וזה החלי בס"ד:
פתיחה
נתבקשתי להשיב על דברי מח"ס חו"כ, במש"כ בפרק ח’ מספרו שמונה "סתירות" בין דברי מרן היביע אומר זצ"ל בעניין פאה נכרית [ביבי"א ח"ה אבה"ע סי' ה] - לדברי היבי"א במקומות אחרים. ומחה"ס הנ"ל חזר להפיץ את דבריו במאמר ארוך "ליומא דהלולא {דהיבי"א} ג’ מר חשון תש"פ", בתוספת עשרות ציטוטים מיותרים
1 מאחרוני זמננו - כביכול הם יכולים להוות משקל נגד היבי"א זצ"ל.
וכידוע, המחבר הנ"ל שם לו למטרה להתיר את לבישת הפאה נכרית לישראל. ובודאי גם תשובותי לסתירותיו לא יניעו דעתו, שהרי כידוע א"א לשנות גמירות דעתו של אדם. וגם פשוט וברור שאין מרן היבי"א זצ"ל נצרך לדידי או לדכוותי, ומ"מ באתי להשיב על סתירותיו, פן יחשוב מאן דהו שהערותיו באמת מעלות או מורידות לעניין הלכה.
והאמת שדברי מרן היבי"א זצ"ל מאירים וברורים, וכל הקורא את דבריו בשימת לב יוכל ליישב בקל את סתירותיו המדומות של המחבר הנ"ל. וכן נהגתי בכתיבת הדברים, שמקודם עיינתי בדברי מרן היבי"א בפנים במקומות שביניהם מצא (ובחלקם צ"ל המציא) המחבר סתירה, ורק לאחר שהדברים כבר היו ברורים ומיושבים מתוכם, אזי פתחתי ספרי אחרונים נוספים
2 לעיין בדבריהם ולהוסיף על פיהם עוד הסברים וטעמים.
ומקוה אני שכוונתי לנכון בביאור דעת מרן היבי"א זצ"ל, ואם שגיתי עמי תלין משוגתי. והקורא אשר יעיין ישר, כבר ימצא את הביאור הנכון בדברי היבי"א.
*
נקדים ונביא את עיקר תוכן דברי המחבר הנ"ל בשמונה סתירותיו:
א. ביבי"א ח"ה (אבה"ע סי’ ה, אות ח) כתב, שבלבישת פאה נכרית יש פריצות וגורמת להרהורי עבירה לרואים אותה. וקשה דביבי"א ח"ו (או"ח סי’ יג) כתב, שבזמננו מותר לקרא ק"ש כנגד אשת איש פרועת ראש, מפני שדרכה לילך כך ואין הדבר גורם להרהור. ועוד קשה, דבח"ד אבה"ע סי’ ג כתב היבי"א להתיר לגרושה או אלמנה לחבוש פאה נכרית לצורך פרנסה, ואם אמת נכון הדבר שהפאה גורמת להרהורי עבירה, איך התיר לה הדבר.
ב. כתב היבי"א בח"ה (שם באות ו) שבלבישת פאה נכרית מתדמה לגויים, ועוברת על ובחקתיהם לא תלכו, ואילו לגבי גילוח הזקן כתב ביבי"א ח"ט (יו"ד סי’ י) שמפני שכיום הרבה מתגלחים ואין כוונתם להדמות לגוים – שרי.
ג. היבי"א בח"ה (אות ז) כתב שאין לסמוך על המנהג להקל בלבישת פאה נכרית, שהוא מנהג רע, והלובשת פאה נכרית עוברת על דת יהודית. וקשה, דלגבי לבישת רדיד וכן לגבי כיסוי ראש לבתולות, סמך היבי"א בח"ד (אבה"ע סי’ ג) על המנהג להקל.
ד. ביבי"א ח"ה (אות ג’) הביא את דברי היעב"ץ, שהרמ"א בהתירו לקרא ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית - התיר רק לבעלה, בגלל היא מותרת בפאה בתוך ביתה ורגיל הבעל בכך. וקשה איך לעיל מינה (באות ב’) כתב היבי"א להתיר לבתולות לילך בגילוי ראש, והוכיח כן מהראשונים שכתבו להתיר לקרות ק"ש כנגדן, והרי גם הם כתבו את דבריהם לגבי ק"ש בביתן. ועוד קשה איך הוכיח ביבי"א ח"א (או"ח סי’ יג) לאשת איש לגלות שתי אצבעות משער ראשה, הרי גם שם יש שביארו בדברי הפוסקים שהתירו כן רק בתוך הבית. ועוד קשה שביבי"א ח"ד (אבה"ע סי’ ג) התסייע מדברי הרמ"א בדרכי משה לגבי ק"ש, להיתר לאלמנה וגרושה לצאת בפאה נכרית.
ה. היבי"א בח"ה (במילואים) כתב, שבלבישת פאה נכרית יש לחשוש למראית העין, שיחשבו הרואים שהיא מהפרוצות שהולכות בגילוי ראש. וקשה דביבי"א ח"ט (שם) לגבי גילוח הזקן במכונה כתב, שכאשר יש דרך היתר מפורסמת לא חיישינן למראית העין.
ו. ביבי"א ח"ד (אבה"ע סי’ ג) כתב שיש להחמיר לאסור לבישת פאה נכרית, מפני שאיסורו מן התורה, ואף למ"ד שהוא מדרבנן הרי עיקרו מן התורה. והקשה, שע"פ כללי היבי"א אמרינן ספק דרבנן לקולא גם כשעיקר האיסור מן התורה.
ז. היבי"א בח"ה (אות ד) הביא שיש חרם על הנשים שילבשו פאה נכרית. וקשה שהרי גם על גילוי מקצת שערה עשו חרם, וביבי"א ח"ד (אבה"ע סי’ ג) לא חשש לזה.
ח. ביבי"א ח"ה (אות ה וח) הזכיר, שבעל העצי ארזים כתב שהמורים היתר בפאה נכרית – עתידים ליתן את הדין, והקשה דבמקומות אחרים ראינו שהיבי"א לא חשש ללשונות חריפים כאלו.
ועתה נחזה האם יש ממש בקושיות אלו:
* * *
סתירה א’
הבאנו סתירה זו ברישא מפני שנראה שזהו טעמו העיקרי של מרן היבי"א לאסור הפאה – משום הפריצות והרהורי עבירה שהפאה גורמת לרואים אותה. ולאחר הבנת טעם זה, נוכל בעז"ה להבין גם את שאר דברי היבי"א ללא סתירה או קושיא.
וז"ל היבי"א בתשובה על פאה נכרית (ח"ה אבה"ע סי’ ה) אות ח’: "...הואיל והפאה מחוברת יפה לשערותיה אסור לצאת בא לרה"ר כי לא ינקו מהרהור עבירה המסתכלים בה בעוברה בראש כל חוצות". וכ"כ מקודם באות ד’ בשם כמה פוסקים, וכן בעוד מקומות לאורך כל התשובה.
והמחבר הנ"ל הקשה, דחזינן ביבי"א ח"ו (או"ח סי’ יג) לגבי ק"ש לפני אשה פרועת ראש [וק"ו פאה נכרית], דלא חייש להרהור בשער אשה בזמננו, והאריך להביא ראיות לדברי המקילים בזה.
ולא דמה יפה. שהרי איסור ק"ש כנגד שער אשת איש הוא מדרבנן (כמבואר בהלכה ברורה סי' עה בירור הלכה סק"ד), ובפאה נכרית הלא עסקינן באיסור פריעת ראשה ברה"ר שהוא אסור מן התורה (כמבואר ביחוה דעת ח"ה סי’ סב). ואף לגבי ק"ש דרבנן לא התסמך היבי"א על סברא זו [שבזמננו אין הרהור בשער] בתורת ודאי, ואפילו לא בתורת ספק - לאמר ספק דרבנן לקולא ודי. אלא צירף עוד טעם כעיקר, והוא דלדעת רוב הראשונים ק"ש נאסרה רק כנגד ערוה ממש. ולשיטתם שער באשה ערוה לא נאמר לעניין ק"ש, דס"ל דלק"ש לא אסרו חכמים כל דבר הגורם הרהור [כגון שער וקול אשה וכו’], וכמו דלא אסרו לק"ש אלא טפח מבשר אשה (ואף בזה יש מקילים, כמבואר בהלכה ברורה שם). וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם וכן נקט בבית יוסף מעיקר הדין, אלא שבשו"ע חזר בו [ובאמת תמהו על כך האחרונים, יעויין בירור הלכה שם סקי"א].
ולכן לגבי ק"ש פסק היבי"א להקל בשער אשה, משום דיש כאן ב’ ספיקות באיסור דרבנן: א. דעת רוב הראשונים שלא אסרו חז"ל ק"ש כנגד שער אשה, ב. אף להחלוקים דס"ל שאסרו חז"ל לק"ש כל דבר הגורם הרהור, אולי שער אשה בזמננו אינו גורם הרהור. וכן דקדק היבי"א לכתוב (באות ב’) "ד
לגבי הקורא ק"ש ליכא למיחש להרהור ושפיר דמי".
והנה מרן היבי"א לא סמך על כל ספק בפני עצמו לומר ספק דרבנן לקולא, ואף לאחר שהביא בזה ס"ס משמע קצת שלא הקל בזה אלא בשעת הדחק, וכמ"ש בסוף אות ג’: "ודאי דחזי לאצטרופי להקל
כשא"א בעצימת עינים". ונראה טעמו ברור, דהספק הראשון הוא נגד פסק מרן השו"ע, והספק השני הוא דחוק מאד ורוב האחרונים חלקו עליו
3.
וגם הערוך השולחן (או"ח סי’ עה סק"ז) שהקל מסברא זו, צירף גם את הספק השני הנ"ל
4. ובודאי שלעניין איסור תורה של פריעת ראש, לא עלה בדעת אף אחד להקל מכח ספק דחוק כזה ולהתיר פאה נכרית הנראת כשערה ממש, דבזה ודאי י"ל ספק דאורייתא לחומרא.
[ואף הישכיל עבדי, אשר הוא היחיד שהקל לעניין ק"ש רק מהטעם דאין הרהור בזמננו (בח"ד או"ח סי’ ט), לגבי פאה נכרית (בח"ז אבה"ע סי’ טז) פלפל בטעמים אחרים לומר שאין הרהור בשער שאינו מחובר וכו', ומוכח דלא ס"ל מהא דאין כלל הרהור בשער אשה בזמננו].
ואתה תחזה, שגם רוב פוסקי האשכנזים בדורנו לא התירו כל פאה נכרית - אף כזו הנראת כשערה ממש, אלא הצריכו שיהיו בפאה סימנים ניכרים לכך שאין זה שערה [ולא מטעם מראית העין]
5, ומוכח דלית להו האי סברא דבזמננו אין שער אשה גורם להרהור, דזה מוכחש במציאות כידוע לכל בר דעת שהדבר גורם להרהורי עבירה [גם אם בזמננו הוא במידה פחותה לפי כמה אחרונים]. וכפי שהאריך בספר לבושה של תורה (ח"א סימן כח אות ה והלאה)
6.
*
והמחבר הנ"ל רצה להביא ראיה מדברי המהר"ם אלשקר (סי’ לה) לגבי שיער האשה היוצא חוץ לצמתה, שכשם שבזה לא חשש להרהור מפני שדרכן לגלותו, ה"ה בזמננו לכל שער האשה.
ואין מזה ראיה כלל, שהרי גם הפוסקים שהחמירו בשער אשה בזמננו, הסכימו לדברי הרמ"א (או"ח סי’ עה ס"ב) שכתב להקל בשער היוצא חוץ לצמתן במקום שרגילות בכך. והטעם ברור, דלכולי עלמא שער היוצא חוץ לצמתן לא נכלל בדברי חז"ל ש"שער באשה ערוה" [וכמו שלא היה בכלל איסור התורה של פריעת ראש], והטעם שאסרו לקרא כנגדו במקום שאין רגילות, הוא משום שבזה שאינן רגילות נהפך למקום המכוסה ויגרם ע"י זה הרהור
7. ודבר שנגרם הרהורו מחמת כיסויו (כגון שער היוצא חוץ לצמתה), יכול לחזור להיתרו ע"י גילויו. מה שאין כן דבר שאסרה תורה מפני יופיו הגורם הרהורי עבירה (שער אשת איש), לא יתמעט הרהורו מחמת פריעתו. ודוק.
וראה מש"כ בספר שבילי דוד (סי’ עה סק"ב): "וא"ל לאותן הפוסקים המתירין שורה אחת של שערות, האיך אפשר להתיר דקרא סתמא כתיב ופרע ראש האשה, ונ"ל דלהנך פוסקים מעולם הלכו הנשים כך גם בימי מרע"ה הלכו כן, א"כ לא נאמר בקרא ופרע ראש האשה רק מה שהיה אז נקרא ראשה פרועה".
ואף להחולקים על זה, וס"ל דגם שער היוצא חוץ לצמתה הוא בכלל שער באשה ערוה, יש לחלק טובא. דדוקא בשיעור מועט כזה של שער אפשר לומר שאינו גורם להרהור, אבל בכל ראשה ודאי שאין לומר כן, וכמ"ש בשם הח"ח (לעיל בהערה 3): "שלא נאמר סברא זו רק בצומת שער הבולטת מרדיד שעל ראשה ולא בפריעת הראש כולה".
ועל שאר דברי בעל המאמר הנ"ל, אשר האריך לכתוב איך שבזמננו אין הרהור בנשים, ומותר לאשה להתקשט ברה"ר בכל מיני תכשיט, ואף בבגדי צבעונים הגורמים לרואה אותן לבא מיד לידי קרי (כלשון רש"י שהביא), וכן מותר לה ללבוש בגדים המיוחדים להסית את הזכר להסתכל בהן, עפרא לפומיה. ואין להשיב על דברים כאלו
8.
ואף לגרביים דקות ובגדים המבליטים את חלקו העליון של גופה, מצא לו איזה ציטוט (עם השמטות ודילוגים
9) מרב אחד - שבזמננו יש צד להקל, ש"אחרי שכבר נהגו במלבושים אלו החדשים הרבה שנים, הורגלה בהם העין ואינם מעוררים את היצר כמו אז", ודברים אלו פשוטים לאיסורא, ולא אאריך בהם דהוא דבר התלוי ברגש הצניעות - אשר בעוה"ר חסר מאד בדורנו הזה, וכפי שהאריך בזה בספר לבושה של תורה בכמה מקומות.
*
עוד הקשה המחבר הנ"ל, דאם באמת הפאה גורמת להרהורי עבירה, איך ביבי"א ח"ד (אבה"ע סי’ ג) התיר לגרושה או אלמנה לחבוש פאה נכרית לצורך פרנסה.
וע"פ המבואר לעיל לא קשיא מידי, דבאלמנה וגרושה חיוב כיסוי ראש הוא מדרבנן - וספק דדבנן לקולא [וכפי שכתב להדיא ביבי"א שם באות ג’]
10 (וגם בפנויה יש פחות חשש להרהור, עי' לבושה של תורה ח"א סי' כא אות ז), ואעפ"כ לא הקל היבי"א אלא במקום צורך גדול של פרנסה, דספק זה (שמא אין הרהור בשער אשה בזמננו) דחוק מאד לאומרו כנ"ל [ואף בפאה נכרית], ולכן גם במקום צורך גדול לא התיר אלא בצירוף עוד ב’ ספקות: א. דעת המתירים פאה נכרית גם לאשה נשואה, ב. דעת האגר"מ שהתיר לאלמנה וגרושה אף לגלות ראשן ממש במקום צורך. עי"ש.
*
1וכנראה מרוב להיטותו לנפח את מאמרו, בכמה מקומות אף כפל את אותם ציטוטים מעמוד לעמוד.
2ומהם יש לציין בפרט את המיוחד שבספרי הצניעות בדורנו, ה"ה ספר לבושה של תורה לגאון הרב פסח אליהו פאלק זצ"ל, אשר נלב"ע בעת כתיבת הדברים, ביום כ"ג טבת ה’תש"פ. ויהיו הדברים לע"נ הטהורה.
3רבי יוסף פלאג’י בספר יוסף את אחיו, שו"ת נהרי אפרסמון, לבושי מרדכי קמא, מי יהודה, ספר תורת חיים סופר, משנה ברורה, שולחן מלכים לאנדא, חזון איש, שו"ת מהר"י שטייף, שארית ישראל מינצברג, מהר"י טייטלבוים מסאטמר ועוד. כולם מובאים בתשובת היבי"א ובקיצור בספר הלכה ברורה שם (שער הציון אות כו) [ואף בשיער אשה נכרית הסתפקו האחרונים יעוי"ש].
וכך כותב בנו של החפץ חיים (קיצור תולדות הח"ח עמ’ לה) בדעת אביו על המקילים בזה: "אמנם מר אבי התרעם מאד על טעות זה,
וחשב זאת לדברי בורות, שלא נאמר סברא זו רק בצומת שער הבולטת מרדיד שעל ראשה ולא בפריעת הראש כולה". והג"ר חיים עוזר זצ"ל אמר, על האומרים סברא זו, שהם "
מגלים פנים בתורה שלא כהלכה" (דברי בן שלמה, עמ’ שו-שז) [אמנם יתכן וכוונתו בעיקר למתירים עפ"ז לגלות שער ראשן].
וסיפר לי הרה"ג רבי יצחק יעקב סעליד שליט"א, שכאשר הראו לגאון הרב יוסף ברויאר זצ"ל (אב"ד עדת ישורון, נכד הרש"ר הירש זצ"ל) את מש"כ בערוך השולחן להתיר ק"ש כנגד שער אשה בזמננו –
השליך את הספר ארצה, ואכן ראה הגאון זצ"ל את המכשול אשר יכול לצאת מפסק זה, וכפי שאנו רואים שיש כותבים שבאמת עלינו להתיר לנשים נשואות לילך בגילוי ראש מהטעם הנ"ל. ובאמת הגאון הערוך השולחן זצ"ל כבר חש לזה, והקדים רפואה למכה - ופתח בדברי מוסר לנשים אשר פרצו בעון זה והולכות בגילוי ראש וכו', עי"ש. ועוד שח לי משם הגר"מ הינמן שליט"א שגם
האג"מ זצ"ל לא הוה ניחא ליה בהיתר זה, וכששאלהו על כך השיב "כבר הורה זקן [הערה"ש]" (וכן לשונו באג"מ ס"ס לט).
4וכן האג"מ (או"ח ח"א סי’ מג [וכ"כ בסוף סי’ לט]) והשרידי אש (הוצאת מוה"ק ח"ב סי’ יד) שהסכימו עמו, עיקר סמיכתם על הספק השני.
הבן איש חי (ש"א פרשת בא אות יב) כתב: "ובספרי הקטן מקבציאל העליתי, דהנשים בערי אירופה, שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרא כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך" [והביאו הכה"ח בסי' עה ס"ק טוב], ואין זה ברור אם כוונת הבא"ח לנשים יהודיות שבאירופה או שמא רק לנכריות. ועדיין לא זכינו לאור הספר מקבציאל (על פרשה זו), ואם הקל מסתמא צירף גם הוא את הספק השני [ובאור לציון (ח"א או"ח סי’ י) כתב שזהו טעמו היחיד של הבא"ח, שמפני שכל הנשים באירופה דרכן בכך וא"א ליזהר בזה, יש להקל כדעת רוב הראשונים דשער באשה ערוה לא נאמר לעניין ק"ש. וכן ביאר בדעת הב"י שלא חזר בו, וגם בשו"ע מש"כ לאסור היינו רק היכא דאפשר בקל. עי"ש].
בהלכה ברורה (סי’ עה שער הציון אות כה) הביא שכדברי הערה"ש פסקו גם בשו"ת חלק לוי ובספר שבילי דוד, אולם בחלק לוי כתב כן בלשון לכאורה וחזר בו, ובשבילי דוד כתב כן בלשון אולי ורק בתוך ביתה ולא ברה"ר [ומצאתי בספר נחמדים מזהב חזן (שבסוף שו"ת בני אהרן וילנא תרס"ב, בדף סא ע"א אות טו) שגם כתב שאולי יש להקל בזה בשעת הדחק].
5וגם רבני האשכנזים שמצא בעל המאמר הנ"ל, והביאם כמסכימים לשיטתו - שאין הרהור בשער אשה וכל פאה מותרת [הגר"ב זילבר זצ"ל, הגר"מ שטרנבוך הגר"ג ציננער והגר"י שיינפלד שליט"א], הם גופם במקומות אחרים כתבו להחמיר מאד בפאה הנראת כשערה ממש:
הגר"ב זילבר חתום על מכתב בזה"ל (מובא בלבושה של תורה ח"א עמ' שכד): "היות כי בעוה"ר נפרץ באחרונה שנשים נשואות לובשות
פיאה נכרית הדומה ממש לשער מינים ממינים שונים לא שערום אבותינו,
עד שנראין כפרועות ראש ח"ו – הרינו רואים חובה לעצמנו להודיע דעתנו דעת תורה הקדושה
כי הדבר אסור מדינא. שאף במקומות שנהגו בפיאה נכרית לא עלתה על הדעת פיאות נכריות כאלו דעשיויות כדרך הפרוצות ח"ו עד שאין היכר בין נשואה לפנויה. ועבירה גוררת עבירה ובכגון זה אין שום היתר...".
והגר"מ שטרנבוך הגדיל להחמיר בזה יותר מכל הפוסקים, וכתב שהמברך כנגד פאה נכרית שנראת כשערותיה – ברכותיו לבטלה, וז"ל (תשובות והנהגות ח"ד סי' רצד): "וראוי להעיר עוד לכל חתן ובפרט לבן תורה שמיקל כהמנהג להתיר פאה נכרית, שחייב לדאוג שיבררו אצל הכלה שמכינה פאה נכרית לחופה ולאחר נישואיה, שלא תהא בפריצות, והיינו שער ארוך או שער טבעי וכדומה, שהרבה פעמים אצלה העיקר בבחירת הפאה הוא שלא יהא ניכר כפאה אלא שיהא נראה כשערותיה, ואם לא יברר כהנ"ל, יתכן שהחתן יגיע לחתונה ויגלה שהיא קנתה לה פאה מפוארת, אבל מתועבת ואסורה ומוטב בלעדיה, והחתן הבן תורה נכשל בברכות לבטלה ובאיסור פריצות וחילול השם ר"ל שחוטא ומחטיא ותורתו לא מתקבלת". וצע"ג, שזה סותר למ"ש בספרו דת והלכה שאין הרהור בשער אשה בזמננו וכו’ וכו’, וכפי שהאריך לצטט במאמר הנ"ל. וי"ל שחזר בו מפני שראה הפריצות שהתרבתה בפאות הנכריות ב30 שנה שאחר כתיבת ספר דת והלכה, ומשנה אחרונה [מ"ש בתשובות והנהגות] עיקר.
הגר"ג ציננער בתוך מאמרו בקובץ אור ישראל (גיליון לו עמ’ קג והלאה) כתב: "ואף שנתקבל להיתר ללכת בפאה נכרית, עלינו לדעת שכוונת התורה היתה להבדיל בין אשת איש לפנויה ושתהא ניכר זאת בשערה, וא"כ
כל שהולכות בפאה נכרית הנעשית באופן מיוחד שיהא נראה כאילו המה שערותיה ממש, יש למחות בידן...", "ובכן צריך לדעת כי אפילו שערות מלאכותית שקורין "סינטעטיש" גם כן אינה מצלת רק מן איסור ע"ז, אבל הרבה חששות ואיסורים שישנם לכו"ע בפאות נכריות יוכל להיות אף בפאות אלו, והן אמת שבשערות אמיתיים שכיח וקל לבא לחששות הנ"ל, אך עכ"ז צריך להשים לב שגם בפאה סינטטית יוכל להתהוות
שידמה לשערות ממש ויביא לידי הרהור ותאוה, וזה ודאי אסור לכו"ע".
הגר"י שיינפלד (אוסרי לגפן ח"ט עמ’ קפה)
שציטט המחבר הנ"ל כמיקל - באמת מחמיר, וז"ל - לאחר הקטע שציטט במאמר דאי אפשר לאסור להתנאות ברה"ר וכו': "והכוונה רק שגם כשהאשה מתנאה, שתתנאה במה שנהגו אמותינו הצנועות להתנאות – במטפחות וכובעים נאים וכיו"ב, ולא בחיקוי של ערוה [=פאה נכרית]", וכן כתב לעיל (עמ’ קפד): "ובאמת אין צריך לגנות המנהג הזה [= של פאה נכרית], כמו שפשוט שאם ימציאו איזה מאכל כשר ויקראו לו חזיר, אף אם יתפשט המאכל ותהי’ עליו חותמת כשרות, מ"מ כל נפש יפה תדחנו". [ולדינא מסקנתו (בתחילת אות ז) שא"א לאסור מעיקר הדין אחר שהמנהג להקל, אולם זה רק בפאה קצרה ואסופה וכו’ עי"ש].
6ובדרך אגב יש להעיר במה שהביא במאמר הנ"ל את שיטת הגר"ש משאש זצ"ל, וז"ל: "והנה אם באנו לשפוט בשכל הישר, נראה ברור שהיום שנשארים בגילוי הראש לגמרי, לא ניתוסף שום הרהור בין אתמול קודם שנישאת להיום אחר שנישאת, שלא נראה שום שינוי בגופה שיעורר ההרהור, ודוקא בימי קדם שהיו מכסין ראשם משעת הנישואין והלאה, אז אם תחזור לראותה מגולה באיזה מקרה, ודאי שיש גירוי יצר, כיון דאתמול מכוסה, והיום רואה דבר חדש, שערותיה מגולות, לא כן באלו שלא כיסו לעולם, אין כאן הפתעה ולא הרהור חדש, גם חציפות אין כאן בדבר שהכל עושין, ומטעם זה התירו לקרות ק"ש כנגד הנשים הבאים מאירופה שרגילין לגלות ראשן, וזה ראיה גמורה שאין כאן הרהור".
ולדבריו נתת דבריך לשיעורים, שאשה שכסתה באיזה זמן את ראשה במטפחת - אסור לה מעתה לחבוש פאה נכרית. והרי דבר זה מצוי מאד גם אצל חובשות הפאה שלפעמים לובשות גם מטפחת או כובע, ועוד לדבריו פנויה שכסתה את ראשה פעם שוב דינה יהיה כאשה נשואה ותאסר בפריעת ראשה. וצע”ג [וליישב דעת הגר”ש משאש אולי יש ליתן שיעור זמן שהשיער יהיה מכוסה שמאז יגרום להרהור, כגון שלושים יום. וזה דוחק, ועדיין יהיה אסור לאשה שלבשה מטפחת שנים רבות להתחיל ללבוש פאה נכרית].
ובטעם הדבר שלאחר הנישואים יש חיוב כיסוי ראש ואיזה הרהור נתחדש לאחר נישואיה, כבר האריכו האחרונים. ראה בלבושה של תורה ח"א עמ’ רטו והלאה, ובמה שנכתוב בזה בהמשך בעז"ה.
7וכמ"ש לעניין החלק שמכף היד ועד המרפק, שהדבר תלוי במנהג המקום (ראה בהלכה ברורה סי’ עה ס"ה).
8ובמה שהביא מהגר"ש משאש ש"מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן ולכל העולם בהיתר" אחר אלף המחילות מכקת"ר יחידאה הוא בזה, והערת הגר"מ הלוי על דבריו במקומה עומדת – דאדרבה איסורא איכא. ומ"מ ברור שגם הגר"ש זצ"ל לא התכוון לבגדים כעין מה שהזכיר בעל המאמר, וכפי שהסביר בתגובתו לגר"מ לוי זצ"ל.
9שבהמשך דבריו כותב שמ"מ יש לאסור פאה נכרית חדשה, שיש בה מראית עין וגורמת להרהורים וכו’, וכן האריך לחלוק על דברי הגר"ש משאש הנ"ל בהערה הקודמת.
10ומטעם זה הקל גם לאשה נשואה לחבוש פאה נכרית כשאינה ברה"ר, בשעת הדחק, דאין חובת כיסוי ראש בחצר אלא מדרבנן (ילקו"י אוצר דינים לאשה ולבת, עמ' תשפט).
המשך יבוא בעז"ה...