• ניתן לשלוח מאמרים בתורת מרן זיע"א עד לתאריך ו סיוון לפרסום בקובץ בית יוסף תשפ"א: office@moreshet-maran.com

פאה נכרית

מה שאתה טוען שלדעת הגר"ע פאה גורמת הרהור, נסתר בכמה אופנים מדברי הגר"ע. א. איך התיר פאה לרווקות, ויתירה מכך, לאלמנות וגרושות שעד עתה התרגלו בכיסוי, וכיצד זה אינו גורם הרהור. ב. איך התיר פאה לנשואות (במעיין אומר חלק ט') מטעם כל דהוא, וכי בגלל שאפה ארוך או בגלל שאינה מוצאת חן בעיני בעלה ללא פאה, נתיר לה לגרום הרהור לכל הרואים. ג. הרי כתב ששיער הרגיל להיות גלוי אינו גורם הרהור, אפילו שיער טבעי המחובר לראשה, ואפילו נשואה, וכיצד פאה יוצאת מכלל גדר זה.

ושוב, כל זה שייך לסתירה הנ"ל ולא לסתירה שאנחנו עוסקים בה כרגע, בענין מנהג.
אכן וכבר השיבו לך יפה בסתירה א' ולא נחזר על הראשונות
 
כבר כתבתי שהגר"ע עצמו כתב שאינו אלא ספק דרבנן, רק שרצה לומר שהוא ספק דרבנן ששרשו בדאורייתא, וגם על זה הבאתי סתירה ממקום אחר בדבריו, שגם בזה אמרינן ספק דרבנן לקולא. בשו"ת יביע אומר (חלק ד' יו"ד סי' ח'): "ספיקא דרבנן לקולא אמרינן גם כשיש לו עיקר מן התורה. וכמש"כ המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות". ובנו ממשיך דרכו, בספר "עין יצחק" (כללי ההוראה, חלק ב' עמ' ר"ח), "ספק דרבנן לקולא אמרינן גם בדבר שיש לו עיקר מן התורה".

והיחיד שרצה לאסור מדאורייתא היה החסל"א, וכתב זאת בדרך אפשר, וציין בעצמו שזה סותר את דעת רש"י.

לכן לא מובן למה כבודו מתעקש לכתוב דברים שאין קשר בינם לבין המציאות, ונגד דעת הגר"ע בעצמו.
בח"ד מרן כותב מפורש: "ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכ' האוסרים, שהם רוב הפוסקים. ומכ"ש דהוי איסור תורה".
אח"כ הוסיף בסוגריים שגם לדעת הגרש"ק י"ל סד"ל כי יש לו עיקר מן התורה, וזה כבר קשור לסתירה ו.
ושוב את חוזר להתעלם ממה שהשבתי לך שהרבה פוסקים כתבו טעם ולא רק החסל"א (ועוד בטענה שאני משיב לך על דברים שוליים)
 
בכל תשובתו זו, הוא מאסף דברי האוסרים, תוך שהוא מדלג על דברי המתירים, או שאינו מזכירם כלל, או שמזכירם ברמז (ועיין...) או שמזכירם בשורה אחת ודוחה אותם בקש. עד כדי כך שאחד מתלמידי הגר"מ פיינשטיין התרעם עליו, והעיר עליו ברמז: "וכן בספר אגרות משה שהיה מגדולי הפוסקים בארץ ובגולה סמוך וקרוב לימינו, כתב תשובה בקצרה על פאה נכרית להיתר, ומי שרוצה לחלוק עליו הרשות בידו. אבל מה שראיתי באחד הספרים שדחה אותו בגילא דחיטתא וכתב עליו "אין דבריו מחוורין כלל", ולא ענה על דבריו כלל, לא כך היא המדה בין ת"ח בעלי שיעור קומה, ולאו קטיל קני באגמא היה גדול הדור הנ"ל".
שוב הוצאת לעז על היבי"א וזה קשור לסוף מאמרו של חו"כ, ואני בטוח של"חכם" יהיה הרבה מה לומר על שהשטויות שכתב שם.
ופשוט שהיבי"א לא ראה את האג"מ עד לאחר סיום כתיבת התשובה, ולכן רק כתב בקצרה שאין דבריו מחוורין [וכפי שיראה כל הקורא את תשובת היבי"א]
 
נערך לאחרונה:
מעולם לא ראיתי ביאור כל כך מוזר ולא ברור. עם כל הרצון לדחוק ולדחות, אבל איך אפשר לכתוב כזה דבר? נשגב מבינתי.

הגאון רבי רפאל ברוך טולדנו כותב במפורש, בסעיף נפרד, את הדין בפאה נכרית, ללא שום קשר להמבואר בגמרא (וגם לא ברור איך זה מסביר את דיני הוצאה), והעתיק את לשון הרמ"א בדרכי משה סימן ש"ג שפסק כשלטי הגיבורים. דבריך הם תמוהים ביותר.

גם ההערה שמדובר בחידוש גדול - מעולם לא מצינו מאן דהו ש"חולק" בלשון זו (ומסתמא אם היה רואה שיש לו עוד מאות חברים בפוסקים, לא היה כותב גם את זה).

אצרף את דבריו, ואצרף גם צילום מדבריו:

"כתוב בשלטי הגיבורים: מותר לאשה לצאת בפאה נכרית ולגלותה, ולא צריך לכסותה - לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משיער חברתה, דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושים ועשויים לכסות שערותיה האחרות, ואף על גב דעבדא לקישוט, שתהא נראית בעלת שער, עד כאן. והוא חידוש גדול".
אז לדעתך פוסק שכותב על פסק שהוא חידוש גדול, זה שבח?...
 
מעולם לא כתבתי שאותם פוסקים כתבו כן לגבי פאה... ולכן לא מובן על מה כבודו מעיר.

וגם אם נניח שהם חולקים על הרמ"א רבות, אז בכל מקום שחולקים, יש לתרץ את הסתירה הפנימית בדבריהם. אבל אין בכך לבטל את הכלל שכתבו, וכפי שהביאם ביחווה דעת. גם אם חלקו עליו במקום פלוני, כי בכל כלל יש יוצא מן הכלל, האם זה מחייב שיחלקו עליו בדין פאה?

גם מה שהיחווה דעת חולק על כלל זה, מעולם לא כתבתי שהוא מסכים... רק ציינתי שלפי רשימה ארוכה של פוסקים, יש ללכת אחר פסק הרמ"א בהיתר פאה נכרית, גם נגד אלף פוסקים האוסרים.

טענו בחיטים והודה לו בשעורים?
הוא כתב שמפני שלא כתבו כן על פאה - מסתבר לומר שיחלקו על הרמ"א בדין זה, כמו בהרבה דינים אחרים שלא חשו לכלל.

אני חשבתי שאנחנו עוסקים כאן בדעת הרב עובדיה, וא"כ אתה הוא זה שמסיט את הדיון לעניינים אחרים
 
בח"ד מרן כותב מפורש: "ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכ' האוסרים, שהם רוב הפוסקים. ומכ"ש דהוי איסור תורה".
אח"כ הוסיף בסוגריים שגם לדעת הגרש"ק י"ל סד"ל כי יש לו עיקר מן התורה, וזה כבר קשור לסתירה ו.
ושוב את חוזר להתעלם ממה שהשבתי לך שהרבה פוסקים כתבו טעם ולא רק החסל"א (ועוד בטענה שאני משיב לך על דברים שוליים)
הסברתי בהרחבה שאין שום קשר בין הפוסקים שכתבו שיש הרהור בראיית שיער, לבין החסל"א שרצה לאסור מדאורייתא כי דין פאה כדין שיער (ועל תאריך כתיבת החסל"א כתבתי שמדובר בדברים שוליים).

וגם את דברי הגר"ע יוסף ביבי"א ח"ד הסברתי בהרחבה, והתעלמת. ואחזור שוב.

ראשית, כפי שכתבתי, הגר"ע היה גאון עולם, ובוודאי ידע שרוב ככלל הפוסקים אסרו מדרבנן, ובפרט שכמה מהפוסקים המתירים ציינו עובדה זאת במפורש בדבריהם, וכתבו שאין מי שאוסר מדרבנן. ממילא מופרך לעשות זאת ספק דאורייתא בגלל דעה יחידאה (שכתב זאת בדרך אפשר, וכאשר דבריו סותרים את דעת רש"י). ומה שהבין בתפילה למשה בדעת היבי"א, אין נפק"מ כלל. כי אנחנו מבררים כאן את דעת היבי"א בעצמנו. וגם, מרן הגר"ש משאש כתב להיפך, וזה לשונו:

"וכבר מילתי אמורה שם בספרי שכל עיקר גילוי של שערה ממש אין בו עשה ולא תעשה. וכמש"כ הראש"ל שם בשם הפוסקים. ובפאה נכרית נחות דרגא דאף לאוסרים אין כאן כי אם איסור דרבנן וכמש"כ שם בספרי. וכן ראיתי להרב הפוסק מהר"ם הלוי שליט"א שכתב שם באור תורה בסוף דבר שאין כאן אלא איסור דרבנן והביא עוד ראיות לזה ע"ש באורך, וא"כ הו"ל מחלוקת הפוסקים בדרבנן וספק דרבנן להקל".

יתירה מכך: גם בפריעת ראש לגמרי, כתב הגר"ע שאין בזה איסור דאורייתא כלשהו, רק "ופרע", והוכיח זאת מהגמ'. וקל וחומר בדין דת יהודית. וכך דחה את מהר"ם חאגיז.

ואלה הם דברי הגר"ע בשו"ת יביע אומר חלק ד - אבן העזר סימן ג:

"ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכ' האוסרים, שהם רוב הפוסקים. ומכ"ש דהוי איסור תורה. ואף למ"ש הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מ"מ עיקר האיסור לצאת בפ"ר לרה"ר הוי מה"ת".

זאת אומרת, הגר"ע מבאר את כוונתו, "דהוי איסור תורה", שעיקר האיסור הוא מהתורה. ולא כתב "ומה שכתב הגרש"ק שהוא איסור דרבנן, אינו נכון". אלא הסכים עמו, וכתב שעכ"פ עיקר האיסור הוא מהתורה.

ועל זה יש כמה קושיות:

א. מה שכתב שהם רוב הפוסקים, עדיין לא מובן, כי בספר "עין יצחק" (כללי ההוראה, חלק ב' עמ' רכ"ב) כתב "במידי דרבנן אזלינן להקל גם כנגד רוב הפוסקים".

ב. מה שכתב שעיקר האיסור הוא מהתורה, לא מובן, כי בספר "עין יצחק" (כללי ההוראה, חלק ב' עמ' ר"ח), "ספק דרבנן לקולא אמרינן גם בדבר שיש לו עיקר מן התורה".
 
שוב הוצאת לעז על היבי"א וזה קשור לסוף מאמרו של חו"כ, ואני בטוח של"חכם" יהיה הרבה מה לומר על שהשטויות שכתב שם.
ופשוט שהיבי"א לא ראה את האג"מ עד לאחר סיום כתיבת התשובה, ולכן רק כתב בקצרה שאין דבריו מחוורין [וכפי שיראה כל הקורא את תשובת היבי"א]
אפשר גם לענות כדרכה של תורה בדרך ארץ, כפי שהמעיר העיר בדרך ארץ.

ואם יהיה ל"חכם" מה לענות, אדרבה, מטרת הקושיות היא לא לנגח את הגאון בעל "יביע אומר" אלא להעיר בדרך ארץ מה שאנחנו לא מבינים בדבריו, ואם יש מי שיכול לענות, אדרבה נשמח כולנו בדבריו.

מה שכתבת שהיבי"א לא ראה את האגרות משה, הוא בדיחה גרועה... וגם לדבריך לא מובן, ואם ראה את דבריו בסוף כתיבת התשובה, וכי לא יכל לדון בדבריו ולהוסיף לתשובה?

ושמא תאמר גם שהגר"ע יוסף לא ראה את תשובת הגר"ש משאש, שכתב כמה וכמה תשובות ארוכות, ועל זה הגיב הגר"ע בקצרה בספרו הליכות עולם בשורה אחת, "דלא כמש"כ להקל בשו"ת שמש ומגן ח"ב סי' ט"ו והלאה, מפני שנעלמו ממנו דברי כל האחרונים הנ"ל"?

(ענה על זה הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן חלק ד', בדרך בדיחותא ומתוך אהבה עצומה להגר"ע, שהגר"ע עצמו דילג על כל הפוסקים המתירים ולא הזכירם... "בספרי הבאתי ראיות להתיר, ושאין בזה דת יהודית בדבר שכל הנשים עושות, והבאתי ראיה מדברי הראש"ל עצמו. גם מצד מנהג אין לאסור, דאתי מנהג ומבטל מנהג.... והראש"ל בספר הליכות עולם לא הביא שום פוסק המתיר").

רואים כאן קו ברור בכל תשובות הגר"ע, שנמנע מלדון מדברי הפוסקים המתירים, ומלהזכירם בכלל (ואלה עובדות פשוטות - יש תשובות שלמות להתיר, והגר"ע כל רז לא אניס ליה ובוודאי ראה אותן). ואין כאן הוצאת לעז ח"ו, אלא כך היתה דרכו להתעלם ולא להיכנס לדיון כי באמת לדינא הבין שאפשר להתיר אבל בכל זאת רצה לאסור לציבור ושלא יתפשט המנהג, ולכן רק הביא דברי האוסרים.
 
אז לדעתך פוסק שכותב על פסק שהוא חידוש גדול, זה שבח?...
לא בא לשבח, וגם לא בא לחלוק. אלא מציין בפשטות שמדובר בחידוש הלכתי, ואכן לא קדמוהו פוסקים לפניו, והש"ג הוא הראשון שדיבר על כך, מכח המציאות שהתחדשה רק בזמנו, כי עד אז לא היתה אשה יהודיה שהשתמשה בפאה ככיסוי ראש (ראה בהקדמת ספר חו"כ שביאר את המציאות בזמן הגמ' אליבא דהאוסרים והמתירים גם יחד).
 
הוא כתב שמפני שלא כתבו כן על פאה - מסתבר לומר שיחלקו על הרמ"א בדין זה, כמו בהרבה דינים אחרים שלא חשו לכלל.
אני חשבתי שאנחנו עוסקים כאן בדעת הרב עובדיה, וא"כ אתה הוא זה שמסיט את הדיון לעניינים אחרים
איני מסיט את הדיון, אלא עונה על דברים שכתבו אחרים במהלך הדיון.

ומה שכתבת הוא דבר מופרך, יש לנו כלל שפוסקים כהרמ"א מול אלף פוסקים, ומאידך יש לנו "יוצא מן הכלל", שלפעמים מצאנו שחלקו על הרמ"א, ואתה רוצה לקחת דין שלא דיברו עליו (דהיינו פאה) ולהחיל עליו את היוצא מן הכלל, ולומר שמסתבר שיחלקו על הרמ"א...

(כל זאת בהנחה שאתה צודק, כי אין לי את הזמן לברר כעת מי מבין כל הרשימה הנ"ל חלק על הרמ"א והיכן).

משל למה הדבר דומה? להגר"ע יוסף שחרט על דגלו את ההלכה כשו"ע, ועם כל זאת נטה קו מדברי השו"ע באיזהו מקומן, מפני המנהג, או מפני סב"ל, או מפני טעמים אחרים.

היתכן לומר בהלכה שלא דיבר עליה, "מסתמא שיחלוק על השו"ע, כמו בדינים אחרים שחלק עליו"? הרי זה דבר מופרך מאין כמוהו.
 
מכיון שביקשו אדלג לסתירה זו:
סתירה ו’

ביבי"א ח"ד (אבה"ע סי’ ג אות ג) כתב שיש להחמיר לאסור לבישת פאה נכרית, מפני שאיסורו מן התורה, ואף למ"ד שהוא מדרבנן הרי עיקרו מן התורה. והקשה בעל המאמר הנ"ל, שע"פ כללי היבי"א אמרינן ספק דרבנן לקולא גם כשעיקר האיסור מן התורה.

והנה ז"ל היבי"א: "ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכ’ האוסרים, שהם רוב הפוסקים ומכ"ש דהוי איסור תורה. (ואף למ"ש הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מ"מ עיקר האיסור לצאת בפ"ר לרה"ר הוי מה"ת)". הרי מבואר דלדעת היבי"א זצ"ל איסור פאה נכרית הוא מהתורה1, ורק בסוגריים (שהסיר הנ"ל במאמרו) הוסיף, שאף לדעת האומרים שהוא מדרבנן - מ"מ חמיר מסתם דרבנן שכן עיקרו מן התורה.

וכמבואר בעין יצחק (ח"ב עמ’ ריד אות ח) שאף אם לאיסור יש רק אסמכתא מן התורה – הוא חמור יותר מסתם דרבנן, וכ"ש כאן שעיקרו דאורייתא ממש. וכן לעיל מינה (בעמ’ רח אות ו) כתב, שאף דאמרי’ גם בזה ספק דרבנן לקולא - "באופן זה אפשר דלא אמרינן הכי לכתחלה".

*

ומה שכתב הנ"ל כאילו יש כלל, שבאיסור דרבנן תמיד י"ל ספק דרבנן לקולא, ואף נגד רוב הפוסקים2. הנה זה אינו נכון, וכל מי שלמד קצת בספרי הפוסקים - ובפרט בספרי מרן היבי"א, יודע שבמחלוקת אחרונים מכריעים בראיות וסברות, ואף שכמובן באיסור דרבנן אם יש ספק בסברא יש לנטות להקל, מ"מ אין זה כלל. וכן מה שיש טועים שמרן זצ"ל רק מחשב רשימות של שו"תים, ומכריע על פי מספר, כמובן שזה הבל (אף שודאי שסברא שהסכימו עמה רבים, בד"כ יש לפסוק כמותה). [ויש כאלו שהגדילו לומר שבזמננו יש לפתח תוכנה שתחשב את מספר הדעות, ותפסוק את ההלכה עבורנו. וכמובן שיוסיפו גם אפשרות שאם האיסור דרבנן, אז אפילו אם יש יחיד שמתיר – תפסוק התוכנה לקולא, רח"ל].

* * *


1ע"ע לעיל הערה 6.

2והשמיט את לשון העין יצחק באות יג (ח"ב עמ’ ריט): "במקום שנחלקו הפוסקים באיסור דרבנן, ורוב הפוסקים דעתם להחמיר, אזלינן בתר רוב הפוסקים להחמיר אף שהוא במילתא דרבנן", ורק בשעת הדחק כתב שם להקל.
 
]הסברתי בהרחבה שאין שום קשר בין הפוסקים שכתבו שיש הרהור בראיית שיער, לבין החסל"א שרצה לאסור מדאורייתא כי דין פאה כדין שיער (ועל תאריך כתיבת החסל"א כתבתי שמדובר בדברים שוליים).

ראשית, כפי שכתבתי, הגר"ע היה גאון עולם, ובוודאי ידע שרוב ככלל הפוסקים אסרו מדרבנן, ובפרט שכמה מהפוסקים המתירים ציינו עובדה זאת במפורש בדבריהם, וכתבו שאין מי שאוסר מדרבנן. ממילא מופרך לעשות זאת ספק דאורייתא בגלל דעה יחידאה (שכתב זאת בדרך אפשר, וכאשר דבריו סותרים את דעת רש"י).
גם הישועות יעקב המנחת אלעזר והחקל יצחק צדדו לאסור מדאורייתא מטעם זה, וגם הרבה פוסקים כתבו לאסור מן התורה מטעם חוקות הגוים
 
כפי שאתה כותב בעצמך, החקל יצחק כותב "ואולי הוא אסור מדאורייתא כמש"כ הישועות יעקב מטעם פרועת ראש", וגם הישועות יעקב עצמו כותב זאת בדרך אפשר כתירוץ (לתרץ את השאלה, מדוע לא העמידה הגמ' יוצאה וראשה פרוע בפאה נכרית שיהיה אסור משום דת יהודית), ומנחת אלעזר - לא מצאתי כן בדבריו בנימוקי או"ח (והפנה שם לתשובה בכת"י שעדיין לא נדפסה, ועיינתי בחלק ה' שנדפס לאחרונה בשנת תשנ"ו ולא מצאתי שם תשובה העוסקת בזה).

ומה שכתבו לאסור משום בחוקותיהם (ולא ציינו שהוא איסור תורה) כבר דחה הגר"ע יוסף בעצמו. וזה לשונו בשו"ת יביע אומר חלק ד (אבן העזר סימן ג): "באמת מהסוגיא בכתובות (עב) מתבאר להדיא דבעוברת על דת יהודית אין איסור אלא מדרבנן. ואף בעוברת ע"ד משה דהוי איסורא דאו' אין זה מטעם ובחקותיהם לא תלכו, אלא ילפינן לה מדכתיב ופרע את ראש האשה".

ושם הדגיש את החילוק בין נשואה לאלמנה, ומדוע היקל באלמנה בפאה נכרית: "וכל זה לנשואות, אבל לאשה גרושה או אלמנה פנויה שכל עיקר איסורן לצאת בפ"ר לרה"ר אינו מה"ת, (וכמ"ש המג"א סי' עה, והשבות יעקב סי' קג), יש להקל להן בפאה נכרית".

זאת אומרת, החילוק היחיד בין נשואה לגרושה ואלמנה, שבנשואה עיקר האיסור מדאורייתא, ובאלמנה וגרושה האיסור מדרבנן. ולא אסר מדאורייתא משום פריצות, ולא משום בחוקותיהם.
 
והנה ז"ל היבי"א: "ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכ’ האוסרים, שהם רוב הפוסקים ומכ"ש דהוי איסור תורה. (ואף למ"ש הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מ"מ עיקר האיסור לצאת בפ"ר לרה"ר הוי מה"ת)". הרי מבואר דלדעת היבי"א זצ"ל איסור פאה נכרית הוא מהתורה, ורק בסוגריים (שהסיר הנ"ל במאמרו) הוסיף, שאף לדעת האומרים שהוא מדרבנן - מ"מ חמיר מסתם דרבנן שכן עיקרו מן התורה.
וכמבואר בעין יצחק (ח"ב עמ’ ריד אות ח) שאף אם לאיסור יש רק אסמכתא מן התורה – הוא חמור יותר מסתם דרבנן, וכ"ש כאן שעיקרו דאורייתא ממש. וכן לעיל מינה (בעמ’ רח אות ו) כתב, שאף דאמרי’ גם בזה ספק דרבנן לקולא - "באופן זה אפשר דלא אמרינן הכי לכתחלה".
והשמיט את לשון העין יצחק באות יג (ח"ב עמ’ ריט): "במקום שנחלקו הפוסקים באיסור דרבנן, ורוב הפוסקים דעתם להחמיר, אזלינן בתר רוב הפוסקים להחמיר אף שהוא במילתא דרבנן", ורק בשעת הדחק כתב שם להקל.
ומה שכתב הנ"ל כאילו יש כלל, שבאיסור דרבנן תמיד י"ל ספק דרבנן לקולא, ואף נגד רוב הפוסקים, הנה זה אינו נכון, וכל מי שלמד קצת בספרי הפוסקים - ובפרט בספרי מרן היבי"א, יודע שבמחלוקת אחרונים מכריעים בראיות וסברות, ואף שכמובן באיסור דרבנן אם יש ספק בסברא יש לנטות להקל, מ"מ אין זה כלל. וכן מה שיש טועים שמרן זצ"ל רק מחשב רשימות של שו"תים, ומכריע על פי מספר, כמובן שזה הבל
כבודו לא הבין את כוונת הגר"ע, ומכך נובעת טעותו. הגר"ע כתב שנראה לאסור לצאת בפאה מכל טעמי האוסרים, "ומכ"ש דהוי איסור תורה", כלומר, וקל וחומר כשמדובר באיסור שעיקרו מדאורייתא. והוסיף שגם הגרש"ק יסכים לזה: "ואף למ"ש הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מ"מ עיקר האיסור לצאת בפ"ר לרה"ר הוי מה"ת".

ואין כאן סתירה בין רישא לסיפא, אלא הכל אחד. שעיקרו של האיסור מדאורייתא.

כמו כן, כפי שכתבתי בתגובתי הקודמת, הגר"ע היה גאון עולם, ובוודאי ידע שרוב ככלל הפוסקים אסרו מדרבנן, ובפרט שכמה מהפוסקים המתירים ציינו עובדה זאת במפורש בדבריהם, וכתבו שאין מי שאוסר מדרבנן. ממילא מופרך לעשות זאת איסור דאורייתא בגלל דעה יחידאה (שכתב זאת בדרך אפשר).

והגר"ע הדגיש בתשובתו את החילוק בין נשואה לאלמנה, ומדוע היקל באלמנה בפאה נכרית: "וכל זה לנשואות, אבל לאשה גרושה או אלמנה פנויה שכל עיקר איסורן לצאת בפ"ר לרה"ר אינו מה"ת (וכמ"ש המג"א סי' עה, והשבות יעקב סי' קג), יש להקל להן בפאה נכרית".

זאת אומרת, החילוק היחיד בין נשואה לגרושה ואלמנה, שבנשואה עיקר האיסור מדאורייתא, ובאלמנה וגרושה האיסור מדרבנן. ולא אסר מדאורייתא משום פריצות, ולא משום בחוקותיהם.

ולכן, מה שכתב להחמיר בגלל שעיקרו דאורייתא, סותר לדבריו בשו"ת יביע אומר (חלק ד' יו"ד סי' ח') "ספיקא דרבנן לקולא אמרינן גם כשיש לו עיקר מן התורה. וכמש"כ המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות".

וגם להבנה המוטעית של הכותב, עדיין קשה, כיצד כותב אליבא דהגרש"ק שמכל מקום עיקרו מדאורייתא ולכן אסור, הרי באיסור דרבנן שעיקרו דאורייתא אמרינן ספק דרבנן לקולא.

ובפרט שגם על גילוי ראש יש האומרים שהוא דרבנן, וכפי שהביא מרן הגר"ש משאש בתשובתו, וכפי שכתב תרומת הדשן סימן רמ"ב בדעת הרמב"ם, ובפרט שהגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ה' סי' ס"ב) כתב "אע"פ שהגמ' מקשה בפשיטות דאורייתא היא, אין מזה הוכחה גמורה שאיסור תורה הוא", והביא לכך כמה וכמה ראיות, וציין גם לתה"ד הנ"ל (אע"פ שלבסוף הסיק שפריעת ראש דאורייתא).

ומה שהביא מ"עין יצחק" (שאינו לפני כעת) "אפשר דלא אמרינן הכי לכתחילה", ומה שהביא מההערה שרק בשעת הדחק אפשר להקל, עדיין לא מוריד ממה שכתב במפורש (עמ' רכ"ב) "במידי דרבנן אזלינן להקל גם כנגד רוב הפוסקים", ומכל מקום לא צריך לזה כלל, כי בפאה נכרית יש עשרות ומאות פוסקים המקילים. ורק ביבי"א מנה כמה וכמה מהם, בשתי תשובותיו. ולא מדובר ב"דעת יחיד" שרוב הפוסקים חולקים עליה.

ובהסכמת הגאון הרב יצחק יוסף לקונטרס "לברך ולהדליק" הביא מהגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מ"ד), "שאם בא אדם לשאול שאלה משני חכמים, ואחד מהם אוסר ואחד מתיר, כיוון שאמרו (ע"ז דף ז) "בשל סופרים הלך אחר המיקל", אף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מכל מקום כיוון שגם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, אם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר, יחזור שוב השואל וישאל אותם 'איך עלי להתנהג', מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו שהדבר מותר".

נ.ב. מה שמשמיצים אנשים ריקים את הגר"ע יוסף זצ"ל (שאינו כותב מו"מ של הלכה אלא רק מביא פוסקים אוסרים ומתירים ומכריע לפי הרוב) אינו ענין לכאן, ואף אחד לא טען שבאיסור דרבנן יש לומר תמיד ספק דרבנן לקולא. אלא שזה אחד הסניפים להקל בזה. והגר"ע דחה אותו, ויש סתירה לדבריו, ותו לא.
 
כבודו לא הבין את כוונת הגר"ע, ומכך נובעת טעותו. הגר"ע כתב שנראה לאסור לצאת בפאה מכל טעמי האוסרים, "ומכ"ש דהוי איסור תורה", כלומר, וקל וחומר כשמדובר באיסור שעיקרו מדאורייתא. והוסיף שגם הגרש"ק יסכים לזה: "ואף למ"ש הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מ"מ עיקר האיסור לצאת בפ"ר לרה"ר הוי מה"ת".

ואין כאן סתירה בין רישא לסיפא, אלא הכל אחד. שעיקרו של האיסור מדאורייתא.
הרב עובדיה כותב דהוי איסור תורה ואתה טוען שהכוונה שעיקרו מן התורה, פשוט חוסר בהבנת הנקרא. ולדעתי זה במזיד, לכל אורך הנושא דחוקים ועוד דחוקים רק כדי להשאר בקושיא על היבי"א.
ואתה עוד טוען "מטרת הקושיות היא לא לנגח את הגאון בעל "יביע אומר" אלא להעיר בדרך ארץ מה שאנחנו לא מבינים בדבריו, ואם יש מי שיכול לענות, אדרבה נשמח כולנו בדבריו"...
 
וגם להבנה המוטעית של הכותב, עדיין קשה, כיצד כותב אליבא דהגרש"ק שמכל מקום עיקרו מדאורייתא ולכן אסור, הרי באיסור דרבנן שעיקרו דאורייתא אמרינן ספק דרבנן לקולא.
הבנה מוטעת... מ"מ חכם הסביר לך יפה יפה, גם לדעת הגרש"ק יש כאן צד חומרא אף שזה מדרבנן, בגלל שעיקר איסור פ"ר מדאורייתא, והביא מעין יצחק שזה ודאי חמור יותר מסתם דרבנן
 
כמו כן, כפי שכתבתי בתגובתי הקודמת, הגר"ע היה גאון עולם, ובוודאי ידע שרוב ככלל הפוסקים אסרו מדרבנן, ובפרט שכמה מהפוסקים המתירים ציינו עובדה זאת במפורש בדבריהם, וכתבו שאין מי שאוסר מדרבנן. ממילא מופרך לעשות זאת איסור דאורייתא בגלל דעה יחידאה (שכתב זאת בדרך אפשר).
שוב מתעלם מכך שיש עוד שלשה פוסקים שכתבו שיש כאן ספק דאורייתא של פרועת ראש ועוד שלשה שכתבו משום ובחקתיהם.
ויש להוסיף על הפוסקים שהובאו לעיל שכ"כ גם בשו"ת קנין תורה בהלכה בתורה ודאי שפאה נכרית היא פ"ר.

ואגב דאיירינן בהא אעלה לכאן את הקטע הנכון מהסבא קדישא
 

קבצים מצורפים

חכם הסביר לך יפה יפה, גם לדעת הגרש"ק יש כאן צד חומרא אף שזה מדרבנן, בגלל שעיקר איסור פ"ר מדאורייתא, והביא מעין יצחק שזה ודאי חמור יותר מסתם דרבנן
מה שהביא שזה "חמור יותר" לא מעלה ולא מוריד, דהרי הגר"ע יוסף פסק בנחרצות בשו"ת יביע אומר (חלק ד' יו"ד סי' ח'), "ספיקא דרבנן לקולא אמרינן גם כשיש לו עיקר מן התורה. וכמש"כ המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות". וכן כתב בנו אחריו, בעין יצחק (עמ' ר"ח), "ספק דרבנן לקולא אמרינן גם בדבר שיש לו עיקר מן התורה". ואיך אפשר לדחות זאת בקש, ע"י שמצאת מקום שכתב שזה "וודאי חמור יותר"?

ודפוס הפעולה הזה חוזר על עצמו שוב ושוב לאורך האשכול, שמתעלמים מסתירה חזיתית, ע"י שמוצאים איזה דבר צדדי שלא מעלה ולא מוריד.
 
הרב עובדיה כותב דהוי איסור תורה ואתה טוען שהכוונה שעיקרו מן התורה, פשוט חוסר בהבנת הנקרא. ולדעתי זה במזיד, לכל אורך הנושא דחוקים ועוד דחוקים רק כדי להשאר בקושיא על היבי"א.
ואתה עוד טוען "מטרת הקושיות היא לא לנגח את הגאון בעל "יביע אומר" אלא להעיר בדרך ארץ מה שאנחנו לא מבינים בדבריו, ואם יש מי שיכול לענות, אדרבה נשמח כולנו בדבריו"...
אכן, נשמח כולנו בדבריו, ואני מאמין שגם המחבר ספר חו"כ היה משמיט מספרו (שעדיין לא נדפס) את הקושיה, אם היה תירוץ המניח את הדעת. אבל לא נכתב כאן מאומה. ואדרבה, בניסיון לתרץ את דברי הגר"ע נכתבו כאן לאורך האשכול דוחקים רבים, חלקם מגוחכים ממש.

והביאור שכתבתי בדברי הגר"ע הוא פשוט, ולדבריכם היה צ"ל "ומכש"כ דהוי איסור תורה של פריצות", או "איסור תורה של בחוקותיהם", אלא נקט סתם איסור תורה וכוונתו לעיקר האיסור.

ואם הייתי רוצה להישאר בקושיה, הרי ממילא נשארת הקושיה, דהיאך כתב שגם אליבא דהגרש"ק עדיין עיקרו דאורייתא, והרי זה סותר מה שכתב במקום אחר שאפי' אם עיקרו דאורייתא אמרינן ספק דרבנן לקולא.

עכ"פ, לא כתבתי זאת סתם, אלא הכרחתי זאת מדברי הגר"ע עצמו, שחילק בין נשואה לאלמנה, והסביר את החילוק - שזה עיקרו מדאורייתא, וזה אין עיקרו מדאורייתא. וכבודו התעלם גם מזה.
 
שוב מתעלם מכך שיש עוד שלשה פוסקים שכתבו שיש כאן ספק דאורייתא של פרועת ראש ועוד שלשה שכתבו משום ובחקתיהם.
ויש להוסיף על הפוסקים שהובאו לעיל שכ"כ גם בשו"ת קנין תורה בהלכה בתורה ודאי שפאה נכרית היא פ"ר.

ואגב דאיירינן בהא אעלה לכאן את הקטע הנכון מהסבא קדישא
לפני שמעתיקים כרוכלא, אולי תברר מיהו קנין תורה בהלכה... הוא אחד מאחרוני האחרונים שחי בדורנו, מרבני העדה החרדית, ונדפס בתשל"ד. באותה מדה יכולת לצטט מספרים אחרים שנדפסו בדורנו וכתבו חידושים והמצאות שלא שערום אבותינו. מה גם שאין שום קשר לדברי הגר"ע שנדפסו כבר בתשכ"ט. ובפרט שהגר"ע התייחס לכך בביטול (להסוברים שפאה נכרית היא פריעת ראש לגמרי, בספר מעיין אומר חלק ט').

ואני שוב חוזר ומדגיש, רוב ככל הפוסקים האוסרים אסרו מדרבנן, ודבר זה היה גלוי וידוע להגר"ע יוסף פי כמה וכמה ממה שידוע לנו, אנחנו הקטנים. ולא רק מעיון בדברי הפוסקים, שמוכיח ש99 אחוז מהם אסרו מדרבנן, אלא פוסקים שכתבו זאת במפורש. כגון בפמ"ג סי' ש"ג משבצות זהב ס"ק ט': "עיקר הספק בדבריהם לקולא". ובדברי הגר"ש קלוגר בספרו שנות חיים סי' שט"ז. ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת יורה דעה סי' קס"ח: "מש"כ כת"ר שהוא דאורייתא, לא אדע מי מן הפוסקים האחרונים שיסבור כן", וכן כתב בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב' סי' פ"ח: "אף האוסרין פאה נכרית אינו מאיסור התורה". וכי כל זה נשמט מעיניו?

בנוסף הדגשתי לעיל שהגר"ע לכל אורך תשובתו דחה את האוסרים "מדאורייתא". כאשר דיבר על נדר דאורייתא, דחה דבריו וכתב "מ"ש שנדר דאורייתא הוא, ליתא". כאשר הביא מספר "מקרי דרדקי", שכתב "איסור תורה הוא שתצא אשה נשואה בפאה נכרית", דחה אותו בשתי ידיים, וכתב שאין דבריו מחוורין כלל. וכאשר הביא מספר מהר"ם חאגיז שיש בזה לאו דאורייתא של "בחוקותיהם", דחה אותו בטענה שדת יהודית אינה דאורייתא אלא דרבנן, ודת משה אסורה רק משום פריעת ראש (והיכן נכנס ענין הפאה, אם לא בדת משה ולא בדת יהודית? והרי זה ממש כמטפחת שרצה מהר"ם חאגיז לאסור משום בחוקותיהם).

נ.ב. לא הבנתי כלל מה כבודו רוצה להוכיח מה"סבא קדישא", ומה הקשר לנדון דידן. ומה שהעיר על שלטי הגיבורים, במחילת כבוד תורתו, אינו מתחיל כלל, כי לא הבין את המציאות בזמן הגמ', וחשב שכוונת הש"ג שהפאה כיסתה כל שערותיה, ועל זה הקשה - כיצד יתכן שתיראה כבעלת שיער ברה"ר, הרי ברה"ר מכסה את הראש. אבל האמת היא כפי שכתב בהקדמת ספר חו"כ, ביאור נפלא, שכל הנשים הנשואות היו מוציאות צמה מהכיסוי, ואלה שלא היה להן שיער (כמבואר בראשונים) או ששערן היה לבן, התקשטו בפאה שחורה. וממילא נמצא שעיקר הפאה היתה תחת הכיסוי, ובכל זאת היתה גלויה ברה"ר.

וכן מוכח מדברי התוספות במסכת שבת (סד) דמחכו עלה, ומבואר שהפאה היתה מגולה לחלוטין ברה"ר, ושימשה כקישוט, ומפני זה היה חשש דמחכו עלה, שמא אינה עשויה היטב. וכן ביארו חלק מהראשונים שהפאה שימשה עבור מי שהיה שערה לבן, ורצתה להתנאות בשיער שחור, ובוודאי אין תועלת לזה כשהוא תחת הכיסוי. וכן רבינו פרחיה כתב שילדה לא תצא בפאה נכרית של זקנה, כי תתבייש מחברותיה. ומשמע בפשטות שהיתה הפאה גלויה ברה"ר, וסותר במישרין את דברי הסבא קדישא.

כמו כן הוכיחו הפוסקים שהחצר האמורה היא חצר הרבים, ששם חייבת האשה לכסות, וממילא נפל פיתא בבירא. והוכיחו זאת מדאיירי בחצר שאינה מעורבת, וחצר היחיד אינה צריכה עירוב, כמבואר בשו"ע או"ח סי' שס"ו. אבל כל זה אינו קשור לנדון דידן, וחבל לסטות מהנושא.
 

קישורים לאתר 'מורשת מרן'