• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

תחנון במנחה של ער״פ שני

שלום וברכה.
ברצוני לחקור מה דעתו של מרן פאר הדור הרב עובדיה יוסף זצ״ל בעניין תחנון במנחה של ערב פסח שני (י״ג אייר).
ראיתי מקורות סותרים בעניין זה-
מחד, בספר הלכה ברורה חקר בעניין זה ומצדד שיש לומר תחנון במנחה של ערב פסח שני, וכזכור לי רשם ששאל את אביו בעניין זה והסכים עמו.
בכל הסידורים *המזוהים* עם הרב עובדיה ושעברו תחת ידו- חזון עובדיה, יחווה דעת ולמען שמו באהבה כותבים בפירוש-
״כל יום שלא אומרים בו תחנון לא אומרים גם במנחה שלפני חוץ מ... ומערב פסח שני....״.
מאידך, בילקו״י החדש ספירת העומר ושבועות כותב שיש אומרים שלא לומר ויש חולקים, ומסיים- ״ואף שיש חולקים, כל ספק בדין תחנון הולכים לקולא, ואין צריך לומר וידוי ונפילת אפיים במנחה של י״ג אייר״.


ברור שאין לעשות מחלוקת, אך בתור הוראה לציבור כיצד יש להורות להלכה ולמעשה?
והאם מי מכם שבאתר שמקורב למרן הרב יצחק יוסף שליט״א יכול לשאולו בעניין זה, וכיצד הוא נוהג או מורה לנהוג?

תודה וכוט״ס.
אשר מויאל, באר שבע.
 
שלום וברכה לידידי רבי אשר מויאל היקר
דעת מו"ר מרן הראש"ל שליט"א מבוארת באר היטב בילקוט יוסף (ספירת העומר תשעט עמוד תקלו) שאין צריך לומר וידוי ונפילת אפיים במנחה של י"ג אייר, ע"פ הכלל כל שלא אומרים בו תחנון ונפ"א אין נפילת אפיים במנחה שלפנו, וציין שם לדברי החולקים, דשאני פסח שני שהוא יו"ט של יחידים ועוד שזמן הקרבת הקרבן הוא אחר חצות היום, וסיים דעכ"פ מאחר שמצינו מחלוקת בזה וכבר כתבו הגאונים שוידוי הוא בגדר רשות, ממלא אפש לנהוג שלא לומר וידוי בערב יד אייר. ע"כ.
וכך יש להורות למעשה שאין צריך לומר וידוי בערב יד אייר.
בברכה רבה
 
ב"ה
הנני להעתיק מדברי מרן הראש"ל שליט"א בשו"ת הראש"ל:

סימן יב - אמירת וידוי במנחה של ערב פסח שני

בס"ד, ‏ג' סיון תשע"ה,

לכבוד היקר והנעלה, איש על העדה,
כש"ת הרב יחזקאל חן נר"ו
שלום וברכה,

במענה לשאלתו הנני להשיב בקצרה:
א. במה ששאל בענין אמירת וידוי במנחה של ערב י"ד באייר, הנה הראוני מכתב מחכם אחד ברבנות הראשית לישראל, מלפני כשלש שנים, שהורה בפשיטות לומר וידוי במנחה של י"ג אייר, בלא לנמק דבריו. ואמנם לא כן עמדי, דהנה בתחלה יש לחקור מהו הטעם שאין אומרים וידוי במנחה שלפני ליל ראש חודש, האם הוא כדי להודיע לעם שהערב הוא ראש חודש, או שהוא כלל בידינו, דכל יום שאין אומרים בו וידוי, אין אומרים גם במנחה שלפניו, שהוא סמוך ונראה. ונפקא מינה בזה, בערב פסח שני, דאם הטעם הוא כדי להודיע לצבור שבערב הוא יום חג, זה שייך בראש חודש וכדומה, אבל בפסח שני שכולו נקבע לצורך יחידים שלא עשו את הפסח, ולא עבור כלל הצבור, ממילא יש לומר דצריך לומר וידוי במנחה של י"ג באייר. כי אין ענין מיוחד להודיע לצבור שהערב הוא פסח שני. ודי לנו שאין אומרים וידוי בפסח שני עצמו. אבל לפי הכלל דכל שאין אומרים בו וידוי אין אומרים גם במנחה שלפניו, משום שהוא סמוך ונראה, אם כן גם במנחה של י"ג באייר אין לומר וידוי. ומצינו בזה מחלוקת מנהגים, כי כי בשלחן ערוך הגר"ז בפסקי הסידור כתב, שבמנחה שלפני ערב ר"ה וערב יוהכ"פ וערב פסח שני, נופלין על פניהם. גם בשו"ת ברוך השם (חידושי אורח חיים סימן כב) כתב, דגם במנחה של י"ג באייר אין אומרים תחנון. וכן הוא בלוח דבר יום ביומו היוצא לאור על ידי מו"צ דק"ק מחזיקי הדת בירושלים. ובלוח עזרת תורה כתב, בית דין באייר יש נוהגין שלא לומר בו תחנון. ולענין מנחה שלפניו, עיין בסידור הרב, הגם שדעתו שבפסח שני אין אומרים תחנון, בכל זאת לענין תחנון במנחה שלפניו כתב שאומרים, כמו בערב ר"ה וערב יום הכפורים. והו"ד בשו"ת רבבות אפרים ח"ו (סימן רנח), ושם הביא מ"ש בכתר שם טוב ח"א (עמוד עב), שטעם אלו הנוהגים שלא לומר וידוי בערב פסח שני, וערב ל"ג בעומר, וערב ט"ו בשבט וט"ו באב, משום שכלל בידם, שכל זמן שאין נופלין על פניהם אין נפילת אפים במנחה שלפניו. ויתכן לומר שעושים כן כדי להודיע לצבור שמחר חג. וכמה פעמים אירע שהצבור מרוב טירדתם אינם יודעים מתי יהיה פסח שני, או ל"ג בעומר וכו'. ועוד שנפילת אפים רשות. ואמנם מנהג בני אשכנז אינו כן, אלא מתוודים ונופלים על פניהם בפסח שני, וטעמם דמשום יחידים שעושים פסח שני אין למנוע לומר תחנונים, דהא ט' זמנים שמביאין קרבנות יחידים, ואפ"ה אומרים תחנונים. [נועם מגדים]. ע"ש. ובספר טעמי המנהגים (סימן תקכח) כתב, דבערב יום טוב אין אומרים תחנון להזכיר שבא יום טוב בלילה. ע"ש. והפרי חדש (סימן קלא סעיף ז') פירש בדעת מרן השלחן ערוך, שכל יום שאין בו נפילת אפים אין נוהגים ליפול על פניהם גם במנחה שלפניו. וכן כתב בכנסת הגדולה שם, שכן המנהג. וכן כתב בשלמי צבור (דף קנא ע"ב). לפיכך אין צריך לומר וידוי בערב פסח שני, כיון שוידוי הוא רשות כמ"ש הגאונים, ובכל מחלוקת הפוסקים בזה אזלינן לקולא. ובסידור יחוה דעת לא ידעו מכל הנ"ל וכתבו שיש לומר וידוי בערב פסח שני, וזה אינו.

בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
 
תודה רבה. הדברים ברורים. הקב״ה ישלם שכרכם.

ואגב אכתוב, שזה כמה שנים שאני עוקב מקרוב אחר הוראות הראשל״צ הרב יצחק יוסף שליט״א בנושאים שונים ובמקום שמתברר שהם לא כדברי אביו (הרב עובדיה) - הרי שהוא חולק כבוד לאביו ומורה שיש לפסוק כאביו (ולא כפי שעלה בידו שלו יד כהה). [עיין נספחים ילקו״י ברכות ומועדים ועוד...].
אולם, ישנם כמה נושאים שיש לי בהם תמיהה רבתי היאך בנושאים אלו, על אף דעתו הידועה של אביו עדיין מורה שלא כדבריו. אתן ג׳ דוגמאות-
1. תחנון בערב פסח שני (עיין הלכה ברורה שם מובאת דעת הרב עובדיה).
2.טבילת תבניות אלומיניום חד פעמיות.
3. שיור אמה על אמה בבית הכנסת.
אציין שאת הדברים אני כותב דרך כבוד והערכה גדולה לרב, וכעפר ואפר אני לרגלי תלמידי חכמים, ושואל אני ומבקש דעת תורה, ואין אני שואל אלא כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע.
ומטרתי היא חקירת ודרישת האמת.

היאך הדברים מסתדרים עם ביטול דבריו מפני דברי אביו?

תודה רבה וברכות טוב.
אשר מויאל.
באר שבע.
 
תודה רבה. הדברים ברורים. הקב״ה ישלם שכרכם.

ואגב אכתוב, שזה כמה שנים שאני עוקב מקרוב אחר הוראות הראשל״צ הרב יצחק יוסף שליט״א בנושאים שונים ובמקום שמתברר שהם לא כדברי אביו (הרב עובדיה) - הרי שהוא חולק כבוד לאביו ומורה שיש לפסוק כאביו (ולא כפי שעלה בידו שלו יד כהה). [עיין נספחים ילקו״י ברכות ומועדים ועוד...].
אולם, ישנם כמה נושאים שיש לי בהם תמיהה רבתי היאך בנושאים אלו, על אף דעתו הידועה של אביו עדיין מורה שלא כדבריו. אתן ג׳ דוגמאות-
1. תחנון בערב פסח שני (עיין הלכה ברורה שם מובאת דעת הרב עובדיה).
2.טבילת תבניות אלומיניום חד פעמיות.
3. שיור אמה על אמה בבית הכנסת.
אציין שאת הדברים אני כותב דרך כבוד והערכה גדולה לרב, וכעפר ואפר אני לרגלי תלמידי חכמים, ושואל אני ומבקש דעת תורה, ואין אני שואל אלא כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע.
ומטרתי היא חקירת ודרישת האמת.

היאך הדברים מסתדרים עם ביטול דבריו מפני דברי אביו?

תודה רבה וברכות טוב.
אשר מויאל.
באר שבע.
1. מסתמא חולק על דבריו אחיו בדעת אביו (וזה מצוי בעוד כמה פסקים)
 
1. מסתמא חולק על דבריו אחיו בדעת אביו (וזה מצוי בעוד כמה פסקים)

שלום.
לא הייתי ממהר לקבוע כך מסיבה אחת פשוטה-
עיניך תחזינה מישרים שבגופא ההלכה ובנימוקה לא מצינו מילה וחצי מילה בדברי הרב יצחק לגבי מה היה עושה אביו הרב עובדיה בעניין תחנון במנחה די״ג אייר, האם היה אומר או לא אומר?.
והרי בקלות רבה יכול היה לסיים- ״ובדידי הווה עובדא״, ״והסכים עימי אאמו״ר״ וכדו... ולא סיים כך.
כלומר, מכלל לאו אתה שומע הן, ומשתיקתו בעניין מעשה אביו הייתי אומר שלא בטוח שהרב עובדיה נהג לא לומר אלא להיפך- כנראה שאמר.

לכן, בגופא השאלה הראשית חשוב היה לי לחקור מה היה עושה הרב עובדיה בעצמו מעשה רב.

ועדיין אני על משמרתי אעמודה, ואשאל כמחזר אחר האמת, איך בנושאים שונים פסק הרב יצחק שלא כאביו?
 
שלום וברכה,
לגבי מש"כ כת"ר בענין טבילת תבניות אלומיניום חד פעמיות, עיין בילקו"י שבועות (עמוד תקכא ד"ה והנה) שאמנם בחזו"ע מיאן בסברת המנחת יצחק, אך י"ל דגם לדעתו כ"ז לכתחילה לבדצי"ם השונים שינהגו כן, אבל היכא שהדבר קשה מאד לביצוע, וכמעט בלתי אפשרי, יתכן שגם מרן זצ"ל יסמוך להקל בשעת צורך גדול והיכא דא"א בענין אחר, בצירוף סברת האגרות משה. ע"ש. ועוד כתב שם (עמוד תקכב), וז"ל: וגם הגד הוגד לנו מפי עד נאמן, שבזמנו שאלו את מרן זצ"ל האם יהיה ניתן להקל בזה במקום צורך גדול, ומרן השיב דאיה"נ יהיה ניתן להקל בזה. ע"כ.
וסיים שם, ומכל הסברות הנ"ל ומכיון שיש צורך גדול להקל להמוני עמך ישראל, היכא דא"א בענין אחר והוא צורך גדול, יהיה ניתן להקל בזה. ורק הבדצי"ם למיניהם מן הראוי שיעמדו על כך בעת מתן ההכשר למכור את המפעלים של ייצור התבניות בשותפות ליהודי, כך שיהיו פטורים לכ"ע מטבילה. עכ"ל.
ומצורף בזה דברי רבינו הראשל"צ שליט"א בפינת ההלכה (חנוכה תש"פ).
בברכה רבה.
 

קבצים מצורפים

  • 5780_167.pdf
    386.6 KB · צפיות: 28
ולענין שיור אמה על אמה בבית הכנסת, עיין ילקוט יוסף ארבע תעניות (עמוד תקעז-תקעח בהערה) ושם כתב שאמנם בילקו"י חופה וקידושין כתב שבבית הכנסת ובבית המדרש אין צריך לשייר, ומותר לסייד ולצבוע ולעשותו כבנין המלכים, ע"ש, אך לא הזכיר תשו' מהר"ם בר ברוך, ע"ש, ולכן נראה להצריך לשייר אמה על אמה גם בביהכ"נ. ע"ש.
נמצא שגם זה עולה בקנה אחד עם מרן זצ"ל בחזו"ע. כפתור ופרח.
 
שלום וברכה,
לגבי מש"כ כת"ר בענין טבילת תבניות אלומיניום חד פעמיות, עיין בילקו"י שבועות (עמוד תקכא ד"ה והנה) שאמנם בחזו"ע מיאן בסברת המנחת יצחק, אך י"ל דגם לדעתו כ"ז לכתחילה לבדצי"ם השונים שינהגו כן, אבל היכא שהדבר קשה מאד לביצוע, וכמעט בלתי אפשרי, יתכן שגם מרן זצ"ל יסמוך להקל בשעת צורך גדול והיכא דא"א בענין אחר, בצירוף סברת האגרות משה. ע"ש. ועוד כתב שם (עמוד תקכב), וז"ל: וגם הגד הוגד לנו מפי עד נאמן, שבזמנו שאלו את מרן זצ"ל האם יהיה ניתן להקל בזה במקום צורך גדול, ומרן השיב דאיה"נ יהיה ניתן להקל בזה. ע"כ.
וסיים שם, ומכל הסברות הנ"ל ומכיון שיש צורך גדול להקל להמוני עמך ישראל, היכא דא"א בענין אחר והוא צורך גדול, יהיה ניתן להקל בזה. ורק הבדצי"ם למיניהם מן הראוי שיעמדו על כך בעת מתן ההכשר למכור את המפעלים של ייצור התבניות בשותפות ליהודי, כך שיהיו פטורים לכ"ע מטבילה. עכ"ל.
ומצורף בזה דברי רבינו הראשל"צ שליט"א בפינת ההלכה (חנוכה תש"פ).
בברכה רבה.

שלום וברכה.
מכיר את הטיעון הנ״ל, ולדעתי אין הדברים כך.
אני מבין את הדברים אחרת ממך (כמובן מתוך כבוד והכל בייקרא דאורייתא).
אני מבין שבחזו״ע הרב עובדיה פסק- שיש לטבול תבניות אלומיניום חד״פ.
במכתב/בשאלה מפי אותו עד נאמן שהצגת- נאמר שניתן יהיה להקל *במקום צורך גדול*.
ומרן הראשל״צ הרב יצחק יוסף שליט״א לקח את הדברים צעד אחד קדימה והפך את זה לעיקר הדין- רק לבדצי״ם.
והיטיב לתאר זאת בדברי קודשו- ״...ומכיון שיש צורך גדול להקל להמוני עמך ישראל, היכא דא"א בענין אחר והוא צורך גדול, יהיה ניתן להקל בזה...״

יש פער, לענ״ד, בין פסיקת הרב עובדיה בחזו״ע בצירוף עדותו של העד הנאמן, לבין פסיקת הרב יצחק.

חלילה לי מלמתוח ביקורת או להרהר אחרי תלמיד חכם בטח לא על הרב יצחק שמימיו אנו שותים ומי לנו כמותו, רק חוקר אני על מנת להגיע לדעת אמת היא דעת תורה ולקבל את האמת ממי שאמרה.

תודה.
 
ולענין שיור אמה על אמה בבית הכנסת, עיין ילקוט יוסף ארבע תעניות (עמוד תקעז-תקעח בהערה) ושם כתב שאמנם בילקו"י חופה וקידושין כתב שבבית הכנסת ובבית המדרש אין צריך לשייר, ומותר לסייד ולצבוע ולעשותו כבנין המלכים, ע"ש, אך לא הזכיר תשו' מהר"ם בר ברוך, ע"ש, ולכן נראה להצריך לשייר אמה על אמה גם בביהכ"נ. ע"ש.
נמצא שגם זה עולה בקנה אחד עם מרן זצ"ל בחזו"ע. כפתור ופרח.

תודה, אך גם זה אינו ע״פ מה שאני מכיר.
ומצ״ב קטע ממכתב בנוגע לשאלה זו-

בס"ד, ‏כה אלול תשע"ה

לכבוד היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה,

כש"ת ה"ה הרב דן אשר לוגסי נר"ו,

שלום רב,

הנני להשיב בזה על מקצת שאלותיו כמסת הפנאי:

א. בדבר בית הכנסת שכל הקירות היו מסויידים וצבועים משנים רבות, האם ראוי לקלף ולשייר אמה על אמה זכר לחרבן. הנה בילקוט יוסף שובע שמחות ח"א [שיצא לאור לפני קרוב ל-20 שנה], נתבאר, שבבית כנסת ובית מדרש אין צריך לשייר אמה על אמה זכר לחורבן. ושכן כתב המגן אברהם (סימן תקס סק"ב) דבבית הכנסת שרי בכל ענין. וכן המנהג. וכן כתב ביד אהרן. והוא הדין בבית מדרש. ואף בסיד לחוד. ואף בלא שיור אמה על אמה, כמו שכתב בא"א הובא בכה"ח. וכ"ה במשנ"ב.

ואחר שנים רבות יצא לאור הספר חזון עובדיה על הלכות ד' תעניות. ושם (בעמ' תל) הביא בזה מחלוקת, שדעת המג"א ופמ"ג שבהכנ"ס ובהמ"ד שרי בכל ענין אף בסיד לחוד, ובלא שיור אמה על אמה, וכ"כ המשנה ברורה, והכף החיים, וכ"כ בשו"ת לב חיים, ובשו"ת מנחת אלעזר. אולם בשו"ת מהר"ם בן ברוך, ובשו"ת יוסף אומץ יוזפא כתבו שצריך, וסיים בדבריהם. ומשמע שבחזון עובדיה מחמיר בזה נגד המבואר בילקוט יוסף.

הנה גם אם נאמר שדעתו היתה להחמיר בבתי כנסת, מ"מ פוק חזי מאי עמא דבר, שרוב ככל בתי הכנסת אינם משיירים אמה על אמה, והמנהג פשוט כדברי המג"א הפמ"ג ושאר האחרונים. ובפרט שבית הכנסת כבר היה מסוייד כולו משנים קודומות, וי"א דבכה"ג א"צ לקלוף, שהציווי דוקא בעת שמסייד. ולכן אין צריך להחמיר ולקלף את הסיד, שנכנס לספק איסור דאורייתא של לא תעשון כן לה' אלוקיכם, שאסור לנתוץ ולהשחית בית הכנסת, וי"א שאיסור זה הוא מדאורייתא, דהוי מקדש מעט, לכן שב ואל תעשה עדיף, ולא יקלוף, ובפרט שי"א שאם הסיד מעורב עם תערובת חול כמו שמצוי בזה"ז, ואינו סיד לבן לבד, א"צ לשייר אמה על אמה אפי' בבית.
 
תודה רבה. הדברים ברורים. הקב״ה ישלם שכרכם.

ואגב אכתוב, שזה כמה שנים שאני עוקב מקרוב אחר הוראות הראשל״צ הרב יצחק יוסף שליט״א בנושאים שונים ובמקום שמתברר שהם לא כדברי אביו (הרב עובדיה) - הרי שהוא חולק כבוד לאביו ומורה שיש לפסוק כאביו (ולא כפי שעלה בידו שלו יד כהה). [עיין נספחים ילקו״י ברכות ומועדים ועוד...].
אולם, ישנם כמה נושאים שיש לי בהם תמיהה רבתי היאך בנושאים אלו, על אף דעתו הידועה של אביו עדיין מורה שלא כדבריו. אתן ג׳ דוגמאות-
1. תחנון בערב פסח שני (עיין הלכה ברורה שם מובאת דעת הרב עובדיה).
2.טבילת תבניות אלומיניום חד פעמיות.
3. שיור אמה על אמה בבית הכנסת.
אציין שאת הדברים אני כותב דרך כבוד והערכה גדולה לרב, וכעפר ואפר אני לרגלי תלמידי חכמים, ושואל אני ומבקש דעת תורה, ואין אני שואל אלא כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע.
ומטרתי היא חקירת ודרישת האמת.

היאך הדברים מסתדרים עם ביטול דבריו מפני דברי אביו?

תודה רבה וברכות טוב.
אשר מויאל.
באר שבע.

ב"ה
שלום וברכה,
נושא שאלה זו חשוב מאד בהבנת דרכם של רבותינו, וישר כוחו על השאלה.
ואף שאין כאן המדור המיועד למו"מ זה, אבל נשיב בזה כאן כעת לסיום וסיכום, ואם יהיה צורך יעבירו למדור המתאים בעהי"ת, עד שיתבררו הדברים יפה יפה.

ויש להקדים בזה יסוד מהותי ביחס לדברי רבותינו שבכל דור ודור.
שבקרב הלומדים מצויה באופן טבעי המחשבה, שבכל מחלוקת יש דעה אחת שהיא הנכונה, וכל דעה הסותרת אליה אינה נכונה, וממילא מתאמצים לשער מה לכאורה יותר מכוון לאמת.
אולם כבר מבואר הענין בדברי רבותינו שזוהי טעות שורשית. שכך יש במדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרנח): בעליל לארץ מזוקק שבעתים, אמר רבי ינאי כל דבר ודבר שהקב"ה אמר למשה, אמר ליה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. אמר לו, רבש"ע מתי נעמוד על הברור של הלכה, אמר ליה אחרי רבים להטות. רבו המטהרים טהור, רבו המטמאים טמא. וכן הוא במדרש תהלים (יב ד), ובירושלמי סנהדרין (פ"ד ה"ב).

וכ"כ הריטב"א (עירובין יג: ) בפירוש אלו אלו דברי אלקים חיים, ששאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו (ע"פ המדרשים הנ"ל) כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל "שבכל דור ודור", ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש. ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר. ע"כ.
ובסנהדרין (לד.) אמר אביי, דאמר קרא אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים, מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וכו'. דבי רבי ישמעאל תנא וכפטיש יפצץ סלע, מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. ע"כ. ובמדרש (ויקרא רבה פכ"ב א, קהלת רבה פ"ה, תנחומא תשא יז, ילקוט תשא תה, ועוד), אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני. ע"כ. ועיין עוד בהקדמת קצות החושן מה שפירש בדברי הזוה"ק לענין חידושי תורה בדברים הנוגעים לעניננו, שהמחדש בתורה בורא שמים חדשים וארץ חדשה, והסביר בזה שהי"ת השליך אמת ארצה, ולכן אמת מארץ תצמח דוקא, קחנו משם.

ויסוד מהותי ביותר בנושא זה לענייננו מתבאר לנו מדברי הריטב"א במקום אחר (כתובות נז.) וז"ל: דטפי שייך לומר דפליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי גופייהו (אליבא דתנאי וכדלהלן), שזה אומר מה שנראה לו "לפי דעתו" (בביאור מחלוקת התנאים) וזה אומר מה שנראה לו "לפי דעתו" (בביאור מחלוקת התנאים), ולא תשקר חד מינייהו, אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים.
אבל כשאנו אומרים שהתלמידים חולקים בדברי רבותיהם, זה אומר "כך אמר" וזה אומר "כך אמר", נראה דחד מינייהו משקר או שכח קבלתו, והא ליכא למימר כל היכא דאפשר, וכדפירש רש"י ז"ל.
ואף על גב דהא פליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אליבא דתנאי (ולא מעצמם), במאי פליגי (התנאים, שזה אומר כך נחלקו וזה אומר כך נחלקו), התם נמי בסברא פליגי (כל אחד בסברא ועיון של עצמו כיצד להבין את מחלוקת התנאים), שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם, אלא שאומר כל אחד מאלו האמוראים, מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו התנאים. עכ"ל הריטב"א. וע"ע בערוך לנר (יבמות צו: ד"ה שנקרע).

נמצינו למדים, שדוקא אם החולקים אינם משתפים כח עיונם וסברתם ע"מ לדלות את המשמעות מדברי התורה שבכתב ושבעל פה, אלא חולקים הם על המציאות מכח שמיעתם או זכרונם בלבד, בזה אמרינן דמכיון שהמציאות היתה אחת ולא שניים, ממילא עדות השני בטלה וריקה. אבל כל שהמחלוקת נובעת מכח העיון והסברא לדלות משמעות דעת התורה, בזה אף אם כל מה שהגיעו לסברתם היה רק מתוך מה שנראה להם לפרש בדבריו של אחד החכמים, והוא בודאי לא נתכוין לשני הצדדים ההפכיים, מ"מ כיון שדעתם נמשכה ועלתה בכח העיון והסברא בדברי התורה, לכן כל צד הוא דברי אלוקים חיים ממש. (וכן עולה מדברי רש"ל ושל"ה ע"פ סודן של דברים, ואכמ"ל. ובחיבורנו הקטן נשמע קולם-קבלה והלכה הרחבנו יותר בזה בס"ד קחנו משם).

וממוצא דבר אתה למד לענייננו אנו, שכאשר יש מחלוקת בדעת רב רבנן מרן רבנו הגדול זיע"א, שזה אומר בכה וזה אומר בכה, ראשית יש להבחין, שאם המחלוקת היא בחלק הטכני, (כגון האם זה נכון שאמר כך וכך או לא נכון, וכן האם אמר הדברים בצורה כזו או כזו, וכדו'), בזה יש צד אחד שבודאי אינו נכון במציאות, וכל מה שנותר הוא לברר את המציאות כמה שאפשר להגיע לבירור העובדות כהויתן כמה שניתן. והאמת היא שבדרך כלל בעובדות הללו נראה שכמעט אין מחלוקת כלל לפי מה שיצא לי הקטן להיפגש בזה על הרוב.
אבל אם המחלוקת בדעתו היא כפי שמצוי על הרוב הגורף, שנחלקו בחלק הסברא ושיקול הדעת בדעתו, לאור מה שאמר או הורה או כתב, והשאלה היא כיצד לבאר סברתו ודעתו, וכיצד להעריך ולשער מה היה שיקול דעתו בהוראתו, וכיוצא בזה, ומזה נמשכת מחלוקת לנידונים שונים, האם ניתן ללמוד מדבריו לאותם נידונים או לא, וכן בכלל האם ללמוד מדבריו לכל האופנים או שכוונתו היתה דוקא באופן מסויים, וכן ע"ז הדרך. הנה בכל כיוצא בזה למדנו מדברי הריטב"א מפורשות, שבודאי יש לנו את הכלל הכל כך גדול ומקיף ומרגיע שאלו ואלו דברי אלקים חיים ומלך עולם.
ועל כגון זה ודאי אמרו רבותינו הקדושים (חגיגה ג: ), דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד (קהלת יב יא), בעלי אספות, אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה, תלמוד לומר כולם נתנו מרעה אחד. אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב (שמות כ) וידבר אלקים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. בלשון הזה אמר להם (רבי יהושע) אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה (שדרש עניין זה) שרוי בתוכו. ע"כ. (ומשמע שמי שתתאמת בנפשו דרשה זו, אין 'יתמות הדור' פוגעת בו, ודו"ק).

ומעתה לענין מעשה יש שתי אפשרויות היאך להתייחס לענין הלכה למעשה במחלוקות כגון אלו.
א. לעיין ולהבין דברי הצדדים ולחתור אחר הבירור ולעשות מה שיעלה בידינו.
ב. כמובן לשתף את עיוננו, אבל להכריע את ההוראה הכללית ע"פ כללי הפסיקה ודרכי ההוראה גם בחלק זה.

וכפי הנראה שהאפשרות הראשונה היא נפוצה ומוכרת, וגם יותר נתפסת במחשבה ראשונית באופן טבעי.

אולם האפשרות השניה, פחות מוכרת ופחות נפוצה, וכמעט אינה אלא נחלת כמה וכמה ת"ח חשובים שסבורים גם בזה להכריע ע"פ כללים המסורים בידינו מרבותינו.
ועל מנת לחדד מעט יותר את הכוונה וכן את היסודות לדרך זו, אבקש להביא ממה שכתבתי בס"ד לבאר בזה לתלמיד חכם יקר מאחינו האשכנזים על כיוצא בזה, שטען בענין המדות ושיעורי תורה מדעתו הרמת'ה של הגאון חזו"א זצוק"ל, והשיבותיו בין היתר בזה"ל: וגם הגאון חזו"א נודע שלא היו מצויים אצלו רוב ספרים, וידוע שהמעיין במקורות ובפרט מי שהספרים מצויים אצלו, מתקרב יותר אל ההבנה המקורית המכוונת והנרצית", ע"כ.
ושוב העירני על דברים אלו וז"ל: מרן הגרח"ק שליט"א ושאר גדולי תלמידי מרן החזו"א מעולם לא השתמשו בכלל זה לומר שלא היו מצוים אצל מרן החזו"א רוב הספרים, דח"ו להרפות בזה כח ההכרעה בעיון התורה של מרן החזו"א בכל חלקי התורה בחיבוריו הגדולים, שרק מי שזוכה ללמוד הרבה בתורתו יבין כח העיון והעמל שיגע בכל חלקי הש"ס עם הראשונים והפוסקים ז"ל. ומרגליה בפומיה תלמידיו דספרים שהיה צריך לעיין בהם הגיע לידו אם בישיבות שהיו במקום מגוריו או בהשאלה וכדו', ומה שיש מקומות שמצינו דלא ראה מדברי הפוסקים בזה לא גרע מכל דברי הפוסקים כשמוצאין דלא ראו מדברי הקדמונים, אך מחמת מקומות בודדים אלו אינו מגרע מאומה מכל כח דבריהם בכל חיבוריהם. ומה שהשתמש בעל החזו"ע זצ"ל בכלל זה (בתורה שבעל פה) הוא רק לסבר האוזן לתלמידים כשדיבר על הלכות מסוימות, אך ח"ו אינו כלל על שאר כל חלקי תורת מרן החזו"א ז"ל, ולכן חייבים למחות על אלו שהושרש בלבם בטעות גמור כלל זה על כל ספרי החזו"א והוא בזיון נורא בכבוד התוה"ק. עכ"ל.

וזה אשר השיבותי: דבריו נאמנו מאוד, אין בהם נפתל. ומי שסבור אחרת א"ז אלא קטנות מוחין, מחמת שעדין לא שימש כ"צ. וכמו מי ששמע מרבו באיזו הלכה דמכיון שהוא בדרבנן אפשר להקל, ורבו אומר כן ע"פ כללי ההכרעה דכל כה"ג בדרבנן הדין נותן להקל, ויבא זה התלמיד ויוציא מדברי רבו שאיסור דרבנן אינו כ"כ מכריח ואפשר להקל בו חלילה וחס. ובאמת הוא בעשה ולא תעשה דועשית ככל אשר יורוך ולא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, והעובר ע"ד חכמים חייב מיתה בידי שמים. ולכן יפה עשה כת"ר שהתריע בזה, ובכך לא יצא מכשול חלילה מדברים מעין אלו.

ולגבי מה שמרן זיע"א כן השתמש בכלל זה לפחות בשיעוריו ללמד לשומעי לקחו, וכן לגבי דידן שהשתמשנו בשיקול זה לגבי ההכרעה בענין ה'שיעורים', בין הג' חזו"א להג' רבי חיים נאה זצ"ל, הוא ע"פ מאי דמצינו כיו"ב בכללי ההכרעה, וכגון דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני, וביארו הרא"ש (ב"ק פ"ד סי' ד) ועוד, "לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין, ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על דבר אמת. וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר, לכך סמכו על הוראותיו לעניני איסור והיתר". ע"כ. אף שבודאי אין זה מגרע חלילה מתוקף עיונו והכרעתו של שמואל אף באיסורי, היכא דלא פליג ארב, וכן מתוקף עיונו והכרעתו של רב אף בדיני, היכא דלא פליג אשמואל. ועל דרך זה מפורסם בפוסקים, שבדרך כלל דברי המגיד משנה נאמנים עלינו בביאור דעת הרמב"ם יותר ממה שהבינו פוסקים אחרים (אף שיש יוצא מן הכלל), וכמ"ש הרדב"ז בתשובה (אלף תד ואלף תעז, הוב"ד בעי"צ ח"א עמ' שצט), והיינו "מפני שנתן אל לבו לפרש דברי הרמב"ם, ועבר על כולו, והיה סדור לפניו וברור כשלחן ערוך, ודקדק בדבריו ככל הצורך". אף שא"ז מגרע חלילה מעוצם יגיעתם של שאר פוסקים בהבנת דברי הרמב"ם ותוקף הכרעתם בזה במקום שאינו נסתר מדברי המ"מ, א"נ במקום שהדברים מוכיחים טפי כדבריהם, מה גם דבכל גווני דבריהם חזו לאצטרופי עכ"פ. וכן מזה הטעם סמכינן על דברי התלמיד בשם רבו טפי ממה שאחרים יביאו בשם אותו חכם שהוא רבו.

ומבואר מכל זה, דמדת ההכרעה על כלל שיקוליה, אינה ח"ו להמעיט מתוקפו העצמי של הצד שלא הוכרע כמותו חלילה, דבודאי כל אחד מהם הוא עצום ורב ללא שום המעטה חלילה וחס, ואפשר שלפי מקורן של דברים אה"נ הצד שלא הוכרע כמותו, הוא זה שכיון יותר לאמת יותר מן השני שהוכרע כמותו, (שבכל אופן מכיון שלשניהם בא מתוך העיון, קי"ל דאלו ואלו דא"ח, וכמ"ש הריטב"א בכתובות נז. לגבי פלוגתא דריו"ח וריב"ל שם, עי' עליו. וממילא ההלכה כפי כללי ההכרעה דוקא, ודו"ק.) אלא שלגבי דידן, דרך ההכרעה בין שני צדדים היא ע"פ אומדן של שיקול הדעת, מי מבין החולקים שלפנינו, יותר מצוי ובר סמכא באותו ענין, ע"פ הנתונים שלנגד עינינו עיני בשר, ולענין זה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

וזהו שביקש להודיענו מרן זיע"א בדבריו, שנדע את אשר 'לפנינו', והיאך ליתן משקל נכון במחלוקות גדולי האחרונים אשר בדורותינו. וה"נ בנ"ד כתבנו בזה"ל: ובפרט שהגאון רבי אברהם חיים נאה שבודאי אתמחי גברא בענין זה טובא, וכפי שהעיד עליו (בעל הקה"י גופיה) בהקדמה לשיעורין דאורייתא ע"ש, וגם שגדולי ישראל קיבלו דבריו במאור פנים. וסו"ס הרי השעורין דאורייתא כתב להדיא בהקדמתו שרוב הראשונים והאחרונים שהוא מעתיק ומביא בספרו, הם מהספר שיעורי תורה (להגרחנ"א), "כי גוף הספרים אינם מצויים אצלי", ע"כ. וגם הגאון חזו"א נודע שלא היו אצלו רוב ספרים. "וידוע שהמעיין במקורות ובפרט מי שהספרים מצויים אצלו, מתקרב יותר אל ההבנה המקורית המכוונת והנרצית", ודי בזה. עד כאן לשוננו שכתבנו שם, ותל"מ. והרי הוא כמבואר בס"ד, שכך הם שיקולי מדת ההכרעה, בלא לפגוע חלילה כלל ועיקר בעוצם עיונם ותוקף הכרעתם של מי שלא הוכרע כמותו.

והוא ע"פ מ"ש הגאון רבי יצחק קנפנטון זצ"ל (רבן של מהר"י אבוהב ועוד מגדולי אותו הדור, בסוף ספר דרכי הגמרא שלו, והובאו דבריו בשל"ה הקדוש ועוד), וז"ל: "אין חכמת האדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעין", ולכן ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה ספרים. כי דרך משל מי שאין לו ספרי התלמוד אי אפשר לו להיות בקי בו, וכמו כן מי שאין לו ספרי הרפואה א"א להיות בקי בה, וכל שאין לו ספרי ההגיון והחכמה א"א להיות בקי בה. ולזה אמרו ז"ל מרבה ספרים מרבה חכמה. ופרש"י ז"ל על וקנה לך חבר (אבות פ"א מ"ו) חבר ממש, ויש אומרים ספרים. כי הספר חבר טוב. "והקורא בספרים שאולים, הוא בכלל והיו חייך תלואים לך מנגד". (ומכאן תשובה למ"ש שהגחזו"א היה שואל ספרים שנצרך להם.) ומי שיש לו ספרים, הם המביאים אותו לידי חכמה ודעת, כי היא חייך ואורך ימיך. האל ית' יזכנו לחכמתו ולספרים שלנו אמן. עכל"ק. והם הם הדברים שביקש רבנו זיע"א ללמד אותנו, ועל פיהם כתבנו הדברים הנ"ל לגבי נ"ד, שהם בודאי שיקול חשוב להטות הכף במדת ההכרעה, וככל המבואר בס"ד.
עד כאן ממה שכתבנו לחכם הנזכר בנושא זה בכלל.

וממוצא דבר אתה למד לנידוננו אנו, שאחד המבקש ליקח אמת מידה במשנתו של מרן רבנו הגדול זיע"א, אשר על פיה יכריע למעשה בדברים השנויים במחלוקת בדעתו של מי שגדול, הנה מלבד מה שיש לו קודם כל לעיין יפה בגוף דברי מי שגדול, ובצדדי החולקים בדעתו לכאן ולכאן, ובמקורותיהם, בסבלנות ומו"מ, עוד יש לו לאחר מכן לערוך הדברים בשיקול הדעת, לפי עקרונות כלליים יותר, המורים באופן כללי על הבחירה היותר ראויה להיות קרובה אל המכוון בדעתו של מי שגדול, בדרך כלל, מלבד השיקולים הנקודתיים בנידון שלפניו בפרט.

וכגון מה שאמרו בגמ' ברכות (לח: ) על מחלוקת רבי בנימין ורבי חייא בדעת רבי יוחנן, דתהי בה רבי זירא, וכי מה ענין רבי בנימין בר יפת אצל רבי חייא בר אבא, (ופרש"י, וכי מה ענין להזכיר דברי רבי בנימין אצל דברי רבי חייא בר אבא במחלוקת בית המדרש), רבי חייא בר אבא דייק וגמיר שמעתא מרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא דייק. ועוד, רבי חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא מהדר. (ופי' בשטמ"ק שם, היאך שנו בבית המדרש פלוגתא דר' בנימין בהדי ר' חייא בר אבא, דלא חשיב לאיפלוגי עליה דר' חייא, דהוא דייק שמעתתא מר' יוחנן דהכי ודאי אמרה. ועוד, שמשלשים יום לשלשים היה חוזר לפני ר' יוחנן ביום אחד כל מה ששנה באותן שלשים יום. ומיהו דרך כלל, לראות אם כיון בטוב שמועותיו. ע"כ).
ומבואר דכאשר באים לברר דעת חכם, אין להשוות כלל דברי מי שרגיל אצלו לדקדק בדבריו טובא ולהציג לפניו שמועותיו ולימודו וחידושיו, לידע אם כיון טוב בשמועותיו, למי שאינו רגיל אצלו כ"כ, רק לפי המזדמן והמצוי. ואין שום משמעות בדברי הגמ' שגם באופן כללי רבי חייא היה גדול מרבי בנימין, רק זאת עסקה הגמ' במדת הרגיל יותר בדקדוק אחר דברי רבו, והמצוי אצל רבו יותר לבחון שמועותיו, ודו"ק.

עוד יש להביא מבירור כיו"ב ששרטט לנו הגאון רבי זלמן מלאדי (בעל הש"ע, ומחבר ספר התניא), שבאחת מהאגרות שכתב, כלפי המחלוקת הגדולה שהיתה לגאון מוילנא על דרך החסידות, באופן שפירשו ולימדו דברים שבנסתרות, כתב בין דבריו (אגרות בעל התניא עמ' צז), וז"ל: ואודות ליקוטי אמרים ודומיו (הקונטרסים שחיבר בעל התניא), בענין ביאור העלאת ניצוצין מהקליפות וכו', (שהיא הקדמה חשובה בחכמת הקבלה מרבנו האריז"ל), הנה עיקר העלאת מ"ן זה של העלאת נצוצין, לא נזכר אלא בקבלת האר"י ז"ל לבדה, ולא במקובלים שלפניו, וגם לא בזוהר הק' בפירוש. וידוע לנו בבירור גמור שהגאון החסיד נ"י (הגאון מוילנא) אינו מאמין בקבלת האר"י ז"ל בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזעיר מפי אליהו ז"ל והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה כו', וגם הכתבים נשתבשו מאוד וכו', ולאיש אשר אלה לו לו משפט הברירה לבחור לו הטוב והישר מכל כתבי קודש הקדשים האר"י ז"ל, לאמר שמועה זו נאה והיא מפי אליהו ז"ל וזו אינה מפי אליהו ז"ל, מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק לפניו. "וגם אם יאמר איזה פירוש בכתבי האר"י ז"ל שלא כפירושינו, כל מי שיש לו מוח בקדקדו יבין וישכיל, שכל מי שאינו מאמין באיזה דבר לא אדון הוא בדבר זה לדון ולהכריע, רק המכריעים יהיו גדולי ישראל המפורסמים באמונת קבלת האר"י ז"ל בכללה שהיא כולה מפי אליהו זכרונו לברכה", כחכמי הספרדים ודומיהם וכו' ואף גם זאת משנה שאינה צריכה היא כי אם כשיהיו התובעים והטוענים עלינו גם כן מאמינים בקבלת האר"י ז"ל בכללה כמונו, והם גדולי ישראל בנגלה ונסתר וכו'. עכ"ל.
ונמצינו למדים מדבריו אמת מידה נוספת וחשובה מאד לנידון שלפנינו, כיצד יש להתחשב ולשקול במחלוקת גדולי עולם וגאוני ארץ בהבנת אמרי קדוש מדבר. וביאר לנו בטוב טעם ודעת, שיותר יש לקבל פירושו של חכם, הרואה באדם הגדול סמכות עליונה ממנו ומכריעה אצלו גם כאשר נראה לעיניו הפכו, שתולה החסרון בו מעוצם הערכתו הכבירה לעוצמת ותוקף דבריו של האדם הגדול, ויש לנו לקבל פירושו והבנתו בדברי האדם הגדול, יותר מאשר אנו מקבלים פירושו של חכם אחר בדברי האדם הגדול, אף שגם הוא מעריך ביותר את האדם הגדול, אבל לא עד כדי ביטול גם בדברים שנראה בעיניו הפכו, שסבור לומר שיש עמנו עוז ותושיה להבין ולהכריע בהיפך כאשר נראה לעיננו.
(ונראה הסברא בזה, שמאחר שמבין שבידו הדבר לשקול ולהכריע מתי כדברי האדם הגדול ומתי לא בהכרח, כלומר שמעריך עוצמת ותוקף דעתו והכרעתו של האדם הגדול מעט קרוב לעוצמת ותוקף הכרעתו שלו, הלכך גם כאשר עוסק לברר דעתו של אותו גדול, אין מה שיכריח מציאותו לגייס כל כוחותיו ומרצו בדעתו ולבו אך ורק להבנת דבריו של האדם הגדול מצד עצמו עד אשר דק מן הדק, ואינו מניח בצד כליל כל מה שקדם אצלו מקודם לכן כשניגש לברר דברי אותו גדול, אלא מעיקרא ניגש עם בסיס ההבנה שלו האישית, ועמה חותר אחר תוספת הבנה בדעתו ודבריו של אותו גדול, ואף שבודאי מתאמץ טובא גם הוא מר ניהו רבה בעמל כביר להבינו אל נכון, אולם מאחר שלא נקבע אצלו להתרכז רק בדברי אותו גדול מצד עצמו אף כשהוא היפך דעתו, הלכך כשניגש לברר דבריו ניגש בהכרח עם מניעים נוספים שמאלצים דעתו ולבו מעיקרא להשתדל להתאים דברי אותו גדול, לאותה הבנה שנקבעה אצלו כמוכרחת מכח עיונו, ואף כשנתקל בדבריו בהרגשים דקים זעיר כאן זעיר שם, שלפום ריהטא מצביעים על שוני ממה שהבין הוא, נאלץ וכמעט מוכרח להטותם לפי ההבנה שנקבעה בדעתו ולבו, ולפרש עפ"ז דברי אותו גדול, ולאו דוקא היאך שמתפרשים דברי אותו גדול מצד עצמם).

ועוד יש לדעת בנידוננו כשעוסקים בבירור דעתו של מי שגדול, הוא מרן רבנו הגדול זיע"א, כאשר במקרים לא מעטים אנו שומעים או קוראים בדברי תלמידי חכמים חשובים שהציעו הדברים בפי מרן רבנו הגדול זיע"א והסכים עימהם, וכבר נתקלנו כמה פעמים בדברים שמעט מתמיהים בזה, שנכתב כן על דברים שהם היפך דעתו, ושהטענות שכתבו שם על דבריו לא היו מוכרחות כלל כדי שישנה דעתו מחמת כן, ועל הרוב התשובות לטענות מבוארות במקורות שציין בדבריו, או שדבריו עניים במקומן ועשירים במקום אחר, וכדומה. ועכ"פ אין בהם מעלה מהותית על דברי שאר החולקים באותם נידונים. ובפרט בדברים שאחר כך כתב מרן רבנו זיע"א במשנה מאוחרת יותר דלא כפי שכתבו בשמו שהסכים עמהם. ומצינו כזאת מכמה מחברים שליט"א, לא עת האסף.

וכבר הודיענו מרן הראש"ל שליט"א בכיוצא באלו כמה הזדמנויות שאין לסמוך בכל כיו"ב אלא לגופו של ענין, ובעיקר כפי המתבאר ע"פ תורה שבכתב של מרן זיע"א, ששם עיקר דעתו מתבארת באר היטב, זולת מה שהודיע מפורשות בעצמו ברבים שהוא חוזר בו, הן בכתב הן בעל פה. (וכגון לגבי ברכת המפיל אחר חצות שביקש שביקש מעצמו מהחכמים שסביבו להודיע לברך אף אחר חצות, ואין בזה חולק). הא לאו הכי חזקה של תורה שבכתב עדיפא. (וכמובן שאם מתבאר לפי הנימוקים בתורה שבכתב שבספריו עצמם, שבהשתנה המציאות ישתנה הדין, או שבהגלות דברי ראשונים ישתנה הדין, וכדומה, יש לדון לפי זה, אלא שיש להימנע כמה שאפשר מלהחליט הדברים ע"פ זה, וכ"ש מלהורות עפ"ז למעשה, שאין ראוי לעסוק בזה כלל לענין מעשה ללא הכרח גדול, וגם אז יש להימלך בשאר תלמידיו של מרן זיע"א, ותשועה ברוב יועץ, וכולי האי ואולי, מה שמוכרח למעשה. וכגון מה שראיתי בעני' במעשהו של מרן הראש"ל שליט"א גבי פורים דרמות, שהמציאות לנגד עיננו במרחק רמות מירושלים אחרת מהמבואר ביביע אומר בשעה שכתב התשובה, וכן שנמצאו ראשונים כדוגמת ראבי"ה וסיע' שע"פ המבואר ביבי"א בדבריו על הירושלמי בהימצא אותם ראשונים משתנה מדת ההכרעה בסוגיא מהיפך אל היפך. ואף בזאת נעשה כל מאמץ שיהיה גם לפי פשוטו של מקרא ביבי"א ללא שינוי ע"י בורגנין שהשתדלו עבורם).

ולא אמנע עצמי מלהביא כאן מכתבו של הגאון רבי אברהם יוסף שליט"א בנו של מרן זיע"א (מתאריך ט' סיון תשע"ה), שנשאל ע"י אחד מבניו, שיש המבקשים לדעת מה יש בידו ממרן רבנו הגדול זיע"א אודות הויכוח בדעתו, על רכישת הגרלה של מפעל הפיס, ואודות השמועה שחזר בו, והטיב להגדיר את היסוד הנזכר בדברים בהירים, אחר שהשיב לגופו של ענין, וז"ל:
א. מקור הפצת השמועה הוא רבי צבי חקק שהיה נוכח בעת שאמרו למרן זצ"ל שמפעל הפיס תומך במפעלי תורה וחסד ובניית מקואות ותלמודי תורה, וכפי הכלל שמותר לערוך הגרלה כאשר מטרתה לשימוש לקדש, שבזה נמצא שרוכש הכרטיס מתכוון גם למצוה ולא רק לזכיה בכסף, יוצא שיהיה מותר לרכוש כרטיסי מפעל הפיס. אולם אני דיברתי עם מרן זצ"ל והכחשתי בפניו את האומרים שמפעל הפיס תומך בתורה וחסד, וכן אחותי הגדולה הרבנית עדינה שתחיה העידה בפניו שהפיס מחלק לעיריות וכל עיריה עושה בכסף כרצונה באיזה פרויקט שהיא חפצה, (הרבנית עדינה חבר בדירקטוריון של מפעל הפיס), ואין יכולת למפעל הפיס לבצע פרויקטים על דעת עצמו, הבין מרן זצ"ל שבסיס האיסור שכתב ביביע אומר במקומו עומד והורה לי לפרסם שדעתו לא השתנתה.
ב. לצערי כמה תלמידי חכמים מובהקים שנשאו ונתנו עם מרן זצ"ל, הבינו שהסכים עם דבריהם אע"פ שבספריו כתב אחרת מדבריהם, ובשיחה עמו הבנתי שלא בכל דבר דעתו היתה נוחה ממה שדברו אלא שלא רצה להאריך בענין, ולכן אין לנו אלא תורה שבכתב שהיא מקור חיותנו וממנה נשאב דעת וחכמה ואין בלתה.
ג. עדינותו ומחשבתו לעודד תלמידי חכמים הם שהנחו את הנהגתו בקודש, ולא תמיד ירדו לסוף דעתו גם תלמידי חכמים גדולים.
עכ"ל. שפתים ישק משיב דברים נכוחים.

וטרם אכלה דברי בזה ראיתי להביא את הנחייה הברורה שיש לנו בזה מהגמרא (ב"ב קל: ), תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד, ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה. שאל ואמרו לו הלכה למעשה, ילך ויעשה מעשה וכו'. א"ל ר' אסי לר' יוחנן, כי אמר לן מר הלכה הכי, נעביד מעשה, אמר לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה. ע"כ. ופי' רשב"ם (על הדף), אין למדין הלכה, כלומר אין למדין לעשות, לא מפי גמרא, שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר מסתבר טעמא דפלוני חכם, אין תלמידיו למדין משם הלכה, דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר. ולא מפי מעשה, אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך, דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה, דהרבה טועין בדבר הלמוד, כדאמרינן והא דפלוני לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר וטעה בסברא. עד שיאמרו לו הלכה למעשה, דכיון ששאל ע"י מעשה, ואינן יודעין בדבר אלא מה שהוא אומר להם, אין לומר טעם חזו ביה דלא ידע וכו'. ילך ויעשה מעשה, כל ימיו יעשה עוד כן, ולא יהא צריך עוד לשאול לכל מעשה ומעשה שבא לידו. ע"כ.
ומכאן אבן פינה לבאר מחלוקות רבות בין תלמידי חכמים בדעתו של מי שגדול. ותן לחכם ויחכם עוד. וככל האמור לעיל.

ולענין הכרעה למעשה, אנו שונים ואומרים, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, וככל האמור לעיל, ולהלכה למעשה אנו מורים ובאים ע"פ העקרונות המבוארים למעלה, מלתא בטעמא, ומפי ספרים וסופרים.
והוא על דרך ומשקל דברי הבת קול (בעירובין יג: ), שלא אמרה אלו ואלו דא"ח והלכה בכל ענין לגופו, כפי שיראה המורה ותשיג יד עיונו, אלא אלו ואלו דא"ח והלכה כבית הלל, אף שבודאי יתכנו פעמים שבית שמאי יותר צודקים, אבל יש קו מנחה בהוראה שהוא היותר ראוי ומכוון "על דרך כלל", וכגון בחלוקת ב"ש וב"ה, מטעם שנוחין ועלובין ומקדימין דברי ב"ש לדבריהם, וכביאור מרן הב"י המפורסם שמחמת כן זוכים לכוין לאמת, ומעתה אין חוששים למקרים של מיעוט שיתכנו כאלו שבהם ב"ש צודקים, כל שהם מנגדים לקו המנחה את ההוראה למעשה.
וכן מרן הב"י בהקדמתו כתב שאם באנו להכריע וכו' ע"ש, ובחר לו מחמת כן ככלל ג' עמודי הוראה או רוב ראשונים, ואף שיתכנו מקרים שראוי לפסוק כשא"פ, הקו המחנה הוא היותר מכריע מהעיון הנקודתי.
וכן הוא במה שקיבלנו הוראות מרן הש"ע ע"מ ליישר מסילת ההוראה, אף שפעמים יתכן שהחולקים יותר צודקים בהכרעת ההלכה, או בהבנת דברי הראשונים, וממילא בהכרעה למעשה, אולם הקו המנחה והמניע שלו הוא היותר חשוב לענין הוראה למעשה. והבן.

עד כאן ממה שנלע"ד לבאר בהאי סוגיא רבתי שיש בה כמה וכמה הלכתא גברוותא לדעת מה יעשה ישראל ובפרט ובעיקר לתלמידי חכמים שידונו בזה בדרכי ההוראה בכל כיוצא באלו. (ובכוונה איני עושה סיכום לחילוקים השונים שיצא לנו בזה, וכן איני מפרט את המסקנות לפי המציאות, כדי שישאר המשא ומתן בנידון זה נקי מצד עצמו, ללא התערבות של פרשנות אישית או משיכה לצד מה, והבן).

,,,,,,

ומעתה כשנחזור לשאלות שהובאו כאן למעלה הרי שתשובותיהם מבוארות, (ע"פ מה שכבר הקדימונו החברים הנכבדים כאן בהבאת המקורות לכאן ולכאן).
והרי הם לפי סדר אותותם:
א. וידוי בערב פסח שני, כך דעתו הרמת'ה של מרן הראש"ל שליט"א לפי הכללים והמפתחות שמסר בידינו מרן רבנו הגדול זיע"א ומשנתו הסדורה, ואף אם יש החולקים בזה בדעתו, אלו ואלו דברי אלקים חיים, וכבר ביארנו לעיל כיצד נראה להכריע בכגון דא.
וראה נא בארחות מרן ח"א (עמ' שעה), וכנראה לזה הכוונה היתה בשאלה, שאחר שהרחיב במו"מ מה לדעתו צריך להיות הדין בזה, הוסיף לכתוב שהציג הדברים בפני מרן זיע"א והסכים עמו, והנהיג כן בעצמו, ע"כ. ומבואר להדיא דעד אז היה נוהג בפשיטות שלא לומר. ושמא לזה כיון מרן שליט"א בסיום מכתבו הנזכר למעלה שלדעתו אינו צודק בהכרעתו, ושגם במה שסבור שמרן הסכים עמו למעשה והנהיג מרן בעצמו, ל"ד, שאף שכך סבור בארחות מרן שמרן הסכים וכו', אבל איהו סביר וקביל שאין כן דעת מרן רבנו הגדול זיע"א. זוהי אחת מהדרכים המסתברות שיש לי הקטן לומר בזה.
אף שיתכן שביאור הדברים כאן היה באופן אחר, אולם כבר יש כמה דברים כיו"ב שבידוע שכך היא סגנון המחלוקת שבין הרב ילקוט יוסף לרב הלכה ברורה, והדברים ידועים. ולדידן שוב אנו שונים ואומרים, שכולם אהובים, כולם ברורים, וכולם קדושים, שאלו ואלו דברי אלקים חיים. ולענין הכרעה והוראה למעשה שאי אפשר לפסוק את כולם, שהם שתי הוראות הפכיות, אנו נוהגים להורות על פי האמור לעיל. (ועל משקל דברי הבת קול בעירובין יג: ).
ב. טבילת תבניות חד"פ, כך היא הבנתו השלימה של מרן הראש"ל שליט"א בדעת מרן רבנו הגדול זיע"א, וכפי שביאר שיחתו באר היטב מלתא בטעמא. והמבין אחרת בדברי מרן רבנו הגדול זיע"א, אחר העיון הראוי, אלו ואלו דא"ח, ולענין הכרעה למעשה עלינו לפסוק ולהורות כפי המבואר לעיל בכיוצא בזה מלתא בטעמא.
ג. שיור אמה על אמה בביהכ"נ, דבריו מבוארים במכתב שצורף כאן בטוטו"ד. שהרי בחזו"ע מבואר להדיא שאפילו בבית אם הוא כבר מסוייד א"צ מן הדין להחמיר ולקלוף. וכן שבסיד מעורב בחול יש מקום להקל בלאו הכי. ולגבי שיור מעיקרא בביהכ"נ, כשעדיין לא סייד, אין הכרח בדברי החזו"ע שהחליט הדין אבל יש משמעות להחמיר, ודלא כהילקו"י מהדו"ק שכתב להקל.
וכל הדינים הללו בדיוק כך פסק להלכה בילקו"י, ללא כל שינוי. ואף הוא זה שהוסיף לדייק וללמד לנו שבחזו"ע משמע לענין שיור בביהכ"נ דלא כפי שפסק הוא בילקו"י, ולכן הורה בילקו"י למעשה להחמיר כפי משמעות זו. הרי לנו שלא זז מפסק מרן זיע"א ימין ושמאל ועד לחוט השערה.
אולם במכתב שצורף כאן הוא נידון אחר לחלוטין, שמדבר על ביהכ"נ מסוייד מכבר, שבלאו הכי דעת מרן זיע"א להתיר אפילו בבית שא"צ לקלוף, וכאמור. וכן דעתו שאם הסיד מעורב בחול יש מקום להקל בלאו הכי. וממילא כשנשאל מרן שליט"א לגבי ביהכ"נ שכבר מסויד, מסדר לנו הפסק בהדרגה היאך להתייחס למעשה בנידון השאלה, וכך הם דבריו הבהירים. שבחזו"ע לא מבואר להדיא דעתו אבל יש משמעות להחמיר, אלא שגם אם נאמר שדעתו היתה להחמיר בבתי כנסת (כמו שבאמת הכריע כן בילקו"י מהדו"ב מחמת משמעות זו), מ"מ פוק חזי מאי עמא דבר וכו', (ולכן זה כבר צירוף ראשון שמא אין לחייב כאן לשייר, אף שאיננו תופסים צירוף זה לבד למעשה כמבואר בילקו"י), ובפרט שבית הכנסת כבר היה מסוייד כולו משנים קודמות, וי"א דבכה"ג א"צ לקלוף, שהציווי דוקא בעת שמסייד. (וכ"פ להלכה בחזו"ע להדיא, וזה לבד היה סיבה לפסוק כבנידון השאלה שלא לקלוף בביהכ"נ). ולכן אין צריך להחמיר ולקלף את הסיד, שנכנס לספק איסור דאורייתא של לא תעשון כן לה' אלוקיכם, שאסור לנתוץ ולהשחית בית הכנסת, וי"א שאיסור זה הוא מדאורייתא, דהוי מקדש מעט, (כלומר ולכן אף אם היה רוצה לחוש לדעות המחמירים אין לעשות כן במקום חשש איסור אחר שפטור מן הדין מהטעמים הנ"ל), לכן שב ואל תעשה עדיף, ולא יקלוף, ובפרט שי"א שאם הסיד מעורב עם תערובת חול כמו שמצוי בזה"ז, ואינו סיד לבן לבד, א"צ לשייר אמה על אמה אפי' בבית. עכ"ד.
באופן שהכל על מקומו בא בשלום, ומובן ומבואר יפה יפה מלתא בטעמא, דבר דבור על אופניו בדעתו של מי שגדול הוא מרן רבנו הגדול זיע"א, ואשרי העומדים על סודו.

בברכה רבה
 
נערך לאחרונה:
קראתי את הדברים בעיון רב. הדברים כתובים בטוט״ו ויש בהם עיון גדול להבין דרכי ההוראה ושיקולי הפסיקה.
אני חושב שהבנתי את דבריו של הרב בצורה הנכונה למתבונן בם, וכעת יש לי צד להבין את המציאות שלנגד עיניי.
״אשריך ישראל מי כמוך״.

*מודה לרב על עבודת הכתיבה היוצאת מן הכלל* ועל שימושו בקודש לבאר דעת תורה. ממש שפתיים יישק.
לילה טוב.
 
יישר כח למורנו הגר"ש ללוש שליט"א על הדברים הנפלאים חזק ואמץ. אנחנו לומדים מהרב לא רק הלכה אלא גם עיון מיוחד וסברא ישרה שלא מוצאים אצל הרבה, וגם השקפה נכונה.
מה כוונת הרב לגבי תחנון בערב פסח שני, שאף שמרן זצ"ל הנהיג כך בעצמו מ"מ הרב יצחק אינו סובר שכן דעת מרן רבנו הגדול זיע"א. הרי אם הרב 'נהג והנהיג' כן לומר תחנון א"כ אין לך דבר יותר מוכח מזה שכן דעתו למעשה?
 
ב"ה
שלום וברכה,
כך היא כוונתי וכך הם דברי: ושמא לזה כיון מרן שליט"א בסיום מכתבו הנזכר למעלה שלדעתו אינו צודק בהכרעתו, ושגם במה שסבור (באורחות מרן) שמרן הסכים עמו למעשה והנהיג מרן בעצמו, לא דק (והיינו ע"פ המבואר לעיל בארוכה מלתא בטעמא בכיו"ב), שאף שכך סבור בארחות מרן שמרן הסכים וכו', אבל איהו (מרן שליט"א) סביר וקביל שאין כן דעת מרן רבנו הגדול זיע"א (אף אחר שדברו עימו בזה, ואין ראיה ממה שהיה נראה כמסכים על ידו, וגם שאין ללמוד מזה שכך הנהיג מאותה שעה). זוהי אחת מהדרכים המסתברות שיש לי הקטן לומר בזה, לאור סגנון החילוקי דעות שנראים לנגד עיננו בעוד נידונים כיו"ב, ואלו ואלו דא"ח וכו', וככל האמור לעיל.
ביקרא דאורייתא
 
נערך לאחרונה:
לכל המביאים ראיה ממרן זיע"א שלא אמר תחנון בימים מסויימים כגון בער"פ שני, וכגון ביום העצמאות, לענ"ד אין הכרל לדבריהם, שהרי מרן היה יושב פעמים רבות סנדק, או שהיו מוהלים מתפללים אצלו, לפ"ז לא מן הנמנע שבימים הנ"ל מרן היה סנדק או שהיה שם מוהל ולכן לא אמר תחנון.
לגבי מה שהרב ללוש שליט"א הסתעף לעיל באחת מתשובותיו לנידון של מפעל הפיס לדעת מרן. וסיים שהעיקר כמו שכתב בספרו שאין למלאות כרטיס פיס. יש להעיר ע"ז אחה"מ הרבה, שדברתי בזה עם הגאון בעל עין המשפט בנו של מרן שליט"א, ואמר לי ששאל את מרן בחודשים האחרונים לחייו, והורה לו שאפשר למאות כרטיס פיס לכתחילה. ויש איתי אריכות דברים בזה כפי אשר דיבר עמי בזמנו, והובאו הדברים בעין המשפט סימן רז ע"ש ותרו"ן. מלבד זאת מאן נימא לן לסמוך על דבריו של הרב אברהם יוסף אף שכבודו וגדולתו יקר לנו מאוד, מ"מ ת"ח חשובים לא פחות העידו ששאלו את מרן עם הנתונים שלהם (ולדבריהם נתוניהם אמת) ומרן השיב שמותר, ומאי חזית דמדחית לה להא מפני הא. מלבד כל הנ"ל אוזני שמעו ולא זר בכנס רבנים שע"י קו ההלכה שהתקיים בבית מדרשו של מרן שליט"א (אור חביב) לפני מס' חודשים, ושם מרן שליט"א אמר מפורשות שהמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך, ולדברי הרב ללוש אין לו על מה לסמוך שהעיקר כדכתב ביבי"א ולא כשמועות בשמו. ויל"ע.
 
ב"ה
שלום וברכה.
ישר כח על השאלות.
א. ובכן לגבי מפעל הפיס, אין מחלוקת שמרן זיע"א כמה פעמים הורה לכמה ת"ח חשובים להקל, ואין על זה עוררין. אלא שהנימוקים שבגינם הורה כן היו כפי הנכתב מהרב אברהם יוסף, וגם על זה אין מחלוקת. דמלבד שכך אמר לרבי אברהם יוסף, והוא סך הכל מספר עובדות ולא מחוה דעה, וגם מספר מה הרבנית עדינה אמרה לרב ומה הרב השיב, עי' לעיל. אולם מלבד זאת כך דעת כל מי שאומר כן בשם מרן זיע"א, שהרי אף אחד לא סובר שמרן זיע"א חזר בו מהמסקנא ההלכתית שביביע אומר, אלא אומרים שנודע לו שהמציאות שונה ממה שסבר בכתיבת התשובה ולכן שינה הוראתו, על אף שדבריו ביביע אומר חיים וקיימים למקרה שתואם לתשובה שם.
ולכן למעשה מי שרוצה לברר דעת מרן זיע"א למעשה, לא נותר לו אלא לברר האם הנתונים אכן תואמים למבואר ביביע אומר ולמה שכתוב בשם הרבנית עדינה שביארה למרן זיע"א, ואז לדעת מרן ביבי"א אין להקל, או שהמציאות אינה בדיוק כפי שכתוב בשמה, אלא כפי שכתוב בשם מרן זיע"א שהסביר לרב אברהם יוסף, ואז א"כ לדעת מרן זיע"א מותר ללא חשש.
ואנו לא הבאנו דבריו כדי להכריע בזה המציאות או הדין, אלא על מנת להבין כיצד מתנהל המו"מ בבירור מקחו של צדיק בשיקולים ונתונים ועובדות לכאן ולכאן, באופן שזה נשאר תלוי בשיקול דעתו של החכם, ולא בגלל שפלוני אמר בשם מרן כך או כך נגמר הסיפור והוכרעה ההלכה והאומר אחרת בדעת מרן זיע"א נעשה חולק על מרן.
לכן מה שנכתב בשמי בשאלה האחרונה שאין על מה לסמוך, במחילה רבה זו טעות חמורה, מפני שכתבתי להדיא שבכל מחלוקת בדעתו של מי שגדול, כלל גדול בידינו אלו ואלו דברי אלקים חיים, והוספנו שיש ב' דרכים כיצד להכריע בכגון זה, והודענו הדרך שאנו נוקטים בה. וכאן איני רואה שיש הכרח לכאן ולכאן.
רק זאת אוסיף אחר שכבר עלה הנידון למעשה, וכבר מדברים על דעתי הקטנה בזה, ובכן לענ"ד אחר דברים בהירים שהסביר הרב אברהם יוסף בזה באופן שאינו סותר דברי זולתו אלא מבאר ומעדכן בעוד פרטים, אכן ע"מ להתיר בשם מרן זיע"א לענ"ד צריך בירור יותר ממוקד, ולא דברים כלליים שכך אמר או כך.
ולענין דעתו של מרן הראש"ל שליט"א בנושא זה, הנה אנכי הקטן שמעתי בלוין לפני כמה שנים שסיפר הענין עם בנו הגאון הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א שנכנס לפני זקנו מרן רבנו הגדול זיע"א וביאר לו סברא בזה ונענע לו בראשו להסכמה, ע"כ. ומרן הראש"ל שליט"א כשסיפר זאת זה היה בדרך אגב בדבריו ולא הוסיף כלום, והיה נשמע שלדעתו מותר. אולם לאחר כשבועיים סיפר שוב הדברים, והוסיף הסתייגות על דרך זו: אולם אע"פ שהסכים לסברא שאמר לו, והיה נראה שמסכים אתו, אבל אין זה אומר ששינה דעתו למעשה, ולמעשה באמת יש להחמיר בזה", כך פחות או יותר היו הדברים. (ואודה למי שיוכל למצא הקלטה זו שנעמוד על הבירור). ומשמע לי הקטן שכוונתו לסייג דבריו הקודמים שהיה אז נראה מדבריו שאפשר להקל ולכן חזר לסייג הדברים.
שוב פתחתי כעת את ההקלטה של השיעור באור חביב שדיבר ממנו השואל (מאחר שזכיתי להשתתף באותו שיעור והקלטתי אותו), ושם מרן שליט"א הזכיר שיש מי שהוציא חוברת בדברים שמרן זיע"א חזר בו, והסביר שדברי החוברת הזו אינם נכונים, אלא האמת היא שמתוך אלפים של פסקים של מרן זיע"א אולי חזר בו באמת בשלושים או ארבעים פסקים, אבל לא כל דבר נקרא חזר בו, גם אם לפעמים הראה פנים, או שיש על מה לסמוך, זה לא נקרא שחזר בו. ואח"כ הביא את הדוגמא של מפעל הפיס.
וזה לשון קדשו: כמה יש שחזר בו לגמרי, מן הקצה אל הקצה?! מפעל הפיס, לא נקרא שהרב חזר בו! הרב דעתו גם עכשיו, שלכתחילה ספרדי לא יקנה מפעל הפיס. אלא חזר בו שהראה פנים, טוב בסדר. הוא דיבר עם הבן שלי, רבי עובדיה, הוא דיבר איתו, הראה לו מה שהוא כתב בזה, והוא שמע, שמע אותו שמע אותו, זה הנכד שלו, היה לפני הרבה שנים, והוא שומע איזה אברך צעיר, מדבר, קיבל את האמת ממי שאמרה, אתה אומר פה סברא נכונה, דבר נכון, לכן, מי שקונה, יש לו על מה לסמוך, תניח לו. לא חזר בו לגמרי, הראה פנים למי שמיקל. אם אתה תשאל אותו היום, מה לעשות, לקנות או לא לקנות, תשאל אותו אחרי זה, יאמר לא! תורו, לא לקנות מפעל הפיס! אבל מי שקונה כנראה שיש לו איזה חובות הרבה, קצת להקל מעליו, יש לו הרגשה נכונה (נדר"ל טובה) שהוא קונה, תניח לו. הוא חיפש את האמת, התורה שלו היא תורת אמת... עד כאן לשון קדשו של מרן הראש"ל שליט"א בשיעור שהזכיר השואל.
וישר כחו של הרב השואל שהוסיף לנו חיזוק בשימושה של תורה כיצד המבט של הגדולים כלפי דבריו של מי שגדול, שאינם לוקחים הדברים שחור לבן!!! ואתה דע לך...

ב. מה ששאל מאן לימא לן לילך אחר דבריו של הרב אברהם יוסף בדעת מרן זיע"א אחר שיש ת"ח חשובים שאומרים אחרת בשמו וכו'. במחילה לא נזכר בדברינו כזאת, אלא כתבנו כלל גדול שאלו ואלו דברי אלקים חיים, וביארנו שיש ב' דרכים כיצד להכריע הענין, ואנו הודענו דרכנו הכללית מבין ב' הדרכים ע"פ יסודות שמהם למדנו זאת, ותו לא מידי. ולכן התשובה בזה דאה"נ אין שום הכרח לילך אחר פלוני יותר משאר הת"ח חשובים, אלא יש לעמוד על דרך הבירור הראויה בכהאי גוונא, אם על דרך כלל, כיצד להכריע בכאלו, וכגון מה שאנו ביארנו דרכנו הכללית בכיו"ב. ואם בכל מקרה לגופו. (ואם יש דרך שלישית אשמח לשמוע).
ואו אז להכריע ע"פ הדרך שנתבררה למורה בזה. שאלו ואלו דברי אלקים חיים, והיה ה' עם השופט, ובלבד שיכוין לבו לשמים!

ושוב ישר כוחו על ההערה בנושאים חשובים שכאלו,
שהם יסודות ההוראה המושתתים על גבי מסילות ההלכה,
ואנכי הקטן תמיד רואה בבירורם חשיבות עליונה,


בברכת התורה
יגדיל תורה ויאדיר!
 
חזיתי איש זריז מהיר במלאכתו
ראשית אציין שחשוב מאוד שיש במה זו שאפשר ללבן ובאר את דברי מרן זצ"ל ומרן שליט"א ע"י תלמידי חכמים חשובים. וע"ז אנא קטינא קא אמינא יישר כח עצום. ויזכו להגדלת התורה ולהאדרתה אמן.
לעניינו, לפי מה שכת"ר שיכתב מההקלטה, אנו למדים כמו שאמרתי שלדעת מרן הראש"ל שליט"א דעת מרן זיע"א שהמיקל יש לו על מה שיסמוך בזה. והאף שלכתחלה עדיף להורות שלא יעשו פיס. מ"מ איך שיהיה זה לא יכול לעלות בקנה אחד עם פסקו של הרב אברהם יוסף ומשום דאם מותר מחמת שהם נותנים מזה גם צדקות, אז מותר. ואי כדברי הרב אברהם יוסף, למה נאמר שמרן חזר בו להקל בתורת יש על מי שיסמוך הרי בתשובה ביבי"א הוכח ברורות (לדעתו של מרן זיע"א) שאין להקל בזה. מה תאמר שמרן הראה פנים בזה משום שרבו החולקים ע"ד (בעצם דברי תורתו, ולא משום הידיעה של נתינת צדקות) ודעתם להתיר. אין זה נראה. ועוד שמידי דברי בו עם ידידי הגאון בעל עין המשפט נם לי, שמה שמרן הראה פנים אחרת מתשובתו זה מפורש משום שהם נותנים גם צדקות. לפ"ז דברי הראש"ל מו"ר שליט"א יכונו על דרך האמת, שמרן הראה פנים להקל, ולא כדברי הרב אברהם יוסף שהעיקר כסתימת תשובתו הרמת'ה שביבי"א. [נ. ב.] יותר ממה שכתוב כאן יש עמי בכתובים ומטעמים שונים אינני יכול לפרטם כאן. עכ"פ מסקנת ההלכה שלדעת מרן שליט"א מרן זיע"א הדר ביה רק בתורת יש לו על מה שיסמוך ולכתחלה מורינן שלא יעשו. אבל אני מייעץ לכבודו לדבר בזה עם הגאון בעל עין המשפט, דנראה לי שדבריו יוסיפו לכם נופך רב למסקנת ההלכה בזה (גם על פי דעת אביו.) ודי בזה.
אם יורשה לי, אשמח שכת"ר יעלה כאן את ההקלטה שהיתה באור חביב, או שישלחו לי ישירות למייל.
תודה רבה
חזקים וברוכים.
 
חזור
חלק עליון