• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

מה הברכה על דבש דבורים ואם שותה הצוף שלהם לבדו (וברכת סירופ מייפל טבעי)

שילה אפרהימי

Well-known member
ביאור המציאות: דבורי הדבש לוקחות צוף מן הפרחים לתוך גופן, עושות בו תהליך של עיבוד 'אנזימטי' (שמכניסות חומר שמשנה את ההרכב הכימי של הצוף וכעין 'בישול כימי'), מוציאות אותו לכוורת ומבצעות בו תהליך של 'אידוי' דהיינו שמאדות את כל המים וכך נשאר רק הדבש הסמיך.

יש לעיין בכמה נקודות:

א. איך מתייחסים לצוף הפרחים: האם כמשקה הזב מן הפירות שהוא כזעה בעלמא, או כחלק אחר מן הצמח כגון עלים וכדומה שאז צריך לברך עליו (על הצוף) אדמה אם הוא מן העץ. דנחית דרגא כמ"ש לגבי צלף.
(ועוד יש לשאול האם רק בצוף של עץ פרי עושה פרי יש לדון ואילו שאר הפרחים של עצי סרק הרי הם כעצי סרק ויברך עליהם שהכל, או שמא כיון שהצוף ראוי לאוכלו כמות שהוא ייחשב לעניין זה כעץ חשוב אע"פ שהעולם אוכל ממנו רק על ידי עיבוד של הדבורה, ולכה"פ יהיה נכון לדון בזה בדבש הניקח מעצי הפירות).
והב"ח כתב (ר"ד ס"ק ז) "כל שכן דבש דבורים דאף על פי דלא מימצצי מגופייהו אלא מכניסין לתוך גופן מי פירות אין טעם הפירות נרגשין באכילת הדבש אלא טעם אחר לגמרי"

ב. עיבוד הצוף לדבש על ידי הדבורים: בגמ' איתא שהדבש אינו נחשב יוצא מן הטמא מפני שמכניסות אותו לגופן ואין מוציאות אותו מגופן. והביאה הגמ' ברייתא זו לראיה שמי רגלים של חמור אינם נחשבים יוצא מן הטמא אע"פ שהם עכורים ולכאורה נכנס בהם חומרים מגוף החמור, מוכח מהדבש שמכיון שהוא נכנס מבחוץ ולא נוצר מן הדבורים אין הוא נחשב יוצא מן הטמא.

ואין פירוש הגמ' שהדבורה לא מכניסה דבר לתוך הדבש, אלא להיפך, שהגם שהיא מכניסה דברים וכפי שידוע לחכמי הטבע, בכל אופן כיון שעיקרו נכנס מבחוץ לא נחשב יוצא מן הטמא.

וכך כתב באג"מ (ח"א סי ס"ג): ומה שהקשה ידידי בדבר דבש דבורים דכיון דאין טעם הפירות נרגש בהדבש כדאיתא במ"ב בשם הב"ח בסי' ר"ד סק"ז, מ"ט לא נאסר מדין דבר היוצא מן הטמא, איני רואה שום קושיא דאף שאין ממצות אותו מגופן כדאמר בטעם ההיתר דדבש בבכורות דף ז', מ"מ ע"י שהיו עכ"פ בגוף הדבורים נאבד טעם הפירות שמצצו מהן. וראיה גדולה דאף דנאבד הטעם ע"י שהיו בגוף אינו משום שנכנס שם איזה טעם בגופו דהא בגמ' שם (בכורות ז) איתא במי רגלים של חמור שאף שודאי אין לו טעם המשקין ששתה מהם וגם נוסף בהו ע"י שבאו מגוף החמור שמעלו לירקונא, ומ"מ אמר שם לחד טעמא שלאו מגופיה מימצי, ולכן גם בדבש דבורים אף שלכו"ע אין ממצות אותו מגופן עשה מה שהיו בגוף הדבורים לשנות טעם המי פירות. אך בכלל תמוה למה הוצרך לומר שאין טעם הפירות נרגש הא בכל מי פירות אף כשהן בעין מברך רק שהכל כדאיתא בסי' ר"ב סעי' ח' וא"כ אף אם היה נרגש טעם הפירות לא היה אלא שהכל, ואולי מדמה לפירות שבשלן להרא"ש אבל לא מסתבר כלל וצ"ע. ע"כ.

ובאמת יש להעיר לכאו' על דבריו של הב"ח והאג"מ, שהרי דבר שנתבשל עם עוד דברים ונשתנה טעמו, אם הוא העיקר וטוב מבושל יותר מחי הרי שרק כך אפשר לברך עליו כברכתו. ובמה שונה דבש מהעניין הזה, ואיך אפשר לומר שבגלל ש"נאבד הטעם ע"י שהיו בגוף" משתנה ברכתו, והלא זו צורת העיבוד שלו. ומה לי עיבוד בבישול טיגון או אפיה מה לי תיקון על ידי גופה של הדבורה, כיון שלא נחשב דבר חדש אלא עדיין משויך לצוף שממנו נעשה והוא יוצא מן הטהור.

ובשו"ע (ר"ד י') כתב דבש דבורים הרי הוא כשאר דבש ואינו מברך אלא שהכל. וכתב על זה במשנ"ב שהרי הוא כשאר דבש (תמרים) דנתבאר בסי' ר"ב ס"ח דמברך עליו שהכל. ולסימנא בעלמא נקטיה ובאמת אפילו החולקין בדבש תמרים מודו בדבש דבורים דאע"ג דהדבורים מכניסין מי פירות לתוך גופן ומוצצין מהן ועי"ז נעשה הדבש מ"מ אין טעם הפירות נרגש כלל בהדבש.

ויתכן שאין מרן מסכים לדברי הב"ח והמשנ"ב אלא ס"ל שדינו ממש כדין דבש תמרים וכפי פשטות לשונו, ובאמת שגם הב"ח נזקק לטעם שנקט רק מכיון שרצה לבאר הדין גם לדעת בה"ג שחולק, אבל באמת לדעת רוב ככל הפוסקים שדבש תמרים ברכתו שהכל אין שום ספק שגם בדבש דבורים יברך שהכל. ולא נזקק מרן להאריך בלשונו בב"י ובשו"ע בשביל דעתו היחידה של הבה"ג.

לכן נלע"ד שדבש דבורים דומה בדינו לדבש תמרים לכו"ע, דהיינו שמברך עליו שהכל, מחמת שגם אם הוא מי פירות הרי הוא זיעה בעלמא שברכתו שהכל. אלא שאם בירך בורא פרי העץ על דבש שבוודאי יצא מפרחים של עצי פירות ולא עצי סרק, יש לומר דסב"ל בין לב"ח ובין לשו"ע כיון דלא שיקר בברכתו שהרי הוא פרי העץ רק שנשתנה. ולכן יצא בדיעבד.

וכן הדין בצוף לבדו שמברך שהכל כיון שהתייחסו אליו הפוס' כזיעת הפירות ולכן השותה צוף מעץ פרי וכ"ש מעץ סרק יברך שהכל. ואם בירך העץ על צוף של עצי פרי לא יברך שוב כיון שהוא מתוק לחיך וראוי לאוכלו בפני עצמו.


אגב נדבר מעט בעניין ברכת סירופ המייפל יען שלא מצאתי לזה בשום אחד מן ספרי הברכות המצויים.

שהנה סירופ המייפל הטבעי מופק מעץ האדר שהוא עץ חשוב ביותר שמפיקים ממנו נוזל מתוק שעשוי לעלות על שלחן מלכים ונמכר בממון רב והוא גם סמלה הרשמי של המדינה הגדולה 'קנדה', שבה נפוץ העץ.

וצורת הפקתו היא שחורצים בקליפת העץ ואז ניגר שרף העץ לתוך כלי המוצמד אליו ונוזל זה צבעו כצבע הענבר וטעמו כצפיחית בדבש. ומשתמשים בו על ידי עירובו בקינוחים, זילופו על חביתיות ה"פנקייק", עוגות וכדו'.

ויש לומר שדינו ממש כדין הסוכר דסימן ר"ב ט"ו, שמספק יש לברך עליו שהכל עיי"ש בפרטי הדין.

אשמח לשמוע חוו"ד החברים על הדברים.
 
נערך לאחרונה:
חזור
חלק עליון