• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

פאה נכרית

סטָטוּס
סגור לתגובות נוספות.
זה לא הרשב"א, אלא הראב"ד (הרשב"א רק ציטט אותו) שכתב ש"אולי" כך דעת הרי"ף, ומיד דחה סברא זו. כך שמגוחך לומר סברא זו בשם הרי"ף או בשם מאן דהו.

ופשיטא שהרי"ף כרמב"ם, אסר טפח באשה. ומה שכתבת שמותר לקרוא נגד פחות מטפח של אשת איש - כבר דחיתי שמפורש בגמ' שמדובר באשתו.

שאר הראשונים אסרו ק"ש מול שיער שרגיל להיות מכוסה, משום שגורם הרהור, והתירו מול שיער גלוי, שאינו מעורר הרהור, ופשוט.
הראב"ד (שהביא הרשב"א) לא דחה את ההסבר ברי"ף - אלא חלק על הרי"ף.

כנ"ל דעת השו"ע אינה כן.

שאר הראשונים אסרו בשיער אשת איש בלי יוצא מן הכלל [ונחלקו האחרונים האם אפשר להמציא סברא להתיר ברגיל].
 
ההיפך הוא הנכון הרמב"ם כותב שכל גוף האשה ערוה ולכן נאסר מחמת ולא יראה בך ערות דבר, ואילו השער אינו בכלל ערוה.
פשוט שערוה אינו משום הרהור כי מן התורה רק ערוה ממש נכללת בלא יראה לך, ורק מדרבנן הוסיפו טפח באשה [וכי בפחות מטפח אין הרהור?].
זה המצאה שלך בדברי הגרע"י.

אתה סותר עצמך מיניה וביה, בסוף דבריך אתה מסכים שמן התורה רק ערווה ממש נכללת ב"והיה מחניך קדוש", ורק מדרבנן הוסיפו טפח באשה, ובתחילת דבריך אתה כותב שכל גוף האשה ערווה ונאסר מחמת "והיה מחניך קדוש"...

ולדבריך גם אין הסבר מדוע הוסיפו ערווה מדרבנן. אם אינו גורם הרהור, מה בעיה יש בזה?

אתה מתעלם גם מדברי כל הראשונים בסוגיית הגמ' ברכות כ"ד, בטענה ש"הרי"ף והרמב"ם חולקים עליהם". אבל בלי קשר למחלוקת שלהם, ההבנה הפשוטה היא שערווה נאסרה משום הרהור, כפי שמובא בכל הראשונים, והרמב"ם שאסר טפח באשה לק"ש, פשיטא שגם הוא משום הרהור ולא משום דבר אחר.

ולשאלה שלך האם פחות מטפח אין הרהור, כבר עניתי שמדובר באשתו ולכן פחות מטפח לא שם לב. כפי שמפורש בגמ' ברכות כ"ד: "אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע".

לגבי דברי הגר"ע - זו לא המצאה שלי, אלא זה מפורש בדבריו, והדברים פשוטים וברורים (הגענו כבר למצב שאני חוזר וכותב את אותם דברים שכתבתי בתגובות הקודמות):

"מכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור, כדי לאסור לומר כנגדן דברים שבקדושה, וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' עו) דה"מ בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג".
 
דעת השו"ע דהוא הדין באשה אחרת.

השו"ע פסק ש"אפילו אשתו אסור טפח", והרמ"א הוסיף שבאשה אחרת אפילו פחות מטפח. לא ברור אם יש מחלוקת ביניהם, והפר"ח כתב שכדברי הרמ"א משמע מהגמ' (שציטטתי לעיל). ואמנם אפשר להסביר בדברי השו"ע דפשיטא באשה אחרת דאסור בטפח אלא אפילו באשתו אסור, אבל בפחות מטפח גם אחרת אין איסור, אבל אין הכרח לעשות מחלוקת בינו לבין הרמ"א.

ובכל אופן אם יש לך קושיה על זה, איך התיר פחות מטפח והרי זה מעורר הרהור, אז אל תפרש כך בדבריו... אבל לפרש בדבריו ולהקשות קושיות, זה לא שמענו.
 
הראב"ד (שהביא הרשב"א) לא דחה את ההסבר ברי"ף - אלא חלק על הרי"ף.
כנ"ל דעת השו"ע אינה כן.
שאר הראשונים אסרו בשיער אשת איש בלי יוצא מן הכלל [ונחלקו האחרונים האם אפשר להמציא סברא להתיר ברגיל].

הראב"ד כתב שאם דעת הרי"ף היא כך, כפי שהוא ביאר את סברתו, זה לא יתכן, ודחה אותו וחלק על זה.

ולכן מגוחך להעמיס סברא זו על הרי"ף, שלא כתב אותה, ומי שכתב אותה הוא החולק, שדחה אותה.

ופשיטא שהרי"ף כרמב"ם, אסר טפח באשה. ומה שכתבת שמותר לקרוא נגד פחות מטפח של אשת איש - כבר דחיתי שמפורש בגמ' שמדובר באשתו וכן דעת רוב האחרונים. ואין הכרח שדעת השו"ע אינה כן, כנ"ל.

שאר הראשונים אסרו בשיער אשת איש הרגיל להיות מכוסה, משום שגורם הרהור, והתירו מול שיער גלוי, שאינו מעורר הרהור, ומכאן למדו האחרונים, והגר"ע יוסף מכללם, ששיער אשת איש הרגיל להיות גלוי, אין בו הרהור.

יש אחרונים שחלקו על כך, אבל מדברי הראשונים מוכח בפשטות כהגר"ע יוסף וסיעתו.
 
אתה סותר עצמך מיניה וביה, בסוף דבריך אתה מסכים שמן התורה רק ערווה ממש נכללת ב"והיה מחניך קדוש", ורק מדרבנן הוסיפו טפח באשה, ובתחילת דבריך אתה כותב שכל גוף האשה ערווה ונאסר מחמת "והיה מחניך קדוש"...

ולדבריך גם אין הסבר מדוע הוסיפו ערווה מדרבנן. אם אינו גורם הרהור, מה בעיה יש בזה?
חכמים גזרו על כל גוף האשה שיהיה ערוה, מפני שהוא סמוך ודומה לערוה, ובודאי שיש חילול באמירת דברי קדושה כנגדם.
 
השו"ע פסק ש"אפילו אשתו אסור טפח", והרמ"א הוסיף שבאשה אחרת אפילו פחות מטפח. לא ברור אם יש מחלוקת ביניהם, והפר"ח כתב שכדברי הרמ"א משמע מהגמ' (שציטטתי לעיל). ואמנם אפשר להסביר בדברי השו"ע דפשיטא באשה אחרת דאסור בטפח אלא אפילו באשתו אסור, אבל בפחות מטפח גם אחרת אין איסור, אבל אין הכרח לעשות מחלוקת בינו לבין הרמ"א.

ובכל אופן אם יש לך קושיה על זה, איך התיר פחות מטפח והרי זה מעורר הרהור, אז אל תפרש כך בדבריו... אבל לפרש בדבריו ולהקשות קושיות, זה לא שמענו.
דעת כל אחרוני הספרדים [הרב עובדיה אול"צ בא"ח מעיקר הדין] בדעת השו"ע כפי שכתבתי
 
לגבי דברי הגר"ע - זו לא המצאה שלי, אלא זה מפורש בדבריו, והדברים פשוטים וברורים (הגענו כבר למצב שאני חוזר וכותב את אותם דברים שכתבתי בתגובות הקודמות):

"מכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור, כדי לאסור לומר כנגדן דברים שבקדושה, וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' עו) דה"מ בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג".
בזה היבי"ע כותב את החידוש שהאחרונים כתבו שאין הרהור בשער א"א הרגילה לגלותו, אבל אינו כותב כלל בשום מקום שדעת הרי"ף והרמב"ם שאין הרהור בשער אשה כלל גם בזמן הגמרא
 
הראב"ד כתב שאם דעת הרי"ף היא כך, כפי שהוא ביאר את סברתו, זה לא יתכן, ודחה אותו וחלק על זה.

ולכן מגוחך להעמיס סברא זו על הרי"ף, שלא כתב אותה, ומי שכתב אותה הוא החולק, שדחה אותה.
היבי"א וכל האחרונים הסכימו אם הבנת הראב"ד ברי"ף
 
כנ"ל, בודאי אי אפשר לומר, שלדעת הרי"ף והרמב"ם אין שיער אשה גורם להרהור - גם בזמן חז"ל שקיימו מצות כיסוי ראש כדינה, מפני שיש לנו גמרא מפורשת שאומרת - שבשער אשת איש יש הרהור (וזה גם דבר פשוט במציאות), עד כדי שמשום כך נבטל מצות עשה דאורייתא.
 
חכמים גזרו על כל גוף האשה שיהיה ערוה, מפני שהוא סמוך ודומה לערוה, ובודאי שיש חילול באמירת דברי קדושה כנגדם.

כתבתי שסתרת עצמך - התחמקת;

כתבתי שלדבריך אין הסבר מדוע הוסיפו, אם אינו גורם הרהור - התחמקת מתשובה; (המילים "סמוך ודומה לערווה" הם פיטומי מילי בעלמא, אין לזה שום תוכן ממשי).

כתבתי שאתה מתעלם מדברי כל הראשונים שערווה נאסרה משום הרהור - גם מזה התעלמת.
 
דעת כל אחרוני הספרדים [הרב עובדיה אול"צ בא"ח מעיקר הדין] בדעת השו"ע כפי שכתבתי

חבל להמשיך להתווכח על זה, כי דבריך מעיקרא אינם כלום. שאלת אם טפח באשה משום הרהור, מדוע פחות מטפח מותר, הרי גם בפחות מטפח אין הרהור. והתשובה הפשוטה לזה היא שלא מדובר באדם שמסתכל ומתכוון להנות, אלא שעסוק בקריאת שמע, ואם יש טפח מגולה הרי זה מטריד אותו (כידוע שגם אם לא מסתכלים על הדבר עצמו באופן ישיר, רואים זאת בראיה ההיקפית) ופחות מטפח הוא שטח קטן ולא בולט ולא חשו לכך.

אבל פשוט וברור כמו שכתבתי, שטפח באשה הוא משום הרהור, והלא אנחנו נמצאים בפורום מורשת מרן, מה יותר פשוט מלפתוח את דברי מרן הגר"ע יוסף באחד התשובות הראשונות שכתב בחייו, בשו"ת יביע אומר חלק א - אורח חיים סימן ז:

"איכא למידק ממ"ש הטוש"ע (סי' עה), טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו אפי' היא אשתו אסור לקרות ק"ש כנגדה. ע"כ. ומשמע שגם באשה אחרת אין איסור כשאין דרכה לכסותו, כגון פניה וידיה, אף שאסור להסתכל בהן, ומצינו עוד לאחרונים שכ' שאף באשה אחרת בעינן טפח מגולה אבל בפחות מטפח שרי, ושכן הוא ד' מרן, דלא כהגמ"י. ע"ש. והרי אף באצבע קטנה אסור להסתכל. אולם לק"מ, דהרי כ' הרמב"ם (פכ"א מה' א"ב) דהאיסור להסתכל באצבע קטנה הוא כשמכוין ליהנות ממנה, וכ"פ הטוש"ע באה"ע (סי' כא), וא"כ י"ל דמ"ש כאן להתיר לקרות ק"ש כנגד אשה אחרת בפחות מטפח, או נגד פניה וידיה, היינו כשאינו מסתכל דרך הנאה".

וכל מהלך דבריו שם הוא שטפח באשה ערוה הוא משום הרהור, ולכן נאסר גם בתמונה. ומסיק הגר"ע:

"לענין תמונה פוטוגרפית, הנה לפי כל האמור תורה יוצאה שיש להחמיר גם בזה, דזיל בתר טעמא דהיינו משום הרהור, וה"נ האיכא הרהור".

ומגוחך בעיני להתווכח על כאלה דברים פשוטים ובסיסיים, שטפח באשה ערוה הוא משום הרהור. ומה שכתבת לעיל, בזה"ל: "רוב הראשונים התירו לקרא כנגד פחות מטפח של אשת איש - אף שבודאי אין היתר לה לגלותו והוא גורם להרהור", אין לזה שחר, כי פשוט שהמכוון להסתכל לשם הנאה יבוא לידי הרהור, אלא שבפחות מטפח לא גזרו על ק"ש ולא עסקינן במכוון להסתכל להנות, כדכתב הגר"ע.

ועכ"פ הראת לדעת שהגר"ע יוסף כתב מפורש שלא כמוך, אלא שטפח באשה ערוה הוא משום הרהור (ולא "שסמוך ודומה לערווה" או כל הסבר אחר שתנסה לומר).
 
בזה היבי"ע כותב את החידוש שהאחרונים כתבו שאין הרהור בשער א"א הרגילה לגלותו, אבל אינו כותב כלל בשום מקום שדעת הרי"ף והרמב"ם שאין הרהור בשער אשה כלל גם בזמן הגמרא

לא כתבתי שזה כתוב ביביע אומר, אלא זה דבר פשוט היוצא מתוך דבריהם. ולא נצרך היביע אומר לכתוב כאלה דברים פשוטים.
 
היבי"א וכל האחרונים הסכימו אם הבנת הראב"ד ברי"ף

הראב"ד לא "הבין כך" ברמב"ם, אלא כתב שאם זו כוונת הרי"ף, אזי אין לזה שחר. ולא שייך להסכים עם הבנתו, יש להסכים עם דעת הרי"ף או לחלוק. והיבי"א מעולם לא התיר לקרוא מול טפח באשה, וכנ"ל בתשובתו הארוכה. והיחיד שהתייחס להבנת הרי"ף הוא הראב"ד, והרשב"א ציטט את הראב"ד, והראב"ד לא בא לבאר את הרי"ף אלא לחלוק, כך שאין "הבנה" כזו ברי"ף. ובוודאי שאין ענין לעשות מחלוקת בין הרמב"ם להרי"ף.
 
כנ"ל, בודאי אי אפשר לומר, שלדעת הרי"ף והרמב"ם אין שיער אשה גורם להרהור - גם בזמן חז"ל שקיימו מצות כיסוי ראש כדינה, מפני שיש לנו גמרא מפורשת שאומרת - שבשער אשת איש יש הרהור (וזה גם דבר פשוט במציאות), עד כדי שמשום כך נבטל מצות עשה דאורייתא.

אכן יש גמרא מפורשת, אבל הרי"ף השמיט אותה, וכן הרמב"ם לא התייחס אליה כלל.

וביארו בכוונתם שמדובר על איסור הסתכלות, זאת אומרת ההרהור בשיער הוא חלש מאוד, וכתוצאה מכך, אסור רק להסתכל בו כמו שאסור להסתכל באצבע קטנה שרגילה להיות גלויה, אבל לקרוא ק"ש כנגדו מותר, כי אינו מביא לידי הרהור וטרדת הלב כמו בערווה.
 
אכן יש גמרא מפורשת, אבל הרי"ף השמיט אותה, וכן הרמב"ם לא התייחס אליה כלל.

וביארו בכוונתם שמדובר על איסור הסתכלות, זאת אומרת ההרהור בשיער הוא חלש מאוד, וכתוצאה מכך, אסור רק להסתכל בו כמו שאסור להסתכל באצבע קטנה שרגילה להיות גלויה, אבל לקרוא ק"ש כנגדו מותר, כי אינו מביא לידי הרהור וטרדת הלב כמו בערווה.
הרי"ף והרמב"ם השמיטו - כי אין הלכה כרבי יהודה שמפני זה יש לבטל מצות עשה של "ופרעת את ראש האשה".

ואגב "חכם" כתב לי שיש להביא עוד ראיה לדברי, שכן מפורש בדברי מהר"ם אלשקר (סי’ לה, הובא בריש תשובת היבי"א בח"ו) דבזה תליא המחלוקת, אם נקרא ערוה או לא ד"איכא מאן דמפרש, דלא איירי לעניין ק"ש אלא טפח באשה דוקא, והיכא דאיתמר איתמר. ונראה שזהו דעת הרמב"ם, מדלא אסר באשתו לק"ש אלא טפח דוקא...".
 
ועכ"פ הראת לדעת שהגר"ע יוסף כתב מפורש שלא כמוך, אלא שטפח באשה ערוה הוא משום הרהור (ולא "שסמוך ודומה לערווה" או כל הסבר אחר שתנסה לומר).
כמובן שכך מבואר ביבי"א מכיון שהשו"ע פסק למעשה שלא כהרמב"ם - אלא שיש לאסור כל דבר שיש בו הרהור גם שער
 
כתבתי שסתרת עצמך - התחמקת;

כתבתי שלדבריך אין הסבר מדוע הוסיפו, אם אינו גורם הרהור - התחמקת מתשובה; (המילים "סמוך ודומה לערווה" הם פיטומי מילי בעלמא, אין לזה שום תוכן ממשי).

כתבתי שאתה מתעלם מדברי כל הראשונים שערווה נאסרה משום הרהור - גם מזה התעלמת.
השבתי על הכל וישפטו הקוראים
 
סתירה ב’

כתב היבי"א באות ו’ (ח"ה אבה"ע סי’ ה): "ויותר היה לו להוסיף טעם כעיקר ע"פ מ"ש הרמב"ם (ריש פרק י"א מהלכות עכו"ם), אין הולכין בחקות העכו"ם ואין מדמין להן לא במלבוש ולא בשיער כיו"ב, שנאמר ולא תלכו בחקות הגוי וכו'. שעיקר המנהג של פאה נכרית יצא ע"פ הגוים באופנות המתחדשות חדשים לבקרים, שרשם מעמלק, בודאי שיש בזה ובחקותיהם לא תלכו, הואיל ויש בו פריצות וחציפות, וכמ"ש מהר"י קולון (שרש פח). ובב"י ורמ"א (סי' קעח)".

והקשה מחבר המאמר הנ"ל שבענין גילוח במכונה כתב ביבי"א (ח"ט יו"ד סי' י) להתיר, ושאין בדבר משום ובחקותיהם לא תלכו. והאריך להביא את דברי היבי"א שכתב שאין משום ובחקותיהם לא תלכו ב"מי שאינו עושה כדי להדמות להם, אלא שעושה כדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להם, דבר זה לא אסרה תורה". ועוד הביא את דברי הפוסקים "דלא שייך איסור ובחוקותיהם לא תלכו, אלא בדבר שעושים משום אמונתם ועבודתם, הא לאו הכי אין בו משום ובחוקותיהם לא תלכו. "ועוד שהיום רוב ישראל כמעט מגלחים זקנם במספריים כעין תער, הלכך אין לחוש לאיסור זה כלל".

וכתב בעל המאמר הנ"ל:
"וזה סותר לכאורה את דברי הרב בענין פאה נכרית שאסורה משום בחוקותיהם לא תלכו, כי כל הטעמים שכתב לגבי גילוח שייכים בפאה...​
ועוד והוא העיקר, שרוב נשי הגויים כיום (וכן נשי דידן שאינן שומרות תורה ומצוות) לא לובשות פאה כלל, זולת מי שנשרו שערותיה ל"ע, או לשם תחפושת ומשחק וכדו' למי שדרוש לה, ואפי' אחת מאלף אינה הולכת בפאה בדרך קבע על שערותיה, כי הדבר מכביד ומחמם ומה לה ולצרה הזו...".​

אולם היישוב פשוט מאד והוא טמון בסוף דברי היבי"א שצטטנו לעיל [ובעל המאמר השמיטם]: "שעיקר המנהג של פאה נכרית יצא ע"פ הגוים באופנות המתחדשות חדשים לבקרים, שרשם מעמלק, בודאי שיש בזה ובחקותיהם לא תלכו, הואיל ויש בו פריצות וחציפות, וכמ"ש מהר"י קולון (שרש פח). ובב"י ורמ"א (סי' קעח)".

וביאור דבריו הוא, שכל שיש בדבר משום פריצות וחציפות הרי הוא עובר על ובחקותיהם, וזהו שציין לדברי המהרי"ק הב"י והרמ"א שכתבו על דברי הרמב"ם: "וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו הגויים לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות" (לשון הרמ"א שם). וע"פ מרן זצ"ל הלובשת פאה נכרית גורמת להרהורי עבירה למסכלים בה - ובודאי שיש בזה משום פריצות וחציפות.

ולכן פשוט שאין "כל הטעמים שכתב לגבי גילוח שייכים בפאה" [כפי שכתב בעל המאמר, וטוב שכ"כ לכאורה, שהרי אין כאן קושיא - למי שקורא את תשובת היבי"א במלואה].

ומה שהקשה על מ"ש היבי"א "שעיקר המנהג של פאה נכרית יצא ע"פ הגוים באופנות המתחדשות חדשים לבקרים, שרשם מעמלק" – דבזמננו רוב נשי הגויים לא לובשות פאה כלל. ע"פ מה שביארנו לעיל, נראה שאין חילוק בין אם הגויים בזמננו מתלבשים כן אם לאו, אלא כל שיש בדבר פריצות - אסור הדבר משום ובחקותיהם.

ועוד שההולכת בפאה נכרית כוונתה להראות כפרועת ראש, כדרכן של הגויות אשר מפני פריצותן וחציפותן בזמננו - כולנה מהלכות בריש גלי ללא הבדל בין הרווקה לנשואה, באופנות המתחדשות חדשים לבקרים. ובודאי שבזה עוברת על ובחקותיהם, וכמ"ש מהר"ם חאגיז (אלה המצוות סי’ רסב) שתחת לאו דובחקותיהם נכנס איסור גילוי ראש לאשת איש. וכ"כ לעניין פאה נכרית בשו"ת יהודה יעלה (יו"ד סי’ שסו) ושכ"כ בתשובה מאהבה, וכ"כ בשו"ת דברי חיים (ח"א יו"ד סי’ ל), וציין להם היבי"א כאן בהמשך דבריו.

"ואפילו נדמה להבת הלובשתו שהיא אינה מתכוונת בלבישת הבגד בכדי להתדמות, אין שום נ"מ אם האמת אתה או לא, דכל שהבגד בכלל חוקות העמים הרי הוא בגד שחץ עבורנו ואסור לאשה ישראלית ללובשו..." (לבושה של תורה ח"א עמ’ סז).

ועי’ באורך בספר לבושה של תורה (ח"א סי’ ה) בדין חוקות הגוים בבגדי פריצות, וכ"כ ביבי"א (ח"ו יו"ד סי’ יד) לעניין המהלכות בחצאית קצרה, שעוברות על ובחקותיהם לא תלכו.

* * *
 
הרי"ף והרמב"ם השמיטו - כי אין הלכה כרבי יהודה שמפני זה יש לבטל מצות עשה של "ופרעת את ראש האשה"

אני קורא שוב ושוב, ולא מבין מהיכן הבאת את הדברים המוזרים הללו.

ר' יהודה דיבר על פריעת ראש הסוטה, "אם היה שערה נאה לא היה סותרו", ואין לי מושג איך הגעת מזה לדין ק"ש מול שיער, שבזה עוסקת הגמ' בברכות כ"ד.

ובביאור דעת הרמב"ם, מי שהתעורר בזה הוא מרן הכסף משנה שם (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה טז) והוא כתב "ואמרו שם בסמוך קול ושער באשה ערוה וסובר רבינו שלא לענין ק"ש נאמר אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה ולכן לא הזכירה פה".

דברים פשוטים וברורים.

ובאכסניה של מורשת מרן, מה טוב להציץ בדבריו בשו"ת יביע אומר חלק ג - אורח חיים סימן ז:

"בדין שער באשה שהשמיטו הרמב"ם מהלכות ק"ש, וכ' מרן הכ"מ (פ"ג הט"ז), דס"ל לרבינו שלא לענין ק"ש נאמר, אלא שאסור להסתכל בשערה. ומש"ה לא הזכירו כאן. ע"כ. וכ"כ ר' אליהו מלונדריש בפי' לברכות (עמוד ס). ובאו"ז הגדול (סי' קלג). וכ"כ בארחות חיים (ה' ק"ש אות לו) ומהר"ם ריקאנטי (סי' כו) בשם ר"ת. והאגודה (פ"ג דברכות) בשם ר"י. וע"ע בס' האשכול (עמוד טו)".
 
ואגב "חכם" כתב לי שיש להביא עוד ראיה לדברי, שכן מפורש בדברי מהר"ם אלשקר (סי’ לה, הובא בריש תשובת היבי"א בח"ו) דבזה תליא המחלוקת, אם נקרא ערוה או לא ד"איכא מאן דמפרש, דלא איירי לעניין ק"ש אלא טפח באשה דוקא, והיכא דאיתמר איתמר. ונראה שזהו דעת הרמב"ם, מדלא אסר באשתו לק"ש אלא טפח דוקא...".

איני יודע איזה ראיה מצאת שם, מהר"ם אלשקר כותב שהרמב"ם פסק כן רק לגבי טפח באשה ערוה, ולא לגבי שיער, ותו לא מידי.
 
סטָטוּס
סגור לתגובות נוספות.
חזור
חלק עליון