• ניתן לשלוח מאמרים בתורת מרן זיע"א עד לתאריך ו סיוון לפרסום בקובץ בית יוסף תשפ"א: office@moreshet-maran.com

צ'יפס שטוגן בשמן שטוגן בו שניצל

#21
לא מצאתי בש"ע שפוגם ולבסוף השביח מדובר על ממשות שניכרת לעין. וגם לא יתכן שיהיה כתוב כך, שהרי אם ממשות האיסור ניכרת לעין, אפילו פוגמת ואינה משביחה לסוף אסורה, שהרי לא בטלה, שאיסור שהוא ניכר אין לו ביטול. ורק ממשות שאינה ניכרת לעין, בזה אנו אומרים שהממשות בטלה ברוב, והטעם שנתערב אין צריך ששים כי הוא פוגם ולא משביח, ואם בהמשך ישביח הרי שאוסר עד ששים.
וכלל זה נקוט בידך: ביטול איסור אינו כילוי איסור! (הרא"ה בבד"ה כותב שלבטל איסור אסור אבל לכלות איסור מותר). ולכן כל עוד שהוא קיים בעולם, אף שהוא מבוטל ברוב, אם יתן טעם לשבח יאסור
כך הוא במקור הדין באיסור והיתר, וראה בט"ז יורה דעה סימן ק"ג סוף ס"ק ו', "עוד כתוב באו"ה שם תבשיל שנפל שם איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה האיסור בעין [לשבח] א"צ אלא ששים בקדרה שניה נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר הקדרה הראשונה נעשה נבילה דהא משרי שרי".

ולכן כל מה שכת"ר כותב לא נגע ולא פגע.
 
#22
בש"ך מבואר שהש"ע בא ללמד אותנו בנימוק ההלכתי שכתב, שבשר בעין פוגם שמן. אבל בש"ך מבואר שהמקרה עצמו של הש"ע מדובר בשמן שקיבל טעם בלבד מהכלים של הגוי, ולכן ביאר שבלאו הכי הוא מותר משום שסתם כלים אינם בני יומן. וכן מבואר בכסף משנה, שדין זה שבש"ע מועתק מהרמב"ם, וביאר מרן הכסף משנה הסיבה שהוצרך לטעם שבשר פוגם השמן, ולא סמך על הטעם שסתם כלים אינם בני יומן, מפני שהוא סובר שסתם כלים בני יומן הם. ואם מדובר בבשר בעין מה הכניס הכסף משנה שהרמב"ם הוצרך לטעם זה מפני שסובר סתם כלים בני יומן, הרי לעני ממשות לא שייך לדבר על סתם כלים.
ולגבי הפמ"ג וכו', בודאי לימדונו להועיל שמהש"ע יוצא לנו שבשר בעין נמי פוגם שמן, אבל לא שבמקרה של הש"ע מדובר בממשות. ופשוט.
הש"ך ביאר שהקונה שמן מהגוי אין לחוש לטעם הבלוע בכלי, לדעת השו"ע, כי סתם כלים לאו בני יומן. ולפ"ז, הלכה זו מיותרת. אלא שהשו"ע בא לחדש שגם אם השמן עצמו בושל עם בשר, אין לחוש, כי הבשר פוגם השמן. זאת אומרת, השו"ע דיבר בממשות והתיר השמן בפשטות ללא הסתייגות כלשהי.

וכן בשו"ת הרמ"א שהבאתי לעיל, דיבר בממשות והתיר השמן בפשטות ללא הסתייגות כלשהי.

ועל זה כתב פמ"ג על אתר (ק"ג ס"ק י"ג) "עיין ש"ך דבשר בעין פוגם נמי לדבש ושמן". זאת אומרת שזהו החידוש העיקרי שנלמד מהלכה זו בשו"ע.

ומוסיף וכותב בפשטות: "ומסתימת דבריהם אם נפל חזיר או שומן לתבשיל אוסר עד שישים ובשמן שרי". דהיינו למדים מהשו"ע כאן שחזיר שנפל לשמן, בטל ואין צריך שישים כי פוגם השמן, ומותר השמן לכל שימוש שיהיה, ללא הסתייגות כלשהי.
 
#24
ב"ה
גם אנכי הקטן סבור שניתן להניח את הויכוח כך והבוחר יבחר.
והעיקר היותר גדול הוא שאנו זוכים להיות מתלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה!!! (סנהדרין כד.)
ופירש המאירי: תלמידי חכמים ראוי להם להיות נוחים זה לזה בהלכה, ומחבבין כל אחד דבריו של חבירו, ולא שיהו מכוונים לקטרג ולנצח. ואם עושין כן, נמצאו מנעימים זה לזה בהלכה, ומוציאין כל תעלומה לאור, וזוכין ללמוד וללמד. שהלומד לאחרים וההשפעה לזולתו, הוא תכלית השלימות, וכל שאינו זוכה ללמד לא השלים לנפשו חקה, כמו שאמרו, אחות לנו קטנה ושדים אין לה זו עילם, שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד, והזוכה לכך אשריו ואשרי חלקו!!!
 
#25
כיהודה ועוד לקרא, ראוי להביא דבריו המתוקים של הרב פלא יועץ (ערך בית המדרש) העניין זה וז"ל: אמנם צריך שיהא הלימוד כדת וכהלכה שיהיו מנעימים זה לזה בהלכה ולא חובלים זה את זה בהלכה ולא יאמר קבלו דעתי. ולא יהא תוקע עצמו לדבר הלכה, אלא כל אחד יאמר דעתו פעם א' אם קבלו קבלו ואם לא קבלו מאי איכפת לו. ולא יתחזק מאד לסתור דברי חבירו. ויהא אדם ירא שמים ומודה על האמת ומקבל האמת ממי שאמרו. ולא יבוש כי מודים דרבנן היינו שבחייהו. ואם גדלה חיוב האהבה בן איש ובין רעהו אצל כל אדם, על אחת כמה וכמה בין החברים הלומדים ביחד שכתב הר' האר"י שצריך שיהא ביניהם אהבה עזה אהבת הנפש כגוף א' כאיש א'
 

קישורים לאתר 'מורשת מרן'