שלום וברכה
מרן זיע"א כתב בשו"ת יחוה דעת (חלק ו סימן ט) וז"ל: ביומא (ע) אמרו, שבזמן שהיה בית המקדש קיים, כל אחד ואחד היה מביא ספר התורה מביתו וקורא בו ביום הכפורים, כדי להראות חזותו לרבים. ופירש רש"י, להראות נויו של ספר התורה ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה, שנאמר זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, ספר תורה נאה בקלף נאה וכו' ומערב יום הכפורים היו מביאים אותו לשם. ע"כ. ואף כאן נכון להראות חזותו ויופיו של ארון הקודש המפואר בשעה שגוללים את הפרוכת ופותחים את דלתות הארון להוצאת ספר תורה והכנסתו. אבל להסיר את הפרוכת מעל ארון הקודש לגמרי, לא נכון לעשות כן, כי באמת המנהג שנהגו בכל תפוצות ישראל לפרוס פרוכת על ארון הקודש, והוזכר מנהג זה בתוספות מגילה (כו סע"ב), אינו לשם נוי בעלמא, אלא על דרך שנאמר בתורה (שמות כו לג), והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים. (ובכמה בתי כנסת של ספרדים נוהגים לפרוס עוד פרוכת מבפנים לדלתות הארון, וכמו שכתב בשו"ת ישכיל עבדי חלק ד' חלק אורח חיים סימן ז' ע"ש). וכן מבואר בשו"ת זרע אמת חלק א' (חלק אורח חיים סימן כו), שאפילו אם ארון הקודש נאה ביותר, והוא נראה יפה בלא פרוכת יותר מאשר עם פרוכת, מכל מקום לא נכון להסיר הפרוכת מעל ארון הקודש, לפי שמנהג פריסת הפרוכת אינו רק לנוי בעלמא. אלא הוא על שם שנאמר והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים. וגם על דרך כיסוי כלי הקודש. (ועיין בפירוש הרמב"ן במדבר ד' כ'). וכן כתב בשו"ת תרומת הדשן (סימן סח), שהפרוכת התלויה לפני ארון הקודש היא לצניעות. ולפי זה גם אם ארון הקודש נאה יותר בלי הפרוכת, אין לשנות ממנהג ישראל הפשוט בכל ישראל ומיוסד על אדני פז. עכת"ד. [ויש להוסיף, שטעם פריסת הפרוכת, מפני שארון הקודש קדושתו חמורה ביותר שהוא תשמיש קדושה, ואילו הפרוכת היא תשמיש דתשמיש של קדושה, וכמו שכתב הרמ"א בהגה או"ח (סימן קנד סעיף ו'). וכן כתב הב"ח בתשובה (סימן יז). והמגן אברהם (סימן קמז סק"ה). וראה עוד בשו"ת בני בנימין (סימן לט). ואין ראוי שיזונו עיניהם מקדושת הארון כל כך. וכענין שפירש רש"י (שמות לד לג), שלכבוד קרני ההוד של משה היה נותן המסוה על פניו כדי שלא יזונו עיני הכל מהם, ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל. ע"ש. וכיוצא בזה בפסחים (כו). וי"ל].
והנה ידוע ומפורסם שמנהג ישראל תורה הוא (תוספות מנחות כ:), ולכן אין לשלוח יד לשנות ממנהגי ישראל. וכבר האריך הגאון מהר"י קולון בתשובה (שרש ט') להוכיח מהגמרא (תענית כח:) שאין לבטל שום מנהג. ושכן כתב רבינו יצחק אבן גיאת, שאין לשנות ממנהג המקום אפילו למנהג אחר טוב ממנו. ע"ש. וכן העלה הרדב"ז בתשובה חלק ג' (סימן תקלב). ע"ש. והגאון רבי יהודה עייאש בספר מטה יהודה חלק ב' (סימן תקפב, דף לו ע"א, בד"ה מלך), כתב, שאין לשנות ממנהגי ישראל כלל וכלל, וכל המשנה ידו על התחתונה ואינו אלא טועה, ונקרא פורץ גדר, מפני שכל מנהג ומנהג יש לו שרש וצינור למעלה. וכן כתב עוד בספרו שו"ת בית יהודה (חלק אורח חיים סימן ס'), שכל הרבנים אשר הנהיגו את קהלותיהם על פי התורה, היו נזהרים שלא לשנות ממנהגי ישראל כלל, והיו טורחים לקיים המנהג ומעמידים ומחזקים אותו בדבר המעמיד שאפילו באלף לא בטיל. וזאת תורת האדם השלם לאחוז במנהג ובמעשה האבות ולא יטה מהם ימין ושמאל, כי אם יבא כל אחד לסמוך על שיקול דעתו ולתקן כפי אשר יכשר בעיניו, היום יבטל מנהג אחד ולמחר מנהגים הרבה, וממילא כל מנהגי ישראל יעדרון, ותהיה תורה חדשה בכל דור ודור, וימשך מזה לפשוט יד גם בדברים שנהגו בהם איסור על פי גדולי הדור. ועבירה גוררת עבירה. לכן כל מורה צדק יסמוך ידו החזקה לחזק מנהגי ישראל וכו'. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת דברי יוסף אירגאס (סימן ה'). ובספר פחד יצחק (מערכת מנהג דף קלו ע"ד). ובשו"ת בגדי כהונה (חלק אורח חיים סימן י'). ובשו"ת לב חיים פלאג'י חלק ב' (סימן ט'). ועוד. לפיכך אף בנידון שלנו יש להשאיר המנהג של פריסת הפרוכת על ארון הקודש על כנו, אף אם הארון עצמו נאה ומפואר ביותר. ואם המצא ימצא בית כנסת שהסירו הפרוכת מעל ארון הקודש, שלא ברצון חכמים עשו כן, ויש להעיר למוסר אזנם להחזיר עטרה ליושנה. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר. עכ"ל.
לכן נראה בברור שאין להסיר הפרוכת החיצונית אף שההיכל נראה יפה יותר ללא פרוכת ויש לו פרוכת פנימית, הן מטעם דומיא דמקדש והבדילה הפרוכת הן מטעם צניעות והן מטעם שלא יזונו עיניהם מהקודש.
ולגבי שניצלים קיי"ל בשולחן ערוך אורח חיים (סימן רח סעיף ב)
חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה; אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל.
ושם בסעיף ג כתב מרן השו"ע ז"ל כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך בורא מיני מזונות; ואם לדבק בעלמא, אינו מברך בורא מיני מזונות; וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא, ופטור ממנה. ע"כ.
מבואר להדיר כל שהתערובת דגן באה לתת טעם מברך מזונות אף שאינה עיקר התבשיל, וכל שנעשה לדבק מברך על עיקר התבשיל, וכאן בשניצל מברך שהכל.
ומרן הראש"ל שליט"א בשו"ת הראשון לציון (ח"א סימן יט) הביא שמכאן יש שחילקו בין שניצל בייתי שנעשה עם מעט קמח וביצה וכוונתו לדבק שיהיה מראהו טוב וברכתו שהכל, ובשניצל תעשייתי עם הרבה קמח שרוצים לחסוך וכוונתו לתת טעם ומברך מזונות, וסיים שאולם דעת מרן זיע"א כל שאין הקמח ניתן אלא לדבק בלבד ולא לסעוד הלב יש לברך על השניצל שהכל, ורק אם יש ספק אם נעשה ליתן טעם מברכים מזונות כי בלא"ה אם אמר על הכל מזונות יצא.
