ב"ה
שלום וברכה
לבישת ציצית עם פתיל תכלת בזמנינו שנוי במחלוקת הפוסקים, ומרן הראש"ל שליט"א כתב שאין ראוי לשנות ולהתעטף בטלית תכלת, אלא בטלית של חוטי לבן, ומי שכבר יש לו טלית קטן שקשור בה חוט אחד של תכלת - אם זו טלית קטן המכוסה תחת הבגדים כמנהג הספרדים, יכול ללובשו, אבל בטלית גדול, או אם מגלה הציציות בחוץ של טלית קטן, ימנע מללובשו. והנכון הוא שכל אחד ינהג כפי מנהג גדולי הדור ומנהג רבותיו.
הנה יש מגדולי הרבנים שסמכו ידיהם עם דעת מצדדי התכלת, הן מגדולי ציבור החרדי, והן מגדולי הציבור הדתי לאומי. ומקרב הרבנים מהציבור החרדי, נציין את הגר"ש דבלצקי, הגרז"נ גולדברג, הגרמ"מ קראפ, הגר"מ מאזוז, הגר"צ שכטר, הגרי"ש זילברמן, ועוד כהנה. בציבור הדתי לאומי נציין את הגר"ד ליאור, הגר"י אריאל, הגר"ש טל. יאריך ה' ימי כולם בטוב. כל אלה קיבלו את ענין התכלת, לפחות כראוי להידור, הם מפיצים עניין זה, ומורים זאת לתלמידיהם.
ומורנו ורבנו מרן הראשון לציון שליט"א כתב בשו"ת הראשון לציון (שם): ויש טוענים שהתכלת שמצאו כיום הוא אחרי הוכחות רבות וחקר מעמיק בהלכה. וע"כ נראה שאם רוצה לעשות כן בטלית קטן בצינעא, יש בזה הידור.
ולתכלת המצויה כיום הביאו ראיה מדברי הרמ"ע מפאנו במאמר צבאות ה' (ח"ב אות טו) שכתב, החלזון, הוא דומם והוא צומח והוא חי, אמנם ידענו כי כן, שהרי חי הוא, שגופו מתנועע במקום גידולו אילך ואילך אף על פי שאין שם אויר נושב בו ולא מים רדופים מנענעים אותו. ויש במינו דם וצבעו ירוק דומה לים, וצומח הוא, שאינו זז ממקום גידולו אלא שרשו נעוץ ותקוע בקרקע הים כאילנות הארץ. ואחד לע' שנה נעקר משם ועולה מן המים, ואז הוא דומם בלא תנועה כלל, כמו האילנות אחרי עקירתם. ועלייתו אינו אלא מטבע המים וכבדם, שכל הדברים הקלים צפים על פניהם. ע"כ. ושזה תואם למה שקורין כיום 'מורקס'. ובפי' ספר יצירה המיוחס להראב"ד כתב: החלזון אי אפשר לעמוד עליו אם הוא מכלל הדגים או מכלל הצומח, כי הוא חי ומתנועע, ואינו מחליף מקומו כי הוא נעוץ ותקוע בארץ. ע"כ. וזה מה שמצאו היום לטענת החוקרים.
ועל כל פנים יעשה תנאי שאם זה התכלת, והוא קשר אותה גם כן כפי הדין [שגם בזה יש כמה שיטות. ובדרך כלל הנוהגים כן עושים כשיטת הרמב"ם בענין חוטי התכלת וקשירתם], אזי כוונתו לשם מצוה, ואם לאו אינו מכוין בתכלת הזו לשם מצוה כלל, אלא כשאר כל חוטי הציצית.
אלא שסיים "על כל פנים אצלנו הספרדים ועדות המזרח לא ראינו מנהג זה אצל רבותינו, וזכינו להכיר את ראש הישיבה מורינו הג"ר עזרא עטייה זצ"ל והגאונים רבי יעקב עדס ורבי עובדיה הדאיה זצ"ל ועוד, ואף אחד מהם לא חש להחמיר שמא זוהה התכלת, ושמא יש כאן קיום מצות עשה מן התורה, ומוכח שלא חשו לזה כלל. וגם גדולי הרבנים בארץ ישראל ובעיר הקדש בני ברק ת"ו, כמו החזון איש והסטייפלר זצ"ל, לא החמירו בזה על עצמם אף שנהגו חומרות רבות בשיעור הטלית וכו', ומזקנים אתבונן, וממילא אין לנו לחדש מנהגים שלא נהגו בהם רבותינו וגדולי הדורות האחרונים. ומכל מקום - מצד חשש ליוהרא, הנה הלוקח ציציות שיש בהם חוט של תכלת אין לו לחוש ליוהרא, אחר שיש סימוכין דקשוט לנוהגים כן".
והוסיף "בזמן הזה אין ראוי לשנות ולהתעטף בטלית תכלת, אלא בטלית של חוטי לבן, ומי שכבר יש לו טלית קטן שקשור בה חוט אחד של תכלת - אם זו טלית קטן המכוסה תחת הבגדים כמנהג הספרדים, יכול ללובשו, אבל בטלית גדול, או אם מגלה הציציות בחוץ של טלית קטן, ימנע מללובשו, משום שעושה מה שלא עשו כל גדולי הדור האמיתיים", וכ"כ בילקוט יוסף (סימן ט אות ב) כתב:"מה שמצוי כיום שנותנים תכלת בציציות, הנה אין הדבר ברור באופן החלטי שזהו התכלת האמיתי. ולכן לא ראינו להרבה מגדולי הדור שנהגו בזה. והנכון הוא שכל אחד ינהג כפי מנהג גדולי הדור ומנהג רבותיו".
ולתוספת צרפתי מש"כ בס"ד בעניותין לכאן גיליון אשיחה בחוקיך בהלכה בענין חידוש התכלת בזמן הזה.
בברכה רבה
