תוצאות חיפוש

מתוך המכלול: אגדה הקושרת את תקנת חרם דרבנו גרשום עם סיפור חייו של רבנו גרשום עצמו והסגרתו בידי אשתו השנייה באשמת מעילה לידי בסיליוס השני בולגרוקטונוס, קיסר האימפריה הביזנטית, נכתבה בידי הרב מאיר להמן בגרמנית והתפרסמה בעיתונו דער איזראעליט. תרגום של הסיפור לעברית פרסם יוסף ליב פטוחובסקי בהמשכים...

רציתי לשמוע חוות דעתכם במשחק בגוגואים בשבת. דלכאו' הגוגו הוא פסולת ומוקצה מחמת גופו. ואם שיחקו איתו בחול. אולי מועיל כייחוד לחריות. אך צ"ע מאי שנא מכדור, שדעת מרן השו"ע דנחשב מוקצה. דשימוש למשחק לא נותן שם כלי. וכן יל"ד במשמשים שנאכלו בשבת עצמה. (דאולי חשי' ממש מוכן וכמאכל בהמה). ואשמח מאוד...

חישוב יפה מאוד. אם כי לא נוגע לעיקר הנידון. אנסה להסביר: שמעתי בשם ח"כ אייכלר שכ80% מהכנסות המדינה ממיסים הם רק מהעשירון העליון שמשלם הרבה מיסים. ואם כן 90% מהאזרחים 'חיים על חשבון המדינה' ומעתה, צודק אזרח חרדי שרואה שהוא מקבל הרבה פחות מהחילוני לנסות ולהשוות את המאזן. מעצם זכותו כאזרח לקבל נתח...

ראיה יפה, אך שם אין כוונתו לסנן את הדבש רק לדבק האגוזים וממילא יוצא דבש ופעולה כזו לא נכנסת לברירה בכלי ושייך לסוגיות פסי"ר באיסור דרבנן שהרי הכלי הוא כקנון ותמחוי ולכן דן שם בהוצאת הפסולת שיהיה בורר דאו' ליל"ט

קנון ותמחוי זה גזירה כללית על כל ברירה שאינה בדרך אכילה ונחשבת ברירה בכלי.אך אינו כלי המיוחד לברירה. וודאי שלא צריך גזירה חדשה על כל כלי שיתחדש. נ.ב. הדברים נכתבים מסברא אחר לימוד הסוגיות, ואין לי מקור לזה

אינם תח"י. ואכן זה 'רק' מדרבנן

פלא עליך! וכי יש צד שמרן התיר לברור במזלג כשאינו תוך כדי אכילה?! וע"כ שהתיר רק בדרך אכילה, ואף במזלג דנחשב ידא אריכתא. אך כאן משתמש עם ידו לברור את הגרעינים ולא אוכל איתה. ואצבעותיו נהיו כמסננת ולא גרע מקנון ותמחוי. הנלענ"ד כתבתי

אחר המחילה אין הנידון דומה לראיה, דכאן פועל עם היד ככלי ואינו חלק מהאכילה