחרים ולא דברי עצמו
בכל תשובתו זו, הוא מאסף דברי האוסרים, תוך שהוא מדלג על דברי המתירים, או שאינו מזכירם כלל, או שמזכירם ברמז (ועיין...) או שמזכירם בשורה אחת ודוחה אותם בקש. עד כדי כך שאחד מתלמידי הגר"מ פיינשטיין התרעם עליו, והעיר עליו ברמז: "וכן בספר אגרות משה שהיה מגדולי הפוסקים בארץ ובגולה סמוך וקרוב לימינו, כתב תשובה בקצרה על פאה נכרית להיתר, ומי שרוצה לחלוק עליו הרשות בידו. אבל מה שראיתי באחד הספרים שדחה אותו בגילא דחיטתא וכתב עליו "אין דבריו מחוורין כלל", ולא ענה על דבריו כלל, לא כך היא המדה בין ת"ח בעלי שיעור קומה, ולאו קטיל קני באגמא היה גדול הדור הנ"ל".

ממילא לא ברור התירוץ הדחוק הזה, שרק ציטט דברי אחרים. הלא זהו מעשהו בכל התשובה הזו.

ואדרבה, דרכו של הגר"ע יוסף בתשובה זו מוכיח את מה שכתבתי לפני כן, שלא היה ברור לו לאסור מעיקר הדין, ולכן גם התיר במקרים פרטיים שבאו לפניו. אבל לא רצה שיתפשט המנהג בציבור, ולכן אסף דברי האוסרים ככל אשר תשיג ידו וציטט אותם, ורק מידי פעם העיר עליהם בקצרה ודחה חלק מהם (כגון שהעיר על האוסר משום שערות מתים, והעיר על האוסר משום שאינו ניכר בין רווקה לנשואה, ועוד).

אבל אם היה דן בעמקות בכל טעמי האוסרים, היה צריך לדחות לגמרי את כולם, ע"פ שיטתו ברחבי יביע אומר המוכחת מכל הסתירות הנ"ל.
 
אעיר כבר עכשיו (וראיתי שכבר השיב ע"כ חכם בכתביו) שאין זה נכון כלל וכלל, ומש"כ הרב עובדיה שעיקר מדרבנן זה רק לדעת הגר"ש קלוגר. וכן הבין בדעת היבי"א שיש חשש דאורייתא בתפלה למשה ח"ה
אם כבודו רוצה להעיר כבר עכשיו, יצטט כבודו את ההערה, ונוכל להשיב עליה.

עכ"פ אם ברצונך להקדים את המאוחר, אשיב על מה שכתבת.

ראשית, כפי שכתבתי, הגר"ע היה גאון עולם, ובוודאי ידע שרוב ככלל הפוסקים אסרו מדרבנן, ובפרט שכמה מהפוסקים המתירים ציינו עובדה זאת במפורש בדבריהם, וכתבו שאין מי שאוסר מדרבנן. ממילא מופרך לעשות זאת ספק דאורייתא בגלל דעה יחידאה (שכתב זאת בדרך אפשר, וכאשר דבריו סותרים את דעת רש"י). ומה שהבין בתפילה למשה בדעת היבי"א, אין נפק"מ כלל. כי אנחנו מבררים כאן את דעת היבי"א בעצמנו. וגם, מרן הגר"ש משאש כתב להיפך, וזה לשונו:

"וכבר מילתי אמורה שם בספרי שכל עיקר גילוי של שערה ממש אין בו עשה ולא תעשה. וכמש"כ הראש"ל שם בשם הפוסקים. ובפאה נכרית נחות דרגא דאף לאוסרים אין כאן כי אם איסור דרבנן וכמש"כ שם בספרי. וכן ראיתי להרב הפוסק מהר"ם הלוי שליט"א שכתב שם באור תורה בסוף דבר שאין כאן אלא איסור דרבנן והביא עוד ראיות לזה ע"ש באורך, וא"כ הו"ל מחלוקת הפוסקים בדרבנן וספק דרבנן להקל".

יתירה מכך: גם בפריעת ראש לגמרי, כתב הגר"ע שאין בזה איסור דאורייתא כלשהו, רק "ופרע", והוכיח זאת מהגמ'. וקל וחומר בדין דת יהודית. וכך דחה את מהר"ם חאגיז.

ואלה הם דברי הגר"ע בשו"ת יביע אומר חלק ד - אבן העזר סימן ג:

"ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכ' האוסרים, שהם רוב הפוסקים. ומכ"ש דהוי איסור תורה. ואף למ"ש הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מ"מ עיקר האיסור לצאת בפ"ר לרה"ר הוי מה"ת".

זאת אומרת, הגר"ע מבאר את כוונתו, "דהוי איסור תורה", שעיקר האיסור הוא מהתורה. ולא כתב "ומה שכתב הגרש"ק שהוא איסור דרבנן, אינו נכון". אלא הסכים עמו, וכתב שעכ"פ עיקר האיסור הוא מהתורה.

ועל זה יש כמה קושיות:

א. מה שכתב שהם רוב הפוסקים, עדיין לא מובן, כי בספר "עין יצחק" (כללי ההוראה, חלק ב' עמ' רכ"ב) כתב "במידי דרבנן אזלינן להקל גם כנגד רוב הפוסקים".

ב. מה שכתב שעיקר האיסור הוא מהתורה, לא מובן, כי בספר "עין יצחק" (כללי ההוראה, חלק ב' עמ' ר"ח), "ספק דרבנן לקולא אמרינן גם בדבר שיש לו עיקר מן התורה".
 
כל זה אינו צריך תשובה, חוסר הבנה בסיסי במושג מנהג. זה שהיו רק אחת או שתיים שפרצו גדר והחרימו אותן - זה ההוכחה שהמנהג לאסור!
מה רצית שכל הנשים ילכו בפאה נכרית ואז יבוא חכם וישנה ויאסור (ולזה תקרא מנהג...) - הרי אז היית זועק שאסור לשנות את המנהג...
הגר"ב זילבר מבאר שמנהג שייך היכן שנהגו בזה ובכל זאת יצאו הפוסקים נגד הנוהגים כך ואסרוהו. ובכל מהלך דברינו אנחנו מדברים על היסוד שכתב הגר"ב זילבר זצ"ל (וכמובן שצריך להתבטא כלפיו בדרך ארץ, ולא לכתוב "חוסר הבנה בסיסי". וכמובן שכל זה לא קשור לסתירה בדברי הגר"ע, שכתב יסוד דאתי מנהג ומבטל מנהג, אלא הוא דבר צדדי).

ובכל הראיות שניסה הנ"ל להביא, הוכיח ההיפך - שאשה אחת הגיעה לעיר עם פאה, ומיד גירשוה והחרימוה, ולא היה מנהג כזה כלל ועיקר.

ואצטט מדברי הגר"מ שטרנבוך בספר דת והלכה סימן א':

"לענ"ד לספרדים ותימנים יש צד לומר שמותר יותר ממה שהותר לאשכנזים, שאצל האשכנזים הרבה מגדולי הפוסקים וקדושי עליון זצ"ל אסרו בתוקף פאה נכרית, ואף שכבר נתפשט שם המנהג במקצת, לא קבלו הדבר וגדרו כדי שלא לפרוץ כלל בגדרי הצניעות, ואף שהבאנו מקום להקל בזמנינו, שהיום יש אפי' בזה משום דת יהודית, וכן הפאה נכרית אצלנו בצניעות, הלוא יש גם מקום לומר לדידן שהפוסקים כבר אסרו בכל גוונא.... אבל לספרדים ותימנים... אצלם לא נתפשט כלל המנהג דפאה נכרית, ועל כן גזרו מעיקרא שלא יכנס אצלם דהוי פריצת גדר, אבל כשבאו הנה וכבר נתפשט כאן המנהג, גם אינהו אולי הדרי לעיקר הדין, כיון שאין בזה מדינא איסור וכמו שכתבנו".
 
הקיצו"ש הביא את דבריו רק להסביר את המבואר בגמ' לגבי דיני הוצאה והעיר שזה חידוש גדול - דהיינו שאין לסמוך על זה ולהביא ראה מכך שהביאו שתהיה הלכה כמותו - דהיינו הגר"ר טלדנו בא לאפוקי ממך!
מעולם לא ראיתי ביאור כל כך מוזר ולא ברור. עם כל הרצון לדחוק ולדחות, אבל איך אפשר לכתוב כזה דבר? נשגב מבינתי.

הגאון רבי רפאל ברוך טולדנו כותב במפורש, בסעיף נפרד, את הדין בפאה נכרית, ללא שום קשר להמבואר בגמרא (וגם לא ברור איך זה מסביר את דיני הוצאה), והעתיק את לשון הרמ"א בדרכי משה סימן ש"ג שפסק כשלטי הגיבורים. דבריך הם תמוהים ביותר.

גם ההערה שמדובר בחידוש גדול - מעולם לא מצינו מאן דהו ש"חולק" בלשון זו (ומסתמא אם היה רואה שיש לו עוד מאות חברים בפוסקים, לא היה כותב גם את זה).

אצרף את דבריו, ואצרף גם צילום מדבריו:

"כתוב בשלטי הגיבורים: מותר לאשה לצאת בפאה נכרית ולגלותה, ולא צריך לכסותה - לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משיער חברתה, דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושים ועשויים לכסות שערותיה האחרות, ואף על גב דעבדא לקישוט, שתהא נראית בעלת שער, עד כאן. והוא חידוש גדול".
 

קבצים מצורפים

כל הפוסקים שהבאת לא כתבו כן לגבי פאה [והם חולקים על הרמ"א רבות על אף הכלל שכתבו], ובכל אופן היחוה דעת שם חולק על כלל זה
מעולם לא כתבתי שאותם פוסקים כתבו כן לגבי פאה... ולכן לא מובן על מה כבודו מעיר.

וגם אם נניח שהם חולקים על הרמ"א רבות, אז בכל מקום שחולקים, יש לתרץ את הסתירה הפנימית בדבריהם. אבל אין בכך לבטל את הכלל שכתבו, וכפי שהביאם ביחווה דעת. גם אם חלקו עליו במקום פלוני, כי בכל כלל יש יוצא מן הכלל, האם זה מחייב שיחלקו עליו בדין פאה?

גם מה שהיחווה דעת חולק על כלל זה, מעולם לא כתבתי שהוא מסכים... רק ציינתי שלפי רשימה ארוכה של פוסקים, יש ללכת אחר פסק הרמ"א בהיתר פאה נכרית, גם נגד אלף פוסקים האוסרים.

טענו בחיטים והודה לו בשעורים?
 

קישורים לאתר 'מורשת מרן'