שיחת מוסר והתעוררות לפרשת קרח, עם חידושים מרתקים, מסרים ויסודות מוצקים שכל אחד חייב לדעת!!! מפי מרן מלכא רבינו עובדיה יוסף זיע"א

[השיחה נמסרה לנשות ישראל, ונדפסה במעדני המלך חלק ב']​

סכנת המחלוקת
פרשת קרח נותנת לנו מוסר השכל, אדם שבא לידי גאוה ואוהב להתנשאות, בסופו של דבר יהיה כקורח ועדתו שעשו מחלוקת שלא לשם שמים.
עינם של קורח ועדתו היתה צרה במשה ואהרן. אנו מאמינים בני מאמינים שכל מה שמשה רבינו עשה הוא מפי הקב"ה, כמו שהקב"ה אמר לפני כן למרים כשהיא דיברה על משה רבינו 'פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט', כל מעשיו הם על פי ידיעתי, ואתם מעיזים לדבר עליו?!

"חטאה" של מרים
מרים היתה אחותו של משה אוהבת אותו כנפשה, היא מסרה את נפשה עליו. לפני כן כתוב המעשה של אלדד ומידד, שניהם היו קרובי משפחה של משה רבינו, שרתה עליהם השכינה ורוח הקדש והתחילו לדבר דברי נבואה, שמעה מרים את נבואתם התחילה לשבחם, "אשריהם ששרתה עליהם שכינה ודברו דברי נבואה". המשיכה מרים, "אשרי נשותיהם שבעליהן הגיעו לנבואה".
צפורה אשת משה היתה יפיפיה ביותר, כששמעה את מרים משבחת את נשותיהם של אלדד ומידד, אמרה לה: "את משבחת את נשותיהם?! אומללות נשותיהם, מסכנות!" צפורה חשבה שמשה רבינו כמו כל הנביאים, "מיום ששרתה השכינה על אחיך משה רבינו, לא הסתכל עלי בכלל ולא פקד אותי, מסכנות נשים אלה, ישארו כמו אלמנות"!
מרים השתוממה לשמוע זאת שמיום שבאה השכינה למשה בהר סיני לא היה עם אשתו, התחילה לדבר: "מה היה לו למשה, וכי רק בו דיבר ה'? גם אנו נביאות לא פרשנו מהעולם, אנו חיים כרגיל, ומשה פורש מאשתו?" זה מה שהיא דיברה, לא אמרה יותר מזה כלום, רק אמרה גם אני נביאה, היא אחת משבע נביאות שעמדו לישראל, וגם אהרן היה נביא, כמו שאמר הקב"ה 'ואהרן אחיך יהיה נביאך', ובכל זאת אהרן נהג מנהג דרך ארץ והמשיך לחיות עם אשתו, וכן מרים, מה פתאום משה פרש מאשתו?
וזהו שכתוב 'ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח', מי זאת "האשה הכושית"? זו ציפורה שהיתה יפיפיה ביותר, כמו שאומרים על אדם נאה - כושי, כשפוחדים מעין הרע. יש לו אשה כזו יפה והוא עוזב אותה לאנחות?!

תוצאותיו של הדיבור
הקב"ה כעס על זה מאוד, וכי הם משוים את עצמם למשה רבינו?! אם אני רוצה לדבר עמכם נבואה אני בא אליכם בחלום ומדבר, אך עם משה 'פה אל פה אדבר בו', אני מדבר עמו כדבר איש אל רעהו, 'מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה'! אדם שמדבר על משה צריך לרעוד מפחד! אתם צריכים לפחד לדבר עליו!
בסופו של דבר מרים נעשתה מצורעת, ישבה שבעה ימים מחוץ למחנה 'והעם לא נסע עד האסף מרים', היתה לה בושה וחרפה בפני העם, כל גופה נעשה צרעת מכף רגל ועד ראש, עד שמשה התפלל עליה ואמר 'אל נא רפא נא לה', נתקבלה תפילתו ואמר לו ה', אחרי שבעה ימים תהיה טהורה, וכך היה.
לכן בפרשת כי תצא התורה מזהירה אותנו 'השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות. זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים', הקב"ה מזהיר לא לדבר לשון הרע, לא לדבר דברי גנאי על חברך.
מרים לא דיברה לשון הרע, וכי היא אמרה שמשה לא בסדר? רק אמרה שלפי דעתה הוא לא נהג טוב והשוותה את עצמה אליו, זהו כל דבריה וקבלה עונש חמור כזה, צרעת, ישבה מחוץ למחנה וכל העם יודעים שאינם נוסעים כי מרים מצורעת, עד אחרי שבעה ימים נטהרה וטבלה, ואז נכנסה למחנה. על כך מזהיר 'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים', רק בגלל שהשוותה עצמה למשה. לכן כל הענין של לשון הרע נוגד את רצון ה'.

מטרת שני העינים
האדמורי"ם היו אומרים, יש לאדם שני עינים, שבאחת יראה את חסרונותיו ויתקנם, ובעין השניה יראה את מעלות חברו וילמד ממנו, אך האנשים עושים להיפך, בעין אחת רואים את מעלותיהם ובעין השנית רואים את חסרונות חבריהם, זה ארוך וזה קצר, זה שמן וזה רזה, ואין לדבר סוף... אשרי אדם שיודע לשמור את פיו, 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו', הוא עצמו יסבול ממה שמטיח דברים על אחרים.

מי הסיתה את קורח
והנה בפרשת קורח אנו רואים כעין זה. קורח היה חכם ופיקח עשיר מליונר, והגיע למה שהגיע עד שהאדמה בלעה אותו, מי הביאה אותו לכך?
בפסוק הראשון של הפרשה 'ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן', 'און' כתוב רק בפסוק הראשון, לאחר מכן אינו נזכר יותר.
הגמרא אומרת על הפסוק 'חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ', אשה שהיא חכמה צדקת ויראת שמים בונה את ביתה, שזהו גם הבית הרוחני, ואת בעלה את בניה. אך "איולת" - אשה טפשה, "בידיה תהרסנו". וממשילה הגמרא פסוק זה על החכמה - אשתו של און, והאיולת - זו אשתו של קורח המטופשת, שהיתה עינה צרה וגרמה לבעלה שיבלע באדמה.

הכל אינטרסים
ומספרת הגמרא איך היה המעשה.
קורח היה בנו של יצהר בנו של קהת בן לוי, ככתוב 'ובני קהת, עמרם ויצהר וחברון ועזיאל'. עמרם היה הבכור, ובנו משה הוא נשיא ישראל ואהרן הכהן הגדול. אומרת לו אשתו לקורח, משה עשה את עצמו נשיא ואת אחיו כהן גדול, יצהר אביך היה הבן השני של קהת, היה צריך לתת לך כבוד. עזב אותך ולקח את אליצפן בן דודך הקטן עוזיאל ועשה אותו נשיא נשיאי הלוי, כמו שכתוב בפרשת נשא 'ונשיא בית אב למשפחת הקהתי אליצפן בן עוזיאל', מדוע עזב אותך ולקח את בן עוזיאל הקטן הזה שיהיה נשיא נשיאי הלוי?
משה רבינו עשה הכל כפי מה שאמר לו הקב"ה, הוא לא עשה דבר מדעתו. אך היא היתה כופרת ולא מאמינה, אמרה לו, הכל פרוטקציה, משה עושה מדעתו, עזב אותך לאנחות לא רצה לקדם אותך. וכך היתה חורשת במוחו עד שהשתגע ויצא לדבר סרה במשה רבינו ולהתקוטט עמו. הוא התלמיד הקטן של משה רבינו, כל ישראל הם תלמידי משה, אם הוא לא היה מלמדם תורה ששמע מפי השכינה הם לא היו יודעים כלום, וקורח הטיפש התלמיד העז להרים את ראשו בפני משה, 'ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה''. וכי משה מתנשא? אלא הדיבורים שאשתו דיברה עמו שיגעו אותו.

הצגתו של קורח
וגם קורח עצמו לא היה כל כך צדיק, הוא היה ליצן, כמו שהמדרש מספר שקורח עשה כמו סרט ובא לפני העם להסיתם נגד משה רבינו. אמר להם: רבותי, אספר לכם סיפור, דבר שלא היה ולא נברא אך סיפור על אהרן הכהן הגדול הזה שלוקח כל דבר.
היתה אשה אחת מסכנה אלמנה, שהיה לה שדה, זרעה אותה שתהיה לה מעט תבואה, בא אהרן הכהן הגדול אמר לה אני מקבל תרומה, זה שתי אחוז, מכל חמישים נותנים אחוז אחד מחמישים.
- בבקשה קח תרומה.
לא עברה שעה אחת והוא בא,
- צריך לתת ללוי מעשר זה עשרה אחוז, אני לוי.
אחר כך עוד פעם בא אהרן,
- אני צריך לקחת תרומת מעשר, אני כהן. אח"כ לקט שכחה פאה, התורה נתנה לי.
ראתה שאינה גומרת עם השדה, אמרה אקנה דבר אחר ואתפטר ממנו.
באמת הכל שקר באופן תיאורטי, כי ישראל לא נתנו תרומות ומעשרות רק אחרי שהגיעו לארץ ישראל, ומעשה זה היה במדבר.
מכרה את השדה וקנתה כבשה אחת שתהנה ממנה. עברו זמנים, לכבשה גדל צמר רב והיא רצתה לתפור לעצמה שמלה. באה לגזוז את הצמר, והנה מופיע אהרן: כתוב 'ראשית גז צאנך תתן לו', צריך לתת לכהן אחוז מהצמר.
לא עבר זמן והוא שוב פעם בא. - מה יש לך אתי? אמר לה, שמעתי ששחטת את הכבשה והתורה אמרה 'ונתן לכהן הזרוע הלחיים והקיבה', הזרוע זה בשר שמן וטוב בשבילי, הלחיים עם הלשון יכולים לבשל אותו יפה עם חרדל, וגם הקיבה הכרס המעיים. נתנה לו והתרגזה מאוד, אמרה, גם אחרי ששחטתי את הכבשה לא התפטרתי ממנו? אמרה, הכל יהיה עלי בחרם!
בא אהרן תכף, אמר 'כל חרם בישראל לך יהיה', לקח הכל והשאיר אותה בוכיה.
הרשע הזה אמר כן כדי להכניס שנאה בעם ישראל נגד משה רבינו ואהרן הכהן, וכאמור הכל היה שקר, כי התחייבו במצוות אלה רק אחרי שהגיעו לארץ ישראל.

הצלתו של און בן פלת
נעזוב את אשת קורח ונלך אל אשתו של און בן פלת. און נשבע לקורח שהוא ילך אתו יד ביד נגד משה רבינו. חזר לביתו ומספר לאשתו בבוקר, כל אחד יביא מחתה להקטיר עליה קטורת, ומי שיבחר בו הקב"ה הוא הקדוש. אמרה לו אשתו, טיפש שכמותך, קורח יתן לך להיות מעליו? אם משה הרב - אתה תלמידו, ואם נניח קורח יהיה הרב - אתה תישאר תלמיד, אתה מחליף את משה רבינו בקורח הקירח הזה? אמר לה, מה אעשה, נשבעתי כבר, איני יכול להפר את שבועתי. אמרה לו נשבעת?! אני אסדר את שבועתך, תשב נאכל קודם כמו בני אדם ארוחת בוקר. נתנה לו יין חזק, ראשו התחיל להסתובב, אמר איני מרגיש טוב, שמה אותו במיטה וכיסתה אותו בשמיכה. ישבה ע"י פתח הדלת והחלה מסתרקת.
קורח אמר לאון בן פלת שיהיה אצלו בשמונה בבוקר, ראה כבר שמונה וחצי והוא לא בא, ואון היה חכם בעל השפעה, שלח שליחים "לכו תביאו את און". הם באים רואים האשה יושבת ליד הפתח ראשה מגולה בר מינן אסור לדבר אתה, בורחים כבורח מפני הנחש, וכך כל אלה שהלכו חזרו.
בינתיים התחיל קורח להתקוטט 'ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד ... ותבקע האדמה אשר תחתיהם. ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל ... ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת', ואדון און בן פלת ישן שינת ישרים, לא ידע בכלל בשכבה ובקומה, אשתו הצילתו, עליה דרשו רבותינו "חכמות נשים בנתה ביתה", אם און היה הולך עם קורח היא היתה נשארת חלילה אלמנה, אך הצילה אותו. "ואיולת בידיה תהרסנו", זו אשתו של קורח שהכניסה בו חוצפה עד שעשה את מעשיו, ומשה אמר 'אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם, לא ה' שלחני. ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה, וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה''. וכך היה. ואמרו רבותנו, לא רק הם נבלעו, אלא גם נשיהם וטפם ורכושם.

עומק העונש
ומה עונשם לאחר כך? הגמרא במסכת בבא בתרא (עד.) מספרת, היה חכם גדול מהאמוראים שמו רבה בר בר חנה, פגש את אליהו הנביא במדבר במקום שיצאו אבותינו ממצרים, אמר לו בוא ואראך היכן נבלעו קורח ועדתו. הראה לו איזה מקום שיש בו כמין חור באדמה ויוצא ממנו כל הזמן עשן סמיך, אמר לו, כאן נבלעו קורח ועדתו, בוא וראה איזה חום יש בפנים. לקח סייף ארוך, שם בראשו צמר גפן והרטיבו במים, הצמר גפן לא סופג אש וכל שכן כשהוא רטוב, הכניסו בתוך החור והוציאו כשכולו חרוך.
- תטה את אזנך ותשמע מה אומרים שם.
הטיתי אזני ככל שאפשר ושמעתי צועקים ובוכים "משה אמת ותורתו אמת והם השקרנים", כך זועק קורח. אמר לו, האמן לי כל שלשים יום הם מגיעים לכאן, כל החודש מסובבים אותם בגהנם ושולקים אותם כמו ששולקים בשר בקדירה, והם בוכים וצועקים "משה אמת ותורתו אמת והם - שהעלילו על משה שכאילו עשה מדעתו - שקרנים", וכך זה אלפי שנים, רבה בר בר חנה חי לפני למעלה מאלף שנה, מזמן משה ועד רבה בר בר חנה עברו כאלפיים שנה, ובכל זאת לא נסלח להם, רק משום שהתחצפו ודיברו על משה רבינו!
ללמדך שמגיע עונש גדול למי שמדבר על משה רבינו שכולנו תלמידי תלמידיו, זו זכות להיקרא תלמידו של משה, והם באים בחוצפה כזו ומדברים על משה, ומי אשמות בכל זה? נשותיהם! אשתו של און הצילה אותו, ואשתו של קורח לקחה אותו מחיים למוות.
וכל זה מהשנאה והצרות עין והקנאה, למה למשה יש כך ואהרן כך, היא מצטמקת ורע לה בלבה, היא נשרפה וכולם נבלעו באדמה, וגם היא צועקת באדמה עם בעלה.

ובני קורח לא מתו
והיו להם שלשה בנים; אסיר, אלקנה ואביאסף, הם לא היו שלמים בנפשם ללכת עם אביהם נגד משה רבינו, הם העריצוהו, אך אביהם גזר עליהם ללכת עמו, וכשנפתחה האדמה והתחילה לבלוע את קורח, גם הם התחילו להבלע, תכף הרגישו בטעותם שנמשכו בהכרח אחרי אביהם, הורידו דמעות ובכו ונעשתה להם כמין איצטבא, עמדו עליה ויצאו וניצולו ברגע האחרון ברחמי ה' עליהם.
וזה שאומרים כל יום במנחה 'למנצח לבני קורח מזמור', הם היו נביאים חוזי עתידות, יש כמה מזמורים בתהלים 'מזמור לאסף' שהם זכו שיכתבו בתהלים, זהו אביאסף שהיה נביא בעל רוח הקדש, בנו של קורח, הוא ראה שבית המקדש עתיד להיחרב ועבדי הקב"ה עתידים ליפול בידי האויבים, הסנהדרין החכמים והצדיקים, התחיל מקונן 'אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלם לעיים. נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ. שפכו דמם כמים סביבות ירושלם ואין קובר'. היה בוכה ומתאבל עליהם.

"מזמור" לאסף?
אך הכותרת של הפרק "מזמור לאסף" קשה, וכי זה מזמור? זו קינה!
נקדים מעשה קצר. לרבי אבהו היה בן בשם אבימי, שהיה מכבד את אביו ביותר, ולמרות שהיו לו חמשה בנים מוסמכים להוראה היה רץ לקבל את פני אביו. פעם אחת כשבא רבי אבהו לביתו, אמר לאבימי אני עייף תביא לי מים לשתות, ואז היו דולים את המים מהבאר, לא כמו היום שיש ברזים. כשבא ראה שאביו התנמנם, כנראה לקח לו זמן רב עד שחזר. להעיר את אביו אסור, ולהניח את הכוס לפניו וללכת אין זה מכובד, עמד כך והכוס בידו 'כוס ישועות אשא'. אך כדי שלא להתבטל מהלימוד, התחיל לחשוב בדברי תורה, "אסתייעא ליה מילתא ודרש מזמור לאסף", הגמרא קיצרה ולא הביאה את חידושו, אך התוספות הסבירו שבאותה שעה בא בדעתו תירוץ יפה על השאלה הנזכרת, על פי משל שעלה בדעתו.
משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן יחיד ורצה לחתן אותו, אמר לעבדיו שיכינו חופה לכבודו, הכינו חופה וכסאות לכבוד המלך והזמינו אנשים חשובים. והנה שעה אחת לפני החופה שמע המלך שבנו עשה מעשה גרוע מאוד אשר לא ייעשה, לא יכל לסבול וחיפש איפה בנו, הבן הלך כנראה להצטלם עם כלתו... כשלא מצאו עלה למקום החופה לקח את כל הוילונות של החופה וקרעם לגזרים, אם בנו היה לפניו היה עושה אותו חתיכות, אך כיון שבנו לא היה, שפך חמתו על הוילונות והכסאות. המחנך של הבן היה לו צר על מעשהו של הבן, ראה את זעמו של המלך 'לפני חמתו מי יעמוד', אחרי שהמלך שבר הכל ושב לביתו, בא המחנך לקח כינור והתחיל מנגן. אמרו לו השרים, המלך בכעס ואתה מנגן? אמר להם, אני שמח שבן המלך לא היה פה, אם היה פה היה עושה לו מה שעשה לוילונות, לכן ב"ה שהוא לא היה פה, למלך לא חסר כסף, יעבור יום יומיים תתיישב דעתו עליו והוא יעשה הכל מחדש.
הנמשל, אסף הוא נביא, ראה מה שהקב"ה עושה בבית ראשון חרה לו, בני ישראל חטאו בעבירות חמורות, עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, הקב"ה עשה שמות בבית המקדש וירושלים, לכן אמר "מזמור" שכילה את חמתו בעצים ואבנים, לאחר כך יוכל לבנותם 'בונה ירושלים ה'', ולא כילה את חמתו בבני ישראל, ולא עברה עליהם כוס התרעלה שיעברו מהעולם, לכן זימר עם כל הצער והקינה, מאידך גיסא הוא שמח שעם ישראל נשארו לפליטה.

שעריו של דוד המלך
אך יש פירוש אחר מפני מה דוקא אסף היה שמח. רבותינו אומרים, דוד המלך עשה את שערי בית המקדש, לא היתה לו זכות לבנות בעצמו את בית המקדש, הקב"ה אמר לו 'בנך אשר אתן תחתיך על כסאך הוא יבנה הבית לשמי', קיבל עליו דוד, אך אמר רצוני להכין דבר מה לבית המקדש, הכין את הדלתות, דלתות יפות ונהדרות כראוי לבית המקדש. וכיון שדוד עשאן לשם שמים מכל לבו, אמר הקב"ה כשאחריב את בית המקדש לא אתן לאויב להשמיד את הדלתות הקדושות האלה שעשאם דוד עבדי שלא חטא לפני, לשלמה היו כמה דברים שאינם ראויים לפני הקב"ה.
לכן נאמר 'טבעו בארץ שעריה', כשבאו האויבים לא יכלו ליגוע בדלתות, אלא נעשה כמין חלל ריק באדמה וטבעו בהם הדלתות. את כל זאת ראה אסף ברוח קדשו איך הדלתות טבעו, ולעתיד לבוא כשיבוא המשיח יחזרו דלתות אלה להקבע בבית המקדש כי לא שלטה בהם יד צר ואויב.
וכשראה כך שמח. משל למה הדבר דומה?

בורות המים של ירושלים
כיום אדם הרוצה לשתות מים פותח את הברז ושותה, הנשים זוכרות איך היה לפני ארבעים שנה בירושלים, מי שרצה לשתות מים היה צריך כל כך לטרוח, 'מימינו בכסף שתינו', היו כמה חצרות עם בורות מים, ואנשים או נשים עומדים בתור, ומי שיזכה יקח פח אחד של מים, לפעמים לא היה נשאר מים, היו עומדים מאה או חמישים איש עם פחים גדולים של שמן, ממלאים אותם מים, עושים 'על כפים ישאונך', ומביאים הביתה. המים היו כל כך בצמצום, 'מים במשורה תשתה', כדי שלא לבזבז את המים.

בור המים בחצרה של אמי ע"ה
אני זוכר את אמי עליה השלום, בחצר שלנו היה בור והיו באות נשים רבות, והיא היתה עומדת וממלאת להן מים בפחים שלהן. ולפני כן היה יותר גרוע, היו צריכים ללכת לבור, יש דלי עם חבל קושרים אותו ומוציאים מים, ולפעמים היו המים סרוחים ומקולקלים עם תולעים וצריך לסננם. היום ב"ה המים נקיים, אפשר לעשות עמם הרבה דברים, פעם היו שוטפים את הבית רק במים מלוכלכים שלא יועילו לכלום, היום יש מים בשפע, וכל דבר יש בשפע.
אינכן יודעות איזה חיים היו בארץ ישראל לפני ארבעים-חמישים שנה, איך היו באים לארץ ישראל מהגולה, באיזה צער היו רוכבים על סוסים חמורים וגמלים עד שהיו מגיעים, לא היו מכוניות בעולם, אפילו כבישים לא היו, כל ירושלם היתה סלעים, בחורף הכל היה רפש וטיט, היום ב"ה אנו מאושרים, תהלות לאל יתברך כי גבר עלינו חסדו.

דלי החרס והזהב
והנה מלך אחד רצה לשתות מים, קרא למשרתת שלו "תביאי לי מים". הלכה לבאר לדלות מים קרים, היה לה דלי של חרס, קשרה בו את החבל והורידה אותו לקחת מים מהבור, וכנראה שלא קשרה את החבל טוב עם הדלי הזה ונתפורר החבל והכד נשאר בפנים, הוציאה את החבל לבדו. מי ילך לסכן את חייו להוציא את הכד, ישבה ובכתה, והמלך מחכה שזו תביא לו מים. קרא את בתו, "המשרתת הלכה ולא חזרה, תביאי לי את מים". לבת המלך אין כד חרס, יש לה כד כולו זהב, קשרה אותו בחבל, הורידה אותו, וכנראה החבל היה עתיק וגם לה הוא התפורר 'המה כרעו ונפלו' והכד נשאר למטה.
זו השפחה כשראתה כך התחילה לרקד ולספוק כפיים ולשמוח,
- "אני הפסדתי את הכד שלי, מה את רוקדת"?
- תראי אני הפלתי את כד החרס שלי, מי יביא לי אותו, עתה שגם כד הזהב שלך נפל ודאי שלא תשאירי אותו שם, וזה שיוציא את כדך יוציא גם את שלי.
קורח נמשל לכד של חרס, הוא בלוע באדמה מי יוציא אותו משם, אסף בוכה עליו, סוף סוף זה אביו. והנה הוא רואה איך 'טבעו בארץ שעריה', שמח, זה שיוציא את השערים יוציא גם את קורח, זאת אומרת יש תקומה ותקוה לאביו שאחרי שיתמרק ביסורין יוציאו אותו משם.
את כל זאת חשב אבימי בעוד הכוס בידו, עד שאביו פקח את עיניו ונתן לו לשתות.
חנה הנביאה אמרה 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל', והתכונה בנבואה על קורח, שהשי"ת יעלהו כשיבנה בית המקדש, מסכן הוא מחכה לבנין המקדש יותר מאתנו... כל הזמן שולקים את בשרו עושים אותו קבב... כשיבנה המקדש 'מאשפות ירים אביון'. וכמו שכותב רבינו האר"י שכשתיקונו יגמר יעלוהו מגהנם, 'אחרי נמכר גאולה תהיה לו'.

חובת האמונה
מכך אנו רואים מה סופו של אדם שאין לו אמונת חכמים ואין לו אמונה בתורה, כמו קורח ועדתו. היו שם מאתים וחמישים ראשי סנהדראות, לא ילדים קטנים, והצליח לצוד אותם, מזה למדו חז"ל שהוא היה פיקח. כולם גדולים בתורה וידע איך לסכסך נגד משה. בדרך כלל, החכם יודע את ערכו של החכם השני, ומי חכם כמשה רבינו, ובכל זאת הצליח לשכנעם והאמינו לו. והתוצאה - 'ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת', כולם נשרפו, אחד מהם לא נותר.
זה מראה לנו מה אחריתו וסופו של מי שעושה מחלוקת עם חכמים.

עקיצתן עקיצת עקרב!
היה חכם אחד בארצות הברית, עשיר גדול ומחזיק ביד תלמידי חכמים, רבי יהודה צפדייה, אפילו רגע אחד לא היה פסיק פומיה מגירסא, כשהיה בגיל מבוגר בן שבעים, לא היה רואה טוב והיה קשה לו לקרוא, התחנן לכמה חכמים והקליטו לו דברי תורה, מוסר וגמרא, הלכות אגדות תהלים וכל דבר, ומבוקר ועד ערב היה יושב ומקשיב, ואם לא הבין איזה דבר היה מחזיר את הקלטת ושומע עוד הפעם.
הוא סיפר שפעם היה בפנמה ולא היה שם מקוה טהרה כלל. וכשבא חכם גדול אחד מארץ ישראל, רבי ציון לוי, לפני יותר מארבעים שנה, אמר לו יהודה צפדייה, תוך חודש יהיה לך מקוה מהודר! הוא הוציא מכיסו כסף והשפיע גם על ר' יצחק שלום ועוד נדיבים ועשו מקוה טהרה מפואר שאפילו בארץ קשה למצוא מקואות מפוארות כאלה.
והנה הוא מספר שפעם אחת התקוממו כמה עשירים נגד רב העיר, הרב היה דורש נגד ריקודים מעורבים, היתה להם מחלה, הם היו חושבים שריקודים מעורבים זה מצוה, כדי שהבחורים לא ילכו עם גויות היו ועד הקהלה מארגנים פעם בשבוע כלי שיר ומביאים את הבחורים ובחורות שירקדו יחד, וזו עבירה! סתם אשה שעדיין לא נישאה היא בחזקת נדה, והרב עמד בפרץ ואסר את הריקודים, ונתן הוראה לַשַּׁמָּשׁ שלא יפתח את האולם שהיה מתחת בית הכנסת.
אחר שעשה כך פעמיים שלוש, התרגזו ועד הקהלה ורצו לצאת כנגדו. כתבו מכתב חריף בביטוים קשים ופוגעים בכבודו של הרב, באו גם אל יהודה צפדייה שיחתום, וכשראה שכל המכתב מלא פגיעות ברב, אמר להם "וכי יש לרב נגיעות אישיות? הוא אומר מה שהתורה אומרת! מה לכם להתרעם עליו, הוא נאמן לתורת משה רבינו"!
אמרו לו, אם אינך חותם אנו מפסיקים את החברות עמך, הסוחרים מתעסקים אחד עם השני, ואם יעשו עליו חרם ח"ו לא תהיה לו פרנסה. אמר אני מסכים שתפסיקו את הידידות שלנו ולא תסתחרו אתי, איני צריך אתכם, ולא אעשה מעשה כזה לצאת נגד הרב. שלחו את המכתב לרב בלי החתימה של צפדייה כמובן.
קיבל הרב את המכתב, הצטער מאוד וזלגו עיניו דמעות. ומספר צפדייה, תוך חודש לא נשאר בהם אחד, פתאום חלו וכולם מתו! הם היו אנשים במבחר ימיהם בגיל ארבעים בערך, ובכולם פגעה מידת הדין והלכו תוך חודש אחד.
ומסיים צפדייה, אני מודה לה' שנשארתי בחיים - חי יותר מתשעים שנה - הודות שלא רציתי לפגוע בכבוד הרב!
מי שמאמין במשה - מאמין בה' יתברך, מי שמאמין בחכמי ישראל מאמין בקב"ה.
וענין זה גם כן נותן לנו מוסר השכל, בשביל הצרות עין שהיתה לאשת קורח, היא בעצמה הביאה אותו לכך ונאבדה מהעולם, כמ"ש 'ואיולת בידיה תהרסנו'.

הכוונות "הטובות"
אנו קוראים בהפטרה של ראש השנה את המעשה של חנה ופנינה. חנה היתה חשוכת בנים ולא היו לה ילדים, ואילו לפנינה היו עשרה בנים, כמו שאמר לה אלקנה לחנה 'הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים'.
פנינה ראתה את התנהגותה של חנה, חנה הצדיקה עליה את הדין, היא היתה אשה פעילה צדקת וחכמה מאוד וגם היתה נביאה. היתה מארגנת את בנות ישראל לשמוע תורה ושמחה בחלקה, לא היתה חושבת בכלל על ילדים, אמרה יש לי תלמידות אני מעוררת אותן לתשובה די בכך.
אלקנה בעלה היה צדיק יסוד עולם, מארגן את ישראל שיעלו לרגל ויחזרו בתשובה, וכשהיה מגיע לעיר בדרכו לבית המקדש היה לן ברחוב, ולא רוצה להתארח אצל אף אדם. וזאת כדי לעורר את כולם שיעלו גם הם לרגל. העליה לרגל היתה מעוררת ליראת שמים, העולה היה נכנס לביהמ"ק ששם יושבים הסנהדרין בלשכת הגזית ומשם יוצאת תורה לכל ישראל, 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים', היו חוזרים עם מטען של יראת שמים, וכדי לזכות את הרבים היה הולך מעיר לעיר וממדינה למדינה ומעוררם לעלות לרגל, בזמנם היה קושי לעלות לרגל על גבי חמורים, והוא היה מעודד את כולם שיעלו. ובזכות זה זכה אחר כך לבן ששקול כמשה ואהרן, אמר הקב"ה, אתה הארת את עיניהם של ישראל, תזכה לבן שיאיר את עיני ישראל!
חנה היתה הולכת עמו ומסייעת בידו, ומעודדת אותו שיזכה את הרבים, ועל כן היתה אדישה ושלווה אף שלא היו לה ילדים. ודבר זה לא מצא חן בעיני פנינה, בדרך כלל כל אשה צרה לחברתה מקנאת בה, אך היא היתה אוהבת אותה, אמרה לא חבל שחנה תלך מהעולם ערירית בלי ילדים, צריך לדגדג אותה שתתפלל לקב"ה ויהיו לה ילדים. אדם שנשאר בלי ילדים נחשב כמת, כמו שאמרה רחל 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי', הבנים מסייעים לאמא אם הם לומדים תורה, ואפילו אחרי מאה ועשרים שנה הם מעלים אותה מדרגה לדרגה 'מחיל אל חיל', ולכן היתה מרגיזה ומכעיסה אותה.

צערה של חנה
ומסופר במדרש, בבוקר היו קמים כל הילדים ופנינה מלבישה אותם שילכו לבית הספר. היתה אומרת לחנה, "חנה, מתי תקומי להכין את הילדים שלך שילכו לבית הספר? מתי תתני להם את הילקוטים?" והיא מסכנה מתחילה לבכות. יושבים לאכול אומרת פנינה לבעלה "תן למשה -- לאהרן -- לדוד", וכדי להקניט את חנה אומרת לה "מה עם הילדים שלך"? וזהו שנאמר 'ולחנה יתן מנה אחת אפים כי את חנה אהב וה' סגר רחמה'. אין ארוחה שישבו לאכול וחנה לא תצא עם דמעות בעיניה.
ופנינה התכונה לשם שמים, כמו שאמרו בגמרא, דרש רב אחא בר יעקב, כל מה שעשתה פנינה היה לשם שמים, רצתה שחנה תיפקד ולא תלך מהעולם ערירית, ואם תבכה הקב"ה ישמע לה, כמו שהיה בסופו של דבר. אך לא כך נוהגים עם אשה שבורת לב, חשוכת ילדים.

ותתפלל חנה
היום אדם שאין לו ילדים, במקום שיתפלל בעצמו ויבקש מה' ילדים, הולך לאיזה "בבא" שיברך אותו, יש "בבות" רבים, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא... אך לא כך עושים! חנה היתה הולכת לבית המקדש, עומדת ליד הקיר ובוכה בדמעות שליש, עד שעלי שמע אותה, כמ"ש 'וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ויחשבה עלי לשכורה. ויאמר אליה עלי, עד מתי תשתכרין? הסירי את יינך מעליך'! ולמה עלי חשבה לשכורה, אדם מתפלל חושבים אותו שיכור?
חנה היתה מתפללת בדביקות ועושה תנועות בידיה, ויש תנועות שלא כל כך צנועות לעשותן, ובפרט לעיני גברים. היא היתה אומרת בתפילתה: "רבונו של עולם, בראת לאדם עינים כדי לראות, בראת אזנים - ומצביעה על אזניה - כדי לשמוע, פה כדי לאכול ולדבר, אף להריח, ותופסת את אפה. וכן על זה הדרך בכל אבר עושה את התנועה שלה. - בראת לאשה להניק, תן לי בן ואניקנו", כשעשתה כך חשבה לשכורה.
[וראה בכל ענייני חנה בברכות לא: וראוי להוסיף כאן שחנה היתה באותה עת בגיל 130, ובמדרש שמואל (פ"ב) אמרו שפניה היו דומות לקוף ולסריס ונתרפאה. ומהרח"ו בספר עץ הדעת טוב הנד"מ מכתי"ק (לעוו, אות פב) פירש שנראתה כך מחמת זקנתה המופלגת, ואחרי תפילתה חזרה ליופיה. וזהו דלא כמ"ש רב היח"ס בספר וזאת ליאודה (סימן יד) שמכיון שהיתה נראית כך, הוצרכה להתפלל במיוחד שיהיו בניה זרע אנשים, שלא יהיו דומים לא לקוף ולא לסריס (כמ"ש במדר"ש שם), דבאמת מראיה לא היה כך מטבעה אלא מחמת זקנתה. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי ח"ח (יו"ד סימן ח אות י) דחנה ופנינה היו גלגול תמר ובת שוע, וב' הנשים שבאו לפני שלמה. עי"ש ביאורו לזה].

אינני שִׁכּוֹרָה!
ובמדרש מובא, הרי עלי היה כהן גדול חכם ונביא, איך טעה לחושבה לשִכורה? היו לו אורים ותומים, החושן כולו מרוקם זהב ויש עליו אבני שוהם שכתוב על כל אבן שם אחד משבטי ישראל, כמ"ש 'טור אודם פטדה וברקת הטור האחד. והטור השני נופך ספיר ויהלום. והטור השלישי, לשם שבו ואחלמה. והטור הרביעי תרשיש שוהם וישפה'. ועל כל אבן כתוב שם של שבט אחד, וגם כתוב "אברהם יצחק יעקב שבטי ישורון", וכשהיה עלי רוצה לדעת מה טיבו של איש זה היה שואל לפני האורים ותומים, ואחר כך מסתכל באבנים והם מבריקות כמין אור והוא מצרף את הכתוב ומחליט מה טיבו של האיש, צדיק או רשע חסיד או נאמן.
כשראה אשה עומדת ועושה תנועות כאלה, שאל מה טיבה? האירו ארבעה אותיות: ש כ ר ה. והאותיות אינן ביחד אלא כל אחת במקום אחר, הוא צירף את האותיות יצא לו "שכורה", לכן אמר לה 'עד מתי תשתכרין', זו בושה שאת באה להתפלל שכורה, אסור לאדם להתפלל כשהוא שכור, כמ"ש 'יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד'.
אמרה לו, 'לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי', ופירשו בגמרא, אמרה לו, לא אדון אתה, ואין לך רוח הקודש! ולכאורה זו חוצפה לומר כך? אלא אמרה לו, האותיות אמרו לך "כְּשָׂרָה" [אימנו], ולא שכורה! ואז אמר לה 'לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו'.
אם היה זה בדורנו, היתה חנה אומרת לו, "אתה עֵלִי צדיק גדול, תתפלל עלי שיהיו לי ילדים", היא העדיפה להתפלל בעצמה, כמו אדם חולה שמוטב שיתפלל בעצמו, 'לב יודע מרת נפשו', וכמו שראינו בישמעאל 'כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם', אף שאמו הגר ישבה ומיררה בבכי, שמע ה' לקול בכיו דוקא. כך אדם שיש לו צרה בתוך ביתו, לא יפנה אנה ואנה, אלא קודם יתפלל בעצמו, 'כי לא יפלא מה' דבר', בידו להושיע, הוא רופא רחמן ונאמן ולא אחר.
בכל אופן חנה היתה הולכת וממררת בבכי עד שיצא ממנה שמואל שהיה שקול כמשה ואהרן, וכל זאת הודות לפנינה, בלעדיה חנה היתה מתעלמת ואומרת 'אני עושה את המצוות שלי, הקב"ה אינו רוצה לתת לי בנים יתקיים העולם על ידי אחרים, דייני שאני עוזרת לאלקנה'. אך כיון ש'כיעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה', פניה היו נראות רועמות, אמר לה הקב"ה אין רעמים בלי מטר, והביא לה ילדים. ומלבד שמואל היו לה עוד ילדים, אלא שהוא היה הגדול מכולם והשאר לא נתפרסמו.

התוצאה הטראגית
לאחר מכן נאמר 'עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה', "עקרה" - זו חנה שהביאה שבעה בנים. ולכאורה הרי בהמשך מובא שהביאה חמשה בנים? 'ורבת בנים אומללה', זו פנינה, כל ילד שחנה היתה יולדת היתה פנינה קוברת שנים, כיון שהרגיזתה וציערה אותה, אף שהיא התכונה לשם שמים! כך לא עושים לאשה מסכנה! והיתה פנינה הולכת ובוכה, כל בן שנולד לחנה ועושים שמחה, פנינה הולכת וקוברת שנים מילדיה.
אחרי שנולדו עוד שלשה בנים לחנה ונשארו לפנינה שתים, לקחה אותם ומסרה אותם לחנה אמרה לה, "אלו לא בני, אלו בנייך, תסלחי לי על מה שעשיתי לך"! חבל שלא עשתה זאת מקודם, אפשר שלא היתה נענשת. ולקחה חנה וגידלה אותם, ולכן נאמר 'עד עקרה ילדה שבעה', שבאמת היא ילדה חמשה, אך גידלה עוד שני ילדים של פנינה ולכן נקראו על שמה.
איזה עונש מכאיב, 'ורבת בנים אומללה', אשה שהיו לה עשרה בנים לקבור אותם אחד אחרי השני עד שנשארו שתיים ומסרה אותם לחנה!

הלקח הנוקב
מזה נבין אפילו אדם שמתכוין לשם שמים, צריך שהגישה תהיה טובה, לא די שיאמר "אני מתכוין לשם שמים", אלא צריך שגם המעשה יהיה לשם שמים. 'וכל "מעשיך" יהיו לשם שמים'! ואם אינו יודע כיצד להוכיח, יעשה שאלת חכם.
יש אנשים שהם "נטורי קרתא", חסידים וצדיקים מקיימים את כל המצוות, תופסים להם איזה רב שחושדים שהוא ציוני מבזים ומחרפים אותו. וכי ה' יסלח להם שהם עושים דבר כזה? ה' לא יקח שוחד אפילו אם הם עושים הרבה מצוות, 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד'. ה' אינו אומר יש לו הרבה מצוות, ננכה מצוה על עבירה, אלא הוא יקבל עונש על העבירה ושכר על המצוה.

תוכחה נכונה
כמה צריך אדם להזהר שלא ירגיז את חבירו ויצערו אפילו אם כוונתו לשם שמים. אין לאשה לחשוב "הוא לא בסדר אני צריכה להעליבו". אסור להעליב! כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים (ב"מ נח:)! לכן אמרה התורה 'הוכח תוכיח את עמיתך', אך 'לא תישא עליו חטא', כיון שאתה רוצה להוכיחו אל תבזהו ותביישו ברבים, אלא דבר עמו בינך לבינו בדרכי נועם בידידות בחיבה.
יש אשה צדקת שיש לה שכנה שבעוונותינו הרבים אינה הולכת למקוה, והיא רוצה להשפיע עליה שתלך למקוה. לא תדבר עמה ברבים, אלא בינה לבינה בדברים רכים. פעמים שהאשה כן רוצה ללכת למקוה אך בעלה איש רע, והיא חושבת מה שוה אם אטבול והוא אינו שומר שבעה נקיים.
בפרט אדם שהוא עצב, שבור לב, מצוה לעודדו, 'להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים', העושה כך דומה לשכינה, אך מי שמרגיז אותו מוסיף חטא על פשע, לא די לו בצרותיו, ועוד מוסיף להרגיזו, הקב"ה 'רופא לשבורי לב מחבש לעצבותם', האדם צריך ללכת בדרכי קונו, 'והלכת בדרכיו', מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, יעשה את כל דבריו ברחמים בתחנונים ובפיוס, 'הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות', לא נאמר "כל אדם", אלא "כל האדם", התוספות (ע"ז ג.) כותבים, במקום שנאמר 'אדם' בסתם הכוונה לישראל, אך אם נאמר 'האדם', הרי זה כולל גם גוים! ומכאן שגם לגוי לא יזעיף פנים, כל אדם נברא בצלם אלקים ואפילו גוי. ינהג עם כל אדם באהבה וחמלה, 'באהבתו ובחמלתו הוא גאלם'.
כל הדברים האלה צריך לעשותם במתינות ובחכמה, כמו שאמרתי 'חכמות נשים בנתה ביתה', היא בונה את ביתה. ואם לאו, ח"ו היא גורמת צרות לעצמה ויסורין לבעלה. מסכן אלקנה, היה צדיק יסוד עולם, אם פנינה חטאה הוא לא חטא, ולמה מתו לו שמונה בנים? כיון שלא הוכיח את פנינה, לא אמר לה תפסיקי להעליבה, הוא ידע שכונתה לשם שמים, אך לא זו הגישה, גם אם אתה מתכוין לשם שמים, למה צריך להעליב לבייש ולהרגיז? הדמעות אינן הולכות בחינם, 'שערי דמעה לא ננעלו' אצל הקב"ה!

סכנת הדמעות
אדם שמצער את חבירו עד שמוריד דמעות, הדמעות האלה שורפות את אותו איש, כמו שנותן ידיו באש וכוונתו לשם שמים, האם תעזור לו הכוונה?! שיתכוין מהיום עד מחר...
כך אשה שמצערת את חברתה וחברתה הורידה דמעות, ה' יצילנו! הדמעות האלה שורפות, הן לא יעברו בשלום! אם לא היום - מחר, אם לא מחר - מחרתיים, וכן על זה הדרך. יש כמה מעשיות על כך, אך הזמן מאוחר ואיני רוצה לעשות טורח צבור.
רק תדעו לכן, המידות התרומיות של האדם שמתנהג יפה עם חבירו כולם מעוגנות בתורה, אין דבר שלא כתוב בתורה, 'הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ. ובָהּ תֶּחֱזֵי, וְסִיב וּבְלֵה בַהּ - תזקין ותבלה בתורה, וּמִנַּהּ לָא תְזוּעַ - אל תזוז מהתורה, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה'.
אנו קוראים בראש השנה את ההפטרה הזו, אך הרבה לא שמים לב, אינם יודעים שפנינה התכוונה לשם שמים, אינם יודעים שהיא שיכלה שמונה בנים מסכנה, קוראים את הפסוק 'עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה', וכל זה כיון שציערה את צרתה! ויתכן שכיון שסוף סוף היא היתה צרתה, וכמו שאין שתי מלכים משתמשים בכתר אחד, כך הן לא יכלו להיות ביחד, אף שלפעמים יש יוצאות מהכלל. ועל אף שהיא התכוונה לשם שמים קיבלה עונש כזה חמור, שיכול בנים.
לכן אשה שרוצה לשמור את עצמה ואת משפחתה, את בניה ובעלה, תלך בדרך התורה, במידות הטובות והישרות, לא לחרוג בשום דבר מהמסגרת שהתורה קבעה לנו, כי 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'.

כל הזכויות שמורות, אין להעתיק ללא רשות!
ניתן לממן הדפסת שיחה זו בחוברת מנוקדת, ועוד עשרות נושאים אקטואלים שנשמעו מפי מרן זצ"ל, פרטים באתר מורשת מרן
לרכישת ספרי מעדני המלך לחץ כאן
מייל לתגובות piniben26@gmail.com
​