א. שלום וברכה
מרן השולחן ערוך בחושן משפט (סי ד) כתב יכול אדם לעשות דין לעצמו, אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו. והרמ"א (שם) כתב וי"א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו, כגון שגזלו או רוצה לגוזלו או רוצה להזיקו, יכול להציל שלו. אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר, לא (מרדכי ונ"י פרק המניח). ודווקא הוא בעצמו יכול למעבד דינא לנפשיה, אבל אסור לעשות על ידי עובדי כוכבים (ת"ה סי' ש"ד), מיהו אם עבר ועשה על ידי העו"ג, אם לא היה יכול להציל שלו בענין אחר, מה שעשה עשוי (עיין במהרי"ק שורש קס"א). י"א דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחבירו, כגון שמכהו ולכן לא יוכל לעשות אלא אם כן יוכל לברר שהוא שלו, אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון, יכול לעשות בכל ענין, ויורד אח"כ עמו לדין (מהרי"ק שורש סי' קס"א).
כלומר הדין של עביד איניש דינא לנפשיה הוא דוקא כשעושה בעצמו ולא על ידי אחרים, ומטעם נוסף שיתכן שהוא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים שלא קנה, אפילו עשאו שליח וכתב לו הרשאה כמבואר בשו"ע שם (סימן ק"ה ס"א), ולטעם זה לדעת השו"ע בנד"ד אין להטיל עליו תשלומים על ידי אחר, זאת ועוד לדברי המרדכי והנמ"י אין לעשות דין לעצמו בדבר שאינו מבורר שהוא שלו ולא שנתחייב לו ממקום אחר כמבואר ברמ"א, ובנד"ד אין זה חפץ המבורר שהוא שלו רק שנתחייב לו ממקום אחר, והוא טעם נוסף שאם המלוה הוא נוהג כשיטת הרמ"א בודאי שאין רשאי לעשות כן, זאת ועוד יתכן שאכן כעת אין ללוה להשיב ההלואה, ועובר בזה המלוה גם על אזהרת התורה "לא תהיה לו כנושה" כמבואר בשו"ע (חו"מ סימן צז ס"ב), מלבד שגורם נזק לחבירו בדרך של גרמא כמבואר בחו"מ (שימן שע"ח סעיף א).
ולכן למסקנה אין המלוה רשאי להטיל חוב על הלוה ממקום אחר, ואין זה דין של עביד איניש דינא לנפשיה כמבואר, אלא אם יודע שיש לו להשיב כספו יתבענו לדין תורה.
ב. מרן השולחן ערוך באבן העזר (סימן פ ס"א) כתב מעשה ידיה לבעלה, כיצד, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג, אורגת, לרקום, רוקמת; לטוות צמר או פשתים, טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד. דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה, המותר לבעל. וכתב הרמ"א שם ודוקא שנותן לה מעה כסף כל שבוע, כמו שנתבאר לעיל סימן ע'.
וכתב שם הבאר היטב (ס"ק א) דוקא בזן אותה, אבל אם אינו זן אותה אף על פי שלא בא העיכוב ממנו, ואפילו שלא אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה. ומיהו נשים הללו גבירות ונכנסות בחצירות שרי המלכים, והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלים את בעליהם מעשה ידיהם לבעליהן. מהרי"ט (ח"ב חח"מ סי' ס"ז).
וכתב על זה בפתחי תשובה (שם ס"ק א) ועיין במל"מ (ר"פ כ"א מה' אישות) שהביא ג"כ דברי מהרי"ט בזה, ושם מבואר דמהרי"ט לא החליט הדין כלל, אלא שצידד בזה, והמל"מ תמה עליו למה השמיט הרב דברי גדולי המחברים אשר נחלקו בזה כו', ודעתו נראה שיכולה האשה לומר קים לי כדעת הרמ"ה שהביא הטור (סי' פ"ד) דאם אינה ניזונית מציאתה לעצמה, ולכן לא מפקינן מינה ע"ש.
נמצא שדין אשה שעובדת ומרויחה יותר משיעור הממון של המלאכות שהיא היתה צריכה לעשות בביתה אם היתה נשארת בביתה, כגון כביסה בישול וכיו"ב, וכן אם היא מספיקה לעשות את המלאכות המוטלות עליה בבית, ובנוסף גם לצאת לעבוד, שבשיעור זה מעשה ידיה תחת מזונותיה, כמבואר בשו"ע (אבה"ע סימן סט ס"ד), וכמו כן אם האשה אומרת איני ניזונית ואיני עושה עכ"פ לגבי מה שמרויחה ביותר ממלאכות הבית מבואר ברמ"א (שם סימן פ סט"ו), היא רשאה ויכולה לטעון קים לי שהממון היותר מעבר למלאכות שהיא משועבדת בביתה הוא שלה, ויכולה להחזיק בממון זה.
לכן למסקנה אשה שמרויחה ממון בשיעור של יותר ממלאכות שהיא צריכה לעשות בביתה כגון כיבוס גיהוץ בישול וכיו"ב, וכן אם היא עושה דברים אלו, וגם מרויחה ממון יותר בעבודה נוספת, וכסף זה נמצא ברשותה, כגון שמופקד לחשבון בנק שרשום על שמה בלבד, יכולה לטעון שהוא שייך לה, אמנם אם כסף עבודתה מופקד לחשבון משותף או שהגיע לידי הבעל, כיון שגם הבעל מוחזק לא תוכל לטעון כן, מפני כשהבעל מוחזק יוכל לטעון שלא קים לו כשיטות אלו, וס"ל שכל מעשה ידי אשתו לבעלה גם כשדחקה עצמה המותר לבעל. [זאת מלבד מה שנהוג היום בבתי דין רבים לנהוג על פי מנהג המדינה, בחוק הנקרא 'חוק בבלי' שכל כסף שנצבר לבני הזוג לאחר נישואיהם מעבודה מתחלק בשוה].
בברכה אורן נזרית
