החלטתי אחרי כמה ״ויכוחים״ עם החברותא (לשם שמיים) להעלות לכאן את הדיון.
הנה בטה״ב ח״ב עמ׳ר-רג דן הרב בנידון של קצה ס״יג בשליחת הכוס לאשתו נדה, דמהש״ע משמע דמותר לשלוח לה אחרי מישהו כדמשמע מהלשון אבל אם שותים הם מאותו הכוס ושתית איהי אבתרייהו וכו׳ דדוקא שתשתה אחרי שמישהו אחר שתה ולא אחריו אף שיש אחרים עמו. והנה שם (בעמ׳ רא) הקשה דלכאורה איך ייעשה בקידוש דליל שבת שח״ו ידלגו על עקרת הבית, ויעוין שם בהערה 112 במהדו״ח.
הנה הביא שם בהתחלה את הפרישה ש״כוס המיוחדת״ בשו״ע הוא דווקא כשמיוחד לה לחוד, אבל אם גם הבעל שותה לית לן בה ואפילו הם לבדם, וכן מבואר במאירי שמסביר כן בראב״ד (שהוא מקור דינו של השו״ע), ואח״כ מצא שגם הבן איש חי פסק כן. אך יוסף אומץ פליגי עלייהו וס״ל בדעת הראב״ד שאה״נ שיהיה לא מיוחד לה כל עוד אנשים אחרים שותים איתם, אפילו מביא לה אחריו שרי. והעיר על כל זאת מלשון השו״ע דמשמע לא כן אלא רק אחר מישהו אחר. אך בעמ׳ רב הביא כמה צדדים ״להחליש״ את כוח הפסיקה של הראב״ד המובא בשו״ע מכמה צדדים יעויין שם, וכתב למסקנא: לפיכך יש להקל שאחד מבני הבית יגיש הכוס אליה לאחר ששתה ממנו בעל הבית ולאחר שתייתה יטעמו ממנה כל בני הבית מכוס הקידוש עכ״ל. וכך כתב בפסק הלכה, אחרי שכתב תחילה פשט דינו של השו״ע ואז כתב וה״ה וכו׳.
ולי לכאורה משמע בפשיטות שאע״פ שפסק להקל שהיא תשתה אחריו, היינו בתנאי שגם בני הבית ישתו אחריו, וכלומר רק כפסיקת יוסף אומץ הנ״ל אך לא יותר כלומר כדעת המאירי והפרישה שאפילו הם לבד, וכדמשמע מלשון מרן. אך החברותא הק׳ רוצה להגיד שכיוון שכ״כ אחרי שהביא את המאירי וז״ל הרב: וגם המאירי כתב בעיקר דבר זה שאינו מכח ההלכה ושגם לדברי האוסרים מותר לה לשתות אחריו מן הכוס כיון שאינו מיוחד לה וכו׳ ע״כ ולאח״כ כתב הפסיקה הנ״ל, מכאן רצה לדייק שהרב מקל בפשיטות כהמאירי והפרישה הנ״ל. ואע״פ שעל משמרתי אעמוד דכך משמע בפשיטות מלשון מרן לאחר שלאחר שתייתה יטעמו ממנה כל בני הבית וכו׳ דמשמע דווקא שאחרים שותים אחריה, מצאנו אח״כ בספר אבני שהם לרב משה פנירי שהביא את הטה״ב והשמיט את כל הסיפא של הרב אלא רק שהיא יכולה לשתות אחריו.
אשמח לדעת הגאונים דהכא.
הנה בטה״ב ח״ב עמ׳ר-רג דן הרב בנידון של קצה ס״יג בשליחת הכוס לאשתו נדה, דמהש״ע משמע דמותר לשלוח לה אחרי מישהו כדמשמע מהלשון אבל אם שותים הם מאותו הכוס ושתית איהי אבתרייהו וכו׳ דדוקא שתשתה אחרי שמישהו אחר שתה ולא אחריו אף שיש אחרים עמו. והנה שם (בעמ׳ רא) הקשה דלכאורה איך ייעשה בקידוש דליל שבת שח״ו ידלגו על עקרת הבית, ויעוין שם בהערה 112 במהדו״ח.
הנה הביא שם בהתחלה את הפרישה ש״כוס המיוחדת״ בשו״ע הוא דווקא כשמיוחד לה לחוד, אבל אם גם הבעל שותה לית לן בה ואפילו הם לבדם, וכן מבואר במאירי שמסביר כן בראב״ד (שהוא מקור דינו של השו״ע), ואח״כ מצא שגם הבן איש חי פסק כן. אך יוסף אומץ פליגי עלייהו וס״ל בדעת הראב״ד שאה״נ שיהיה לא מיוחד לה כל עוד אנשים אחרים שותים איתם, אפילו מביא לה אחריו שרי. והעיר על כל זאת מלשון השו״ע דמשמע לא כן אלא רק אחר מישהו אחר. אך בעמ׳ רב הביא כמה צדדים ״להחליש״ את כוח הפסיקה של הראב״ד המובא בשו״ע מכמה צדדים יעויין שם, וכתב למסקנא: לפיכך יש להקל שאחד מבני הבית יגיש הכוס אליה לאחר ששתה ממנו בעל הבית ולאחר שתייתה יטעמו ממנה כל בני הבית מכוס הקידוש עכ״ל. וכך כתב בפסק הלכה, אחרי שכתב תחילה פשט דינו של השו״ע ואז כתב וה״ה וכו׳.
ולי לכאורה משמע בפשיטות שאע״פ שפסק להקל שהיא תשתה אחריו, היינו בתנאי שגם בני הבית ישתו אחריו, וכלומר רק כפסיקת יוסף אומץ הנ״ל אך לא יותר כלומר כדעת המאירי והפרישה שאפילו הם לבד, וכדמשמע מלשון מרן. אך החברותא הק׳ רוצה להגיד שכיוון שכ״כ אחרי שהביא את המאירי וז״ל הרב: וגם המאירי כתב בעיקר דבר זה שאינו מכח ההלכה ושגם לדברי האוסרים מותר לה לשתות אחריו מן הכוס כיון שאינו מיוחד לה וכו׳ ע״כ ולאח״כ כתב הפסיקה הנ״ל, מכאן רצה לדייק שהרב מקל בפשיטות כהמאירי והפרישה הנ״ל. ואע״פ שעל משמרתי אעמוד דכך משמע בפשיטות מלשון מרן לאחר שלאחר שתייתה יטעמו ממנה כל בני הבית וכו׳ דמשמע דווקא שאחרים שותים אחריה, מצאנו אח״כ בספר אבני שהם לרב משה פנירי שהביא את הטה״ב והשמיט את כל הסיפא של הרב אלא רק שהיא יכולה לשתות אחריו.
אשמח לדעת הגאונים דהכא.