• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

פאה נכרית

סטָטוּס
סגור לתגובות נוספות.
שמחתי לראות את מאמר התגובה שנכתב כאן ע"י המכונה "חכם", איישר חיליה לאורייתא, שמברר מקחו של גדול הדור, רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שתורתו מתוקה ומשנתו מחכימה, ובדבריו אנו הוגים תדיר. ויישר כח גם למנהלי הפורום המכובד הזה, ולכל פעלם המבורך (אמנם בענין פאה אני סבור אחרת ממה שהסיק הגר"ע יוסף זצ"ל, אבל אני מעריצו ואוהבו, ובשבוע הבא אני וכל בני ביתי נזכה לקיים "ככל אשר יורוך" כפי הוראתו).

מלכתחילה חשבתי להמתין שיגמור הכותב את דבריו, אבל עבר שבוע ושבועיים ולא ענה אלא על סתירה אחת מתוך שמונה סתירות, ואמרתי להשיב על סדר דבריו. אבהיר כי אינני עונה בשם המחבר ובעל המאמר הנ"ל, אלא כותב כפי הנראה לעניות דעתי להשיב על דברי הכותב.

בס"ד
שלום וברכה
הנני להשיב על הדברים וגם אני כמוך אבהיר כי אינני עונה בשם בעל מאמר התגובה הנ"ל [המכונה כאן "חכם"], אלא אכתוב כפי הנראה לענ"ד להשיב על דבריך.


תגובה על הפתיחה
א. מה שכתב שהמחבר "חזר להפיץ את דבריו" בתוספת "עשרות ציטוטים מיותרים", ובהערה: "מרוב להיטותו לנפח את מאמרו, בכמה מקומות אף כפל את אותם ציטוטים מעמוד לעמוד", זהו לעג מיותר, ואינו לגופו של ענין, ומוכיח שהכותב יש לו משהו אישי נגד המחבר. ובוודאי שהכותב הוא צדיק ויר"ש ואין לו שום דבר אישי, רק חבל שזה נראה כך. והיה לו להתנסח בצורה מכובדת וראויה כדרכה של תורה, ולדוגמא: "מה שכתב בספרו סתירות לכאורה, וחזר וסידרם בשנית במאמר נפרד", וכו'.

לדעתי אין כאן שום לעג מיותר – אלא הצבעה על חסרונת המאמר, וכפי שבעל החו"כ רצה להצביע על חסרונות היבי"א בהראותו "סתירות" בדבריו. ואין כאן שום דברי אישי נגד המחבר - אלא נגד דרכו בנסותו להתיר את הפאה.

ומ"מ אודה כבר הערתי על כך ל"חכם" מכיון וידעתי שבזה ימצאו המגיבים מקום להתנגח, ונראה מה יעשה בפרסום מאמרו השלם.

ב. מה שכתב שהאחרונים האחרים אינם יכולים להוות משקל נגד היבי"א - הרי זה זלזול בכבודם, ולא רק שמיותר לחלוטין, גם מביא את הקורא לדחיה אוטומטית של הנכתב. וכי אנו הקטנים יכולים להשוות בין הגדולים, ולומר זה גדול וזה קטן? וגם אם היבי"א גדול מהם - מה שבהחלט יתכן - וכי אין משקל כלל לדבריהם, שנדחה את כולם מחמת היבי"א ללא עיון בדבריהם?

אין כאן כל זלזול בכבוד של אף חכם, בעל החו"כ הקדים להערותיו ציטוטים מספרי שו"ת שחיו בזמננו זה יחד עם הרב עובדיה (וגם צעירים שאחריו), במטרה להראות כאילו היבי"א יחיד בדבריו ואין לתת לדבריו משקל, בעוד לטענת המחבר כל מטרתו רק לברר את דברי היבי"א שבעיונו הישר מצא בהם סתירות. וע"כ בא "חכם" לענות שמלבד זאת שאין זה ראוי, גם אין זו דרך פסיקה לגיטימית לעשות רוב בין רבני זמננו.

מה שכתב שהמחבר שם לו למטרה להתיר הפאה לישראל - גם זה מיותר, מלבד שאינו נכון, כי מטרת המחבר היתה להביא לידיעת הציבור את דברי המתירים, שאינם מפורסמים, וכפי שכתב בהקדמתו, ולא בא להתיר מאומה, אלא לומר שיש מתירים, ויש בדבריהם ממש, ואי אפשר לבטלם כלאחר יד, ואלו ואלו (המתירים והאוסרים) דא"ח, וקורא לציבור לעיין בדברים וכל אחד יסיק את מסקנתו.

כנ"ל מטרתו של המחבר היא כן להתיר את הפאה - אחרת לא היה נצרך להרבות בכ"כ הרבה ציטוטים [מספרי זמננו המפורסמים] להראות שהרב עובדיה יחיד בדבריו [ואף לנסות לומר שגם הרב עובדיה באמת מסכים לדבריהם].

מה שכתב "פן יחשוב מאן דהו שהערותיו באמת מעלות או מורידות לעניין הלכה", גם זה לעג מיותר, ובפרט שיש סתירות מהן שנכתבו ע"י גדולי האחרונים כהגר"ש משאש, וההערות שנכתבו נכתבו לשם "הערות" בלבד ולא כפסק הלכה כלשהו, ואם באנו לפסק הלכה, יש עשרות אחרונים שהתירו, ולא נצרכא כלל. וכן מה שכתב "וכל הקורא את דבריו בשימת לב יוכל ליישב בקל את סתירותיו המדומות" כל זה מיותר, וחבל שהכותב נגרר לכל הנ"ל.

אכן כפי שרואים בדברי ה"חכם" (וכפי שראיתי בתשובותיו לשאר הסתירות אשר הוא באמצע עריכתם) – הסתירות שמצא אכן אין בהם ממש, ובקריאת דברי היבי"א בלי לחפש קושיות הכל ברור.

ואצטט מתוך לשון מח"ס חו"כ בספרו שם: "מרן הרב [הגר"ש משאש] זצ"ל העיר על הסתירה לכאורה בשו"ת יביע אומר בענין "דת יהודית", ואמרתי אענה אף אני חלקי, ואציגה נא עוד סתירות לכאורה בדברי הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שהוקשו לי אחר העיון בדבריו הקדושים שם, כאשר מאותם הטעמים שאסר פאה נכרית, התיר בענין אחר, והוא פלא. וכל זה אחר המחילה רבה מכבוד תורתו ומעלתו, ונשיקת עפר רגליו, כי תורה היא וללמוד אני צריך, ולא באתי אלא להציע את הדברים לפני המעיינים. וזה החלי בעזר צורי וגואלי".

ישמע "חכם" ויוסף לקח, כיצד להתנסח כדרכה של תורה (ובשלמא אם היה עונה כסיל כאיוולתו לאחד הריקים המבזים ומחרפים ומגדפים את הגר"ע יוסף, אבל כאן לא מובן על מה ראה על ככה. וכי ויכוח הלכתי צריך להיות רצוף הלבנת פנים והוצאת שם רע, אתמהה).

אכן נראה שחו"כ שונה משאר החולקים על הרב עובדיה, בעל החו"כ כן מכבד את היבי"א זצ"ל ואף הולך אחר פסיקותיו, רק שבעניין הפאה קשה לו או לאשתו להחמיר כדבריו, ולכן הוא הלך לו לרעות בשדות זרים ולחפש סתירות בדברי היבי"א להרגיע את מצפונו לומר שגם היבי"א יודה שיש להתיר. ומזה בא "חכם" לאפוקי [וכנראה שלדעתך גם על דברי חו"כ יש להתבאוט "בדבריו הקדושים", ולנשק את עפר רגליו וכו'..., אם כל הכבוד הראוי לו ואינני מכירו, אבל על מי שמנסה לסלף את דברי היבי"א, יש להתבטות בתקיפות ולהראות את שגיאותיו (כמובן לא בהלבת פנים והוצאת ש"ר שלא הבנתי היכן מצאתם בדברי "חכם") (ואין כל זה דומה להגר"ש משאש זצוק"ל אשר מתוך העיון בסוגיא באמת חלק על היבי"א כדרכה של תורה)].


תגובה על סיכום הסתירות (לפי סדר הסעיפים של הכותב)
סיכום הסתירות הוא דבר מהותי, כי הקורא (שלא קרא את המאמר הראשון) מתבסס על הסיכום והקיצור, ולכן חשוב להבהיר את הפרטים המושמטים שהשמיט הכותב בשגגה.

אכן חייבים אנו להודות ל"חכם" על שנהג לפנים משורת הדין, ומלבד זאת שהעלה מקודם את מאמרו של חו"כ, אלא גם סיכם את דבריו בקיצור כדי שהדברים יהיו נגד עיני הקוראים.

בענין פריצות, השמיט הכותב שהשווה הגר"ע נשואות לבתולות, וכשם ששיער הבתולות אינו מעורר הרהור, כך שיער הנשואות.

כמו כן השמיט מה שהביא מהרמב"ם והרי"ף ומרן בבית יוסף, ששיער אינו גורם הרהור כלל, ולכן אפי' הנוהגת לכסותו אין בזה משום הרהור כלל ומותר לקרוא ק"ש כנגדו.

"חכם" כן הביא את כל הנ"ל [רק שהבנתך בדרי הרמב"ם והרי"ף אינה נכונה כפי שיבואר להלן], וביאר שכל זה אינו נוגע לפאה נכרית שהיא איסור דאורייתא.

בענין בחוקותיהם, השמיט הכותב שבחוקותיהם נוהג רק בדבר שעושים משום אמונתם ועבודתם.

כמו כן השמיט הכותב שכיום אין הגויות נוהגות כלל בפאה (וממילא לא שייך בחוקותיהם) אלא רק מיעוטא דמיעוטא, או משום מחלה או לצורך משחק לפי שעה.

ד. מה שכתב "ועוד קשה" אינו נכון, אלא מדובר בהערה בעלמא, "תדע" שביבי"א הקודם הביא את הרמ"א בפשטות כמתיר, ורק בתשובתו הבאה דחה את הרמ"א ע"פ מה שכתב היעב"ץ בדרך אפשר (כמו כן גם לא ציין מתירים שהזכירם בתשובתו הקודמת).

ה. השמיט הכותב ענין עיקרי, שלא גוזרים גזירות מראית העין לאחר חתימת הש"ס. ועוד הביא ראיה לזה מאגרות משה שכתב כן על פאה.

ו. השמיט הכותב שאפילו אם מרבית הפוסקים אוסרים, ומיעוטם מתירים, עדיין ספק דרבנן לקולא.

ז. השמיט הכותב שבאותו חרם על פאה, באותו חרם עצמו כלול חרם על גילוי מקצת שערות.

כפי הנראה "חכם" קיצר מאד בהבאת הסתירות בהקדמה, ומסתמא בתשובות לסתירות יביא את כל הנצרך, וכפי שעשה כאן בסתירה הראשונה.


תגובה על יישוב הסתירות
(סתירה א’)
מה שכתב "ולאחר הבנת טעם זה, נוכל בעז"ה להבין גם את שאר דברי היבי"א", אינו נכון, כי אין שום קשר בין פרט אחד לשני. ואם הטעם היחיד לאסור הוא משום פריצות והרהורי עבירה, ממילא לא היה צריך לכתוב שאר הטעמים שהיו שייכים רק בזמנם.

אם עוד לא ראית את תשובותיו לשאר הסתירות איך אתה יכול לומר שאין זה נכון? [וכבר הגר"ש משאש כתב שזה הוא טעמו העיקרי של היבי"א כפי שהביא חו"כ]

לפני שנבוא לעצם דבריו, אציין שמה שכתב שלק"ש לא אסרו כל דבר הגורם הרהור, אינו נכון. אלא שלשיטת הרמב"ם והרי"ף (כפי שכתבתי לעיל) לא שייך הרהור בשיער, ולכן לא אסרו לקרוא ק"ש כנגדו. ופשיטא שכל דבר המעורר הרהור, אסור לקרוא ק"ש כנגדו, כי זהו היסוד של האיסור של חז"ל. וממילא מה שהתירו ק"ש נגד שיער, אפילו המכוסה, הוא מפני שדעתם ששיער אינו כלום ואין בו דבר המעורר הרהור.

כתבת ביאור יפה בדעת הרמב"ם והרי"ף, אולם זה לא הובא באף אחד מהפוסקים שראיתי, ובתשובת היבי"א מבואר שדעת הרמב"ם והרי"ף היא שרק מקום הערוה ממש נאסר לק"ש, ומטעם ולא יראה בך ערות דבר, ולא משום שאין הרהור בשער. וגם לשיטת החו"כ [ובודאי שכן דעת הגר"ש משאש] - למירב ידיעתי, לכו"ע בזמן חז"ל כן היה הרהור בשער אשת איש. ופשוט.

וממילא מה שרצה לחלק בין איסור דאורייתא של פריעת ראש לאיסור ק"ש דרבנן, אינו נכון, כי איסור דאורייתא אינו משום פריצות והרהורי עבירה, ולא מצאנו זה בשום מקום (ובוודאי שלא שייך זה אליבא דהרמב"ם הנ"ל) כי התורה לא כתבה טעם וכן בגמ' כתובות ע"ב לא כתוב טעם אלא שכך למדים מהפסוק, ורש"י בביאורו העיקרי מבאר שלמדים מהתורה שכך הוא מנהג בנות ישראל. וזה לשונו: "מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר".

ובוודאי שאי אפשר לבדות טעמים מלבנו (לאיסור דאורייתא של פריעת ראש) ומחמת זה לאסור פאה, שהרי היבי"א עצמו דחה בשני ידיים את המקרי דרדקי שלדבריו טעם כיסוי ראש הוא להבדיל בין רווקה לנשואה וממילא אסר פאה: "ובהיותי בזה ראיתי בספר מקרי דרדקי (בראשית אות ל"ה) שכתב... איסור תורה הוא שתצא אשה בפאה נכרית, כיוון שע"י כך אין היכר בין נשואה לפנויה, ותוכל לבוא לידי קריבה דגילוי עריות, מפני שנראית שהיא פנויה. ע"כ. ולענ"ד אין דבריו מחוורים כלל..." (וראה עוד לקמן מדברי היבי"א בזה).

אף אחד לא כתב שכתוב בתורה שבכתב שהטעם לאיסור פריעת ראש הוא משום הרהור, וכמ"ש רש"י שמדברי הפסוק רק לומדים שהיו מכסות את ראשן. אבל בחז"ל מבואר הטעם ששער באשה ערוה. וקול באשה ערוה שאמרו חז"ל וכי אין זה משום הרהור?

היבי"א דחה את הטעם שצריך שיהיה הבדל בין רוקה לנשואה, אבל חיזק את הטעם של פריצות והרהור עבירה מדברי פוסקים רבים.

וממילא אין שום טעם לבוא ולחלק חילוק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא, כי השאלה כאן היא שאלה פשוטה, האם שיער גורם להרהור או אינו גורם להרהור? ובזה כתב היבי"א מפורש, ששיער בימינו אינו גורם להרהור, היות והנשים מצויות בינינו, ואין שום חילוק בין שיער הבתולות לשיער הנשואות (אלא שגילוי שיער הנשואות הוא דאורייתא וזה אי אפשר להתיר למרות שאין שום הרהור).

כמובן שיש לחלק, הרב עובדיה לא החליט ששער אינו גורם הרהור – אלא בקושי צירף זאת לס"ס דרבנן לקולא.

ומכל דברי הכותב נראה שלא הבין כלל את עצם הסתירה, אלא חשב שיש כאן שאלה, מדוע בק"ש להתיר ובפריעת ראש להחמיר. ולא היא, אלא הסתירה היא שאי אפשר לאחוז את החבל משתי קצותיו, מצד אחד להתיר ק"ש מפני שאין הרהור כלל בשיער (וכפי שהאריך היבי"א להביא מדברי האחרונים שהנשים נמצאות תדיר בינינו ואין הרהור גם בנוגע לדברים אחרים), ומצד שני לאסור שיער מחמת שהוא גורם הרהור. כי זה סתירה מיניה וביה.

יפה שאתה מורה לרב עובדיה איך לפסוק. כנ"ל "חכם" ענה יפה שבק"ש אמר ספק דרבנן לקולא - ובפאה נכרית ספק דאורייתא לחומרא, וכמצוי בכל הפוסקים, ואין כאן אחיזה בשתי קצוות כלל.

מדברי הגר"ע משמע בפשטות שאין הרהור בראיית שיער הנשים הנשואות, כיוון שהתרגלו לראותן, ואין שום הבדל בינן לבין שיער הבתולות, וקל וחומר פאה נכרית שהיא כבגד, ואפילו אינה השיער עצמו שאותו אסרה התורה. וקל וחומר שגם אצל הנשים הכשרות התפשט חבישת הפאה, ומדוע נאמר שיש הרהור בזה.

ועל כל זה, הכותב הנ"ל אינו עונה כלל.

הרב עובדיה כתב את כל זה כדי לבאר את סברת הפוסקים שאמרו שאין הרהור בשער אשה בזמננו, אבל למעשה בפאה נכרית אמר ספק דאורייתא לחומרא.

מה שכתב בשם היבי"א ש"אולי שיער אשה בזמננו אינו גורם הרהור", אינו נכון. כי היבי"א כתב דבריו בהחלט, ולא בדרך שמא וספק, וזה לשונו: "יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה". ועוד: "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור".

הדגשתי את המילים הנכונות.

מה שכתב "ובודאי שלעניין איסור תורה של פריעת ראש, לא עלה בדעת אף אחד להקל מכח ספק דחוק כזה ולהתיר פאה נכרית הנראת כשערה ממש, דבזה ודאי י"ל ספק דאורייתא לחומרא". אינו ענין כלל לנד"ד, וגם חלק מהאחרונים שציטט בהערתו (כגון ערוך השולחן, חפץ חיים שהחמיר בנד"ד לגבי ק"ש מול שיער אשה נשואה, והחזו"א שהסתפק בדבר) הם עצמם התירו פאה, כי יש חילוק גדול בין פריעת ראש שהיא איסור דאורייתא, לבין פאה שהיא איסור דרבנן ע"פ רוב ככל הפוסקים האוסרים, כפי אשר יראה הקורא שכל טעמי הגר"ע לאסור הם מדרבנן ולא מדאורייתא.

וממילא אין שום קשר למה שכתב שספק דאורייתא לחומרא. וגם מה שכתב שלא עלה על דעת אף אחד להקל, המציאות היא בהיפך, שעשרות פוסקים כתבו להקל, ואף אחד מהם לא אסר פאה נכרית משום הרהור.

כפי שכתב "חכם" בסו"ד הם התירו פאות מסוימות מפני שלדעתם אינם נראות כשער ולכן אינן גורמות להרהור. ואכן לא עלה על דעת אף פוסק להתיר פאה הנראת כשער ממש וגורמת להרהור.

[לא הבנתי למה כתבת שלפי היבי"א הטעמים לאסור הם רק מדרבנן, היבי"א כתב מפורש שפאה נכרית אסורה משום ספק דאורייתא (כפי שהביא חו"כ גופיה בסתירה ו’)].

וגם מה שבשטף דבריו הביא אחרונים שחלקו על היתר הגר"ע בלשונות חריפים, "אמנם מר אבי התרעם מאד על טעות זה, וחשב זאת לדברי בורות", וכן "מגלים פנים בתורה שלא כהלכה", תמוה שלצורך איסור פאה הגיע עד זלזול בהגר"ע יוסף ובשיטתו להתיר ק"ש נגד שיער.

כנראה שבמחוזתך רגילים לטייח על האמת [כגון לומר שגם לדעת היביע אומר פאה באמת מותרת], אולם לא כן הוא "חכם" אשר מביא את כל האמת לפני הקורא.

[ולגוף העניין אין כל זלזול בכך שפוסקים קדומים חלקו על סברא בחריפות, ופוסק אחרון בא וחלק וצירף סברא זו לס"ס דרבנן (ואגב הח"ח והגרח"ע היו דורות רבים לפני היבי"א והם לא חלקו על היתרו)].

גם מה שהביא מהישכיל עבדי, אכן הישכיל עבדי לא נחית לזה, אבל כפי שכתבנו, גדולי הראשונים (הרי"ף והרמב"ם) לא סבירא להו שיש הרהור בשיער כלל, אפילו אם דרכו להיות מכוסה (שזה פלא, כי ההגיון אומר שכל דבר שדרכו להיות מכוסה, אע"פ שמותר בגילוי, מביא לידי הרהור. אבל זה מוכיח על שיטתם ששיער אינו כלום, ואין הבדל בין שיער המונח על השולחן לבין שיער המונח על הראש).

כנ"ל זה טעות בהבנת הראשונים.

מה שכתב שרוב פוסקי האשכנזים בדורנו לא התירו כל פאה, והצריכו שיהיה ניכר, אינו נכון. כי אלה דברים המופיעים רק בפשקווילים (ובכלל זה ספרים הבנויים על פשקווילים, כגון ספרו של הרב פאלק שהזכיר), שצ"ע גדול לגבי מהימנותם, ובוודאי אין להם גדר של פסק הלכה, ומטרתם העיקרית של מנסחי הפשקווילים הם לאסור כל פאה, אלא שהולכים סחור סחור ואוסרים את כל הסוגים והמינים, או "נראית כשיער" (וכי יש פאה שאינה נראית כשיער? גם פאה סינטטית נראית כשיער). וממילא אין לבנות תילי תילים על הפשקווילים הנ"ל, ולקבוע שאליבא דהחתומים, שיער של אשה מעורר הרהור.

והמעיין קצת בספרים, יראה שכל הדיון בענין פאה היה משום מראית העין (ולכן הגר"מ פיינשטיין בתשובתו התייחס כמעט רק לזה), וכל הויכוח בין האוסרים להמתירים היה על פאה שנראית כשערה ממש ואי אפשר להבחין (כלשונם של הפוסקים האוסרים דאז, לפני 200 שנה ולפני 400 שנה) ואת זה גופא המתירים התירו. והיום, לוקחים את סברת המתירים ומשליכים על האוסרים, ועוד הופכים את סברתם מענין מראית העין לענין הרהורי עבירה, כשאין קשר בין זה לזה. והיה פשוט לפוסקים שאם נפוץ חבישת פאה בקרב הנשים, אין בזה משום הרהור. ורק מיעוטא דמיעוטא מבין הפוסקים האוסרים כתבו לאסור משום הרהור (וגם זה בזמנם, שלא היה נפוץ).

כפי שהגדיש "חכם" בדבריו: גם רוב פוסקי האשכנזים בדורנו לא התירו כל פאה נכרית - אף כזו הנראת כשערה ממש, אלא הצריכו שיהיו בפאה סימנים ניכרים לכך שאין זה שערה [ולא מטעם מראית העין].

ועי"ש המקורות שהביא דוקא מהפוסקים שהביאם החו"כ כמתירים, וגם ביבי"א הביא כמה וכמה פוסקים מלפני מאות שנים שכתבו לאסור מטעם הרהור כגון (מה שמצאתי ברפרוף קצר כעת בלי פתיחת הספרים אלא רק בראיית לשונם במה שציטט שם ביבי"א): מהר"ש קלוגר, מהרי"ל דסקין, חסד לאברהם תאומים.

גם הפוסק המתיר הישכיל עבדי, דן בזה מטעם הרהור והבין שכן הוא טעם האוסרים. כמובא ביבי"א.

וכדאי לך גם לעיין בספר לבושה של תורה שהזכיר "חכם" – אף שהנך מזלזל בא [ובאמת לענ"ד הוא הספר הכי טוב בהלכות צניעות שנדפס עד זמננו].

וכבר העיר הגאון רבי יהודה הרצל הנקין שליט"א, בשו"ת בני בנים, על הרב פאלק הנ"ל שליקט פשקווילים בספרם:
"קבלתי בתודה העתק ההערות בעברית לקונטרס בלועזית "עוז והדר לבושה" ממחבר שו"ת מחזה אליהו שליט"א.
לפני כעשר שנים כתבתי לו בענין אחד ונדפס בשו"ת בני בנים חלק ב סימן י"ט אך לא קבלתי תשובה, וכעבור כמה שנים פגשתיו כשבקרתי בקהילתו.
ועיין בבני בנים חלק א סימן ל"ט שכתבתי לרב אחר משם שגם כן חיבר קונטרס בלשון האנגלית, וסמך על מקצת גדולים לאסור על כל העולם, וכמו בהערות הנוכחיות באות א, שהעתיק קול קורא שיצא בארץ ישראל שיש בו צרוף הלכות ברורות עם ענינים שאינם בשלחן ערוך, כמו חיוב גרביים ואיסור שסע בחצאית ארוכה. והוא עצמו כתב באות י"א שגרביים הן מהרגשת הצניעות של נשים, ומשתנה ממקום למקום.
ואין מורים מתוך קול קורא, כי אחד מחבר את הנוסח ומחתים אחרים, ורוב החותמים סומכים על החותמים הראשונים בלי להתעמק בפרטים, ואי אפשר לעמוד על מקור הדברים וסמכותם, ותשובה מנומקת אחת שווה כרוזים הרבה אפילו כשחתמו גדולים על הכרוז עצמו וכל שכן כאן שרק היה למראה עיניהם".
כמו כן, בדרך כלל אותם הרבנים החתומים על הפשקווילים אינם טורחים להכחיש (ורואים בפועל שגם לא הועיל למי שהכחיש, ואדרבה הטרידוהו יותר), אבל מתוך הכחשתם ומחאתם של רבנים בודדים אפשר ללמוד על תמונת המצב הכללית.

ואציין רק דוגמא אחת, מתוך הספר "ועלהו לא יבול" (תשובות הגרש"ז אויערבאך זצ"ל חלק ג' עמ' ע'-ע"ד), מפי נכדו:
"בשנה האחרונה לחייו של סבא, פורסמו מודעות בענין צניעות במלבושי נשים, שכתוב בסופן שהמכתב היה למראה עיניו של הגרש"ז אויערבאך. היה נשמע מניסוח הדברים, שכל מה שכתוב במודעה היה בהסכמתו. זכור לי שסבא הקפיד על כך ששינו את מה שאמר, וכתבו שם דברים לאיסור, דברים שחשב ואמר בפירוש שמותר".
"התפרסמו גדרי צניעות בפאות נכריות של נשים, שהתייחסו לצבע הפאות, לאורכן, לצורתן וכו'. גם שמו של הרב הוזכר ביחס לגדרים אלו [זוהי לשון עדינה, ורוצה לומר שהיה בין החתומים שם]. שאלתי את הרב ביחס לגדרים השונים שהתפרסמו: האם זה נכון שאסור שפאות נכריות תהיינה בצבע כזה וכזה? וענה: 'אני לא יודע'.
המשכתי לשאול אותו על גדרים נוספים שהתפרסמו, האם כך נכון לומר? על כל ענה לי הרב: 'אני לא יודע, אינני מבין בזה'. לבסוף אמר לי: אני לא יודע לומר לך גדרים בענין פאות נכריות של נשים, אך הכלל הוא שמה שבנות ישראל הכשרות נוהגות - זה בסדר".
עד כאן לגבי פשקווילים ודומיהם, ואין להאריך.

כל זה אינו עניין לנדוננו [וייש"כ שאתה מוציא לעז על גדולי הדור לומר שהם חותמים בלי לקרא את הכתוב], ומ"מ אעיר שהראני "חכם" בכתביו על הסתירות הבאים, שתלמיד הגרשז"א - הגר"א נבנצל במשנ"ב שלו, וכן בנו הגר"ש אויערבך [במכתב בזמן הפאות מהודו] כתבו שלכתחלה דעתו של הגרשז"א היתה לאסור אף שבני ביתו לא כ"כ נשמעו לו.

מה שכתב ש"שיטת המחבר שכל פאה מותרת" אינו נכון, וזה נוגד מה שכתב במפורש בספרו ובהקדמתו, וכל מהלך דבריו הוא שאין הרהור בשיער, כדבריו המפורשים של הגר"ע יוסף זצ"ל, ולגבי היתר כל פאה יש לדון האם אותה פאה חריגה באותו מקום, ואם חריגה היא - אסורה. ולא שהפאה מעוררת הרהור אלא שהפאה החריגה מעוררת הסתכלות באותה אשה, ואם היא יפה, ממילא פניה מעוררים הרהור, שעל זה נאמר "ולא תתורו".

ממה שראיתי דעת המחבר שאין איסור גם בבגדי צבעונים שגורמים הרהור.

וכן מה שכתב שהגר"ב זילבר חתם על מכתב - הרי זה עורבא פרח, כנ"ל. דיש ספק גדול אם בכלל חתם על המכתב, ועל איזה מכתב חתם (כפי שהגרמ"י לפקוביץ התרעם נוראות על זה שחתם על מכתב, ולבסוף שינו לגמרי את המכתב והשתמשו בדבריו שהוסיף על המכתב ובחתימתו לדברים שהם היפך דעתו).

י. מה שכתב שהגר"מ שטרנבוך חזר בו, כבר התברר ע"י בני ביתו ובני משפחתו (והקוראים מוזמנים לברר זאת) שספרו "דת והלכה" יצא לאור בשנת תש"ל ומאז לא הוציאו שוב לאור, אע"פ שאזל מהחנויות, היות והתקבל לראב"ד העדה החרדית ושם לא נהוג כלל בזה, ולכן דרשו ממנו לא להוציא לאור את הספר שוב, וגם אשתו שנהגה לכסות בפאה ע"פ הוראתו שזה עדיף, החלה לכסות במטפחת (אבל בנותיו ונכדותיו מכסות בפאה) היות ודרשו ממנו זאת, אבל עד היום הוא מפנה את השואלים לעיין במה שכתב בספרו דת והלכה.

ומה שכתב בתשובות והנהגות, כוונתו בעיקר ל"פאה מפוארת" דהיינו בולטת וחריגה שגורמת להסתכלות בפניה וכנ"ל. ואמנם ערווה לק"ש אין כאן, ופשוט, אלא שכתב בדרך איום וגיזום למנוע לקנות פאות כאלה.

ומה שהניח הכותב שהפאות השתנו ב30 שנה האחרונות, יעויין בספר "דת והלכה" שכבר שם דיבר נגד הפאות הפרוצות, ויעויין בפשקווילים שיצאו באותו הזמן, על פאות קאסטם וכו' וכו', ועולם כמנהגו נוהג, ועוד לפני 60 שנה היו פאות כאלה.

יא. מה שהביא בשם הגר"ג ציננער, אמנם כך כתב, אבל אינו נכון (והגר"ע יוסף דחה זאת, כנ"ל) ואין שום רמז בחז"ל או בראשונים שכוונת התורה להבדיל בין אשת איש לפנויה, ובפרט שלשון הגמ' בכתובות (עב.) "אזהרה לבנות ישראל", משמע רווקות ונשואות, ולא מוזכר כלל שצריך להיות היכר בין נשואה לרווקה, או שמטרת האיסור להיכר ביניהם, וכן כתב הב"ח (אה"ע כ"א), וכן פשט לשונם של הרמב"ם והשו"ע "אחת פנויה ואחת אשת איש", וגם הטעמים שנאמרו בגמ' לאסור גילוי שיער, אם משום ניוול (בכתובות שם) שזהו עיקר הטעם, אם משום קללת חוה (עירובין ק ואם משום שיער באשה ערוה ששיבחו הכתוב (ברכות כד.), שייכים בין בנשואה ובין ברווקה. ורק מפני המנהג הרווח בימינו שרווקות יוצאות פרועות ראש, נדחקו האחרונים בביאור הגמ' ובביאור דברי הרמב"ם.

אמנם ידוע שבזמננו כל הכותב בענין היתר פאה חייב להוסיף בגינוי הפאות הפרוצות, וזה מה שעשה הרב הנ"ל... (כמדומני שסתר אפילו דברים שכתב באותו מאמר, או שצ"ע בכוונתו) וכפי שכתב הרב זאב שכטר בקובץ אור ישראל: "שח לי אחד מחשובי המוצי"ם שליט"א, שגם הוא בירר ענין זה להיתר ורצה לפרסמו בכתב, וידידיו יעצו לו שכדי להימנע מלהיות מוחרם בחוגים מסוימים, יעטוף את הדברים בתחילתם ובסופם ובאמצעותם בדברי מוסר וקנאות על הפאות הבלתי צנועות. ונכנס לשאול בעצתו של אחד מזקני גדולי הדור זצ"ל, שכל ישראל השכימו לפתחו לקבל הכרעותיו וברכותיו, והוא זצ"ל השיב כדלהלן "איני מבין למה כל מי שכותב בענין זה ונראה לו שמצד ההלכה אין איסור מוחלט בפאות, מרגיש חייב לשלם "מס כתיבה" (בביטוי הזה השתמש) ולהוסיף איזה שהוא גינוי לפאות הפסולות. זהו נושא אחר לגמרי ואינו קשור בשום צד לויכוח ההלכתי המתחייב בכל נושא הטעון בירור וכדרכה של תורה, והרבנים הסבורים שאין איסור מצד ההלכה לחבישת פאה נכרית אינם אחראים על הלובשות פאות פסולות יותר מאשר אחראים לכך הסבורים שאסור באיסור מוחלט".

אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואם כך כתבו הגר"מ שטרנבוך והגר"ג ציננער, אין טעם להכניס דברים אחרים בפיהם.

ומה שכתב "הגר"י שיינפלד שציטט כמיקל, באמת מחמיר", זה אינו נכון, כי המחבר לא ציטט אותו כמיקל, ולא הביא אותו כמיקל, אלא כאשר דיבר על יציאה בתכשיטים לרשות הרבים, הביא את דבריו בענין זה. למרות שגם בפועל אינו מחמיר אלא לבעל נפש וכו', כאשר ציטט הכותב, ועוד כתב בספר אוסרי לגפן (חלק ט' דף קע"ה ואילך): "לא גרעה פאה מבתולה... נתבאר ע"פ הירושלמי והזוה"ק דהעיקר שיש בנשואה ענין סגולי, וזה לא שייך בפאה. ואפי' לדרישה וסיעתו (הרמב"ם והב"י) ולפי מה שפירשנו בדעתם שיש סברא בנשואה, יש לומר דהני מילי כשהשיער מגולה באופן משונה, מה שאין כן כשכך המנהג ואין משהו היוצא מהרגילות, גם הם מודים. ואף שלשיער עצמו לא תועיל סברא זו, דהא דת משה לא תלוי במנהג, מכל מקום הפאה לכ"ע הוי רק בגדר דת יהודית, דכן מועיל המנהג". וחבל שהכותב נגרר אחר 'שקר החן' שהמציא השמטות מדומות מעין אלה. ובספר חו"כ ישנן ראיות רבות מדברי הגר"ע יוסף בספריו המאירים, לדוגמא מה שכתב ש"דאורייתא היא" אינו מוכרח והביא כמה דוגמאות לכך (יחוה דעת חלק ה' סי' ס"ב). היעלה על הדעת להקשות שהמחבר "השמיט" שם מה שאוסר פאה נכרית?

בהחלט יעלה על הדעת לתמוה למה השמיט, הרי הוא מביא ראיה מדבריו שאין לחשוש להרהור בפאה נכרית - והוא גופיה סובר שאין להתיר פאה כזו.

מה שכתב לחלק בין שיער שחוץ לצמתה שהוא "נגרם הרהורו מחמת כיסויו", לבין גילוי הראש שאסרה תורה "מפני יופיו הגורם הרהור עבירה", כל זה אין לו מקור כלל, ואי אפשר להמציא הגדרות ועל פיהן לחלק חילוקים. כי אין מקור שהתורה אסרה את השיער מחמת יופיו וזה גם לא יתכן בצורה הגיונית (כי מאי נפק"מ בין בתולה לנשואה, והכיצד נשואה בת 90 אסורה, כשלכ"ע השיער אינו יפה, ורווקה בת 30 מותרת), ואם השיער אסור מחמת יופיו, אז יש להקשות כיצד השיער שחוץ לכיסוי אינו אסור מחמת יופיו? (דהרי התירו מה שחוץ לצמתה) הרי כל יופי השיער הוא זה דוקא שיוצא מהכיסוי ונמשך...

כנראה שהחפץ חיים לא מקור לדידך. ופשוט שעיקר ההרהור בכל שער הראש ולא בקצת שער שיוצא – ומוכח כן מהא דלא אסרתו תורה כמבואר במהר"מ אלשקר.

אלא האמת היא שמדאורייתא אין בשיער הרהור כלל, ולא משום הרהור או יופי הוא נאסר, וחז"ל במסכת ברכות כ"ד למדו ששיער באשה ערווה מהפסוק בשיר השירים, והראשונים שם חידשו שכל ענין שיער באשה ערווה הוא רק בשיער הרגיל להתכסות, וממילא רווקות הרגילות לגלות, אין בשערן משום ערווה, וממילא שיער היוצא חוץ לצמתה (והצמה עצמה, כאשר היו רגילות לגלות בזמן ההוא), אין בהם משום ערווה, כלומר שאין בהם הרהור כלל.

וע"פ יסוד זה הסיק הגר"ע יוסף שאין נפק"מ בין אשה נשואה הרגילה לגלות שיער לבין בתולה, וכמו שבשיער הבתולות לא עולה על לב מאן דהו לאסור כנגדו ק"ש (גם אם ארוך ומתולתל וכו') כך גם בשיער הנשואות. וזה לשון הגר"ע יוסף:

"לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור, כדי לאסור לומר כנגדן דברים שבקדושה, וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' ע"ו) דהני מילי בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. וכן בקולה לרגיל בו. וכ"ה בהגמ"י (ספ"ג מה' ק"ש). ובמרדכי (פ"ג דברכות סי' פ'). וכן פסק הרא"ש והטוש"ע לגבי שיער בתולות".

על זה כבר השיב "חכם" בפרט בהערה 6.


ותימה על הכותב שמצטט אחד הפוסקים שכותב "אוי להם לאותן הפוסקים המתירין שורה אחת של שערות"... כאשר הגר"ע יוסף כתב להתיר (גילוי שתי אצבעות וכו'). וזאת פעם שניה בשטף דבריו שהגיע לזלזול בהגר"ע יוסף, ולא חלי ולא מרגיש.

כנראה שבחפזונך שגית בפתיחת הראשי תיבות וא"ל, וכצ"ל "ל[=אין להקשות] לאותן הפוסקים המתירין שורה אחת של שערות...". ויהיה זה פורים תורה....

מה שכתב שיש לחלק בין שיער היוצא חוץ לצמתה כפי שכתבו לחלק בשם החפץ חיים, גם אם יתכן שאפשר לחלק כך, אבל עסקינן בשיטת הגר"ע יוסף, והוא אינו מחלק כך, וגם בכל שיער ראשה מתיר משום שאין הרהור.

מהיכן דברי נביאות אלה שהיבי"א אינו מחלק כן??

מה שהקשה הכותב על מרן הגר"ש משאש, שנתן דבריו לשיעורין, שאם כיסתה האשה את ראשה במטפחת, אסור לה מעתה לחבוש פאה (שבזה גם הגר"ע יוסף מודה שמותרת לחבוש פאה, שהרי התיר בגרושה ואלמנה שעד עתה התרגלה לכסות במטפחת). זה אינו, כי הגר"ש כתב לרווחא דמילתא, שבשלמא אשה שהתרגלה לכסות במטפחת, אפשר לומר שאם תכסה פתאום בפאה, יהיה הרהור, אבל אשה שעד עתה ראשה היה גלוי כמנהג הבתולות, ומעתה מכסה בפאה, מהיכי תיתי לומר שיש כאן הרהור.

אפשרי. אבל הגר"ש משאש לא כתב להתיר רק לנשים שעדיין לא כיסו ראשן.

כל מה שכתבו ספרי זמננו בטעם חיוב כיסוי הראש לאחר הנישואין (כגון לבושה של תורה שליקט דברים כגון זה מספרי זמננו) הם רק בגדר "לשבר את האוזן", דברים שמסבירים לנשים המתקרבות לדת, ומשכנעים אותן לכסות הראש ע"י דברים אלה. אבל לכל הדברים הללו אין שום יסוד בחז"ל ובראשונים, ויש רק הסבר ע"פ סוד.

והגאון האדיר רבי נחום רוטשטיין ראש ישיבת נזר התורה, כתב הביאור, ואגב זה, מה החילוק בין שיער לפאה: "בזמן הנישואין בצירופא דמדת החסד מצד האיש ומדת הדין מצד האשה, אז על האשה שהיא ככלה תעדה כליה משוך חוט של חסד, שעל ידה יבואו כל החסדים שבאים לעולם, ואז היא מכסה שערות ראשה שהדינים יהיו מכוסים ונכנעים והרחמים מנצח את הדין, וע"י זה היא משפיעה החסד לכל העולם... ואחר אודיעך כל זאת בין תבין, ביסוד השערה מסטרא דדינין היא השערה היונקת מהגומה שלה, אבל כאשר פסקה יניקתה של השערה, ובפרט כאשר היא מעם הדומה לחמור, שוב לית לן בה, ואדרבה מאחר ונגזר יניקתה נשברו הדינים, והבן".

והמקור היחיד שנמצא בראשונים הוא בתרומת הדשן שכתב שבאשה גלויית ראש יש "פריצותא דגברי", ויש כאלה שגילו את התה"ד הזה וששו עליו כמוצא שלל רב. אבל נפל פיתא בבירא, כי לא ידעו שבסימן רמ"ב כתב במפורש שאליבא דהרמב"ם חיוב כיסוי הראש הוא מדרבנן, ומה שכתבו בגמ' דאורייתא היא, כוונתם "רמז דאורייתא יש לה"... וממילא תה"ד לא בא לבאר "טעם התורה" בדבר שמהתורה אינו חיוב כלל. ובלאו הכי, הביאור הפשוט בדבריו הוא שאשה הרגילה לכסות ראשה, אם תפרענו ברשות הרבים יש בזה פריצותא דגברי, מחמת שרגילים לראותה מכוסה. ופשוט. ולא שהטעם מלכתחילה הוא משום פריצותא.

גם בזה אתה חולק על כל הפוסקים שכתבו שיש חשש הרהור בשער אשת איש, בלבושה של תורה הביא שבעה טעמים עם מקורות מחז"ל לחילוק בין רוקה לנשואה.

מה שכתב שהגר"ש משאש יחידאה הוא בזה, שמצווה וחובה על הנשים להתקשט, ואיסורא איכא, הרי עינינו הרואות שכל הנשים יוצאות בימינו בבגדי צבעונין לרשות הרבים, ומתלבשות ומתקשטות בטוב טעם בצאתן לרה"ר (ומכללן אשת חבר, הרבנית מרגלית ע"ה, שבוודאי שלא עשתה דבר וחצי דבר שהרב אסר), ולמרות שגמ' מפורשת היא שמעבירין קמיה בגדי צבעונין ובא לידי קרי כי נזכר באשה המלובשת בהן, וכן רש"י מפורש בפרשת ויחי, שהאשה לובשת בגדי צבעונין כדי להסית עיני הזכר להסתכל בה, וכו'. והגר"ש משאש כבר ציין זאת בדבריו וכתב להרב משה לוי שמסתמא גם רעייתו נוהגת כן, ככל הנשים.

נשים נחשבות לפוסקים היכולים להוות חברים לפסיקת הגר"ש משאש זצ"ל? [ואם תרצה אפשר גם לצטט כאן באריכות (אילו הייתי נוהג כדרככם) את דברי היבי"א שאין ללמוד מנשות האדמו"רים].

ומלבד שעינינו הרואות שכך נוהגות כל הנשים ואין פוצה פה ומצפצף, תמוה מאוד שהכותב מכנה "יחידאה" את מי שבמאמר הנ"ל עצמו יש לו חבר, כגון הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל שכתב בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ז): "אשה מותרת לצאת בבגדי צבעונין, אף שמדינא אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה, אפי' בתלויות בכותל... וכן ביו"ט משמחה בבגדי צבעונין, ולא אמרו שצריכה להתלבש בחוץ בבגדים שחורים. וכל הפרק במה אשה יוצאת המדובר באיסור יציאה בשבת בתכשיטין, משמע דבחול שרי ולא חוששין להסתכלות, דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלים בכוונה על נשים". עכ"ל.

ושם בסי' מ"ח כתב עוד: "ומה שמעכ"ק שליט"א כותב פשיטא שגורם הרהורים רעים שאסור מן התורה "ולא תתורו" וכו', הלוא גם בגדי צבעונין של אשה גורם הרהורים ואסור להסתכל גם כשתולין בחוץ, והלא אין לך דבר שגורם הרהורים יותר מיופי האשה שע"ז נאמר בעיקר ולא תתורו, וגם אסור משום "ונשמרת" כמבואר בע"ז (דף כ') באשת איש אפי' מכוערת, ואפי' הכי נשים יוצאות בגילוי פנים".

ובאותו מאמר יש עוד מקורות רבים מחז"ל ופוסקים, לבד ממנהג ישראל הפשוט, שכל אשה בצאתה לרחוב מתקשטת כפי יכולתה. אלא שכמובן, אסור לה ללבוש בגדים חריגים ובולטים, שיגרמו להרואה להסתכל בה.

על ראיית האז נדברו כבר השיב בלבושה של תורה.

וממילא מה שכתב "שגם הגר"ש זצ"ל לא התכוון לבגדים כעין מה שהזכיר בעל המאמר", לא מובן לאיזה בגדים כוונתו, ועל איזה בגדים דיבר בעל המאמר, שהרי ראיית פני האשה היא היא המביאה הרהורים ולא הבגדים שעליה, כפי שכתב הגר"ב זילבר, ומה שאמרו בגמ' מעברינן קמיה בגדי צבעונין, כוונתם שע"י זה יזכר באשה הלובשת אותם ויהרהר בה, וכפי שכתב רש"י, שע"י בגדי צבעונין היא גורמת לאדם להסתכל בה, וראיית פניה היא המביאה לידי הרהור.

ולכן אם האשה מתקשטת או מתלבשת בבגדים חריגים ובולטים, היא הגורמת בכח לאנשים להסתכל בה (ואין נפק"מ אם חובשת רעלה או חובשת בגד מפואר, כל עוד הבגד חריג הוא גורם הסתכלות) ותתן את הדין על המסתכלים בה.

ז"ל החו"כ: יש להביא ראיה להיתר הפאה מהא דאסור להסתכל בבגד צבעוני של אשה, דאיתא בגמ' (עבודה זרה כ:) "ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה... א"ר יהודה אמר שמואל: אפילו שטוחין על גבי כותל". וכתב רש"י, "לא בבגדי צבע של אשה - שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה" (ועוד ביבמות (דף עו.) "אמר אביי: מעברינן קמיה בגדי צבעונין", ופרש"י: "בגדי צבעונים של אשה, והוא מהרהר באשה ונקרי"). ולמרות שזה גורם הרהורים ומייפה את האשה, וגם האשה לובשת זאת בכוונה שיסתכלו בה הגברים (כדכתב רש"י בפרשת ויחי עה"פ "בני אתונו": "וצבעונין הוא לשון סותה שהאשה לובשתן ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה"), לא אסרו לאשה ללבוש בגדי צבע, וכן הביא הבית יוסף (או"ח סי' תקכ"ט): "ובפרק ערבי פסחים (קט.) תנו רבנן, חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל... ר' יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, אנשים בראוי להם, ביין. ונשים בראוי להן, תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין". וחובת הגבר הוא שלא להסתכל בזה. ורק בגד אדום נאסר ללבישה, מפני שהוא בולט לעין.

ברי לי שהגר"ש משאש לא התיר ללבוש בגדי צבוענין שגורמים לרואה אותה לבא לידי קרי. ואגב מהבית יוסף אין שום ראיה שמותר לאשה ללבוש את בגדים אלו ברה"ר.

ותימה גדולה על הכותב שתלה בוקי סריקי בכותב המאמר, ועוד הרבה להשמיצו בזה"ל "מצא לו איזה ציטוט עם השמטות ודילוגים" לגבי מה שכתב בשו"ת שירת בן הלוי, שהרי הציטוט הובא בשלימותו ללא דילוג וללא השמטה מתוך הקטע, והציטוט הובא כסייעתא לסברא על צורת הלבוש הנהוגה כיום אצל 99 אחוז מהנשים החרדיות, ללא קשר ללבישת פאה נכרית (וממילא לא שייך מה שהביא ממנו שאסר פאה נכרית חדשה או ישנה) וללא קשר לבגדים המבליטים את חלקו העליון של גופה, אלא כסייעתא לדברי הגר"ש משאש: "גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפים האשה מאד. האם נאסור להם?"

ולא שהגר"ש משאש צריך סייעתא מאיזה מחבר בן זמננו, אלא שאותו מחבר שליט"א היטיב להסביר את הדברים בשינוי צורת הלבוש ובכך שהעין התרגלה בהם ולכן אין פוצה פה ומצפצף, ואף אחד מהפוסקים לא אסר את צורת הלבוש כיום.

כפי שכתב "חכם" [בהערה 9] בשו"ת שירת בן הלוי האריך לדחות בתקיפות את דברי הגר"ש משאש שמצוה לאשה להתייפות לכל העולם.

ועוד תגדל התימה, כשהמילה "גרביים" לא הוזכרה כלל במאמר, והכותב המציא בשם מחבר המאמר שבא להתיר "גרביים דקות". וצ"ע גדול.

כנראה חפשת את המילה גרביים בשתי יודי"ן תחפש ביו"ד אחת.

עוד בא לתרץ בסיום דבריו שבאלמנה וגרושה חיוב כיסוי הראש הוא דרבנן, וספק דרבנן לקולא, ובצירוף דעת המתירים פאה נכרית לנשואה.

וזה מעין תירוצו הראשון לחלק בין ק"ש דרבנן לפריעת הראש דאורייתא (אלא ששם חילוקו גם לא היה נכון, כי פאה איסורה מדרבנן לרוב ככל הפוסקים האוסרים וגם מה שהביא הגר"ע ביבי"א, ועל אחד שכתב שהוא איסור תורה, דחה הגר"ע דבריו וכתב שאינו נכון), ואין זה מתרץ מאומה, כי השאלה היא האם יש הרהור בפאה או אין הרהור בפאה, והכיצד אשה שעד עתה היתה רגילה לכסות שנים רבות במטפחת וכך התרגלו לראותה כל סובביה ושכניה, תכסה מעתה בפאה ואין הרהור כלל. ומה מועיל לחלק ולומר שחיובה מדרבנן או ספק דרבנן לקולא.

אכן ספק [שמא הלכה כהפוסקים שיש הרהור] בדרבנן לקולא.

ומה שניסה לומר שבפנויה אין חשש להרהור, תימה איך מביא מהספר "לבושה של תורה" (ששם זה פיטומי מילי בעלמא, נגד גמרות מפורשות ורמב"ם ושו"ע שכולן דיברו על נשואה ופנויה יחדיו כנ"ל) ועוזב את היבי"א עצמו שכתב במפורש שאין שום הבדל בין פנויה לנשואה לענין זה, ודחה את הספר 'מקרי דרדקי' שרצה לאסור פאה משום שחושבים שהיא פנויה ובאים לידי הרהור. וכתב "שגם בפנויות יש איסור לאו דקריבה דג"ע, ואיסור כרת בביאה. ומה לי איסור כרת או איסור סקילה".
והגדיל הגר"ע וכתב עליו ש"אין דבריו מחוורים כלל".

אין קשר בין הטעם שלא תדמה לפנויה, לזה ששער אשת איש אסור מן התורה מפני שיש בו הרהור [כנראה שעל פנויות התורה לא אסרה מאחד מהטעמים שכתב בלבושה של תורה הנ"ל].

הכותב סיים דבריו בהערה האחרונה שהילקו"י היקל בחצר שהוא דרבנן, כי אין חובה לכסות הראש בחצר אלא מדרבנן. וציין לאוצר דינים עמ' תשפ"ט. ונפלאתי מאוד, שהרי בחצר (היחיד) ובבית אין חיוב כיסוי גם מדרבנן, וכך סוברים רוב ככל הראשונים, אלא שיש מנהג להחמיר ע"פ הזוהר.

ופתחתי את הילקו"י בפנים וראיתי שלא מיניה ולא מקצתיה, ואכן כתב שמעיקר הדין מותרת לגלות בבית (והוא הדין לחצר דלא שכיחי בה רבים), ומה שהיקל אינו כדברי הכותב, אלא שתלבש פאה במקום עבודתה, ובדרכה ברשות הרבים תניח עליה כובע, כך שלפחות ברה"ר תהיה מכוסה. וציין להוראת הגר"ע זצ"ל.

ואין זה אלא קולא בעלמא, שהרי במשרד גם פוגשת בכל הנכנסים ויוצאים (ואין דין המשרד כדין חצר דלא שכיחי בה רבים). ויותר מזה היקל הגר"ע להרבה זוגות נשואים (אמרו לי שהרב ינון יונה העיד על עשרות זוגות שהיקל להם), ובספר מעיין אומר חלק ט' הביא כמה מקרים מפורשים שהתיר פאה נכרית לנשואה.

ולדעתך שאין חובה לכסות את הראש כלל בחצר, מדוע לא חשו לנכנסים והיוצאים המסתכלים עליה [ובודאי בזמן חז"ל גם לשיטתך היה הרהור]?

אכן פאה נכרית עדיפה מכלום גם לדעת מרן זצ"ל, ואכן במקום צורך גדול מאד, היה הרב עובדיה שולח את השואלת לרב שמתיר פאה נכרית [כפי ששמעתי משם הרב ינון יונה] (ולא ככמה "מחזירים בתשובה" בדורנו שגרמו לנשים מתחזקות שלא לכסות ראשן כלל).

ובוודאי שזה סותר את מה שכתב ביבי"א שהפאה גורמת הרהורי עבירה, דמהיכי תיתי להתיר לאשה שאינה מוצאת חן בעיני בעלה (כי אפה ארוך... וכדו') להכשיל את הרבים בהרהורי עבירה באופן תמידי, על מנת שתמצא חן בעיני בעלה כשרואה אותה לפרקים? ומילא שתלבש פאה בבית לעיניו, אבל ברה"ר?
כד. ועל כן מוכרח ליישב (וזה מיישב את כל הסתירות הנ"ל) שכהוראה לרבים ראה הגר"ע יוסף זצ"ל להחמיר ולכן בדרשותיו הרבה לדבר על זה כדי שההיתר לא יהיה נפוץ כל כך, ולכן גם בתשובתו אסף כל שיטות וטעמי האוסרים למרות שהוא עצמו לא סבירא ליה כך (כפי שראינו שבמקומות אחרים התיר מעין זה ממש), אבל בהוראה ליחיד הנצרך, היקל, דהיינו הלכה ואין מורין כן.

הרב עובדיה מעולם לא נהג בדרך זו כשהדבר מותר הוא הורה לכולם להתיר. ואף בדברים שמותרים בשעת הדחק הודיע זאת בציבור, כגון במכנסיים לנשים. ומ"מ כאן מכיון וספק דאורייתא לחומרא לא גילה מקום להקל בזה כלל.

ואסיים דבריי שוב בברכת יישר כח להכותב הנ"ל, ואברכו שיזכה לברר מקחו של אביר הרועים הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בענין זה ובכל ענין.

חזק וברוך על ההערות המסייעות לליבון הנושא.
[אציין שאני אגביל את עצמי להשיב רק פעם אחת לכל הערה חדשה, מכיון וכפי שאני מכיר את המעיר (מפורומים אחרים) –דבריו מושכים וקשה מאד לסיים איתו וויכוח...]
שבת שלום!


(ההדשות לאורך ההודעה התבלבלו קצת משום מה)
 
לדעתי אין כאן שום לעג מיותר – אלא הצבעה על חסרונות המאמר, וכפי שבעל החו"כ רצה להצביע על חסרונות היבי"א בהראותו "סתירות" בדבריו. ואין כאן שום דברי אישי נגד המחבר

נשגב מבינתי כיצד "להיטות לנפח את מאמרו" זהו חסרון בעצם המאמר, או "כפל את אותם ציטוטים מעמוד לעמוד" (שזה לכל היותר טעות טכנית, לרוב אריכות המאמר), וכן "עשרות ציטוטים מיותרים", וכו' וכו'. זהו אינו חסרון במאמר אלא חסרון בכותב המאמר... ומכל מקום הבוחר יבחר כיצד להתנסח, ומה שכתבתי אינו אלא לטובת אותו כותב.

ידעתי שבזה ימצאו המגיבים מקום להתנגח

תמהני כיצד הפך את היוצרות, והמעיר על לשון שאינה ראויה הפך למתנגח...

אין כאן כל זלזול בכבוד של אף חכם, בעל החו"כ הקדים להערותיו ציטוטים מספרי שו"ת שחיו בזמננו זה יחד עם הרב עובדיה (וגם צעירים שאחריו), במטרה להראות כאילו היבי"א יחיד בדבריו ואין לתת לדבריו משקל, בעוד לטענת המחבר כל מטרתו רק לברר את דברי היבי"א שבעיונו הישר מצא בהם סתירות. וע"כ בא "חכם" לענות שמלבד זאת שאין זה ראוי, גם אין זו דרך פסיקה לגיטימית לעשות רוב בין רבני זמננו

במחכ"ת, מה שכתב "אין כאן כל זלזול בכבוד של אף חכם", הרי סותר עצמו מיניה וביה, כי המשיך וכתב שיש כאן ציטוטים מספרי שו"ת שחיו בזמננו יחד עם הרב עובדיה, וכי כולם בטלים ומבוטלים עד כדי כך שאין צורך לצטטם? וכי כך נהג הגר"ע יוסף בעצמו, שלא כתב את תשובתו עד שלא ראה מה כתב הקטן שבקטנים, והאחרון שבאחרוני זמננו? שלא לדבר על הגדולים באחרוני זמננו.

וכן מה שכתב שהציטוטים נועדו להראות שהיבי"א יחיד בדבריו, לא נראה כלל שכך כוונת המחבר, אלא ההיפך ממש, שהביא ציטוטים לחזק את סברת הגר"ע יוסף עצמה, לאידך גיסא. וכגון כאשר כתב הגר"ע יוסף שאין הרהור בשיער בימינו, הביא המחבר ראיות לכך מעוד פוסקים שכתבו כן. ומכל מקום בוודאי שאין כאן "רוב ומיעוט" אלא הכוונה היא להציג את סברות האחרונים בפני המעיין, והבוחר יבחר.

אכן נראה שחו"כ שונה משאר החולקים על הרב עובדיה, בעל החו"כ כן מכבד את היבי"א זצ"ל ואף הולך אחר פסיקותיו, רק שבעניין הפאה קשה לו או לאשתו להחמיר כדבריו, ולכן הוא הלך לו לרעות בשדות זרים ולחפש סתירות בדברי היבי"א להרגיע את מצפונו לומר שגם היבי"א יודה שיש להתיר

על מנת להישען על הגר"ע יוסף אין צורך בכל זה, שהרי במעיין אומר חלק ט' הביא בשמו שאדם שאשתו אינה מוצאת חן בעיניו ללא פאה, מותר לה לחבוש פאה, וממילא יכל לטעון כך, ולסמוך סמיכה מעליא על הגר"ע יוסף והיתרו (למרות שהתשובה ניתנה למקרה מאוד ספציפי, אך המחבר [הרב נקי] הביא את השאלה במלואה, כפי שהובאה בפני הגר"ע יוסף, ואת התשובה במלואה, כפי שאמרה הגר"ע יוסף, ובוודאי שכל ת"ח יכול להסיק את מסקנתו מהשו"ת.

וממילא, כדי "להרגיע את המצפון" אין צורך למצוא סתירות.

וגם במציאות, ההשערה הנ"ל אינה נכונה (וחבל שממשיכים את המגמה של הוצאת שם רע...) היות וכל יודעו ומכירו של המחבר יודע שהוא מרוקאי והולך כדעת ראש רבני מרוקו מרן הגר"ש משאש, ואין זה "לרעות בשדות זרים" אלא ההיפך הגמור. וזה ניכר בבירור לכל הקורא בספרו.

אם כי בוודאי אין זה סותר את עובדת היותו חסיד ומעריץ של הגר"ע יוסף זצ"ל (כפי שכתב במאמר שלקחו להיות סנדק לבנו, וכן שהלך לקבל ממנו הסכמה על ספרו הקודם), וכפי שהגר"ש משאש עצמו אהב את הגר"ע מאוד. וגם ההלכות שנחלק הגר"ש משאש עם הגר"ע יוסף הן לא הלכות רבות. וכמו כל בית ישראל (הספרדים השפויים), ספרי הגר"ע ובניו הם לנו לעיניים.

וגם מה שהמחבר הולך אחר הגר"ש משאש אין זה בכל דבר באופן אוטומטי [כי אין לאף אחד מונופול על התורה] אלא לאחר העיון בסוגיא החליט שהצדק עמו, וכפי שכתב המחבר בהקדמתו: "בבואי לעיין בסוגיא זו בספרי האוסרים והמתירים, ראיתי את דברי הפוסקים המתירים והנה טובים המה, כולם נכונים בטעמם, ואין בהם נפתל ועיקש. אך דא עקא, שרוב בני התורה אינם יודעים כלל מרוב תשובות המתירים, ומה שנשותיהם לובשות פאה הוא רק מפני שהולכים אחר המנהג. ופעמים רבות גורם הדבר מחלוקת בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, והכל מחמת אי ידיעת דברי המתירים וטעמיהם. ואמרתי לקיים את מאמר מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, בשו"ת "שמש ומגן" (שם), שלאחר שדן באריכות בכל צדדי הלכה זו, כתב "מצוה רבה לפרסם ההיתר". עכ"ל.

ויתכן שבסוגיות אחרות הכריע כהגר"ע יוסף במחלוקתו מול הגר"ש משאש, וכל דבר לגופו.

וכי נבוא להוציא שם רע על כל מי שעיין בסוגיא זו והסיק להתיר, ונאמר שמצפונו גרם לו לשכנע את עצמו שמותר?

[וכנראה שלדעתך גם על דברי חו"כ י"ל "בדבריו הקדושים", ולנשק את עפר רגליו

גם לעג זה מיותר, ואני כבר הצעתי את דרך ההתבטאות הנכונה, כגון "מה שכתב בספרו סתירות לכאורה, וחזר וסידרם בשנית במאמר נפרד", ואין זה קשור כלל לדברים שכתב המחבר כלפי גדול הדור, ששייכים בגדול הדור ולא בקטנים כמונו.

אבל על מי שמנסה לסלף את דברי היבי"א, יש להתבטות בתקיפות ולהראות את שגיאותיו

אינני רואה במאמר הנ"ל ניסיון כלשהו לסילוף דברי היבי"א. דבריו לאיסור הפאה צוטטו במדוייק, ודבריו לאידך גיסא צוטטו במדוייק. הדברים הונחו זה לצד זה, לעיונו של הקורא, ולהסקת מסקנותיו.

ואם יש שגיאות, אדרבה, יבוא המעיר ויעיר, אבל "להתבטא בתקיפות" על מה ולמה? וכמובן שאין זה מועיל כלל אלא אדרבה יוצר דחיה אצל הקורא.

ואין כל זה דומה להגר"ש משאש זצוק"ל אשר מתוך העיון בסוגיא באמת חלק על היבי"א כדרכה של תורה

כבר הוזכר לעיל שחלק מהסתירות הנ"ל מקורן בדברי הגר"ש משאש, רק שהוא לא הציג זאת כסתירה אלא כהערה בעלמא, ולדוגמא בענין "דת יהודית". ואידך זיל גמור...

"חכם" כן הביא את כל הנ"ל [רק שהבנתך בדרי הרמב"ם והרי"ף אינה נכונה כפי שיבואר להלן], וביאר שכל זה אינו נוגע לפאה נכרית שהיא איסור דאורייתא

יתכן שבהמשך דבריו הביא, אך בסיכום השמיט, ועל כן כתבתי שחשוב מאוד להדגיש בסיכום את כל הנקודות, כי יש קוראים שלא יטרחו לקרוא את המאמר, ויקראו רק את סיכום הסתירות.

אם עוד לא ראית את תשובותיו לשאר הסתירות איך אתה יכול לומר שאין זה נכון? [וכבר הגר"ש משאש כתב שזה הוא טעמו העיקרי של היבי"א כפי שהביא חו"כ]

יתכן בהחלט שזהו "טעמו העיקרי". אבל מה שכתב המגיב, שע"פ יישוב סתירה זו נתרץ את שאר הסתירות, וכלשונו: "ולאחר הבנת טעם זה, נוכל בעז"ה להבין גם את שאר דברי היבי"א", אין זה נכון, כי אין שום קשר בין טעם אחד לשני. וכל סתירה צריך ליישב בפני עצמה.

כתבת ביאור יפה בדעת הרמב"ם והרי"ף, אולם זה לא הובא באף אחד מהפוסקים שראיתי, ובתשובת היבי"א מבואר שדעת הרמב"ם והרי"ף היא שרק מקום הערוה ממש נאסר לק"ש, ומטעם ולא יראה בך ערות דבר, ולא משום שאין הרהור בשער

איני יודע איזה פוסקים כבודו ראה, אבל ברמב"ם (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה טז) מפורש, "כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגלים עד שירחיק כך אסור לקרות כנגד הערוה... וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה".

זאת אומרת, לא רק "מקום הערווה ממש" נאסר לק"ש אלא כל טפח מגוף האשה, כיוון שמעורר הרהור.

ועל זה כתב מרן ב"כסף משנה" על אתר, "ומ"ש ואם היה מגולה טפח מגופה היינו דוקא ממקום מכוסה שבה ולישנא דמגולה דייק הכי. ואמרו שם בסמוך קול ושער באשה ערוה וסובר רבינו שלא לענין ק"ש נאמר אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה ולכן לא הזכירה פה".

זאת אומרת, שאין דין השיער כדין כל גופה שהוא ערווה, אלא לאו כלום הוא, ואינו מעורר הרהור.

וכולם מבינים שאיסור ק"ש מול ערווה הוא משום הרהור, זאת ההבנה הפשוטה בראשונים. ראה רש"י מסכת ברכות דף כד, "אשתו כגופו - ורגיל בה, וליכא הרהור כולי האי". וברשב"א שם, "אמר רב חסדא שוק באשה ערוה, ודוקא לאחרים ולאנשים ומשום הרהור". ובהמשך כתב בשם הראב"ד, "אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד". כל העניין הוא הרהור, ומה שהוא טרוד מחמת הרהור. ובמאירי שם: "מתוך שלבו של אדם גס באשתו כל שאין פניו כנגד פניה אינו בא לידי הרהור".

ובהמשך כתב המאירי זאת במפורש: "צריך לאדם שיזהר כשיקרא את שמע או יתפלל שלא יפנה עיניו לשום דבר המביא לידי הרהור אפי' באשתו אמרו חכמים ראיית טפח באשתו בכל מקום שאין דרכו להגלות אוסרת בק"ש אף על פי שאינה אוסרת לדברי תורה שהראייה גורמת הרהור וכן שוק באשה ושער באשה הראוי להתכסות וקול של זמר באשה ערוה לענין ק"ש ובלבד במה שאין רגיל בה אבל פניה וידיה ורגליה וקול דבורה שאינו לזמר ושער היוצא חוץ לצמתה אין חושש להם".

וראה בהגהות מיימוניות שם על הרמב"ם, "פי' רבינו חננאל וקול אף על גב דאין נראה לעינים, הרהור מיהא איכא וכל אלה דוקא שאין רגילות להגלות אבל בתולה הרגילה בגלוי שער לא חיישינן דליכא הרהור וכן בקול הרגיל בו".

וראה בשו"ת הרדב"ז (רבו של בעל השיטה מקובצת): "קריאת שמע בעיא כוונת הלב טפי משאר ברכות ובעינן שלא יהרהר בדבר אחר הילכך בין בשל גדול בין בשל קטן איכא הרהור ואסור אבל בשאר ברכות נהי דבעינן והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ואפי' מכוסה בזכוכית כיון שנראה מתוכה איכא משום ולא יראה בך ערות דבר מ"מ של גדול הוי ערוה של קטן לא הוי ערוה ולהרהור לא חיישינן חדא דלא בעינן כונת הלב וכדכתיבנא. ותו דכיון שהיא של קטן שהוא רגיל בה תדיר ובמלאכתו טריד לא יבוא לידי הרהור. ותו דברכה קצרה היא מה שאין כן בק"ש הילכך גבי גדול נמי היה מותר אי לאו משום דכתיב והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר הא למדת דאפילו שהיה ערות הגדול מכוסה בזכוכית לא יברך עד שיכסה שלא יראנה דבעינן ולא יראה בך ערות דבר והא איכא אבל ערות קטן אינה ערוה ומותר לברך כנגדה אף על פי שאינה מכוסה כלל וכן נהגו כל ישראל".

ובכל הנ"ל מודים הרמב"ם והרי"ף, אבל לגבי שיער הם חולקים וסוברים ששיער אינו בכלל ערווה, כיוון שאינו מעורר הרהור כלל, ואינו מפריע לק"ש, אע"פ שדרכו להיות מכוסה.

וגם לשיטת החו"כ [ובודאי שכן דעת הגר"ש משאש] - למירב ידיעתי, לכו"ע בזמן חז"ל כן היה הרהור בשער אשת איש. ופשוט.

בוודאי שיש הרהור בשיער אשת איש הרגילה לכסותו, ואין נפק"מ אם בזמן חז"ל או בזמננו (חוץ מהרמב"ם והרי"ף הנ"ל, שסוברים אחרת). כל ההיתר של הגר"ע יוסף הוא ברגילה לגלותו. ובזמן חז"ל לא היתה כלל מציאות כזאת. ואפילו הנשואות הנכריות היו מכסות ראשן.

אף אחד לא כתב שכתוב בתורה שבכתב שהטעם לאיסור פריעת ראש הוא משום הרהור, וכמ"ש רש"י שמדברי הפסוק רק לומדים שהיו מכסות את ראשן. אבל בחז"ל מבואר הטעם ששער באשה ערוה. וקול באשה ערוה שאמרו חז"ל וכי אין זה משום הרהור?

בחז"ל לא מבואר הטעם משום שיער באשה ערווה. כי המקור לאיסור פריעת ראש הוא בכתובות, ושם לא נאמר טעם כלל (רק בכתובות דף ק' מובא טעם, בגלל קללת חוה). מה שאמרו חז"ל שיער באשה ערווה אין לו קשר לפריעת ראש, אלא הוא רק לגבי ק"ש, והוא תוצאה מכך שהשיער מכוסה, ודבר מכוסה שנגלה מביא לידי הרהור, וכפי שמסבירים הראשונים שם, ששיער שאינו מכוסה (כמו שיער הבתולות) לא מביא הרהור.

וכבר מהראשונים אתה רואה סתירה לטענה ששיער גלוי מביא הרהור (גם שיער נשואה, וק"ו שיער פאה).

ואדרבה, מכך שהגמ' בברכות הלכה למצוא פסוק בשיר השירים, שערך כעדר העיזים, ולא הוכיחה בפשטות מזה שהאשה צריכה לכסות ראשה, מכאן רואים שאין קשר בין חיוב הכיסוי להרהור.

היבי"א דחה את הטעם שצריך שיהיה הבדל בין רוקה לנשואה, אבל חיזק את הטעם של פריצות והרהור עבירה מדברי פוסקים רבים

איני יודע אם הביא "פוסקים רבים", כי למיטב זכרוני הביא רק מישועות יעקב וחסד לאברהם. וגם דבריהם נכתבו במציאות שנשים בודדות חבשו פאה, ואכן היה זה פריצות נוראה מול המנהג של רוב הנשים דאז.

אבל הוא דחה את מי שהמציא טעם לאיסור התורה, ומחמת זה אסר פאה, וזה מה שכתבתי.

כמובן שיש לחלק, הרב עובדיה לא החליט ששער אינו גורם הרהור – אלא בקושי צירף זאת לס"ס דרבנן לקולא

אין נפק"מ למה הוא צירף זאת. כאשר הוא כתב במפורש, ששיער גלוי אינו מביא הרהור, גם אם מדובר בנשואה שדרכה לגלותו, והביא לזה ראיות והוכחות רבות מדברי הפוסקים, הרי זה סותר את דבריו שפאה מביאה הרהור.

וגם מה שכבודו כותב ש"בקושי צירף זאת לסניף" אינו נכון. כי הרחיב בזה והביא פוסקים רבים שסבירא להו כך, וכתב והחליט במפורש, "שהטעם ידוע שהוא משום הרהור, כל שבטל הטעם מאחר שרבו ההולכות כן, בטל האיסור ואין לחוש לו כלל".

ולאחר שביסס בהחלט את סברת המתירים, כתב "ובאמת שיש לנו סמוכין דקשוט להקל... ע"פ מש"כ לעיל שכיון שהרי"ף והרמב"ם ס"ל להקל בכלל בדין שער אשה לגבי ק"ש... עכ"פ יש ספק ספיקא להקל".

זאת אומרת, ההיפך ממש מדבריך... ורק לאחר שביסס את הסברא ההלכתית שאין שום נפק"מ בין שיער הנשואות לשיער הבתולות, ע"פ דברי הראשונים ששיער גלוי אינו מביא הרהור, ועוד, הוסיף לבסוף שממילא יש כאן ס"ס ולכן אפשר להקל בשופי (וגם הס"ס, כנ"ל, הוא שמא הלכה כהרי"ף והרמב"ם שאין הרהור בשיער כלל).

יפה שאתה מורה לרב עובדיה איך לפסוק. כנ"ל "חכם" ענה יפה שבק"ש אמר ספק דרבנן לקולא - ובפאה נכרית ספק דאורייתא לחומרא, וכמצוי בכל הפוסקים, ואין כאן אחיזה בשתי קצוות כלל

לא הבנתי כיצד הגעת למסקנה זו. מורים להגר"ע כיצד לפסוק? ביארתי את הסתירה בדבריו, ותו לא. והסתירה היא בסברא - האם יש הרהור בשיער או לא. הספק ספיקא הוא דבר אחר לגמרי - ואם הגר"ע היה רוצה להתיר מחמת ספק ספיקא, היה מציין להרמב"ם והרי"ף, ומציין לערוך השולחן וסיעתו, ומתיר. אבל הוא כתב סברא הלכתית, שאין הרהור כלל בשיער (וזה עיקר היתרו - דלא כפי שכתבת ועשית זאת כאגב בעלמא), והרחיב ונימק והביא ראיות לזה, ואם אין הרהור בשיער, הכיצד אפשר לאסור פאה מחמת שיש הרהור בשיער?

(מה גם שאין זה ספק דאורייתא, וכנ"ל).

הרב עובדיה כתב את כל זה כדי לבאר את סברת הפוסקים שאמרו שאין הרהור בשער אשה בזמננו, אבל למעשה בפאה נכרית אמר ספק דאורייתא לחומרא

לא הבנתי, הוא "כתב לבאר" אבל הוא לדידו לא סבירא ליה הכי, ואפילו לא רמז על כך? הפלא ופלא... וכל מה שכתב כדי להביא ראיות לדבריהם, ולבסס דבריהם, הכל עורבא פרח בעיניך?

גם מה שכתבת "ספק דאורייתא לחומרא" אין לזה זכר בדברי הגר"ע ביבי"א (ה, ה) וכל מה שאסר הוא מחמת הרהור ולא מחמת ספקות כלשהן.

וכי הגר"ע לא ידע שרוב ככל הפוסקים שאסרו פאה, אסרו מדרבנן? הרי הוא הביאם בעצמו? וכי נעלם ממנו הפמ"ג סי' ש"ג משבצות זהב ס"ק ט': "עיקר הספק בדבריהם לקולא"? ודברי הגר"ש קלוגר בספרו שנות חיים סי' שט"ז? ודברי שו"ת לבושי מרדכי מה"ת יורה דעה סי' קס"ח: "מש"כ כת"ר שהוא דאורייתא, לא אדע מי מן הפוסקים האחרונים שיסבור כן"? ודברי שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב' סי' פ"ח: "אף האוסרין פאה נכרית אינו מאיסור התורה"?

ואדרבה, כמעט כל מי שניסה לאסור מדאורייתא, דחה אותו. אחד רצה לאסור משום נדר דאורייתא, וכתב עליו הגר"ע "איברא דמ"ש שנדר דאורייתא הוא, ליתא". המקרי דרדקי ניסה לאסור מדאורייתא, וכתב עליו הגר"ע "ואף שהרב הנ"ל כתב שאיסור תורה הוא, אינו נכון".

ובפרט שלדידן אין זה אלא מחלוקת אחרונים (כי הראשונים כלל לא עסקו בדין פאה נכרית, והמחלוקת החלה מהאחרונים מזמן השלטי גיבורים ואילך), ובוודאי צ"ל בזה ספק דרבנן לקולא, והגאון רבי יצחק יוסף שליט"א הביא (בהסכמתו לקונטרס "לברך ולהדליק") מהגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מ"ד), "שאם בא אדם לשאול שאלה משני חכמים, ואחד מהם אוסר ואחד מתיר, כיוון שאמרו (ע"ז דף ז) "בשל סופרים הלך אחר המיקל", אף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מכל מקום כיוון שגם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, אם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר, יחזור שוב השואל וישאל אותם 'איך עלי להתנהג', מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו שהדבר מותר".

הדגשתי את המילים הנכונות

עכשיו רצונך להיתלות במילים "לכאורה", "כל כך", ולטעון שהסברא לא היתה ברורה לו?

מלבד שמגוחך הדבר, מה תעשה עם מה שכתב אחר כך, "לענין ק"ש כנגד נשים שהורגלו לצאת לרה"ר בגילוי הראש, וכל אדם העובר ברה"ר יראה כהנה וכהנה, ואין הרהור מצוי כ"כ בזה מרוב הרגלן בינינו, אין בזה משום שיער באשה ערוה אע"פ שעושות כן שלא ברצון חכמים, דלגבי דידן הו"ל כבתולות שרגילות בכך"?

האם לגבי בתולות יש ספק כלשהו שמותר בהחלט ואין בזה הרהור?

ומה תענה על מה שכתב "שהטעם ידוע שהוא משום הרהור, כל שבטל הטעם מאחר שרבו ההולכות כן, בטל האיסור ואין לחוש לו כלל"?

כפי שכתב "חכם" בסו"ד הם התירו פאות מסוימות מפני שלדעתם אינם נראות כשער ולכן אינן גורמות להרהור. ואכן לא עלה על דעת אף פוסק להתיר פאה הנראת כשער ממש וגורמת להרהור

לא מיניה ולא מקצתיה. ראשית, אין פאה שאינה דומה לשיער. והפאות עצמן עשויות משיער. וגם הסינטטיות נראות כשיער ממש, ואין פאה שלא נראית כשיער. ואם הפוסקים מלפני 500 שנה כתבו שהפאות דומות לשיער, מה נדבר על הפאות בזמננו?

ולגבי החזו"א, לדוגמא, בספר "מעשה איש" (חלק ג' פרק ו' - מעשה רב) מובא:

"הרה"ג רבי אליהו פרידמן זצ"ל הגיע פעם לבית רבינו [החזו"א]... היה תמוה אצלו שראה את הרבנית, אשת רבינו, הולכת עם פאה על ראשה, וכנער ירושלמי, היה הדבר אצלו לפלא. אמר לו רבינו: ראיתיך תמה... מה שלבשה אשתי - אין זה שיער עצמי אלא פאה, ובאיזורים שלנו כך נהגו ללכת".

מהסיפור ניתן להבין שמי שלא ידע מהי פאה, לא הכיר בפאה של אשתו שהיא פאה.

לא הבנתי למה כתבת שלפי היבי"א הטעמים לאסור הם רק מדרבנן, היבי"א כתב מפורש שפאה נכרית אסורה משום ספק דאורייתא (כפי שהביא חו"כ גופיה בסתירה ו’]

לא מיניה ולא מקצתיה, היבי"א לא אסר מעולם משום ספק דאורייתא. וכנ"ל לעיל, שגם דחה את האומרים שהוא איסור דאורייתא. ואני מתפלא שכבודו לא עיין במקור הדברים ביביע אומר (שהובאו בחו"כ בקיצור). ושם כתב, "ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכתבו האוסרים, שהם רוב הפוסקים". זאת אומרת, פסק להחמיר בגלל שרוב הפוסקים אוסרים, ובגלל שנראים לו טעמיהם. ולאחר מכן הוסיף, "ומכ"ש דהוי איסור תורה". זאת אומרת שבפרט בזה ראוי להחמיר, שהוא איסור תורה, ותיכף ומיד תיקן, שגם להאוסרים מדרבנן, עכ"פ עיקר האיסור של פריעת ראש הוא מדאורייתא.

ואין כאן רמז ל"ספק דאורייתא לחומרא" אלא להסביר מדוע ראה בזה להחמיר.

מה שכתב בחו"כ להעיר זה שאפילו אם תאמר ספק דאורייתא לחומרא, הרי לא אומרים זאת בדרבנן ששרשו מדאורייתא. אבל לא שבאמת היבי"א אסר זאת מטעם ספק דאורייתא לחומרא, אלא אסר בפשטות בגלל טעמי האוסרים שהביא, וכפי שכתב.

כנראה שבמחוזתך רגילים לטייח על האמת [כגון לומר שגם לדעת היביע אומר פאה באמת מותרת], אולם לא כן הוא "חכם" אשר מביא את כל האמת לפני הקורא.
[ולגוף העניין אין כל זלזול בכך שפוסקים קדומים חלקו על סברא בחריפות, ופוסק אחרון בא וחלק וצירף סברא זו לס"ס דרבנן (ואגב הח"ח והגרח"ע היו דורות רבים לפני היבי"א והם לא חלקו על היתרו)]

א. העלבונות האישיים מיותרים לגמרי. וחבל שקשה להימנע מזה.

ב. מעולם לא טענתי או טען מאן דהו שיביע אומר מתיר פאה בשופי, אלא לכל היותר מתיר ליחידים, וגם זה לא חידוש שלי או של חו"כ כי זה מובא בפשטות בספר מעיין אומר, ולפי עדות הרב ינון יונה, מדובר בעשרות מקרים.

ג. הח"ח והגרח"ע לא "חלקו על הגר"ע" אבל חלקו על ההיתר שהתיר הגר"ע.

ד. היות והגר"ע בסופו של דבר התיר, זהו זלזול עצום בכבודו לצטט כזה לשון. ולא יועיל התחמקות שרק "צירף זאת לס"ס" כי בסופו של דבר התיר, ובפרט שזהו עיקר היתרו ולא הס"ס שהביא באגב בסוף דבריו.

כפי שהגדיש "חכם" בדבריו: גם רוב פוסקי האשכנזים בדורנו לא התירו כל פאה נכרית - אף כזו הנראת כשערה ממש, אלא הצריכו שיהיו בפאה סימנים ניכרים לכך שאין זה שערה [ולא מטעם מראית העין].

אין מקום כאן למנות כרוכלא את כל הפוסקים המתירים (ספרדים ואשכנזים גם יחד) ולהראות לך שרובם ככולם לא נחתו כלל למראה הפאה (אע"פ שבוודאי כולם מודים שאסור לאשה לבלוט בצורה חריגה במלבושיה באופן כללי ובכלל זה הפאה), ובשו"ת רבי עזריאל אף כתב במפורש, "עתה אני שואל איזהו גבול ישימו בארוכת ורחבת הפאה, אתמהה". כנ"ל גם הגר"ע יוסף כאשר התיר פאה לגרושה ואלמנה, לא נחית כלל למראה הפאה.

וכדי ללמוד את הסוגיה בספרי הפוסקים המתירים והאוסרים צריך לפתוח הכל ולא רק פשקווילים בשם רב פלוני ופלמוני, שאין הם שווים כלום וכנ"ל. ובעיון בספרי האוסרים תראה שפאה ניכרת מותרת לחלק ניכר מהם... ובזה גופא נחלקו על המתירים, בפאה שאינה ניכרת.

ועכ"פ אציין על קצה המזלג, הוכחות שהמתירים התירו גם פאה שאינה ניכרת כלל:

בשו"ת אז נדברו להגאון רבי בנימין זילבר, כתב "ומדכתב במשנה ברורה דבמקומות שאין המנהג כן אסור משום מראית העין, משמע דהמדובר באינו ניכר היטב דהוי פאה". כלומר, במקום שאין חשש של מראית העין, אע"פ שאינו ניכר, יש להתיר.

בספר "באר משה" להגאון רבי משה כרייף מתוניס, כתב "ומיהו יש להבין כוונת הגליון [בעל השלטי גיבורים], מאיזה טעם הוה סלקא דעתך דאסור. ונראה דדרך הפאה נכרית שהיו עושים, היה מנהגם להניחו מגולה. והוה סלקא דעתך דאסור, מפני מראית העין, שיאמרו שערה ממש, ושיער באשה נשואה ערוה". כלומר, הפאה היתה נראית כשערה ממש.

ובספר "דברי חיים" כתב: "ולענ"ד, קושיה מעיקרא ליתא, דהא כיוון דדרך הנשים כן, לעשות פאה נכרית על ראשן, כבר ידוע הוא לכל. וכמו בזמנינו דידוע דנשים צדקניות נושאות על ראשן פאה נכרית... ככל זה אין שום מראית עין והוא פשוט". כלומר, מפני שידוע שנשים צדקניות לובשות פאה - אין בזה מראית העין, כי הרואה "מבין" שזאת פאה, ואין הסיבה משום שהפאה ניכרת והרואה "יודע" שזאת פאה.

ובספר "פאת שדך" להגרש"ד מונק, רב דק"ק חרדים חיפה, כתב: "וכן אם הדבר ידוע באותו מקום ובאותו זמן, כגון נדון דידן דהש"ך דחלב שקדים בבשר עוף, שהיה מפורסם מחמת המנהג, אבל בשר בהמה דמי ממש לגזירת דם דגים ואין להקל בו. ומהרש"ל (פרק כ"ה סי' נ"ב) ס"ל דאף חלב שקדים דמי ממש, דלא מסתברא ליה לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן בדבר זה. ולפ"ז וכו' הרווחנו טעם לזכות לנשים הלובשות פאה נכרית, כיון שהדבר ידוע שרגילין בזה, ולא מצינו שגזרו רז"ל בכגון דא". כלומר, כל הסיבה שאין מראית העין - הוא משום שרגילים בכך. ולא משום שניכר.

ובספר "אמרי המזג" כתב: "והכי נמי הרי בוודאי לא שייך משום מראית העין אלא לגבי ישראלים אחרים המכירים אותה שהיא ישראלית (עיין במג"א ובמחצית השקל שם ס"ק ד'), והרי הם יתלו בהיתר שהיא פאה נכרית ולא שיער גופה, וגם אם יחקרו הדבר יוודע להם שכן הוא האמת". כלומר - הרואה "יתלה" בהיתר, ורק אם "יחקור" וידרוש יתברר לו שזאת פאה. וטעם ההיתר הוא משום שיש לרואה במה לתלות, ולא משום שניכר.

ובספר "חידושי בתרא" להגאון רבי חיים דב אלטוסקי, מראשי ישיבת תורה אור, כתב במפורש: "וגם אין לדחות דשאני פאה נכרית דמתני', דלא היו מומחים כבזמנינו והיה ניכר שאין השיער שלה, מה שאין כן כשאין להכיר שאין השיער שלה יש להחמיר בכל הדינים כאילו שיער שלה מגולה, דזה אינו דהא רש"י והשלטי גיבורים הנ"ל פירשו שעושה כן כדי "שתיראה בעלת שיער", ואם יש להכיר דאין השיער שלה איך תיראה על ידה כ"בעלת" שיער, אלא על כרחך גם בזמנם היו מומחים ואע"פ כן מותר".

ובספר "מגן גיבורים" כתב: "וגם גוף דבריו לחוש בפאה נכרית משום מראית העין, לענ"ד ברבים שנהגו כן לא שייך מראית העין, דלא חשידי, ועיין ביורה דעה סי' קמ"א סעיף ד' בהג"ה, וכל שכן בזה דכל הנשים נהגו כן, האיך אפשר דכולהו יעברו על דת משה ויהודית עכ"פ, ומכל שכן למאן דסובר דהוא דאורייתא, ועל כן ישפטו הכל שהוא פאה נכרית". כלומר, הרואה "שופט" ומבין שזאת פאה, למרות שאינו "יודע" זאת, כי רבות נשים נהגו כן, ואיך אפשר שכולן יעברו על דת משה?

ובשו"ת "סתרי ומגיני" כתב: "וגם לחוש אחשדא שיסברו הרואים שהיא שערות עצמה היא חומרא גדולה, דכיון שיודעים העולם שיכולין עתה לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה". כלומר, אדרבה: משום שעתה (בשנת תרצ"ב) עושים את הפאה יפה כל כך, ונראית כשערות עצמה (דלא כטענות אותם האומרים שלפני שמונים שנה היתה הפאה קש ותבן), למה נחשוד אותה? ואם הפאה היתה נראית כמראה צמר מנופץ, לא היה כלל מקום לחשד...

ובשו"ת "ישכיל עבדי" כתב: "כל דבריו אינם אלא למצוא סמוכות למנהג שנהגו נשים בכך, דבזה אין ענין למראית העין, דכיון שנהגו בכך הרי כולם יודעים דהוא פאה נכרית, אך ודאי דבמקום שאין מנהג ודאי דגם הוא מודה במודים דרבנן דאין מקום להתיר להם לכתחילה, מפני מראית העין". כלומר, כאשר נהגו בכך, "כולם יודעים" שזאת פאה, ולא מחמת שניכרת הפאה - אלא מחמת שהמנהג נפוץ. ואין מקום כלל לחלק בין פאה ניכרת לפאה שאינה ניכרת, אלא בין מקום שנהגו למקום שלא נהגו.

ובשו"ת "אגרות משה" כתב: "ויש עוד טעם גדול במה שלא אסרו בפאה נכרית, דכיון דידוע לכל שיש ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה, אין לאסור דמהאי טעמא יחשדוה הרואים מרחוק ואלו שאין מסתכלים כ"כ בנשים שהשיער הנראה הוא משערות האשה עצמה, כיון שהיא מוחזקת לאשה כשרה, ויודעים שמקרוב ודאי מכירים שאינן שערותיה, והרואים אותה בקרוב ומסתכלים הרי ברוב הפעמים יכירו שהיא פאה נכרית". כלומר, מקרוב אפשר להבחין, ומרחוק? יתלו שזאת פאה, מחמת ש"ידוע לכל" שאפשר לעשות פאות שנראות כשיער ממש!

ולאחר מכן התיר במפורש פאה שאינה ניכרת: "וממילא אין לאסור גם כשלא ניכר לפעמים, אף אם היה זה מאיסורי לאוין, וכ"ש שהוא רק מאיסורי עשה, שאפשר שליכא כלל איסור מראית עין בזה".

וכן כתב הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א בספר "אום אני חומה" עמ' צ"ד: "רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום".

וכן כתבו בקובץ "תל תלפיות" (שע"י מכון הוראה ומשפט דק"ק חניכי הישיבות בראשות הגר"מ גרוס שליט"א, קובץ ס"ז): "בש"ך סי' רח"צ סק"ב בדינא דהרא"ש כתב דסגי במה שזה מצוי, אף שאין מכירין להבחין שזה של היתר, וע"ש בב"ח. וכמו כן מצינו בספר מגן גיבורים או"ח סי' ע"ה סק"ג (עיקר דבריו הובא במשנ"ב שם סקט"ז), גבי בפאה נכרית, דגם המתירין לצאת כך לרה"ר משום דמדינא שרי, מ"מ ת"ל דאסור משום איסורא דמראית עין, וכתב דכיון דהרבה הולכות כן, הרואים לא יתלו באיסור, ומשמע נמי דאין צריך שידעו להבחין בין פאה נכרית לשיער, וסגי מה שהוא מצוי".

ואמנם בפשטות כולם דיברו על ענין מראית העין, אבל מזה תבין שדיברו על פאה שאינה ניכרת כלל, והרהור מאן דכר שמיה.

גם ביבי"א הביא כמה וכמה פוסקים מלפני מאות שנים שכתבו לאסור מטעם הרהור כגון (מה שמצאתי ברפרוף קצר כעת בלי פתיחת הספרים אלא רק בראיית לשונם במה שציטט שם ביבי"א): מהר"ש קלוגר, מהרי"ל דסקין, חסד לאברהם תאומים. גם הפוסק המתיר הישכיל עבדי, דן בזה מטעם הרהור

מהר"ש קלוגר כותב שהרואה יסבור שהוא שערה, שהולכת בגילוי ראש, ויבוא לידי הרהור (ולא שהפאה עצמה מביאה הרהור). מהרי"ל דיסקין כתב שבערוה שהוא חשש הרהור, יש יותר לחוש למראית העין (ופשוט, כי אם הרואה חושב שזה שערה, יכול להרהר בה, במקום ששייך מראית העין, דהיינו שכולן מכסות והיא הולכת בגילוי ראש).

ומכל מה שמצאת ברפרוף, רק חסד לאברהם כתב לאסור משום הרהור (ועל סמך מה שהסיק שזהו טעם התורה).

וישכיל עבדי קאי על דברי השואל, ששאל כיצד מותר והרי יש בזה הרהור.

ייש"כ שאתה מוציא לעז על גדולי הדור לומר שהם חותמים בלי לקרא את הכתוב

לא הבנתי על מה יישר כח, ומכל מקום מה שדובר הוא על כך שחותמים בשמם, או שמראים להם דבר אחד, ומפרסמים בשמם דבר אחר.

ומ"מ אעיר שהראני "חכם" בכתביו על הסתירות הבאים, שתלמיד הגרשז"א - הגר"א נבנצל במשנ"ב שלו, וכן בנו הגר"ש אויערבך [במכתב בזמן הפאות מהודו] כתבו שלכתחלה דעתו של הגרשז"א היתה לאסור אף שבני ביתו לא כ"כ נשמעו לו

לא הבנתי מה הקשר להנ"ל, אבל בספר ועלהו לא יבול חלק ג' מעיד הנכד, "כאשר אמי התחתנה הוא קנה לה פאה נכרית. גם לבת דודתי שהתחתנה (נכדתו) ולא רצתה לקנות פאה נכרית, אמר: תהיי נורמלית ותקני פאה כמו כולן".

ומה יש לדון על עדויות בשמו (שכידוע בני המשפחה האחרים שללו מכל וכל את דברי בנו ר' שמואל, ואכמ"ל בזה כי אין שום קשר לסתירות בדעת הגר"ע, ויעויין בספר חו"כ), כאשר הוא עצמו כתב בספרו שולחן שלמה, "פאה נכרית שבזמנינו חשיבא כעין כובע לצניעות ומותר לצאת בו לרה"ר [בשבת] אפי' לפנויות. וגבי מטפחת יפה בפנויה לכאורה יש לחשוש שתסיר להראות לחברתה, וכן בנשואה אם המטפחת על פאה נכרית". ופשיטא שדעתו להתיר, כי אם אסור משום דת יהודית, מהיכי תיתי להתיר יציאה בשבת, וגם אין זה "כובע לצניעות" אלא לפריצות.

ובתשובה לשאלת הרב דוד דודקביץ שליט"א, רב היישוב יצהר, "המשנה ברורה בסי' ע"ה לגבי דין פאה נכרית פסק בעקבות המחלוקת הגדולה בפוסקים בענין זה, דבמקום שנהגו שלא לילך בפאה נכרית, אין ללכת כך. והנה בקהילתנו עד עתה הלכו כל הנשים רק במטפחת, ועתה הגיעו אלינו כמה משפחות מחסידי חב"ד ההולכות בשבת בפאות, ורבים נתרעמו על כך... האם ראוי למחות בידם, כמובן בעדינות", ענה הגרש"ז "לא למחות חס ושלום בנשי חב"ד". ומה יותר ברור מזה.

וגם מה שכתבת שבני ביתו לא נשמעו לו, זו הוצאת לעז על בני ביתו, וחתנו הגאון ר' ירוחם האריך בזה.

ממה שראיתי דעת המחבר שאין איסור גם בבגדי צבעונים שגורמים הרהור

לא הבנתי את המשפט התמוה הזה, הלא לפי המבואר בגמ', כל בגד צבעוני גורם הרהור, ורש"י מבאר שמסית את הרואה להסתכל בפניה ולהרהר בה. ולפי המבואר בגמ', אין שום איסור בבגדי צבעונין אלא אדרבה מצווה לשמח את אשתו ולקנות לה לכבוד החג (ולא מדובר בפיג'מה). וכל הנ"ל הם דברי הגר"ב זילבר, לא זכור לי חידוש מיוחד של המחבר בזה.

אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואם כך כתבו הגר"מ שטרנבוך והגר"ג ציננער, אין טעם להכניס דברים אחרים בפיהם

מסתמא לא הבנת, לא מכניסים דברים בפיהם אלא זה מה שהם כתבו בעצמם. הגר"מ שטרנבוך הגדיר את המושג פריצות בפאה "שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא". והדברים פשוטים וברורים.

והגר"ג ציננער כתב "הנה לבישת הפאה נכרית הוא ענין של קישוט שתהא נראית נאה... [והביא ראיות רבות לכך, כגון] ובתשובת הגאונים לשבת שם, "פאה נכרית, שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן"... נמצא שהתירו ללבוש פאה נכרית שנעשה למטרת קישוט ונוי, וא"כ אין נפק"מ באיזה שיער, אלא שצריכין ליזהר שיהיה באופן צניעות שלא תהא מכשלת עין הרואה". ושוב גם כאן הדברים פשוטים וברורים ומוסכמים על כולם.

בהחלט יעלה על הדעת לתמוה למה השמיט, הרי הוא מביא ראיה מדבריו שאין לחשוש להרהור בפאה נכרית - והוא גופיה סובר שאין להתיר פאה כזו

גם זה אינו נכון, כי הגר"י שיינפלד הובא כראיה להיתר יציאת האשה מקושטת לרה"ר, ללא שום קשר לפאה.

כנראה שהחפץ חיים לא מקור לדידך. ופשוט שעיקר ההרהור בכל שער הראש ולא בקצת שער שיוצא – ומוכח כן מהא דלא אסרתו תורה כמבואר במהר"מ אלשקר

לא הבנת מה שכתבתי, המגיב כתב ששיער חוץ לצמתה "נגרם הרהורו מחמת כיסויו", ולזה אין שום מקור, כי אדרבה על גילוי הראש עצמו נאמר שנגרם הרהורו מחמת כיסויו, כפי שכותבים הראשונים בברכות כ"ד, ומחמת זה מתירים את שיער הבתולות שרגיל להיות גלוי.

כמו כן כתב שאסרה התורה גילוי הראש מחמת יופיו, וגם לזה אין שום מקור בחז"ל ובראשונים.

ומה שחילק הח"ח בין שיער שחוץ לצמתה לבין ראש מגולה לגמרי, זה משהו אחר.

ומהר"ם אלשקר ביאר מדוע אין הרהור בשיער היוצא חוץ לצמתה, כיוון שרגילים לראותו, אבל הוא הדין בשיער הראש עצמו, רק שאין נפק"מ כי חובה לכסותו מדאורייתא בכל מקרה, ולכן לא דן בזה כלל.

שהרי כל ההיתר של מהר"ם אלשקר הוא משום "שרגיל בזה ולא טריד" (כפי שכותבים הראשונים) ולא בגלל שיש חילוק בין שיער זה לשיער אחר.

כנראה שבחפזונך שגית בפתיחת הראשי תיבות וא"ל, וכצ"ל "א"ל[=אין להקשות] לאותן הפוסקים המתירין שורה אחת של שערות..."

אכן טעיתי בפתיחת הר"ת, כי לא הובן לי "ואין להקשות". בקריאה שניה זה אכן מסתדר. אם זה כ"כ שימח אותך, והיה זה שכרי.

מהיכן דברי נביאות אלה שהיבי"א אינו מחלק כן??

כי היבי"א כתב להתיר ק"ש נגד כל שיער ראשה ולא רק נגד שיער שחוץ לצמתה, בטענה שאין הרהור בכל ראשה כמו בשיער שחוץ לצמתה וכמו בשיער הרווקות. ואמנם לדידך זה "רק צירוף לס"ס" אבל במציאות אינו כן.

אפשרי. אבל הגר"ש משאש לא כתב להתיר רק לנשים שעדיין לא כיסו ראשן

גם בהערה הקודמת וגם בהערה זו, נראה שכבודו לא קרא על מה הוא הגיב. ואחזור על דבריי: הגר"ש כתב לרווחא דמילתא, שבשלמא אשה שהתרגלה לכסות במטפחת, אפשר לומר שאם תכסה פתאום בפאה, יהיה הרהור, אבל אשה שעד עתה ראשה היה גלוי כמנהג הבתולות, ומעתה מכסה בפאה, מהיכי תיתי לומר שיש כאן הרהור.

אבל כל זה הוא "לרווחא דמילתא", לשיטת האוסרים, לטעמייכו - צריכים אתם להודות באשה שמעולם לא כיסתה.

גם בזה אתה חולק על כל הפוסקים שכתבו שיש חשש הרהור בשער אשת איש, בלבושה של תורה הביא שבעה טעמים עם מקורות מחז"ל לחילוק בין רוקה לנשואה

כבודו מוזמן לצטט, ונראה מה היו חלומותיו ב"לבושה של תורה".

ההרהור בשיער אשת איש הוא בגלל שדרכו להיות מכוסה.

פשטות דברי חז"ל, כפי שכתבתי, שאין שום חילוק בעולם בין רווקה לנשואה. ובהקדמת ספר חו"כ יש יותר משבעה ראיות לכך.

ושם בפרק ט' דחה את הטעמים שמנסים לחלק בין נשואה לרווקה: "ואין לחלק בין נשואה לבתולה ולומר שנשואה גורמת יותר הרהורי עבירה, מפני שהיא בבחינת "מים גנובים ימתקו". כי זה אינו, שהרי כל מה שלא שייך לאדם ולא נמצא בחזקתו הרי זה מים גנובים בשבילו (ראה נדרים צא: ובביאור תוס' שם, ומה שפירש בזה הגר"א דסלר זצ"ל בספר מכתב מאליהו ח"א, קונטרס החסד עמ' מ"ב), ואין נפק"מ בין נשואה לבתולה. ובגמ' סנהדרין (דף עה.) מוכח במפורש ששייך "מים גנובים ימתקו" גם בפנויה. ומרן הגר"ש משאש כתב שבתולה גורמת יותר הרהורי עבירה מנשואה, כי הרואה נשואה יודע שאי אפשר להשיגה מחמת שהיא נשואה ולא מהרהר בה, וכמש"כ הראב"ע לגבי לא תחמוד, אבל בתולה אולי תסכים להינשא לו. וכן כתב הגאון רבי יהודה שיינפלד שליט"א בספר אוסרי לגפן (ח"ט דף קע"ה והלאה), וזה לשונו: "הניסיון מוכיח שהיום אדרבה, פנויות גורמות להם הרהורים יותר מאשר נשואות, מפני שנכנסים לדמיון אולי תסכים להינשא להם". עכ"ל.

ואין לומר שבתולה צריכה להיות נאה ולגלות שערותיה כדי "דלקפצו עלה למינסבה", כי היום תיתכן מציאות שאדם רווק יראה בתולה ותמצא חן בעיניו, אך להתחתן איתה לא יוכל מפני כמה וכמה סיבות (כמו עדות שונות או הפרשי גיל וכדו'), ואדם שהוא נשוי לא יוכל להתחתן איתה כלל, כי לא נהגו היום לשאת שתי נשים, וגם היא בוודאי לא תסכים ע"פ רוב להינשא לו ולחכות שיתגרש מאשתו, ומדוע יתירו לבתולה ללכת בגילוי שיער בשביל מיעוט דמיעוט של גברים הראויים להינשא לה? וגם מבחינת "מים גנובים ימתקו" כנ"ל, הרי היא בשביל רוב הגברים כמים גנובים, כיון שבדרך הטבע אין היא יכולה להינשא להם. ולכן אין מקום לחלק בין נשואה לבתולה, וגם לא מצינו שום חילוק בדברי חז"ל בדיני הצניעות בין נשואה לבתולה".

וכן הובא בשם הגרב"צ בספר "תפארת אבות" (ראה עוד לקמן): "לתלמיד שתמה על דבריו מצד שפאה מושכת עין, הסביר רבינו שחובת כיסוי ראש לאשה אינו משום "ולפני עיור" שיש לאנשים יצר הרע ומביאה אותם ח"ו לידי הרהור, שכן לפי זה גם בתולות יהיו חייבות לכסות ראשן, אלא דין מיוחד הוא באשה שנישאת. ולכן אף שיש לשמור על הצניעות הראויה לבנות ישראל, אבל הקובע מה נחשב פרועת ראש אינו מה צנוע או מביא להרהור, אלא אם זה שער ראשה או לא".

נשים נחשבות לפוסקים היכולים להוות חברים לפסיקת הגר"ש משאש זצ"ל?
על ראיית האז נדברו כבר השיב בלבושה של תורה

לא הנשים, אלא עצם העובדה שאין פוצה פה ומצפצף על המנהג הרווח. ובזה לא שייך לומר תירוצים כאלה ואחרים.

והבאתי חברים להגר"ש משאש, על אתר, מדברי הגר"ב זילבר, וכבודו מתעלם בטענה שהשיב על דבריו ב"לבושה של תורה". מה ענין זה למה שכתב המגיב שאין חבר להגר"ש משאש והוא יחידאה בזה?

כמו כן, איני יודע למה כוונתך למה שהשיג ב'לבושה של תורה' (ומסתמא יש גם מה להשיב על מה שהשיג, עצם העובדה שהשיג אינה אומרת שדברי הגר"ב זילבר נדחו), אבל המחבר, הרב פסח אליהו פאלק, בספרו "עוז והדר לבושה", כתב בדיוק את אותם דברים:

"ההלכה מכירה בהחלט בצורך הקיים אצל נשים להתלבש בצורה נעימה ובטוב טעם, ואף מעודדת אותן לכך" (עמ' ט').

"גם אשה או נערה הלובשת בגדים צנועים מדי, בצורה שתפגין את צניעותה בפני כל, מנצלת את בגדיה הצנועים להשגת מטרה שהיא היפך הצניעות... לפיכך, אין ללבוש חצאית המגיעה כמעט עד הרצפה, ללבוש בגדים קודרים מדי, לפסוע בפסיעות מעודנות מדי, וכו', כי כאמור הפגנת יתר של צניעות היא בעצמה חוסר צניעות" (עמ' מ"ו).

"אשה נשואה... עליה להתלבש בצורה נעימה ונאה, באופן המשקף את שמחתה ואצילותה... כיון שכיסוי הראש ממלא תפקיד כה חשוב, מתאים שסגנונו ישקף את עדינותה הפנימית ורגישויותיה של בת ישראל. לפיכך, עליו להיות פריט לבוש המוסיף חן ואצילות למעמדה המלכותי של האשה היהודיה" (עמ' רכ"ו).

"במקום לגלוש לקיצוניות זו או אחרת, עליה להקפיד על תסרוקת נעימה למראה, היוצרת רושם מכובד ואפילו נאה. בת ישראל שייכת הרי למשפחת המלוכה, והופעתה צריכה להעיד על כך" (עמ' רנ"ב).

"שמלה נאה מסווה את הגוף עצמו, במקום להציגו לראווה, כי תשומת הלב מתמקדת בחן הבגד עצמו, ולא ביופי הלובשת. כאשר אבימלך שחרר את שרה מארמונו, לאחר שטעה בחושבו כי היא פנויה לנישואין, הוא נתן לה "כסות עינים". המדרש מסביר כי מדובר היה בבגד יפה. מדוע נתן אבימלך לשרה בגד שכזה? אמר רבי יוחנן עשה לה כסות שיהיו מביטים בה (בכסות) ולא בנויה (ביופייה של שרה). מאמר חז"ל זה מעביר מסר חשוב ביותר. שמלה יפה מסיטה את תשומת הלב מהגוף עצמו. לפיכך, טוב וראוי לשמלה שתהא פרחונית ומקושטת בכל צורה שהיא, בתנאי שהיא לא בולטת במיוחד ביופיה ואינה מושכת תשומת לב מופרזת" (עמ' שי"ט).

"יש נשים המתלבשות בבגדים קודרים וחדגוניים, וכמעט שאינן מקדישות מחשבה להופעתן. ביניהן יש אפילו כאלה, הנוהגות כך מתוך רגש מוטעה של צניעות וענווה. לדוגמא, לא איכפת להן כיצד נראית הפאה שעל ראשן, והן יוצאות מביתן חבושות פאה לא מסורקת ומוזנחת. בנוסף לכך, הן לובשות שמלות חסרות צורה וצבע, משוללות כל חן. סגנון לבוש כזה גורם תחושת אי נוחות לרוב הנשים, היודעות להעריך טעם טוב ולבוש אסתטי, ולכל הפחות מצפות מאשה שתקפיד על הופעה נאה ונעימה. התלבשות בבגדים קודרים ועלובים אינה מעשה מצער ובלתי חברותי בלבד, בנוסף לכך יש כמה סיבות חיוביות ביותר מדוע נשים ובנות צריכות להקפיד תמיד על הופעה נאה ולבוש נעים לעין... תכשיטים הינם חלק טבעי מלבושה של האשה, בתנאי שהם נעימים ועדינים. מותר אפילו לענוד תכשיטים במקומות ציבוריים... למעשה אנו מוצאים בחז"ל שאפילו נשים חשובות ביותר, כאשתו של רבי עקיבא, ענדו תכשיטים" (עמ' שצ"ח).

"חינה של בת ישראל וענוותנותה אינם מוסתרים כאשר היא עונדת לגופה תכשיטים בטוב טעם - נהפוך הוא, התכשיטים תורמים לחן, לאצילות ולמראה הטוב בהם התברכו בנות עמנו במידה גדושה" (עמ' ת"א).

"השימוש הנכון באיפור משפר את הופעת האשה ויוצר תדמית בריאה, מאושרת ונעימה לעין" (עמ' ת"ו).

ומלבד הגר"ב זילבר, כאמור, לא חסרים חברים להגר"ש משאש, וכגון הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל שאמר את אותם דברים ממש, וכך הובא בשמו בספר "תפארת אבות" (חלק שישי - פניני האור לציון, עמ' ל'), תמליל מתוך הקלטת דרשתו, מילה במילה: "אם שערות האשה יוצאות בחוץ, לפי הזוהר זה לא טוב. ופאה עדיף, שהיא מכסה את כל הראש. ולא נקראת הולכת וראשה פרוע, כך משמע מהרמ"א. ואפילו שיש חולקים, אנחנו פוסקים כמו השו"ע והרמ"א. אבל הבעיה היום שהפאה היא יפה, שהיא כמו בתולה ויותר יפה, זה נקרא בעיה בצניעות. ומה שיש בעיה בפאה מצד צניעות, יש גם בשמלות של היום שהרבה הולכות בלי צניעות, זה מהודק לגוף. ולפי האמת היה צריך לשנות את כל השמלות, רק איני יודע אם אשה היתה יכולה לעמוד בזה, אבל בכל אופן כך צריך. וגם אשה שהולכת עם בגדים רחבים וכיסוי ראש במטפחת, מי שלמד כתובות יודע שלפי דת יהודית צריכה שני כיסויים, אבל הציבור חלש... הדין הוא: מי שמכסה במטפחת, יותר טוב. אבל זה רק אם מכסה הכל. ומכל מקום גם פאה מותר, שהרי אם ראובן יגרש את אשתו על שאינה הולכת עם מטפחת, נפסוק שחייב ליתן כתובה, כי אינה נקראת פרועת ראש".

ועוד שם, בענין ההשוואה בין הביגוד העכשווי לפאה נכרית - כדברי הגר"ש משאש (ושירת בן הלוי שהבאתי כיהודה ועוד לקרא): "אברך תלמיד חכם פנה לרבינו בשאלה למעשה, ונענה: "לכתחילה צריך ב' כיסויים כדת יהודית (כמבואר בשו"ע אה"ע סי' קטו סעיף ד), אלא שכבר נהגו בזה דלא כמרן, ומצד הלכות צניעות, הלא כל צורת הביגוד של הנשים כיום אינו צנוע ביחס לדורות הקודמים, וכי לא נתחתן בגלל זה? והרי הנישואין מצות עשה, ואין לבטל שידוך בשביל חומרא".

ז"ל החו"כ: יש להביא ראיה להיתר הפאה מהא דאסור להסתכל בבגד צבעוני של אשה...רק בגד אדום נאסר ללבישה, מפני שהוא בולט לעין.

ברי לי שהגר"ש משאש לא התיר ללבוש בגדי צבוענין שגורמים לרואה אותה לבא לידי קרי. ואגב מהבית יוסף אין שום ראיה שמותר לאשה ללבוש את בגדים אלו ברה"ר.

הדברים מאוד פשוטים, ופלא שצריך להסביר. כאשר הגמ' מדברת על בגדי צבעונין שאדם קונה לאשתו לחג, בוודאי שלא מדובר בפיג'מה אלא בבגדים שהיא לובשת ברה"ר. וכן פשטות הגמ' שבית יוסף ציטט. וכאשר אמרו שאסור להסתכל בבגדי צבעונין התלויים על החבל, העמידו במכיר את בעליהן (זאת אומרת ראה את האשה לובשת אותם). וכן במדרש רבה רות (פרשה ג'), "ותאמרנה הזאת נעמי - אמרו, זו היא שהיו מעשיה נאים ונעימים? לשעבר היתה מתכסה בבגדי צבעונין ומילתין שלה, ועכשיו היא מתכסה בסמרטוטין". ובגמ', אשה שנדרה שלא תלבש בגדי צבעונין, מפר לה בעלה את הנדר כי נחשב עינוי נפש, ותתגנה בעיניו.

ונפסק להלכה בילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן תקל: "וכן ראוי לכבד את ימי חול המועד בכסות נקיה, ומצות עשה מן התורה לשמוח בחול המועד, באכילת בשר [בהמה] ושתיית יין, ולשמח הנשים בבגדי צבעונין ותכשיטין..."

[ותימה שהמגיב רמז שאשתו של הגר"ע, הרבנית מרגלית ע"ה, היא בכלל נשי האדמו"רים שעושים נגד רצון בעליהם, כאשר הובא ממנה ראיה שגם היא התקשטה בצאתה לחוץ והתלבשה בבגדים הרגילים בדורנו].

ומה שאמרו בגמ' שהרואה בא לידי קרי, כפי שכתבתי לעיל (וחבל שכבודו לא קרא), כוונתם שהרואה את הבגדים נזכר באותה אשה שראה אותה לובשת בגדים אלה, ולכן בא לידי קרי. ולא שהבגדים הצבעוניים מביאים לידי קרי.

ולכן אין שום חילוק בין בגד צבעוני כזה או אחר, שזה התיר וזה אסר, אלא שבגד אדום יש אוסרים משום שבולט ויוצא דופן.

בשו"ת שירת בן הלוי האריך לדחות בתקיפות את דברי הגר"ש משאש שמצוה לאשה להתייפות לכל העולם

איני יודע אם דחה ואם סתר עצמו לאחר מכן, אבל דבריו המצוטטים הם סייעתא ישירה לדברי הגר"ש משאש, ובעצם הם הם דברי הגר"ש משאש.

כנראה חפשת את המילה גרביים בשתי יודי"ן תחפש ביו"ד אחת

הובא בדברי שירת בן הלוי, אבל מחבר המאמר לא כתב במקום כלשהו על היתר גרביים (ואין בזה איסור כלשהו, גם לשיטת הגר"ע יוסף, וזו צורת הלבוש המקובלת כיום אצל הנשים החרדיות - חצאית המכסה את הברך ומתחתיה גרביים דקות המכונות גרביונים).

אכן ספק [שמא הלכה כהפוסקים שיש הרהור] בדרבנן לקולא

עדיין אין בדבריך לתרץ את הסתירה, כיצד אפשר לאסור פאה לנשואה בטענה שהפאה מביאה הרהורים להרואים, ומאידך גיסא להתיר פאה לגרושה שבמשך שנים רבות כיסתה במטפחת. ומה ענין ספק לכאן, כאשר שואלים שאלה פשוטה - יש הרהור או אין הרהור?

האם הגר"ע יוסף זצ"ל התיר (בשם ספק דרבנן לקולא) דבר המביא את הרואים לידי הרהור?

ואם באנו להתיר משום ספק דרבנן לקולא, הרי גם מחלוקת הפוסקים בפאה היא "דרבנן", בהכרעה בין הפוסקים האחרונים, והרי זה ספק דרבנן לקולא, אלו מתירים ואלו אוסרים וספק דרבנן לקולא (שלא לדבר על כך שגם הפוסקים האוסרים, רובם ככולם אוסרים מדרבנן וכנ"ל).

אין קשר בין הטעם שלא תדמה לפנויה, לזה ששער אשת איש אסור מן התורה מפני שיש בו הרהור

המגיב כתב שבפנויה יש פחות חשש להרהור. אבל הגר"ע יוסף טען שאין נפק"מ, וגם בפנויה יש בעיה.

אם כוונת המגיב שבשיער של פנויה אין הרהור, ושכן כתב לבושה של תורה, זה כבר חילוק מגוחך לגמרי, כי השיער הוא בדיוק אותו שיער (וכפי שכתב גם הגר"ש משאש), ואדרבה שיער של נשואה בת 90 נראה מכוער מאוד יחסית לשיער של רווקה בת 30, ואיזה סברא יש לומר שבשיער הנשואה יש הרהור.

וכל זה המצאות של ספרי דורנו כדוגמת הנ"ל, אבל המעיין בגמ' כתובות ע"ב יראה שאין שום חילוק בין נשואה לרווקה, וכפי שרמז הגר"א על השו"ע שפסק כן, והחילוק היחיד שמובא בראשונים (ברכות כ"ד) הוא בין שיער שרגיל להיות גלוי לבין שיער שרגיל להיות מכוסה, ופשוט.

ולדעתך שאין חובה לכסות את הראש כלל בחצר, מדוע לא חשו לנכנסים והיוצאים המסתכלים עליה [ובודאי בזמן חז"ל גם לשיטתך היה הרהור]?

מדובר בחצר היחיד, כמו בבית, שאין נכנסים ויוצאים, ואם מישהו נכנס (כמו המעשה הידוע באון בן פלת) ורואה אותה הוא יכול לצאת בחזרה, או שהיא תכסה ראשה. ולא הצריכוה לכסות במקום דלא שכיחי רבים.

ולא הבנתי את הנוסח "לדעתך", הרי כך היא שיטת רוב ככל הראשונים.

אכן פאה נכרית עדיפה מכלום גם לדעת מרן זצ"ל, ואכן במקום צורך גדול מאד, היה הרב עובדיה שולח את השואלת לרב שמתיר פאה נכרית [כפי ששמעתי משם הרב ינון יונה] (ולא ככמה "מחזירים בתשובה" בדורנו שגרמו לנשים מתחזקות שלא לכסות ראשן כלל).

יש כאן ערבוב פרשיות. בוודאי שפאה עדיפה מכלום לשיטת הגר"ע (בניגוד לאלה הטוענים שזה יותר גרוע מכלום...) וגם זה מובא במעיין אומר חלק ט'. אבל יתירה מכך העיד הרב ינון יונה, על עשרות מקרים (כדוגמת שני מקרים שהובאו שם) שהגר"ע התיר לנשואות חרדיות (לא מתחזקות וכדומה) שרצו לכסות בפאה מטעמים שונים של לחץ חברתי או מציאת חן בעיני בעלה וכדומה.

הרב עובדיה מעולם לא נהג בדרך זו כשהדבר מותר הוא הורה לכולם להתיר

עיניך הרואות שלא כך, ועיניך הרואות שאסר לרבים והתיר ליחידים. האם יכול החי להכחיש את החי?

כמו כן ביבי"א כתב רק לגבי גירושין, שלא יגרש אלא יסביר בדרכי נועם, אבל בדברים שבע"פ לכל מי שרוצה להתחתן עם כלה שמצהירה שתחבוש פאה, התיר בשופי להתחתן (וכן מעשים בכל יום בישיבת חזון עובדיה) והנה לנו עוד חילוק בין הכתוב לבין ההנהגה בפועל.

ועצם הענין הזה מוזר, דהיכן שמענו שמתחתנים עם אשה שאינה שומרת תורה ומצוות עד הסוף, ומעלימים עין מהדבר, רק מנסים להסביר בדרכי נועם ותו לא? אלא צ"ל כפי שכתבתי לעיל, שהדבר היה אצל הגר"ע בבחינת הלכה ואין מורין כן.

עוד יש להעיר מהדברים שכתב הרב אמיר קריספל שליט"א, ששימש ראש לשכתו של הגר"ע יוסף זצ"ל: "הרב משאש היה גאון גדול, בכלל לא במושגים שלנו. אני זוכר לפני הרבה שנים, שמישהו כתב ב'אור תורה' בענין פאה נכרית, הביא פוסקים כמנין "פאה" נגד הרב משאש, וכתב זאת שלא בכבוד הראוי. מרן [הגר"ע יוסף] כעס מאוד על אותו כותב, והתבטא: 'וכי רק לו יש פוסקים? אם הרב משאש היה רוצה לענות לו, היה מביא לו פוסקים כמנין "פאה נכרית" להתיר! לא זו דרכה של תורה'. ודיבר קשות כנגד אותו אחד שכתב בזלזול נגד הרב משאש... מי שהביא את הרב משאש לירושלים, זה מרן זצ"ל, לאחר שנוכח לדעת את גדלותו בתורה. מרן זצ"ל היה מעריכו ומכבדו מאוד מאוד" (כמדומה שמדובר ברב דוד טהרני).

ונשאלת השאלה, אם יש פוסקים כמנין "פאה נכרית", היאך לא הביאם הגר"ע בתשובתו? (ואמנם פשוט שזו לשון גוזמא, אבל עדיין ציין רק לבודדים מהם). ומכל זה נראה כנ"ל, שהיה זה אצלו בבחינת הלכה ואין מורין כן.

אציין שאני אגביל את עצמי להשיב רק פעם אחת לכל הערה חדשה

חזק וברוך על בירור הדברים עד כה (אתעלם מההערה האישית שאינה נכונה במציאות והיא לגופו של כותב, חבל...) ואשמח בהמשך ליבון הסוגיה מתוך רצון לברר האמת, לגבי מה שתבחר להעיר. אקווה שלא נסטה מגוף ההערות על יבי"א לנושא הכללי והנרחב מאוד של לבישת פאה. והגם שהנושא מאוד טעון, אני מאמין שעם מעט רצון אפשר להתגבר ולדון כדרכה של תורה ללא התייחסות לגופו של אדם, כאשר שני הצדדים מכבדים זה את זה ועושים נחת רוח ליוצרנו.
 
נערך לאחרונה:
חברים.
חבל שאתם כותבים באריכות כל כך, קשה מאוד לעקוב אחרי התגובות של כל אחד מכם. נשמח אם תגיבו כל פעם על משהו אחר כדי שגם אנחנו נוכל להבין אתכם.
 
הנני לסכם את תורף המו"מ במילים קצרות ככל הניתן:

א. הובא כאן מאמר, שהקשה שמונה סתירות, והכותב הנ"ל ניסה ליישב אחת מתוכן, בענין פריצות והרהורי עבירה. דמחד כתב הגר"ע שאין הרהור בשיער בימינו, וכן צירף את דעת הרמב"ם והרי"ף ששיער אינו גורם הרהור כלל, וכן השווה נשואות לבתולות, שעל בתולות כתבו הראשונים שאין שערן מביא הרהור, ומאידך הביא פוסק שאסר פאה מחמת הרהור (ולא העיר עליו).

ב. כתב הנ"ל ליישב, שבענין ק"ש דרבנן אמרינן ספק דרבנן לקולא, ובענין פאה דאורייתא אמרינן ספק דאורייתא לחומרא. על זה עניתי כמה תשובות.

1) גם פאה היא מחלוקת האחרונים, ואמרינן עליהם ספק דרבנן לקולא. ויש להמליץ על כך מה שכתב הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א (בהסכמתו לקונטרס "לברך ולהדליק") בשם הגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מ"ד), "שאם בא אדם לשאול שאלה משני חכמים, ואחד מהם אוסר ואחד מתיר, כיוון שאמרו (ע"ז דף ז) "בשל סופרים הלך אחר המיקל", אף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מכל מקום כיוון שגם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, אם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר, יחזור שוב השואל וישאל אותם 'איך עלי להתנהג', מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו שהדבר מותר". ואידך זיל גמור.

2) גם הגר"ע אינו אוחז שזה ספק דאורייתא (ולא כתב זה בשום מקום), וידוע לו שרוב ככל הפוסקים אסרו רק מדרבנן, אלא רק כתב שיש להחמיר בדין זה כיוון שעיקרו מדאורייתא, ואדרבה שניים מהפוסקים שרצו לאסור מדאורייתא, דחה אותם. ובוודאי שאין זה דאורייתא לפי הגר"ע. ובוודאי שלא היה מתיר איסור דאורייתא בקלות כזאת, ליחידים שבאו לפניו, מטעם כל דהוא (משום שיש לאשה לחץ חברתי, או משום שאינה מוצאת חן בעיני בעלה), או להתיר לאדם יר"ש להתחתן עם אשה שמצהירה שתעבור על איסור דאורייתא.

3) הסתירה היא האם בפועל יש הרהורי עבירה מראיית שיער, או לא, ובזה אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו, ולאסור פאה מחמת שיש הרהור, ומאידך להתיר ק"ש כנגדה מחמת שאין הרהור בשיער שדרכו להיות גלוי. וממילא כל הענין של דאורייתא ודרבנן אינו קשור, כי לפני שמגיעים לספק דרבנן וכו', יש לנו את הסברא הזו של הרהורים.

ג. כתב הנ"ל עוד ליישב שהגר"ע יוסף לא סובר כך באמת, אלא רק צירף זאת לס"ס. על זה עניתי כמה תשובות.

1) עיקר מהלך דבריו הוא לבאר ולבסס את דעת האחרונים הסוברים שאין בשיער הרהור בימינו, ורק בסוף דבריו כתב שבלאו הכי יש לנו ס"ס בגלל דעת הרי"ף והרמב"ם. ובכל מהלך דברי הגר"ע אין רמז כלשהו שהוא עצמו לא סובר כך, אלא אדרבה חיזק סברא זו מכל הבחינות, ודחה את החולקים.

2) הגר"ע הלא השווה את שיער הנשואות לשיער הבתולות, וכתב שאין נפק"מ, כי כפי שכתבו הראשונים על שיער הרווקות שאין בו הרהור, כך גם שיער הנשואות, והכלל הוא שכל שיער גלוי אינו מעורר הרהור. וממילא כיצד אפשר לומר שאינו סובר כך.

2) גם הס"ס עצמו הוא האם הלכה כהרמב"ם והרי"ף, והלא זו עצם סברתם, ששיער אינו מעורר הרהור כלל, ולכן אסור לקרוא כנגד טפח מגולה באשה אבל כנגד שערה מותר (אע"פ שדרכו להיות מכוסה!)

ד. כתב הנ"ל ליישב שלא ראה מעולם שדעת הרמב"ם והרי"ף שאין הרהור בשיער, אלא שרק מקום הערווה ממש נאסר לשיטתם, מחמת לא יראה בך ערוות דבר, אבל אין לזה קשר להרהור. ועל זה עניתי כמה תשובות.

1) ברמב"ם מובא מפורש שאסור לקרות כנגד כל גוף האשה, ואפילו טפח מגולה. ומרן בכסף משנה על אתר מבאר שלרמב"ם אין השיער נחשב ערווה ואינו חלק מגוף האשה שמעורר הרהור.

2) מכל הראשונים החונים על הגמ' ברכות כ"ד משמע בפשטות שאיסור ק"ש מול ערווה הוא משום הרהור, ראה רש"י מסכת ברכות דף כד, "אשתו כגופו - ורגיל בה, וליכא הרהור כולי האי". וברשב"א שם, "אמר רב חסדא שוק באשה ערוה, ודוקא לאחרים ולאנשים ומשום הרהור". ובהמשך כתב בשם הראב"ד, "אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד". כל העניין הוא הרהור, ומה שהוא טרוד מחמת הרהור. ובמאירי שם: "צריך לאדם שיזהר כשיקרא את שמע או יתפלל שלא יפנה עיניו לשום דבר המביא לידי הרהור... שהראייה גורמת הרהור".

וכן בשו"ת הרדב"ז (רבו של בעל השיטה מקובצת): "קריאת שמע בעיא כוונת הלב טפי משאר ברכות ובעינן שלא יהרהר בדבר אחר הילכך בין בשל גדול בין בשל קטן איכא הרהור". ולכל הנ"ל מודים הרמב"ם והרי"ף, אבל לגבי שיער חולקים וסוברים ששיער אינו בכלל ערווה, כיוון שאינו מעורר הרהור כלל, ומותר לקרוא ק"ש כנגדו אע"פ שדרכו להיות מכוסה.

עד כאן תורף המו"מ על הסתירה בדברי הגר"ע, וסביב זה הסתעף המו"מ לעניינים נוספים, כגון בגדי צבעונין וסגנון הלבוש כיום, שהמגיב הציג את מרן הגר"ש משאש כדעה יחידאה, ואני הוכחתי שיש לו חברים רבים, וכן פסק בילקוט יוסף שאדם משמח את אשתו בחג בבגדי צבעונין, ופשוט.
 
ישר כח.
בעז"ה בבין הזמנים יתאפשר להתפנות לסוגיא וללבנה בישוב הדעת ואז אוכל לשבת ולהגיב על הדברים הנלמדים כאן.

ויה"ר שיזכו פה החברים להיות בבחינת חברים מקשיבים, לקבל את דעת האחר, אם בהסכמה, ואם בהבנה שיש צד שני וכדו'.

ברוכים תהיו.
 
ד. כתב הנ"ל ליישב שלא ראה מעולם שדעת הרמב"ם והרי"ף שאין הרהור בשיער, אלא שרק מקום הערווה ממש נאסר לשיטתם, מחמת לא יראה בך ערוות דבר, אבל אין לזה קשר להרהור. ועל זה עניתי כמה תשובות.

1) ברמב"ם מובא מפורש שאסור לקרות כנגד כל גוף האשה, ואפילו טפח מגולה. ומרן בכסף משנה על אתר מבאר שלרמב"ם אין השיער נחשב ערווה ואינו חלק מגוף האשה שמעורר הרהור.

2) מכל הראשונים החונים על הגמ' ברכות כ"ד משמע בפשטות שאיסור ק"ש מול ערווה הוא משום הרהור, ראה רש"י מסכת ברכות דף כד, "אשתו כגופו - ורגיל בה, וליכא הרהור כולי האי". וברשב"א שם, "אמר רב חסדא שוק באשה ערוה, ודוקא לאחרים ולאנשים ומשום הרהור". ובהמשך כתב בשם הראב"ד, "אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד". כל העניין הוא הרהור, ומה שהוא טרוד מחמת הרהור. ובמאירי שם: "צריך לאדם שיזהר כשיקרא את שמע או יתפלל שלא יפנה עיניו לשום דבר המביא לידי הרהור... שהראייה גורמת הרהור".

וכן בשו"ת הרדב"ז (רבו של בעל השיטה מקובצת): "קריאת שמע בעיא כוונת הלב טפי משאר ברכות ובעינן שלא יהרהר בדבר אחר הילכך בין בשל גדול בין בשל קטן איכא הרהור". ולכל הנ"ל מודים הרמב"ם והרי"ף, אבל לגבי שיער חולקים וסוברים ששיער אינו בכלל ערווה, כיוון שאינו מעורר הרהור כלל, ומותר לקרוא ק"ש כנגדו אע"פ שדרכו להיות מכוסה.

בדעת הרי"ף ודאי שאי אפשר לומר דתליא באם בשער יש הרהור, שהרי לדעת הרי"ף מותר לקרא ק"ש גם כנגד טפח מגולה באשה.

2) ראיותך הם מראשונים החולקים על הרי"ף והרמב"ם שלדעתם אין הדבר תלוי בהרהור.
 
אגב יש להוכיח בדעת מרן הגרע"י שודאי אין עיקר סמיכתו על כך שאין הרהור בשער בתולות - ויש לדמות נשים הרגילות בכך לבתולות, שהרי גם לגבי קול אשה התירו הראשונים שהזכיר בקול אשה הרגיל בה (וכ"כ בהלכה ברורה עה, יג), וקול אשה הרי אסור גם בפנויות. ולכן צ"ל כדברי קודמי שהחילוק האמיתי בשער וקול הוא דלדעת הרבה ראשונים דוקא מה שנקרא ערוה אסור לק"ש.
 
הרי"ף הוא יחידאה וגם דעתו אינה ברורה לגבי טפח באשה ערוה (כי רק השמיט כל הענין, ולא כהרמב"ם שפירט שגוף האשה הוא ערוה ובדוקא לא הזכיר שיער וקול) והראב"ד והרשב"א דחו הבנה זאת, ולכן לא תמצא אף אחד מהאחרונים שמתיר ק"ש מול טפח באשה ערווה (וכמו שסיים הגר"ע, דלהלן). והגר"ע נקט לאורך כל תשובתו שהרמב"ם והרי"ף היקלו לגבי שיער, וכפי שכתב: "כלל העולה שלענין שער וקול באשה דעת הרי"ף והרמב"ם שלא נאסר לגבי ק"ש".

ומה שכתבת "דלדעת הרבה ראשונים דוקא מה שנקרא ערוה אסור לק"ש" אינו נכון, כי אין אפילו ראשון אחד שכתב להתיר ק"ש מול טפח באשה ערוה, שמביא הרהור, בפרט אם אינה אשתו.

וכפי שכתבתי, עיקר דבריו הוא ההיתר בשיער גלוי שהוזכר בראשונים לגבי שיער הרווקות, והשווה את שיער הרווקות לנשואות של ימינו, ובסוף דבריו ציין באגב "ובאמת שיש לנו סמוכין דקשוט להקל כסברת הרבנים בן איש חי וערוך השלחן וסיעתם, ע"פ מש"כ לעיל שכיון שהרי"ף והרמב"ם ס"ל להקל בכלל בדין שער אשה לגבי ק"ש, אפי' דרכה לכסותו". ולאחר מכן כתב שיש בזה ס"ס (ובשני צדדי הספק, הסברא היא ששיער אינו גורם הרהור).

ומלבד מה שכתב לכל אורך תשובתו, הוא גם מסיים בזה: "ומיהו אין להתיר בזה אלא לענין שערות, אבל לענין גילוי זרועות ושוק וירך פשיטא שהכל אסור גם בזה"ז כיון שהדין שוה לנשואות ולפנויות".

ולכן מה שכתבת לגבי קול אינו ענין לכאן, כי הקולא בכל הדברים האמורים שם היא מחמת הרגילות, וכל ענין הערווה (וההרהור) הוא רק במקום שלא רגיל בזה, כפי שכותבים הראשונים, וע"פ יסוד זה היקל הגר"ע בשיער הנשואות, כפי שהראשונים היקלו בשיער הבתולות. ודבר זה הוא שווה גם לגבי קול וגם לגבי שיער, ששניהם תלויים ברגילות (וגם שוק האמור שם, אם נפרש שהוא החלק שאחר הברך, בימינו תלו האחרונים ברגילות, ובמקום שנהגו להחמיר ולכסותו בגרביים, הצריכו גרביים, אבל אין כאן המקום לעסוק בזה).

רק שהגר"ע כתב בדבריו שיש לחלק חילוק עקרוני בין שיער לבין ירך, שזה הותר בבתולות וזה נאסר, ומכאן שירך הוא ערווה בעצם ושיער הוא ערווה רק לפי הרגילות, שאם נהגו לכסותו אזי מעורר הרהור ונאסר לקרות כנגדו.
 
נניח לזה אע"פ שאין דבריך מוכרחים לענ"ד,
ונשאל שאלה אחרת, מה כוונת הגמרא באמרה שער באשה ערוה לדעת הרמב"ם? אף שלדעתו לא נאמר דבר זה לגבי ק"ש מ"מ צריך להיות בו חידוש? ומה הלימוד משערך כעדר העזים אם לא לומר שיש בשער הרהור ולכן אסור להסתכל בו?
 
ענין זה הובא שם בשו"ת יביע אומר חלק ו סימן יג, בשם מרן הכסף משנה, "והשמיט רבינו דין שער באשה ערוה וקול באשה ערוה, מפני שסובר שלא לענין ק"ש נאמר, אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה, ולכן לא הזכירם פה".

ממילא הלימוד משערך כעדר העיזים, שלא תאמר שאין זה כלום, אלא אסור להסתכל בו, כמו שאסור להסתכל באצבע קטנה. זאת אומרת, יש דרגות בהרהור, יש דבר שנחשב ערווה, ומביא הרהור אע"פ שאינו מסתכל בו, אלא עומד כנגדו, ולכן אסור לקרות ק"ש כנגדו. ויש דבר שאינו נחשב ערווה, אבל אסור להסתכל בו, כי ההסתכלות הממושכת יכולה להביא הרהור. כך היא "אצבע קטנה" שאע"פ שמותרת בגילוי ואע"פ שמותר לקרוא ק"ש כנגדה, אסור להסתכל בה.

ואדרבה בזה מצינו קולא גדולה בשיער שאין בשאר גופה (אפילו במקומות הגלויים כמו פניה), ברא"ש ובטור (אה"ע סי' ס"ה), שאע"פ שקיימא לן שאסור להסתכל בפני הכלה, מ"מ בפריעת שערה מותר, וכן פסק הרמ"א שם.

הנני מצטט מתוך הטור באבן העזר הלכות קידושין סימן סה:

"ומ"מ אסור להסתכל בה, וכתב א"א הרא"ש ז"ל, י"א שביום ראשון מותר להסתכל בה, שהוא עיקר החבוב כדי לחבבה על בעלה, וליתא דאפי' שעה אחת אסור להסתכל בה אבל מותר להסתכל בתכשיטין שעליה או בפריעת שערה" (וראה בדרישה שהקשה כיצד מותר להסתכל בתכשיטים, הרי הם כבגדי צבעונין ואסור, אבל על פריעת שערה אפילו לא עלה על דעתו להקשות מדוע מותר).
 
ענין זה הובא שם בשו"ת יביע אומר חלק ו סימן יג, בשם מרן הכסף משנה, "והשמיט רבינו דין שער באשה ערוה וקול באשה ערוה, מפני שסובר שלא לענין ק"ש נאמר, אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה, ולכן לא הזכירם פה".

ממילא הלימוד משערך כעדר העיזים, שלא תאמר שאין זה כלום, אלא אסור להסתכל בו, כמו שאסור להסתכל באצבע קטנה. זאת אומרת, יש דרגות בהרהור, יש דבר שנחשב ערווה, ומביא הרהור אע"פ שאינו מסתכל בו, אלא עומד כנגדו, ולכן אסור לקרות ק"ש כנגדו. ויש דבר שאינו נחשב ערווה, אבל אסור להסתכל בו, כי ההסתכלות הממושכת יכולה להביא הרהור. כך היא "אצבע קטנה" שאע"פ שמותרת בגילוי ואע"פ שמותר לקרוא ק"ש כנגדה, אסור להסתכל בה.

ואדרבה בזה מצינו קולא גדולה בשיער שאין בשאר גופה (אפילו במקומות הגלויים כמו פניה), ברא"ש ובטור (אה"ע סי' ס"ה), שאע"פ שקיימא לן שאסור להסתכל בפני הכלה, מ"מ בפריעת שערה מותר, וכן פסק הרמ"א שם.

הנני מצטט מתוך הטור באבן העזר הלכות קידושין סימן סה:

"ומ"מ אסור להסתכל בה, וכתב א"א הרא"ש ז"ל, י"א שביום ראשון מותר להסתכל בה, שהוא עיקר החבוב כדי לחבבה על בעלה, וליתא דאפי' שעה אחת אסור להסתכל בה אבל מותר להסתכל בתכשיטין שעליה או בפריעת שערה" (וראה בדרישה שהקשה כיצד מותר להסתכל בתכשיטים, הרי הם כבגדי צבעונין ואסור, אבל על פריעת שערה אפילו לא עלה על דעתו להקשות מדוע מותר).

ולמה לא אמרו אצבע ופנים באשה ערוה? אלא פשוט שבאה הגמ' לחדש שבדברים אלו יש הרהור

כלה אינה אשת איש החייבת בכיסוי הראש, ועוד שכבר פירשו שם הטעם כדי שיוכלו להעיד עליה שהיתה בתולה ועוד, ובודאי שאין זה הסתכלות לשם הנאה ח"ו.

והנה לך ראיה שבשער א"א יש הרהור, דכן מפורש במשנה סוטה (דף ז. ובגמ' ח.) שיש בפריעת שער הרהור באותו רמה מגילוי לבה, ובשתיהן אם הן נאות מבטלין מ"ע דאורייתא של ופרע את ראש האשה כדי להנצל מחשש זה [לדעת רבי יהודה].
ואל תענה לי דשאני שער נאה ביותר, כי תאמר לי כך גם בלבה שאין הרהור אלא בנאה במיוחד?? [מלבד זאת שודאי פאה נכרית בכלל שערה נאה]
 
נערך לאחרונה:
לשאלתך, למה לא אמרו פנים באשה ערוה? זה תשאל את הכסף משנה בדעת הרמב"ם, שפירש שהגמ' באה לומר שלא יסתכל בהם, ותו לא... אבל אה"נ, המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו הסתכל במקום התורף.

ומה שענית שבאה הגמ' לחדש שבדברים אלו יש הרהור, אינו נכון, כי אין נפק"מ ואסור להסתכל גם בפניה, ושוב חוזרת השאלה למה להדגיש דוקא שיער וקול ושוק.

ולענייננו, מה שכתבת שכלה אינה אשת איש החייבת בכיסוי, אינו מתרץ מדוע מותר להסתכל בשערה ובתכשיטיה (האם תכשיטיה חייבים כיסוי? אתמהה), ומה ההבדל בין שערה לפניה (וכי פניה חייבים כיסוי? אתמהה), ובוודאי שאין זו הסתכלות לשם הנאה, אבל עדיין הותר להסתכל בה כדי לחבבה על בעלה, ובפניה אסור ושערה מותר, משמע ששערה גרע מפניה הגלויות.

ומה שכתבת שפירשו שם הטעם שיוכלו להעיד שהיתה בתולה, לא קרב זה אל זה, כי הטור דיבר על שעת החתונה, שמסתכלים עליה כדי לחבבה על בעלה, ובזה התיר תכשיטים ושיער אבל לא להסתכל בפניה שזה אסור תמיד.

וראה בדרישה שם: "הסתכלות בתכשיטין מותר כיון שאין מסתכל בפניה וכדי לחבבה על בעלה, והא ראיה דשם לפני זה כתב הרא"ש דר"ל דאפילו ההינומא ע"ג הכלה אסור לראות כי אם בשעה שעושין ההינומא שואלין למי עושין הינומא זו וע"י זה נתוודע שכלה זו בתולה היא". זאת אומרת שכל ענין היציאה בהינומא והעדות היא רק כשיוצאת מביתה כפי שמובא במשנה כתובות פרק ב משנה א.

ומה שהבאת ראיה שבשיער יש הרהור, ההרהור הוא לא מעצם ראיית השיער, אלא מפני שהוא רגיל להיות מכוסה, וכל דבר הרגיל להיות מכוסה, כאשר מגלים אותו, הוא מביא לידי הרהור (ואפילו אם תקח אשה החובשת פאה, ותפרע את ראשה בשוק, ויתגלה שערה הטבעי, דבר זה יביא הרהור, למרות שרגילים לראותה עם פאה), ולכן אותה סוטה שיתגלה שערה, עלול להביא לידי הרהור.

ומה שכתבת בסוף דבריך, וכי בלבה אין הרהור אלא בנאה? למה לא תשאל על ר' יהודה עצמו, שדעתו "אם היה לבה נאה לא היה מגלהו", וכי יש הרהור רק בלב נאה? אלא שיש דרגות בזה, והוא חשש דוקא לנאה. אבל אין קשר לכל מה שכתבתי, כי הפשט הפשוט הוא שיש הרהור בכל דבר שרגיל להיות מכוסה.
 
ומה שהבאת ראיה שבשיער יש הרהור, ההרהור הוא לא מעצם ראיית השיער, אלא מפני שהוא רגיל להיות מכוסה, וכל דבר הרגיל להיות מכוסה, כאשר מגלים אותו, הוא מביא לידי הרהור (ואפילו אם תקח אשה החובשת פאה, ותפרע את ראשה בשוק, ויתגלה שערה הטבעי, דבר זה יביא הרהור, למרות שרגילים לראותה עם פאה), ולכן אותה סוטה שיתגלה שערה, עלול להביא לידי הרהור.

אהה
ומה יענו הרי"ף והרמב"ם? הרי לדעתם [לשיטתך] אין הרהור כלל בשער אשה גם בדרכה להיות מכוסה
 
כבר כתבתי שיש חילוק בין הסתכלות בערווה (שאסורה מחמת שמביאה לידי הרהור) לבין קריאת שמע כנגד ערווה, ויש דרגות בזה, יש גם דרגה של ערווה שחייבת בכיסוי לפי המנהג, ויש דרגה של ערווה בעצם שחייבת בכיסוי תמיד.

ממילא יש לומר בפשטות שהרמב"ם והרי"ף סוברים שלהסתכל בה יכול הדבר להביא לידי הרהור (אפילו בפניה, לכן נאסר להסתכל בפניה, וכל שכן בדבר הרגיל להיות מכוסה) אבל בק"ש כנגדה אין הרהור מיוחד ולא מטריד מחמת זה ולכן התירו.

ובסוטה שם עסקינן שכל הציבור נאסף ומסתכל בה, ולא מדובר בק"ש כנגדה.
 
כבר כתבתי שיש חילוק בין הסתכלות בערווה (שאסורה מחמת שמביאה לידי הרהור) לבין קריאת שמע כנגד ערווה, ויש דרגות בזה, יש גם דרגה של ערווה שחייבת בכיסוי לפי המנהג, ויש דרגה של ערווה בעצם שחייבת בכיסוי תמיד.

ממילא יש לומר בפשטות שהרמב"ם והרי"ף סוברים שלהסתכל בה יכול הדבר להביא לידי הרהור (אפילו בפניה, לכן נאסר להסתכל בפניה, וכל שכן בדבר הרגיל להיות מכוסה) אבל בק"ש כנגדה אין הרהור מיוחד ולא מטריד מחמת זה ולכן התירו.

ובסוטה שם עסקינן שכל הציבור נאסף ומסתכל בה, ולא מדובר בק"ש כנגדה.
יותר פשוט כפי שכתבו שיש חילוק לגבי ק"ש בין מה שנקרא ערוה למה שרק מביא הרהור
 
אין כזה חילוק בין "מה שנקרא ערוה לבין מה שמביא הרהור".

מה שאמרו בגמ' שוק באשה ערוה, שיער באשה ערוה, קול באשה ערוה, הוא מה שנאסר לק"ש, וטעמו הוא משום הרהור, כאשר הבאתי לעיל מכל הראשונים החונים על הגמ' ברכות כ"ד.

ואחזור בקצרה:

רש"י מסכת ברכות דף כד, "אשתו כגופו - ורגיל בה, וליכא הרהור כולי האי". וברשב"א שם, "אמר רב חסדא שוק באשה ערוה, ודוקא לאחרים ולאנשים ומשום הרהור". ובהמשך כתב בשם הראב"ד, "אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד". כל העניין הוא הרהור, ומה שהוא טרוד מחמת הרהור. ובמאירי שם: "צריך לאדם שיזהר כשיקרא את שמע או יתפלל שלא יפנה עיניו לשום דבר המביא לידי הרהור... שהראייה גורמת הרהור". וכן בשו"ת הרדב"ז (רבו של בעל השיטה מקובצת): "קריאת שמע בעיא כוונת הלב טפי משאר ברכות ובעינן שלא יהרהר בדבר אחר הילכך בין בשל גדול בין בשל קטן איכא הרהור".
 
אין כזה חילוק בין "מה שנקרא ערוה לבין מה שמביא הרהור".

מה שאמרו בגמ' שוק באשה ערוה, שיער באשה ערוה, קול באשה ערוה, הוא מה שנאסר לק"ש, וטעמו הוא משום הרהור, כאשר הבאתי לעיל מכל הראשונים החונים על הגמ' ברכות כ"ד.

ואחזור בקצרה:

רש"י מסכת ברכות דף כד, "אשתו כגופו - ורגיל בה, וליכא הרהור כולי האי". וברשב"א שם, "אמר רב חסדא שוק באשה ערוה, ודוקא לאחרים ולאנשים ומשום הרהור". ובהמשך כתב בשם הראב"ד, "אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד". כל העניין הוא הרהור, ומה שהוא טרוד מחמת הרהור. ובמאירי שם: "צריך לאדם שיזהר כשיקרא את שמע או יתפלל שלא יפנה עיניו לשום דבר המביא לידי הרהור... שהראייה גורמת הרהור". וכן בשו"ת הרדב"ז (רבו של בעל השיטה מקובצת): "קריאת שמע בעיא כוונת הלב טפי משאר ברכות ובעינן שלא יהרהר בדבר אחר הילכך בין בשל גדול בין בשל קטן איכא הרהור".
שוב אתה מביא ראיות מראשונים החולקים על הרי"ף והרמב"ם. דבר שהוא משום ערוה אסור גם אם אין הרהור כמו לבו רואה את הערוה.
 
אין מחלוקת ביניהם לגבי זה שהדברים המנויים בגמ' ברכות כ"ד הם לא ערווה מדאורייתא (כזו שאסורה אם לבו רואה את הערווה וכו'). אלא ששאר הראשונים אוסרים ק"ש מול ערווה דרבנן כזו, והרמב"ם והרי"ף מקילים וסוברים שרק איסור הסתכלות איכא, אבל אין הפרעה לק"ש משום שאין הרהור בזה.
 
אין מחלוקת ביניהם לגבי זה שהדברים המנויים בגמ' ברכות כ"ד הם לא ערווה מדאורייתא (כזו שאסורה אם לבו רואה את הערווה וכו'). אלא ששאר הראשונים אוסרים ק"ש מול ערווה דרבנן כזו, והרמב"ם והרי"ף מקילים וסוברים שרק איסור הסתכלות איכא, אבל אין הפרעה לק"ש משום שאין הרהור בזה.
את זה אתה המצאת וכבר הבאתי לך ראיות שלכולי עלמא יש הרהור בשער א"א
 
נערך לאחרונה:
וזה החלי בס"ד:
פתיחה
נתבקשתי להשיב על דברי מח"ס חו"כ, במש"כ בפרק ח’ מספרו שמונה "סתירות" בין דברי מרן היביע אומר זצ"ל בעניין פאה נכרית [ביבי"א ח"ה אבה"ע סי' ה] - לדברי היבי"א במקומות אחרים. ומחה"ס הנ"ל חזר להפיץ את דבריו במאמר ארוך "ליומא דהלולא {דהיבי"א} ג’ מר חשון תש"פ", בתוספת עשרות ציטוטים מיותרים1 מאחרוני זמננו - כביכול הם יכולים להוות משקל נגד היבי"א זצ"ל.

וכידוע, המחבר הנ"ל שם לו למטרה להתיר את לבישת הפאה נכרית לישראל. ובודאי גם תשובותי לסתירותיו לא יניעו דעתו, שהרי כידוע א"א לשנות גמירות דעתו של אדם. וגם פשוט וברור שאין מרן היבי"א זצ"ל נצרך לדידי או לדכוותי, ומ"מ באתי להשיב על סתירותיו, פן יחשוב מאן דהו שהערותיו באמת מעלות או מורידות לעניין הלכה.

והאמת שדברי מרן היבי"א זצ"ל מאירים וברורים, וכל הקורא את דבריו בשימת לב יוכל ליישב בקל את סתירותיו המדומות של המחבר הנ"ל. וכן נהגתי בכתיבת הדברים, שמקודם עיינתי בדברי מרן היבי"א בפנים במקומות שביניהם מצא (ובחלקם צ"ל המציא) המחבר סתירה, ורק לאחר שהדברים כבר היו ברורים ומיושבים מתוכם, אזי פתחתי ספרי אחרונים נוספים2 לעיין בדבריהם ולהוסיף על פיהם עוד הסברים וטעמים.

ומקוה אני שכוונתי לנכון בביאור דעת מרן היבי"א זצ"ל, ואם שגיתי עמי תלין משוגתי. והקורא אשר יעיין ישר, כבר ימצא את הביאור הנכון בדברי היבי"א.
*

נקדים ונביא את עיקר תוכן דברי המחבר הנ"ל בשמונה סתירותיו:
א. ביבי"א ח"ה (אבה"ע סי’ ה, אות ח) כתב, שבלבישת פאה נכרית יש פריצות וגורמת להרהורי עבירה לרואים אותה. וקשה דביבי"א ח"ו (או"ח סי’ יג) כתב, שבזמננו מותר לקרא ק"ש כנגד אשת איש פרועת ראש, מפני שדרכה לילך כך ואין הדבר גורם להרהור. ועוד קשה, דבח"ד אבה"ע סי’ ג כתב היבי"א להתיר לגרושה או אלמנה לחבוש פאה נכרית לצורך פרנסה, ואם אמת נכון הדבר שהפאה גורמת להרהורי עבירה, איך התיר לה הדבר.

ב. כתב היבי"א בח"ה (שם באות ו) שבלבישת פאה נכרית מתדמה לגויים, ועוברת על ובחקתיהם לא תלכו, ואילו לגבי גילוח הזקן כתב ביבי"א ח"ט (יו"ד סי’ י) שמפני שכיום הרבה מתגלחים ואין כוונתם להדמות לגוים – שרי.

ג. היבי"א בח"ה (אות ז) כתב שאין לסמוך על המנהג להקל בלבישת פאה נכרית, שהוא מנהג רע, והלובשת פאה נכרית עוברת על דת יהודית. וקשה, דלגבי לבישת רדיד וכן לגבי כיסוי ראש לבתולות, סמך היבי"א בח"ד (אבה"ע סי’ ג) על המנהג להקל.

ד. ביבי"א ח"ה (אות ג’) הביא את דברי היעב"ץ, שהרמ"א בהתירו לקרא ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית - התיר רק לבעלה, בגלל היא מותרת בפאה בתוך ביתה ורגיל הבעל בכך. וקשה איך לעיל מינה (באות ב’) כתב היבי"א להתיר לבתולות לילך בגילוי ראש, והוכיח כן מהראשונים שכתבו להתיר לקרות ק"ש כנגדן, והרי גם הם כתבו את דבריהם לגבי ק"ש בביתן. ועוד קשה איך הוכיח ביבי"א ח"א (או"ח סי’ יג) לאשת איש לגלות שתי אצבעות משער ראשה, הרי גם שם יש שביארו בדברי הפוסקים שהתירו כן רק בתוך הבית. ועוד קשה שביבי"א ח"ד (אבה"ע סי’ ג) התסייע מדברי הרמ"א בדרכי משה לגבי ק"ש, להיתר לאלמנה וגרושה לצאת בפאה נכרית.

ה. היבי"א בח"ה (במילואים) כתב, שבלבישת פאה נכרית יש לחשוש למראית העין, שיחשבו הרואים שהיא מהפרוצות שהולכות בגילוי ראש. וקשה דביבי"א ח"ט (שם) לגבי גילוח הזקן במכונה כתב, שכאשר יש דרך היתר מפורסמת לא חיישינן למראית העין.

ו. ביבי"א ח"ד (אבה"ע סי’ ג) כתב שיש להחמיר לאסור לבישת פאה נכרית, מפני שאיסורו מן התורה, ואף למ"ד שהוא מדרבנן הרי עיקרו מן התורה. והקשה, שע"פ כללי היבי"א אמרינן ספק דרבנן לקולא גם כשעיקר האיסור מן התורה.

ז. היבי"א בח"ה (אות ד) הביא שיש חרם על הנשים שילבשו פאה נכרית. וקשה שהרי גם על גילוי מקצת שערה עשו חרם, וביבי"א ח"ד (אבה"ע סי’ ג) לא חשש לזה.

ח. ביבי"א ח"ה (אות ה וח) הזכיר, שבעל העצי ארזים כתב שהמורים היתר בפאה נכרית – עתידים ליתן את הדין, והקשה דבמקומות אחרים ראינו שהיבי"א לא חשש ללשונות חריפים כאלו.

ועתה נחזה האם יש ממש בקושיות אלו:
* * *

סתירה א’

הבאנו סתירה זו ברישא מפני שנראה שזהו טעמו העיקרי של מרן היבי"א לאסור הפאה – משום הפריצות והרהורי עבירה שהפאה גורמת לרואים אותה. ולאחר הבנת טעם זה, נוכל בעז"ה להבין גם את שאר דברי היבי"א ללא סתירה או קושיא.

וז"ל היבי"א בתשובה על פאה נכרית (ח"ה אבה"ע סי’ ה) אות ח’: "...הואיל והפאה מחוברת יפה לשערותיה אסור לצאת בא לרה"ר כי לא ינקו מהרהור עבירה המסתכלים בה בעוברה בראש כל חוצות". וכ"כ מקודם באות ד’ בשם כמה פוסקים, וכן בעוד מקומות לאורך כל התשובה.

והמחבר הנ"ל הקשה, דחזינן ביבי"א ח"ו (או"ח סי’ יג) לגבי ק"ש לפני אשה פרועת ראש [וק"ו פאה נכרית], דלא חייש להרהור בשער אשה בזמננו, והאריך להביא ראיות לדברי המקילים בזה.

ולא דמה יפה. שהרי איסור ק"ש כנגד שער אשת איש הוא מדרבנן (כמבואר בהלכה ברורה סי' עה בירור הלכה סק"ד), ובפאה נכרית הלא עסקינן באיסור פריעת ראשה ברה"ר שהוא אסור מן התורה (כמבואר ביחוה דעת ח"ה סי’ סב). ואף לגבי ק"ש דרבנן לא התסמך היבי"א על סברא זו [שבזמננו אין הרהור בשער] בתורת ודאי, ואפילו לא בתורת ספק - לאמר ספק דרבנן לקולא ודי. אלא צירף עוד טעם כעיקר, והוא דלדעת רוב הראשונים ק"ש נאסרה רק כנגד ערוה ממש. ולשיטתם שער באשה ערוה לא נאמר לעניין ק"ש, דס"ל דלק"ש לא אסרו חכמים כל דבר הגורם הרהור [כגון שער וקול אשה וכו’], וכמו דלא אסרו לק"ש אלא טפח מבשר אשה (ואף בזה יש מקילים, כמבואר בהלכה ברורה שם). וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם וכן נקט בבית יוסף מעיקר הדין, אלא שבשו"ע חזר בו [ובאמת תמהו על כך האחרונים, יעויין בירור הלכה שם סקי"א].

ולכן לגבי ק"ש פסק היבי"א להקל בשער אשה, משום דיש כאן ב’ ספיקות באיסור דרבנן: א. דעת רוב הראשונים שלא אסרו חז"ל ק"ש כנגד שער אשה, ב. אף להחלוקים דס"ל שאסרו חז"ל לק"ש כל דבר הגורם הרהור, אולי שער אשה בזמננו אינו גורם הרהור. וכן דקדק היבי"א לכתוב (באות ב’) "דלגבי הקורא ק"ש ליכא למיחש להרהור ושפיר דמי".

והנה מרן היבי"א לא סמך על כל ספק בפני עצמו לומר ספק דרבנן לקולא, ואף לאחר שהביא בזה ס"ס משמע קצת שלא הקל בזה אלא בשעת הדחק, וכמ"ש בסוף אות ג’: "ודאי דחזי לאצטרופי להקל כשא"א בעצימת עינים". ונראה טעמו ברור, דהספק הראשון הוא נגד פסק מרן השו"ע, והספק השני הוא דחוק מאד ורוב האחרונים חלקו עליו3.

וגם הערוך השולחן (או"ח סי’ עה סק"ז) שהקל מסברא זו, צירף גם את הספק השני הנ"ל4. ובודאי שלעניין איסור תורה של פריעת ראש, לא עלה בדעת אף אחד להקל מכח ספק דחוק כזה ולהתיר פאה נכרית הנראת כשערה ממש, דבזה ודאי י"ל ספק דאורייתא לחומרא.

[ואף הישכיל עבדי, אשר הוא היחיד שהקל לעניין ק"ש רק מהטעם דאין הרהור בזמננו (בח"ד או"ח סי’ ט), לגבי פאה נכרית (בח"ז אבה"ע סי’ טז) פלפל בטעמים אחרים לומר שאין הרהור בשער שאינו מחובר וכו', ומוכח דלא ס"ל מהא דאין כלל הרהור בשער אשה בזמננו].

ואתה תחזה, שגם רוב פוסקי האשכנזים בדורנו לא התירו כל פאה נכרית - אף כזו הנראת כשערה ממש, אלא הצריכו שיהיו בפאה סימנים ניכרים לכך שאין זה שערה [ולא מטעם מראית העין]5, ומוכח דלית להו האי סברא דבזמננו אין שער אשה גורם להרהור, דזה מוכחש במציאות כידוע לכל בר דעת שהדבר גורם להרהורי עבירה [גם אם בזמננו הוא במידה פחותה לפי כמה אחרונים]. וכפי שהאריך בספר לבושה של תורה (ח"א סימן כח אות ה והלאה)6.
*

והמחבר הנ"ל רצה להביא ראיה מדברי המהר"ם אלשקר (סי’ לה) לגבי שיער האשה היוצא חוץ לצמתה, שכשם שבזה לא חשש להרהור מפני שדרכן לגלותו, ה"ה בזמננו לכל שער האשה.

ואין מזה ראיה כלל, שהרי גם הפוסקים שהחמירו בשער אשה בזמננו, הסכימו לדברי הרמ"א (או"ח סי’ עה ס"ב) שכתב להקל בשער היוצא חוץ לצמתן במקום שרגילות בכך. והטעם ברור, דלכולי עלמא שער היוצא חוץ לצמתן לא נכלל בדברי חז"ל ש"שער באשה ערוה" [וכמו שלא היה בכלל איסור התורה של פריעת ראש], והטעם שאסרו לקרא כנגדו במקום שאין רגילות, הוא משום שבזה שאינן רגילות נהפך למקום המכוסה ויגרם ע"י זה הרהור7. ודבר שנגרם הרהורו מחמת כיסויו (כגון שער היוצא חוץ לצמתה), יכול לחזור להיתרו ע"י גילויו. מה שאין כן דבר שאסרה תורה מפני יופיו הגורם הרהורי עבירה (שער אשת איש), לא יתמעט הרהורו מחמת פריעתו. ודוק.

וראה מש"כ בספר שבילי דוד (סי’ עה סק"ב): "וא"ל לאותן הפוסקים המתירין שורה אחת של שערות, האיך אפשר להתיר דקרא סתמא כתיב ופרע ראש האשה, ונ"ל דלהנך פוסקים מעולם הלכו הנשים כך גם בימי מרע"ה הלכו כן, א"כ לא נאמר בקרא ופרע ראש האשה רק מה שהיה אז נקרא ראשה פרועה".

ואף להחולקים על זה, וס"ל דגם שער היוצא חוץ לצמתה הוא בכלל שער באשה ערוה, יש לחלק טובא. דדוקא בשיעור מועט כזה של שער אפשר לומר שאינו גורם להרהור, אבל בכל ראשה ודאי שאין לומר כן, וכמ"ש בשם הח"ח (לעיל בהערה 3): "שלא נאמר סברא זו רק בצומת שער הבולטת מרדיד שעל ראשה ולא בפריעת הראש כולה".

ועל שאר דברי בעל המאמר הנ"ל, אשר האריך לכתוב איך שבזמננו אין הרהור בנשים, ומותר לאשה להתקשט ברה"ר בכל מיני תכשיט, ואף בבגדי צבעונים הגורמים לרואה אותן לבא מיד לידי קרי (כלשון רש"י שהביא), וכן מותר לה ללבוש בגדים המיוחדים להסית את הזכר להסתכל בהן, עפרא לפומיה. ואין להשיב על דברים כאלו8.

ואף לגרביים דקות ובגדים המבליטים את חלקו העליון של גופה, מצא לו איזה ציטוט (עם השמטות ודילוגים9) מרב אחד - שבזמננו יש צד להקל, ש"אחרי שכבר נהגו במלבושים אלו החדשים הרבה שנים, הורגלה בהם העין ואינם מעוררים את היצר כמו אז", ודברים אלו פשוטים לאיסורא, ולא אאריך בהם דהוא דבר התלוי ברגש הצניעות - אשר בעוה"ר חסר מאד בדורנו הזה, וכפי שהאריך בזה בספר לבושה של תורה בכמה מקומות.
*

עוד הקשה המחבר הנ"ל, דאם באמת הפאה גורמת להרהורי עבירה, איך ביבי"א ח"ד (אבה"ע סי’ ג) התיר לגרושה או אלמנה לחבוש פאה נכרית לצורך פרנסה.

וע"פ המבואר לעיל לא קשיא מידי, דבאלמנה וגרושה חיוב כיסוי ראש הוא מדרבנן - וספק דדבנן לקולא [וכפי שכתב להדיא ביבי"א שם באות ג’]10 (וגם בפנויה יש פחות חשש להרהור, עי' לבושה של תורה ח"א סי' כא אות ז), ואעפ"כ לא הקל היבי"א אלא במקום צורך גדול של פרנסה, דספק זה (שמא אין הרהור בשער אשה בזמננו) דחוק מאד לאומרו כנ"ל [ואף בפאה נכרית], ולכן גם במקום צורך גדול לא התיר אלא בצירוף עוד ב’ ספקות: א. דעת המתירים פאה נכרית גם לאשה נשואה, ב. דעת האגר"מ שהתיר לאלמנה וגרושה אף לגלות ראשן ממש במקום צורך. עי"ש.
*


1וכנראה מרוב להיטותו לנפח את מאמרו, בכמה מקומות אף כפל את אותם ציטוטים מעמוד לעמוד.

2ומהם יש לציין בפרט את המיוחד שבספרי הצניעות בדורנו, ה"ה ספר לבושה של תורה לגאון הרב פסח אליהו פאלק זצ"ל, אשר נלב"ע בעת כתיבת הדברים, ביום כ"ג טבת ה’תש"פ. ויהיו הדברים לע"נ הטהורה.

3רבי יוסף פלאג’י בספר יוסף את אחיו, שו"ת נהרי אפרסמון, לבושי מרדכי קמא, מי יהודה, ספר תורת חיים סופר, משנה ברורה, שולחן מלכים לאנדא, חזון איש, שו"ת מהר"י שטייף, שארית ישראל מינצברג, מהר"י טייטלבוים מסאטמר ועוד. כולם מובאים בתשובת היבי"א ובקיצור בספר הלכה ברורה שם (שער הציון אות כו) [ואף בשיער אשה נכרית הסתפקו האחרונים יעוי"ש].
וכך כותב בנו של החפץ חיים (קיצור תולדות הח"ח עמ’ לה) בדעת אביו על המקילים בזה: "אמנם מר אבי התרעם מאד על טעות זה, וחשב זאת לדברי בורות, שלא נאמר סברא זו רק בצומת שער הבולטת מרדיד שעל ראשה ולא בפריעת הראש כולה". והג"ר חיים עוזר זצ"ל אמר, על האומרים סברא זו, שהם "מגלים פנים בתורה שלא כהלכה" (דברי בן שלמה, עמ’ שו-שז) [אמנם יתכן וכוונתו בעיקר למתירים עפ"ז לגלות שער ראשן].
וסיפר לי הרה"ג רבי יצחק יעקב סעליד שליט"א, שכאשר הראו לגאון הרב יוסף ברויאר זצ"ל (אב"ד עדת ישורון, נכד הרש"ר הירש זצ"ל) את מש"כ בערוך השולחן להתיר ק"ש כנגד שער אשה בזמננו – השליך את הספר ארצה, ואכן ראה הגאון זצ"ל את המכשול אשר יכול לצאת מפסק זה, וכפי שאנו רואים שיש כותבים שבאמת עלינו להתיר לנשים נשואות לילך בגילוי ראש מהטעם הנ"ל. ובאמת הגאון הערוך השולחן זצ"ל כבר חש לזה, והקדים רפואה למכה - ופתח בדברי מוסר לנשים אשר פרצו בעון זה והולכות בגילוי ראש וכו', עי"ש. ועוד שח לי משם הגר"מ הינמן שליט"א שגם האג"מ זצ"ל לא הוה ניחא ליה בהיתר זה, וכששאלהו על כך השיב "כבר הורה זקן [הערה"ש]" (וכן לשונו באג"מ ס"ס לט).

4וכן האג"מ (או"ח ח"א סי’ מג [וכ"כ בסוף סי’ לט]) והשרידי אש (הוצאת מוה"ק ח"ב סי’ יד) שהסכימו עמו, עיקר סמיכתם על הספק השני.
הבן איש חי (ש"א פרשת בא אות יב) כתב: "ובספרי הקטן מקבציאל העליתי, דהנשים בערי אירופה, שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרא כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך" [והביאו הכה"ח בסי' עה ס"ק טוב], ואין זה ברור אם כוונת הבא"ח לנשים יהודיות שבאירופה או שמא רק לנכריות. ועדיין לא זכינו לאור הספר מקבציאל (על פרשה זו), ואם הקל מסתמא צירף גם הוא את הספק השני [ובאור לציון (ח"א או"ח סי’ י) כתב שזהו טעמו היחיד של הבא"ח, שמפני שכל הנשים באירופה דרכן בכך וא"א ליזהר בזה, יש להקל כדעת רוב הראשונים דשער באשה ערוה לא נאמר לעניין ק"ש. וכן ביאר בדעת הב"י שלא חזר בו, וגם בשו"ע מש"כ לאסור היינו רק היכא דאפשר בקל. עי"ש].
בהלכה ברורה (סי’ עה שער הציון אות כה) הביא שכדברי הערה"ש פסקו גם בשו"ת חלק לוי ובספר שבילי דוד, אולם בחלק לוי כתב כן בלשון לכאורה וחזר בו, ובשבילי דוד כתב כן בלשון אולי ורק בתוך ביתה ולא ברה"ר [ומצאתי בספר נחמדים מזהב חזן (שבסוף שו"ת בני אהרן וילנא תרס"ב, בדף סא ע"א אות טו) שגם כתב שאולי יש להקל בזה בשעת הדחק].

5וגם רבני האשכנזים שמצא בעל המאמר הנ"ל, והביאם כמסכימים לשיטתו - שאין הרהור בשער אשה וכל פאה מותרת [הגר"ב זילבר זצ"ל, הגר"מ שטרנבוך הגר"ג ציננער והגר"י שיינפלד שליט"א], הם גופם במקומות אחרים כתבו להחמיר מאד בפאה הנראת כשערה ממש:
הגר"ב זילבר חתום על מכתב בזה"ל (מובא בלבושה של תורה ח"א עמ' שכד): "היות כי בעוה"ר נפרץ באחרונה שנשים נשואות לובשות פיאה נכרית הדומה ממש לשער מינים ממינים שונים לא שערום אבותינו, עד שנראין כפרועות ראש ח"ו – הרינו רואים חובה לעצמנו להודיע דעתנו דעת תורה הקדושה כי הדבר אסור מדינא. שאף במקומות שנהגו בפיאה נכרית לא עלתה על הדעת פיאות נכריות כאלו דעשיויות כדרך הפרוצות ח"ו עד שאין היכר בין נשואה לפנויה. ועבירה גוררת עבירה ובכגון זה אין שום היתר...".
והגר"מ שטרנבוך הגדיל להחמיר בזה יותר מכל הפוסקים, וכתב שהמברך כנגד פאה נכרית שנראת כשערותיה – ברכותיו לבטלה, וז"ל (תשובות והנהגות ח"ד סי' רצד): "וראוי להעיר עוד לכל חתן ובפרט לבן תורה שמיקל כהמנהג להתיר פאה נכרית, שחייב לדאוג שיבררו אצל הכלה שמכינה פאה נכרית לחופה ולאחר נישואיה, שלא תהא בפריצות, והיינו שער ארוך או שער טבעי וכדומה, שהרבה פעמים אצלה העיקר בבחירת הפאה הוא שלא יהא ניכר כפאה אלא שיהא נראה כשערותיה, ואם לא יברר כהנ"ל, יתכן שהחתן יגיע לחתונה ויגלה שהיא קנתה לה פאה מפוארת, אבל מתועבת ואסורה ומוטב בלעדיה, והחתן הבן תורה נכשל בברכות לבטלה ובאיסור פריצות וחילול השם ר"ל שחוטא ומחטיא ותורתו לא מתקבלת". וצע"ג, שזה סותר למ"ש בספרו דת והלכה שאין הרהור בשער אשה בזמננו וכו’ וכו’, וכפי שהאריך לצטט במאמר הנ"ל. וי"ל שחזר בו מפני שראה הפריצות שהתרבתה בפאות הנכריות ב30 שנה שאחר כתיבת ספר דת והלכה, ומשנה אחרונה [מ"ש בתשובות והנהגות] עיקר.
הגר"ג ציננער בתוך מאמרו בקובץ אור ישראל (גיליון לו עמ’ קג והלאה) כתב: "ואף שנתקבל להיתר ללכת בפאה נכרית, עלינו לדעת שכוונת התורה היתה להבדיל בין אשת איש לפנויה ושתהא ניכר זאת בשערה, וא"כ כל שהולכות בפאה נכרית הנעשית באופן מיוחד שיהא נראה כאילו המה שערותיה ממש, יש למחות בידן...", "ובכן צריך לדעת כי אפילו שערות מלאכותית שקורין "סינטעטיש" גם כן אינה מצלת רק מן איסור ע"ז, אבל הרבה חששות ואיסורים שישנם לכו"ע בפאות נכריות יוכל להיות אף בפאות אלו, והן אמת שבשערות אמיתיים שכיח וקל לבא לחששות הנ"ל, אך עכ"ז צריך להשים לב שגם בפאה סינטטית יוכל להתהוות שידמה לשערות ממש ויביא לידי הרהור ותאוה, וזה ודאי אסור לכו"ע".
הגר"י שיינפלד (אוסרי לגפן ח"ט עמ’ קפה) שציטט המחבר הנ"ל כמיקל - באמת מחמיר, וז"ל - לאחר הקטע שציטט במאמר דאי אפשר לאסור להתנאות ברה"ר וכו': "והכוונה רק שגם כשהאשה מתנאה, שתתנאה במה שנהגו אמותינו הצנועות להתנאות – במטפחות וכובעים נאים וכיו"ב, ולא בחיקוי של ערוה [=פאה נכרית]", וכן כתב לעיל (עמ’ קפד): "ובאמת אין צריך לגנות המנהג הזה [= של פאה נכרית], כמו שפשוט שאם ימציאו איזה מאכל כשר ויקראו לו חזיר, אף אם יתפשט המאכל ותהי’ עליו חותמת כשרות, מ"מ כל נפש יפה תדחנו". [ולדינא מסקנתו (בתחילת אות ז) שא"א לאסור מעיקר הדין אחר שהמנהג להקל, אולם זה רק בפאה קצרה ואסופה וכו’ עי"ש].

6ובדרך אגב יש להעיר במה שהביא במאמר הנ"ל את שיטת הגר"ש משאש זצ"ל, וז"ל: "והנה אם באנו לשפוט בשכל הישר, נראה ברור שהיום שנשארים בגילוי הראש לגמרי, לא ניתוסף שום הרהור בין אתמול קודם שנישאת להיום אחר שנישאת, שלא נראה שום שינוי בגופה שיעורר ההרהור, ודוקא בימי קדם שהיו מכסין ראשם משעת הנישואין והלאה, אז אם תחזור לראותה מגולה באיזה מקרה, ודאי שיש גירוי יצר, כיון דאתמול מכוסה, והיום רואה דבר חדש, שערותיה מגולות, לא כן באלו שלא כיסו לעולם, אין כאן הפתעה ולא הרהור חדש, גם חציפות אין כאן בדבר שהכל עושין, ומטעם זה התירו לקרות ק"ש כנגד הנשים הבאים מאירופה שרגילין לגלות ראשן, וזה ראיה גמורה שאין כאן הרהור".
ולדבריו נתת דבריך לשיעורים, שאשה שכסתה באיזה זמן את ראשה במטפחת - אסור לה מעתה לחבוש פאה נכרית. והרי דבר זה מצוי מאד גם אצל חובשות הפאה שלפעמים לובשות גם מטפחת או כובע, ועוד לדבריו פנויה שכסתה את ראשה פעם שוב דינה יהיה כאשה נשואה ותאסר בפריעת ראשה. וצע”ג [וליישב דעת הגר”ש משאש אולי יש ליתן שיעור זמן שהשיער יהיה מכוסה שמאז יגרום להרהור, כגון שלושים יום. וזה דוחק, ועדיין יהיה אסור לאשה שלבשה מטפחת שנים רבות להתחיל ללבוש פאה נכרית].
ובטעם הדבר שלאחר הנישואים יש חיוב כיסוי ראש ואיזה הרהור נתחדש לאחר נישואיה, כבר האריכו האחרונים. ראה בלבושה של תורה ח"א עמ’ רטו והלאה, ובמה שנכתוב בזה בהמשך בעז"ה.

7וכמ"ש לעניין החלק שמכף היד ועד המרפק, שהדבר תלוי במנהג המקום (ראה בהלכה ברורה סי’ עה ס"ה).

8ובמה שהביא מהגר"ש משאש ש"מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן ולכל העולם בהיתר" אחר אלף המחילות מכקת"ר יחידאה הוא בזה, והערת הגר"מ הלוי על דבריו במקומה עומדת – דאדרבה איסורא איכא. ומ"מ ברור שגם הגר"ש זצ"ל לא התכוון לבגדים כעין מה שהזכיר בעל המאמר, וכפי שהסביר בתגובתו לגר"מ לוי זצ"ל.

9שבהמשך דבריו כותב שמ"מ יש לאסור פאה נכרית חדשה, שיש בה מראית עין וגורמת להרהורים וכו’, וכן האריך לחלוק על דברי הגר"ש משאש הנ"ל בהערה הקודמת.

10ומטעם זה הקל גם לאשה נשואה לחבוש פאה נכרית כשאינה ברה"ר, בשעת הדחק, דאין חובת כיסוי ראש בחצר אלא מדרבנן (ילקו"י אוצר דינים לאשה ולבת, עמ' תשפט).



המשך יבוא בעז"ה...
יש עוד מחבר שכתב הרבה סתירות לכאו' שיש מקום לעין בהם בדעת מרן מלכא ביביא אומר, והוא שו"ת אשר חנן כמדומה בחלק האחרון שלו, מענין מה תענה על אלו [מענה הילכתי בלי לפסול את המחבר וזהו].
 
סטָטוּס
סגור לתגובות נוספות.
חזור
חלק עליון