תודה רבה. הדברים ברורים. הקב״ה ישלם שכרכם.
ואגב אכתוב, שזה כמה שנים שאני עוקב מקרוב אחר הוראות הראשל״צ הרב יצחק יוסף שליט״א בנושאים שונים ובמקום שמתברר שהם לא כדברי אביו (הרב עובדיה) - הרי שהוא חולק כבוד לאביו ומורה שיש לפסוק כאביו (ולא כפי שעלה בידו שלו יד כהה). [עיין נספחים ילקו״י ברכות ומועדים ועוד...].
אולם, ישנם כמה נושאים שיש לי בהם תמיהה רבתי היאך בנושאים אלו, על אף דעתו הידועה של אביו עדיין מורה שלא כדבריו. אתן ג׳ דוגמאות-
1. תחנון בערב פסח שני (עיין הלכה ברורה שם מובאת דעת הרב עובדיה).
2.טבילת תבניות אלומיניום חד פעמיות.
3. שיור אמה על אמה בבית הכנסת.
אציין שאת הדברים אני כותב דרך כבוד והערכה גדולה לרב, וכעפר ואפר אני לרגלי תלמידי חכמים, ושואל אני ומבקש דעת תורה, ואין אני שואל אלא כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע.
ומטרתי היא חקירת ודרישת האמת.
היאך הדברים מסתדרים עם ביטול דבריו מפני דברי אביו?
תודה רבה וברכות טוב.
אשר מויאל.
באר שבע.
ב"ה
שלום וברכה,
נושא שאלה זו חשוב מאד בהבנת דרכם של רבותינו, וישר כוחו על השאלה.
ואף שאין כאן המדור המיועד למו"מ זה, אבל נשיב בזה כאן כעת לסיום וסיכום, ואם יהיה צורך יעבירו למדור המתאים בעהי"ת, עד שיתבררו הדברים יפה יפה.
ויש להקדים בזה יסוד מהותי ביחס לדברי רבותינו שבכל דור ודור.
שבקרב הלומדים מצויה באופן טבעי המחשבה, שבכל מחלוקת יש דעה אחת שהיא הנכונה, וכל דעה הסותרת אליה אינה נכונה, וממילא מתאמצים לשער מה לכאורה יותר מכוון לאמת.
אולם כבר מבואר הענין בדברי רבותינו שזוהי טעות שורשית. שכך יש במדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרנח): בעליל לארץ מזוקק שבעתים, אמר רבי ינאי כל דבר ודבר שהקב"ה אמר למשה, אמר ליה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. אמר לו, רבש"ע מתי נעמוד על הברור של הלכה, אמר ליה אחרי רבים להטות. רבו המטהרים טהור, רבו המטמאים טמא. וכן הוא במדרש תהלים (יב ד), ובירושלמי סנהדרין (פ"ד ה"ב).
וכ"כ הריטב"א (עירובין יג: ) בפירוש אלו אלו דברי אלקים חיים,
ששאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו (ע"פ המדרשים הנ"ל) כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל "שבכל דור ודור", ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש. ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר. ע"כ.
ובסנהדרין (לד.) אמר אביי, דאמר קרא אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים, מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וכו'. דבי רבי ישמעאל תנא
וכפטיש יפצץ סלע, מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. ע"כ. ובמדרש (ויקרא רבה פכ"ב א, קהלת רבה פ"ה, תנחומא תשא יז, ילקוט תשא תה, ועוד), אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני. ע"כ. ועיין עוד בהקדמת קצות החושן מה שפירש בדברי הזוה"ק לענין חידושי תורה בדברים הנוגעים לעניננו, שהמחדש בתורה בורא שמים חדשים וארץ חדשה, והסביר בזה
שהי"ת השליך אמת ארצה, ולכן אמת מארץ תצמח דוקא, קחנו משם.
ויסוד מהותי ביותר בנושא זה לענייננו מתבאר לנו מדברי הריטב"א במקום אחר (כתובות נז.) וז"ל: דטפי שייך לומר דפליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי גופייהו (אליבא דתנאי וכדלהלן),
שזה אומר מה שנראה לו "לפי דעתו" (בביאור מחלוקת התנאים) וזה אומר מה שנראה לו "לפי דעתו" (בביאור מחלוקת התנאים), ולא תשקר חד מינייהו, אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים.
אבל כשאנו אומרים שהתלמידים חולקים בדברי רבותיהם,
זה אומר "כך אמר" וזה אומר "כך אמר", נראה דחד מינייהו משקר או שכח קבלתו, והא ליכא למימר כל היכא דאפשר, וכדפירש רש"י ז"ל.
ואף על גב דהא פליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אליבא דתנאי (ולא מעצמם), במאי פליגי (התנאים, שזה אומר כך נחלקו וזה אומר כך נחלקו), התם נמי בסברא פליגי (כל אחד בסברא ועיון של עצמו כיצד להבין את מחלוקת התנאים), שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם, אלא שאומר כל אחד מאלו האמוראים, מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו התנאים. עכ"ל הריטב"א. וע"ע בערוך לנר (יבמות צו: ד"ה שנקרע).
נמצינו למדים, שדוקא אם החולקים אינם משתפים כח עיונם וסברתם ע"מ לדלות את המשמעות מדברי התורה שבכתב ושבעל פה, אלא חולקים הם על המציאות מכח שמיעתם או זכרונם בלבד, בזה אמרינן דמכיון שהמציאות היתה אחת ולא שניים, ממילא עדות השני בטלה וריקה. אבל כל שהמחלוקת נובעת מכח העיון והסברא לדלות משמעות דעת התורה, בזה אף אם כל מה שהגיעו לסברתם היה רק מתוך מה שנראה להם לפרש בדבריו של אחד החכמים, והוא בודאי לא נתכוין לשני הצדדים ההפכיים, מ"מ כיון שדעתם נמשכה ועלתה בכח העיון והסברא בדברי התורה, לכן כל צד הוא דברי אלוקים חיים ממש. (וכן עולה מדברי רש"ל ושל"ה ע"פ סודן של דברים, ואכמ"ל. ובחיבורנו הקטן נשמע קולם-קבלה והלכה הרחבנו יותר בזה בס"ד קחנו משם).
וממוצא דבר אתה למד לענייננו אנו, שכאשר יש מחלוקת בדעת רב רבנן מרן רבנו הגדול זיע"א, שזה אומר בכה וזה אומר בכה, ראשית יש להבחין, שאם המחלוקת היא בחלק הטכני, (כגון האם זה נכון שאמר כך וכך או לא נכון, וכן האם אמר הדברים בצורה כזו או כזו, וכדו'), בזה יש צד אחד שבודאי אינו נכון במציאות, וכל מה שנותר הוא לברר את המציאות כמה שאפשר להגיע לבירור העובדות כהויתן כמה שניתן. והאמת היא שבדרך כלל בעובדות הללו נראה שכמעט אין מחלוקת כלל לפי מה שיצא לי הקטן להיפגש בזה על הרוב.
אבל אם המחלוקת בדעתו היא כפי שמצוי על הרוב הגורף, שנחלקו בחלק הסברא ושיקול הדעת בדעתו, לאור מה שאמר או הורה או כתב, והשאלה היא כיצד לבאר סברתו ודעתו, וכיצד להעריך ולשער מה היה שיקול דעתו בהוראתו, וכיוצא בזה, ומזה נמשכת מחלוקת לנידונים שונים, האם ניתן ללמוד מדבריו לאותם נידונים או לא, וכן בכלל האם ללמוד מדבריו לכל האופנים או שכוונתו היתה דוקא באופן מסויים, וכן ע"ז הדרך. הנה בכל כיוצא בזה למדנו מדברי הריטב"א מפורשות, שבודאי יש לנו את הכלל הכל כך גדול ומקיף ומרגיע שאלו ואלו דברי אלקים חיים ומלך עולם.
ועל כגון זה ודאי אמרו רבותינו הקדושים (חגיגה ג: ), דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד (קהלת יב יא), בעלי אספות, אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין.
שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה, תלמוד לומר כולם נתנו מרעה אחד. אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב (שמות כ) וידבר אלקים את כל הדברים האלה.
אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. בלשון הזה אמר להם (רבי יהושע) אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה (שדרש עניין זה) שרוי בתוכו. ע"כ. (ומשמע שמי שתתאמת בנפשו דרשה זו, אין 'יתמות הדור' פוגעת בו, ודו"ק).
ומעתה לענין מעשה יש שתי אפשרויות היאך להתייחס לענין הלכה למעשה במחלוקות כגון אלו.
א. לעיין ולהבין דברי הצדדים ולחתור אחר הבירור ולעשות מה שיעלה בידינו.
ב. כמובן לשתף את עיוננו, אבל להכריע את ההוראה הכללית ע"פ כללי הפסיקה ודרכי ההוראה גם בחלק זה.
וכפי הנראה שהאפשרות הראשונה היא נפוצה ומוכרת, וגם יותר נתפסת במחשבה ראשונית באופן טבעי.
אולם האפשרות השניה, פחות מוכרת ופחות נפוצה, וכמעט אינה אלא נחלת כמה וכמה ת"ח חשובים שסבורים גם בזה להכריע ע"פ כללים המסורים בידינו מרבותינו.
ועל מנת לחדד מעט יותר את הכוונה וכן את היסודות לדרך זו, אבקש להביא ממה שכתבתי בס"ד לבאר בזה לתלמיד חכם יקר מאחינו האשכנזים על כיוצא בזה, שטען בענין המדות ושיעורי תורה מדעתו הרמת'ה של הגאון חזו"א זצוק"ל, והשיבותיו בין היתר בזה"ל: וגם הגאון חזו"א נודע שלא היו מצויים אצלו רוב ספרים, וידוע שהמעיין במקורות ובפרט מי שהספרים מצויים אצלו, מתקרב יותר אל ההבנה המקורית המכוונת והנרצית", ע"כ.
ושוב העירני על דברים אלו וז"ל: מרן הגרח"ק שליט"א ושאר גדולי תלמידי מרן החזו"א מעולם לא השתמשו בכלל זה לומר שלא היו מצוים אצל מרן החזו"א רוב הספרים, דח"ו להרפות בזה כח ההכרעה בעיון התורה של מרן החזו"א בכל חלקי התורה בחיבוריו הגדולים, שרק מי שזוכה ללמוד הרבה בתורתו יבין כח העיון והעמל שיגע בכל חלקי הש"ס עם הראשונים והפוסקים ז"ל. ומרגליה בפומיה תלמידיו דספרים שהיה צריך לעיין בהם הגיע לידו אם בישיבות שהיו במקום מגוריו או בהשאלה וכדו', ומה שיש מקומות שמצינו דלא ראה מדברי הפוסקים בזה לא גרע מכל דברי הפוסקים כשמוצאין דלא ראו מדברי הקדמונים, אך מחמת מקומות בודדים אלו אינו מגרע מאומה מכל כח דבריהם בכל חיבוריהם. ומה שהשתמש בעל החזו"ע זצ"ל בכלל זה (בתורה שבעל פה) הוא רק לסבר האוזן לתלמידים כשדיבר על הלכות מסוימות, אך ח"ו אינו כלל על שאר כל חלקי תורת מרן החזו"א ז"ל, ולכן חייבים למחות על אלו שהושרש בלבם בטעות גמור כלל זה על כל ספרי החזו"א והוא בזיון נורא בכבוד התוה"ק. עכ"ל.
וזה אשר השיבותי: דבריו נאמנו מאוד, אין בהם נפתל. ומי שסבור אחרת א"ז אלא קטנות מוחין, מחמת שעדין לא שימש כ"צ. וכמו מי ששמע מרבו באיזו הלכה דמכיון שהוא בדרבנן אפשר להקל, ורבו אומר כן ע"פ כללי ההכרעה דכל כה"ג בדרבנן הדין נותן להקל, ויבא זה התלמיד ויוציא מדברי רבו שאיסור דרבנן אינו כ"כ מכריח ואפשר להקל בו חלילה וחס. ובאמת הוא בעשה ולא תעשה דועשית ככל אשר יורוך ולא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, והעובר ע"ד חכמים חייב מיתה בידי שמים. ולכן יפה עשה כת"ר שהתריע בזה, ובכך לא יצא מכשול חלילה מדברים מעין אלו.
ולגבי מה שמרן זיע"א כן השתמש בכלל זה לפחות בשיעוריו ללמד לשומעי לקחו, וכן לגבי דידן שהשתמשנו בשיקול זה לגבי ההכרעה בענין ה'שיעורים', בין הג' חזו"א להג' רבי חיים נאה זצ"ל, הוא ע"פ מאי דמצינו כיו"ב בכללי ההכרעה, וכגון דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני, וביארו הרא"ש (ב"ק פ"ד סי' ד) ועוד, "לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין, ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על דבר אמת. וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר, לכך סמכו על הוראותיו לעניני איסור והיתר". ע"כ. אף שבודאי אין זה מגרע חלילה מתוקף עיונו והכרעתו של שמואל אף באיסורי, היכא דלא פליג ארב, וכן מתוקף עיונו והכרעתו של רב אף בדיני, היכא דלא פליג אשמואל. ועל דרך זה מפורסם בפוסקים, שבדרך כלל דברי המגיד משנה נאמנים עלינו בביאור דעת הרמב"ם יותר ממה שהבינו פוסקים אחרים (אף שיש יוצא מן הכלל), וכמ"ש הרדב"ז בתשובה (אלף תד ואלף תעז, הוב"ד בעי"צ ח"א עמ' שצט), והיינו "מפני שנתן אל לבו לפרש דברי הרמב"ם, ועבר על כולו, והיה סדור לפניו וברור כשלחן ערוך, ודקדק בדבריו ככל הצורך". אף שא"ז מגרע חלילה מעוצם יגיעתם של שאר פוסקים בהבנת דברי הרמב"ם ותוקף הכרעתם בזה במקום שאינו נסתר מדברי המ"מ, א"נ במקום שהדברים מוכיחים טפי כדבריהם, מה גם דבכל גווני דבריהם חזו לאצטרופי עכ"פ. וכן מזה הטעם סמכינן על דברי התלמיד בשם רבו טפי ממה שאחרים יביאו בשם אותו חכם שהוא רבו.
ומבואר מכל זה, דמדת ההכרעה על כלל שיקוליה, אינה ח"ו להמעיט מתוקפו העצמי של הצד שלא הוכרע כמותו חלילה, דבודאי כל אחד מהם הוא עצום ורב ללא שום המעטה חלילה וחס, ואפשר שלפי מקורן של דברים אה"נ הצד שלא הוכרע כמותו, הוא זה שכיון יותר לאמת יותר מן השני שהוכרע כמותו, (שבכל אופן מכיון שלשניהם בא מתוך העיון, קי"ל דאלו ואלו דא"ח, וכמ"ש הריטב"א בכתובות נז. לגבי פלוגתא דריו"ח וריב"ל שם, עי' עליו. וממילא ההלכה כפי כללי ההכרעה דוקא, ודו"ק.) אלא שלגבי דידן, דרך ההכרעה בין שני צדדים היא ע"פ אומדן של שיקול הדעת, מי מבין החולקים שלפנינו, יותר מצוי ובר סמכא באותו ענין, ע"פ הנתונים שלנגד עינינו עיני בשר, ולענין זה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
וזהו שביקש להודיענו מרן זיע"א בדבריו, שנדע את אשר 'לפנינו', והיאך ליתן משקל נכון במחלוקות גדולי האחרונים אשר בדורותינו. וה"נ בנ"ד כתבנו בזה"ל: ובפרט שהגאון רבי אברהם חיים נאה שבודאי אתמחי גברא בענין זה טובא, וכפי שהעיד עליו (בעל הקה"י גופיה) בהקדמה לשיעורין דאורייתא ע"ש, וגם שגדולי ישראל קיבלו דבריו במאור פנים. וסו"ס הרי השעורין דאורייתא כתב להדיא בהקדמתו שרוב הראשונים והאחרונים שהוא מעתיק ומביא בספרו, הם מהספר שיעורי תורה (להגרחנ"א), "כי גוף הספרים אינם מצויים אצלי", ע"כ. וגם הגאון חזו"א נודע שלא היו אצלו רוב ספרים. "וידוע שהמעיין במקורות ובפרט מי שהספרים מצויים אצלו, מתקרב יותר אל ההבנה המקורית המכוונת והנרצית", ודי בזה. עד כאן לשוננו שכתבנו שם, ותל"מ. והרי הוא כמבואר בס"ד, שכך הם שיקולי מדת ההכרעה, בלא לפגוע חלילה כלל ועיקר בעוצם עיונם ותוקף הכרעתם של מי שלא הוכרע כמותו.
והוא ע"פ מ"ש הגאון רבי יצחק קנפנטון זצ"ל (רבן של מהר"י אבוהב ועוד מגדולי אותו הדור, בסוף ספר דרכי הגמרא שלו, והובאו דבריו בשל"ה הקדוש ועוד), וז"ל: "
אין חכמת האדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעין", ולכן ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה ספרים. כי דרך משל מי שאין לו ספרי התלמוד אי אפשר לו להיות בקי בו, וכמו כן מי שאין לו ספרי הרפואה א"א להיות בקי בה, וכל שאין לו ספרי ההגיון והחכמה א"א להיות בקי בה. ולזה אמרו ז"ל מרבה ספרים מרבה חכמה. ופרש"י ז"ל על וקנה לך חבר (אבות פ"א מ"ו) חבר ממש, ויש אומרים ספרים. כי הספר חבר טוב.
"והקורא בספרים שאולים, הוא בכלל והיו חייך תלואים לך מנגד". (ומכאן תשובה למ"ש שהגחזו"א היה שואל ספרים שנצרך להם.)
ומי שיש לו ספרים, הם המביאים אותו לידי חכמה ודעת, כי היא חייך ואורך ימיך. האל ית' יזכנו לחכמתו ולספרים שלנו אמן. עכל"ק.
והם הם הדברים שביקש רבנו זיע"א ללמד אותנו, ועל פיהם כתבנו הדברים הנ"ל לגבי נ"ד, שהם בודאי שיקול חשוב להטות הכף במדת ההכרעה, וככל המבואר בס"ד.
עד כאן ממה שכתבנו לחכם הנזכר בנושא זה בכלל.
וממוצא דבר אתה למד לנידוננו אנו, שאחד המבקש ליקח אמת מידה במשנתו של מרן רבנו הגדול זיע"א, אשר על פיה יכריע למעשה בדברים השנויים במחלוקת בדעתו של מי שגדול, הנה מלבד מה שיש לו קודם כל לעיין יפה בגוף דברי מי שגדול, ובצדדי החולקים בדעתו לכאן ולכאן, ובמקורותיהם, בסבלנות ומו"מ, עוד יש לו לאחר מכן לערוך הדברים בשיקול הדעת, לפי עקרונות כלליים יותר, המורים באופן כללי על הבחירה היותר ראויה להיות קרובה אל המכוון בדעתו של מי שגדול, בדרך כלל, מלבד השיקולים הנקודתיים בנידון שלפניו בפרט.
וכגון מה שאמרו בגמ' ברכות (לח: ) על מחלוקת רבי בנימין ורבי חייא בדעת רבי יוחנן, דתהי בה רבי זירא, וכי מה ענין רבי בנימין בר יפת אצל רבי חייא בר אבא, (ופרש"י, וכי מה ענין להזכיר דברי רבי בנימין אצל דברי רבי חייא בר אבא במחלוקת בית המדרש), רבי חייא בר אבא דייק וגמיר שמעתא מרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא דייק. ועוד, רבי חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא מהדר. (ופי' בשטמ"ק שם, היאך שנו בבית המדרש פלוגתא דר' בנימין בהדי ר' חייא בר אבא, דלא חשיב לאיפלוגי עליה דר' חייא, דהוא דייק שמעתתא מר' יוחנן דהכי ודאי אמרה. ועוד, שמשלשים יום לשלשים היה חוזר לפני ר' יוחנן ביום אחד כל מה ששנה באותן שלשים יום. ומיהו דרך כלל, לראות אם כיון בטוב שמועותיו. ע"כ).
ומבואר דכאשר באים לברר דעת חכם, אין להשוות כלל דברי מי שרגיל אצלו לדקדק בדבריו טובא ולהציג לפניו שמועותיו ולימודו וחידושיו, לידע אם כיון טוב בשמועותיו, למי שאינו רגיל אצלו כ"כ, רק לפי המזדמן והמצוי. ואין שום משמעות בדברי הגמ' שגם באופן כללי רבי חייא היה גדול מרבי בנימין, רק זאת עסקה הגמ' במדת הרגיל יותר בדקדוק אחר דברי רבו, והמצוי אצל רבו יותר לבחון שמועותיו, ודו"ק.
עוד יש להביא מבירור כיו"ב ששרטט לנו הגאון רבי זלמן מלאדי (בעל הש"ע, ומחבר ספר התניא), שבאחת מהאגרות שכתב, כלפי המחלוקת הגדולה שהיתה לגאון מוילנא על דרך החסידות, באופן שפירשו ולימדו דברים שבנסתרות, כתב בין דבריו (אגרות בעל התניא עמ' צז), וז"ל: ואודות ליקוטי אמרים ודומיו (הקונטרסים שחיבר בעל התניא), בענין ביאור העלאת ניצוצין מהקליפות וכו', (שהיא הקדמה חשובה בחכמת הקבלה מרבנו האריז"ל), הנה עיקר העלאת מ"ן זה של העלאת נצוצין, לא נזכר אלא בקבלת האר"י ז"ל לבדה, ולא במקובלים שלפניו, וגם לא בזוהר הק' בפירוש. וידוע לנו בבירור גמור שהגאון החסיד נ"י (הגאון מוילנא) אינו מאמין בקבלת האר"י ז"ל בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזעיר מפי אליהו ז"ל והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה כו', וגם הכתבים נשתבשו מאוד וכו', ולאיש אשר אלה לו לו משפט הברירה לבחור לו הטוב והישר מכל כתבי קודש הקדשים האר"י ז"ל, לאמר שמועה זו נאה והיא מפי אליהו ז"ל וזו אינה מפי אליהו ז"ל, מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק לפניו. "וגם אם יאמר איזה פירוש בכתבי האר"י ז"ל שלא כפירושינו, כל מי שיש לו מוח בקדקדו יבין וישכיל, שכל מי שאינו מאמין באיזה דבר לא אדון הוא בדבר זה לדון ולהכריע, רק המכריעים יהיו גדולי ישראל המפורסמים באמונת קבלת האר"י ז"ל בכללה שהיא כולה מפי אליהו זכרונו לברכה", כחכמי הספרדים ודומיהם וכו' ואף גם זאת משנה שאינה צריכה היא כי אם כשיהיו התובעים והטוענים עלינו גם כן מאמינים בקבלת האר"י ז"ל בכללה כמונו, והם גדולי ישראל בנגלה ונסתר וכו'. עכ"ל.
ונמצינו למדים מדבריו אמת מידה נוספת וחשובה מאד לנידון שלפנינו, כיצד יש להתחשב ולשקול במחלוקת גדולי עולם וגאוני ארץ בהבנת אמרי קדוש מדבר. וביאר לנו בטוב טעם ודעת, שיותר יש לקבל פירושו של חכם, הרואה באדם הגדול סמכות עליונה ממנו ומכריעה אצלו גם כאשר נראה לעיניו הפכו, שתולה החסרון בו מעוצם הערכתו הכבירה לעוצמת ותוקף דבריו של האדם הגדול, ויש לנו לקבל פירושו והבנתו בדברי האדם הגדול, יותר מאשר אנו מקבלים פירושו של חכם אחר בדברי האדם הגדול, אף שגם הוא מעריך ביותר את האדם הגדול, אבל לא עד כדי ביטול גם בדברים שנראה בעיניו הפכו, שסבור לומר שיש עמנו עוז ותושיה להבין ולהכריע בהיפך כאשר נראה לעיננו.
(ונראה הסברא בזה, שמאחר שמבין שבידו הדבר לשקול ולהכריע מתי כדברי האדם הגדול ומתי לא בהכרח, כלומר שמעריך עוצמת ותוקף דעתו והכרעתו של האדם הגדול מעט קרוב לעוצמת ותוקף הכרעתו שלו, הלכך גם כאשר עוסק לברר דעתו של אותו גדול, אין מה שיכריח מציאותו לגייס כל כוחותיו ומרצו בדעתו ולבו אך ורק להבנת דבריו של האדם הגדול מצד עצמו עד אשר דק מן הדק, ואינו מניח בצד כליל כל מה שקדם אצלו מקודם לכן כשניגש לברר דברי אותו גדול, אלא מעיקרא ניגש עם בסיס ההבנה שלו האישית, ועמה חותר אחר תוספת הבנה בדעתו ודבריו של אותו גדול, ואף שבודאי מתאמץ טובא גם הוא מר ניהו רבה בעמל כביר להבינו אל נכון, אולם מאחר שלא נקבע אצלו להתרכז רק בדברי אותו גדול מצד עצמו אף כשהוא היפך דעתו, הלכך כשניגש לברר דבריו ניגש בהכרח עם מניעים נוספים שמאלצים דעתו ולבו מעיקרא להשתדל להתאים דברי אותו גדול, לאותה הבנה שנקבעה אצלו כמוכרחת מכח עיונו, ואף כשנתקל בדבריו בהרגשים דקים זעיר כאן זעיר שם, שלפום ריהטא מצביעים על שוני ממה שהבין הוא, נאלץ וכמעט מוכרח להטותם לפי ההבנה שנקבעה בדעתו ולבו, ולפרש עפ"ז דברי אותו גדול, ולאו דוקא היאך שמתפרשים דברי אותו גדול מצד עצמם).
ועוד יש לדעת בנידוננו כשעוסקים בבירור דעתו של מי שגדול, הוא מרן רבנו הגדול זיע"א, כאשר במקרים לא מעטים אנו שומעים או קוראים בדברי תלמידי חכמים חשובים שהציעו הדברים בפי מרן רבנו הגדול זיע"א והסכים עימהם, וכבר נתקלנו כמה פעמים בדברים שמעט מתמיהים בזה, שנכתב כן על דברים שהם היפך דעתו, ושהטענות שכתבו שם על דבריו לא היו מוכרחות כלל כדי שישנה דעתו מחמת כן, ועל הרוב התשובות לטענות מבוארות במקורות שציין בדבריו, או שדבריו עניים במקומן ועשירים במקום אחר, וכדומה. ועכ"פ אין בהם מעלה מהותית על דברי שאר החולקים באותם נידונים. ובפרט בדברים שאחר כך כתב מרן רבנו זיע"א במשנה מאוחרת יותר דלא כפי שכתבו בשמו שהסכים עמהם. ומצינו כזאת מכמה מחברים שליט"א, לא עת האסף.
וכבר הודיענו מרן הראש"ל שליט"א בכיוצא באלו כמה הזדמנויות שאין לסמוך בכל כיו"ב אלא לגופו של ענין, ובעיקר כפי המתבאר ע"פ תורה שבכתב של מרן זיע"א, ששם עיקר דעתו מתבארת באר היטב, זולת מה שהודיע מפורשות בעצמו ברבים שהוא חוזר בו, הן בכתב הן בעל פה. (וכגון לגבי ברכת המפיל אחר חצות שביקש שביקש מעצמו מהחכמים שסביבו להודיע לברך אף אחר חצות, ואין בזה חולק). הא לאו הכי חזקה של תורה שבכתב עדיפא. (וכמובן שאם מתבאר לפי הנימוקים בתורה שבכתב שבספריו עצמם, שבהשתנה המציאות ישתנה הדין, או שבהגלות דברי ראשונים ישתנה הדין, וכדומה, יש לדון לפי זה, אלא שיש להימנע כמה שאפשר מלהחליט הדברים ע"פ זה, וכ"ש מלהורות עפ"ז למעשה, שאין ראוי לעסוק בזה כלל לענין מעשה ללא הכרח גדול, וגם אז יש להימלך בשאר תלמידיו של מרן זיע"א, ותשועה ברוב יועץ, וכולי האי ואולי, מה שמוכרח למעשה. וכגון מה שראיתי בעני' במעשהו של מרן הראש"ל שליט"א גבי פורים דרמות, שהמציאות לנגד עיננו במרחק רמות מירושלים אחרת מהמבואר ביביע אומר בשעה שכתב התשובה, וכן שנמצאו ראשונים כדוגמת ראבי"ה וסיע' שע"פ המבואר ביבי"א בדבריו על הירושלמי בהימצא אותם ראשונים משתנה מדת ההכרעה בסוגיא מהיפך אל היפך. ואף בזאת נעשה כל מאמץ שיהיה גם לפי פשוטו של מקרא ביבי"א ללא שינוי ע"י בורגנין שהשתדלו עבורם).
ולא אמנע עצמי מלהביא כאן מכתבו של הגאון רבי אברהם יוסף שליט"א בנו של מרן זיע"א (מתאריך ט' סיון תשע"ה), שנשאל ע"י אחד מבניו, שיש המבקשים לדעת מה יש בידו ממרן רבנו הגדול זיע"א אודות הויכוח בדעתו, על רכישת הגרלה של מפעל הפיס, ואודות השמועה שחזר בו, והטיב להגדיר את היסוד הנזכר בדברים בהירים, אחר שהשיב לגופו של ענין, וז"ל:
א. מקור הפצת השמועה הוא רבי צבי חקק שהיה נוכח בעת שאמרו למרן זצ"ל שמפעל הפיס תומך במפעלי תורה וחסד ובניית מקואות ותלמודי תורה, וכפי הכלל שמותר לערוך הגרלה כאשר מטרתה לשימוש לקדש, שבזה נמצא שרוכש הכרטיס מתכוון גם למצוה ולא רק לזכיה בכסף, יוצא שיהיה מותר לרכוש כרטיסי מפעל הפיס. אולם אני דיברתי עם מרן זצ"ל והכחשתי בפניו את האומרים שמפעל הפיס תומך בתורה וחסד, וכן אחותי הגדולה הרבנית עדינה שתחיה העידה בפניו שהפיס מחלק לעיריות וכל עיריה עושה בכסף כרצונה באיזה פרויקט שהיא חפצה, (הרבנית עדינה חבר בדירקטוריון של מפעל הפיס), ואין יכולת למפעל הפיס לבצע פרויקטים על דעת עצמו, הבין מרן זצ"ל שבסיס האיסור שכתב ביביע אומר במקומו עומד והורה לי לפרסם שדעתו לא השתנתה.
ב. לצערי כמה תלמידי חכמים מובהקים שנשאו ונתנו עם מרן זצ"ל, הבינו שהסכים עם דבריהם אע"פ שבספריו כתב אחרת מדבריהם, ובשיחה עמו הבנתי שלא בכל דבר דעתו היתה נוחה ממה שדברו אלא שלא רצה להאריך בענין, ולכן אין לנו אלא תורה שבכתב שהיא מקור חיותנו וממנה נשאב דעת וחכמה ואין בלתה.
ג. עדינותו ומחשבתו לעודד תלמידי חכמים הם שהנחו את הנהגתו בקודש, ולא תמיד ירדו לסוף דעתו גם תלמידי חכמים גדולים. עכ"ל. שפתים ישק משיב דברים נכוחים.
וטרם אכלה דברי בזה ראיתי להביא את הנחייה הברורה שיש לנו בזה מהגמרא (ב"ב קל: ), תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד, ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה. שאל ואמרו לו הלכה למעשה, ילך ויעשה מעשה וכו'. א"ל ר' אסי לר' יוחנן, כי אמר לן מר הלכה הכי, נעביד מעשה, אמר לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה. ע"כ. ופי' רשב"ם (על הדף), אין למדין הלכה, כלומר אין למדין לעשות, לא מפי גמרא, שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר מסתבר טעמא דפלוני חכם, אין תלמידיו למדין משם הלכה, דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר. ולא מפי מעשה, אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך, דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה, דהרבה טועין בדבר הלמוד, כדאמרינן והא דפלוני לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר וטעה בסברא. עד שיאמרו לו הלכה למעשה, דכיון ששאל ע"י מעשה, ואינן יודעין בדבר אלא מה שהוא אומר להם, אין לומר טעם חזו ביה דלא ידע וכו'. ילך ויעשה מעשה, כל ימיו יעשה עוד כן, ולא יהא צריך עוד לשאול לכל מעשה ומעשה שבא לידו. ע"כ.
ומכאן אבן פינה לבאר מחלוקות רבות בין תלמידי חכמים בדעתו של מי שגדול. ותן לחכם ויחכם עוד. וככל האמור לעיל.
ולענין הכרעה למעשה, אנו שונים ואומרים, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, וככל האמור לעיל, ולהלכה למעשה אנו מורים ובאים ע"פ העקרונות המבוארים למעלה, מלתא בטעמא, ומפי ספרים וסופרים.
והוא על דרך ומשקל דברי הבת קול (בעירובין יג: ), שלא אמרה אלו ואלו דא"ח והלכה בכל ענין לגופו, כפי שיראה המורה ותשיג יד עיונו, אלא אלו ואלו דא"ח והלכה כבית הלל, אף שבודאי יתכנו פעמים שבית שמאי יותר צודקים, אבל יש קו מנחה בהוראה שהוא היותר ראוי ומכוון "על דרך כלל", וכגון בחלוקת ב"ש וב"ה, מטעם שנוחין ועלובין ומקדימין דברי ב"ש לדבריהם, וכביאור מרן הב"י המפורסם שמחמת כן זוכים לכוין לאמת, ומעתה אין חוששים למקרים של מיעוט שיתכנו כאלו שבהם ב"ש צודקים, כל שהם מנגדים לקו המנחה את ההוראה למעשה.
וכן מרן הב"י בהקדמתו כתב שאם באנו להכריע וכו' ע"ש, ובחר לו מחמת כן ככלל ג' עמודי הוראה או רוב ראשונים, ואף שיתכנו מקרים שראוי לפסוק כשא"פ, הקו המחנה הוא היותר מכריע מהעיון הנקודתי.
וכן הוא במה שקיבלנו הוראות מרן הש"ע ע"מ ליישר מסילת ההוראה, אף שפעמים יתכן שהחולקים יותר צודקים בהכרעת ההלכה, או בהבנת דברי הראשונים, וממילא בהכרעה למעשה, אולם הקו המנחה והמניע שלו הוא היותר חשוב לענין הוראה למעשה. והבן.
עד כאן ממה שנלע"ד לבאר בהאי סוגיא רבתי שיש בה כמה וכמה הלכתא גברוותא לדעת מה יעשה ישראל ובפרט ובעיקר לתלמידי חכמים שידונו בזה בדרכי ההוראה בכל כיוצא באלו. (ובכוונה איני עושה סיכום לחילוקים השונים שיצא לנו בזה, וכן איני מפרט את המסקנות לפי המציאות, כדי שישאר המשא ומתן בנידון זה נקי מצד עצמו, ללא התערבות של פרשנות אישית או משיכה לצד מה, והבן).
,,,,,,
ומעתה כשנחזור לשאלות שהובאו כאן למעלה הרי שתשובותיהם מבוארות, (ע"פ מה שכבר הקדימונו החברים הנכבדים כאן בהבאת המקורות לכאן ולכאן).
והרי הם לפי סדר אותותם:
א. וידוי בערב פסח שני, כך דעתו הרמת'ה של מרן הראש"ל שליט"א לפי הכללים והמפתחות שמסר בידינו מרן רבנו הגדול זיע"א ומשנתו הסדורה, ואף אם יש החולקים בזה בדעתו, אלו ואלו דברי אלקים חיים, וכבר ביארנו לעיל כיצד נראה להכריע בכגון דא.
וראה נא בארחות מרן ח"א (עמ' שעה), וכנראה לזה הכוונה היתה בשאלה, שאחר שהרחיב במו"מ מה לדעתו צריך להיות הדין בזה, הוסיף לכתוב שהציג הדברים בפני מרן זיע"א והסכים עמו, והנהיג כן בעצמו, ע"כ. ומבואר להדיא דעד אז היה נוהג בפשיטות שלא לומר. ושמא לזה כיון מרן שליט"א בסיום מכתבו הנזכר למעלה שלדעתו אינו צודק בהכרעתו, ושגם במה שסבור שמרן הסכים עמו למעשה והנהיג מרן בעצמו, ל"ד, שאף שכך סבור בארחות מרן שמרן הסכים וכו', אבל איהו סביר וקביל שאין כן דעת מרן רבנו הגדול זיע"א. זוהי אחת מהדרכים המסתברות שיש לי הקטן לומר בזה.
אף שיתכן שביאור הדברים כאן היה באופן אחר, אולם כבר יש כמה דברים כיו"ב שבידוע שכך היא סגנון המחלוקת שבין הרב ילקוט יוסף לרב הלכה ברורה, והדברים ידועים. ולדידן שוב אנו שונים ואומרים, שכולם אהובים, כולם ברורים, וכולם קדושים, שאלו ואלו דברי אלקים חיים. ולענין הכרעה והוראה למעשה שאי אפשר לפסוק את כולם, שהם שתי הוראות הפכיות, אנו נוהגים להורות על פי האמור לעיל. (ועל משקל דברי הבת קול בעירובין יג: ).
ב. טבילת תבניות חד"פ, כך היא הבנתו השלימה של מרן הראש"ל שליט"א בדעת מרן רבנו הגדול זיע"א, וכפי שביאר שיחתו באר היטב מלתא בטעמא. והמבין אחרת בדברי מרן רבנו הגדול זיע"א, אחר העיון הראוי, אלו ואלו דא"ח, ולענין הכרעה למעשה עלינו לפסוק ולהורות כפי המבואר לעיל בכיוצא בזה מלתא בטעמא.
ג. שיור אמה על אמה בביהכ"נ, דבריו מבוארים במכתב שצורף כאן בטוטו"ד. שהרי בחזו"ע מבואר להדיא שאפילו בבית אם הוא כבר מסוייד א"צ מן הדין להחמיר ולקלוף. וכן שבסיד מעורב בחול יש מקום להקל בלאו הכי. ולגבי שיור מעיקרא בביהכ"נ, כשעדיין לא סייד, אין הכרח בדברי החזו"ע שהחליט הדין אבל יש משמעות להחמיר, ודלא כהילקו"י מהדו"ק שכתב להקל.
וכל הדינים הללו בדיוק כך פסק להלכה בילקו"י, ללא כל שינוי. ואף הוא זה שהוסיף לדייק וללמד לנו שבחזו"ע משמע לענין שיור בביהכ"נ דלא כפי שפסק הוא בילקו"י, ולכן הורה בילקו"י למעשה להחמיר כפי משמעות זו. הרי לנו שלא זז מפסק מרן זיע"א ימין ושמאל ועד לחוט השערה.
אולם במכתב שצורף כאן הוא נידון אחר לחלוטין, שמדבר על ביהכ"נ מסוייד מכבר, שבלאו הכי דעת מרן זיע"א להתיר אפילו בבית שא"צ לקלוף, וכאמור. וכן דעתו שאם הסיד מעורב בחול יש מקום להקל בלאו הכי. וממילא כשנשאל מרן שליט"א לגבי ביהכ"נ שכבר מסויד, מסדר לנו הפסק בהדרגה היאך להתייחס למעשה בנידון השאלה, וכך הם דבריו הבהירים. שבחזו"ע לא מבואר להדיא דעתו אבל יש משמעות להחמיר, אלא שגם אם נאמר שדעתו היתה להחמיר בבתי כנסת (כמו שבאמת הכריע כן בילקו"י מהדו"ב מחמת משמעות זו), מ"מ פוק חזי מאי עמא דבר וכו', (ולכן זה כבר צירוף ראשון שמא אין לחייב כאן לשייר, אף שאיננו תופסים צירוף זה לבד למעשה כמבואר בילקו"י), ובפרט שבית הכנסת כבר היה מסוייד כולו משנים קודמות, וי"א דבכה"ג א"צ לקלוף, שהציווי דוקא בעת שמסייד. (וכ"פ להלכה בחזו"ע להדיא, וזה לבד היה סיבה לפסוק כבנידון השאלה שלא לקלוף בביהכ"נ). ולכן אין צריך להחמיר ולקלף את הסיד, שנכנס לספק איסור דאורייתא של לא תעשון כן לה' אלוקיכם, שאסור לנתוץ ולהשחית בית הכנסת, וי"א שאיסור זה הוא מדאורייתא, דהוי מקדש מעט, (כלומר ולכן אף אם היה רוצה לחוש לדעות המחמירים אין לעשות כן במקום חשש איסור אחר שפטור מן הדין מהטעמים הנ"ל), לכן שב ואל תעשה עדיף, ולא יקלוף, ובפרט שי"א שאם הסיד מעורב עם תערובת חול כמו שמצוי בזה"ז, ואינו סיד לבן לבד, א"צ לשייר אמה על אמה אפי' בבית. עכ"ד.
באופן שהכל על מקומו בא בשלום, ומובן ומבואר יפה יפה מלתא בטעמא, דבר דבור על אופניו בדעתו של מי שגדול הוא מרן רבנו הגדול זיע"א, ואשרי העומדים על סודו.
בברכה רבה