ידועה מחלוקת הראשונים מה היא פת הבאה בכסנין שברכתה במ"מ (ברכות מב.) וכמו שסיכמם בב"י (סי' קסח), שי"א שהוא פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין. וי"א שהיא עיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה. וי"א שפהב"כ הם כעכין והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושין אותה כעכין יבשים וכוססין אותם בבית המשתה ושלא בבית המשתה ומנהג בנ"א שאוכלים ממנו קימעא. וסיים בב"י לענין הלכה כין דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן כדברי כולם להקל. וכ"פ בשו"ע (שם ס"ז) שהלכה כדברי כולם ולכול אלו הדברים נותנין להם דין פהב"כ. ומשמע מדברי הב"י שכל סוג מהפירושים הוא ספק פת ספק פהב"כ כיון שנחלקו הראשונים בפירוש פהב"כ ואין חד מודה לחבריה, אלא משום דספיקא במידי דרבנן וכו'. וא"כ אם הקולא שלא לברך היא לצד השני שנאמר פת גמורה היא ה"נ שאין לברך. ולכן נראה שיש לתת לאוכל מסוגי פהב"כ הללו את דיני דברים הבאים בתוך הסעודה (המבוארים בסי' קעז) שאם הם דברים הבאים מחמת הסעודה כגו' בשר ודגים וביצים וירקות וגבינה וכדו' וכן משקין לדעת התוס' (ברכות מא: ד"ה אי הכי) בשם ר"י ור"ת וכ"פ השו"ע (סי' קעד ס"ז), אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה כגו' תאנים וענבים וכל מיני פירות, טעונים ברכה לפניהם (אם אוכלם בלא פת) ולא לאחריהם. וכ"ש אם אוכל משתי סוגי פהב"כ ומכל סוג אוכל כזית שודאי אכל פת גמורה לכו"ע. כגו' אכל כזית פת העשויה כמין כיס וכזית פת נכססת, שאם הפי' פהב"כ מלשון כיס, פת הנכססת שאכל פת גמורה. ואם הפי' פהב"כ מלשון נכססת, פת העשויה כמין כיס שאכל פת גמורה. ואם הפי' פהב"כ הוא עיסה שנילושה בדבש וכדו' א"כ כל מה שאכל פת גמורה.
והנה בכל פעם שאני אומר את הדין הזה יש שטוענים ואומרים אבל הוא לא בירך המוציא?! ובודאי שאין בטענה הזאת ממש דמ"מ למ"ד סעודת לחם היא. ולא ברכת המוציא פוטרת אלא סעודת לחם. וכי אם בירך על פת במ"מ (שלדעת הריטב"א בהלכות ברכות פ"ב הט"ז יצא) לא פוטר שאר מאכלים?. ולגבי ברכה ראשונה על משקין אע"ג שיש ספק ספיקא לברך [לכאו' באופן שלא אכל משתי סוגים דודאי אכל פת מיהו אפש"ל שמא כדעת המאמ"ר שאביא לקמן] שמא לאו פת היא ואת"ל פת היא שמא כדעת הסוברים (עי' ב"י סי' קעד) שאפי' בסעודת פת גמורה צריך לברך על המשקין [וכ"ש בתה או קפה או משקה חריף שי"א שאף שבשאר משקין אין לברך באלו יש לברך] מ"מ יש סוברים שאפי' בספק ספיקא אין לברך (עי' שו"ת יחו"ד ח"ה סכ"א בהערה שכן סוברים רוב האחרונים וכן עיקר דסב"ל ומצאתי ראיה שכן סובר המג"א סי' קע"ח ס"ק יב).
אלא שדעת הרב מאמר מרדכי (סי' קסח ס"ק י"ד) שאפשר דלא פליגי הראשונים לעניין דינא אלא כל אחד יודה לחבירו שכל שהוא משונה בטעם ובתואר פת דעלמא שדרך העולם לקבוע סעודתם עליו הרי הוא כפהב"כ. וכתב כן משום שהקשה על הב"י מאי קולא איכא הכא הא שמא אינו מברך ברכה הראויה ונהנה מהעוה"ז בלא ברכה והברכה שבירך לבטלה. אבל מדברי האחרונים שלא תירצו כמאמ"ר נראה דס"ל דפליגי הראשונים אהדדי והם: הב"ח (ס"ק ג'), הדרישה (בב"י ד"ה ולענין), והט"ז (ס"ק ו'). וגם הרב הגינת ורדים (או"ח כלל א' סי' כד' ד"ה ובענין) שהקשה ע"ד מרן הב"י אמאי הוי ספיקא דרבנן הרי אם הם פת גמורה חייב לברך עליהן מן התורה וקיי"ל (שו"ע סי' רט ס"ג) ספק ברך בהמ"ז ספק לא ברך חוזר ומברך דספיקא דאו' לחומרא. לא תי' דלא פליגי הראשונים, אלא כיון שסו"ס ברך ברכת מעין ג' יצא יד"ח מהתורה וכמש"כ בכס"מ (הלכות ברכות פ"ב ה"ב) שלדעת הרמב"ם והרמב"ן אין מנין הברכות בבהמ"ז מן התורה ולכן הדברים הללו שהם ספק פת מוקמינן להו אעיקר דיניהו. ע"ש. ובזה מתורץ נמי קושית המאמ"ר שהרי מעין ג' פוטר ג'. [ויש לסייע כן מחידושי הרא"ה (ברכות טז.), הר"א אלאשבילי (שם מ: ומד.), והריטב"א (שם) שכתבו שהאומר מעין ג' במקום בהמ"ז יצא. אבל הריטב"א בהלכותיו (פ"ב הכ"א) כתב שלא יצא]. ולדעתי כן כיון מרן הב"י שכתב כיון דספיקא וכו' בלבד ולא הביא סברת מאמ"ר. ועי' מש"כ עוד בתשובה אי פליגי הראשונים או לא.
ומרן הגרע"י ז"ל בשו"ת יבי"א ח"ה (חאו"ח סי' יז) כתב ואין להקשות דהא אנן בדידן נקטינן שאין לברך על המים ושאר משקין באמצע סעודה של פת ומכיון שבעיקר דין פהב"כ איכא עיקולי ופישורי מה נקרא פהב"כ יש לחוש שמא הוי פת גמורה וסב"ל, משום דדוקא בסעודת קבע של פת שאין המשקים באים אלא לשרות מאכל שבמעיו אין המים ושאר משקים טעונים ברכה ומה גם שא"א לאכילה בלא שתיה וכמו שביארו התוס' (ברכות מב.) אבל פהב"כ שאין אכילתו אלא דרך עראי אף ר"י ור"ת (בתוס' הנ"ל) יודו שצריך לברך על המשקה שישתה באמצע אכילת פהב"כ דבכה"ג ודאי שאפשר לאכילה בלא שתיה.[1] ונראה בדבריו שאף אם פת גמורה היא למ"ד מ"מ אכילתה של פת זו בדרך עראי. ולפי"ז אפי' אכל משתי סוגי פהב"כ ומכל סוג כזית דלכו"ע אכל פת גמורה [מלבד סברת המאמ"ר, אלא שביבי"א ח"ב חאו"ח סי' יב אות ו' הסכים לתי' שמעין ג' פוטר בהמ"ז ועי' מש"כ בח"ח חאו"ח סי' כו] צריך לברך על המשקין. ואינו מובן דהיכא אשכחן כזית פת גמורה שנאכלת בדרך עראי? אלא שאחר פסק מרן השו"ע שעל כל הסוגים מברך בב"מ ומעין ג' נראה בעיני העם כאכילת עראי.
וגם מש"כ בספר ברכ"ה ח"ג (פ"י סנ"ג הערה 190) משום טעם אחר דשאני פת שפוטרת גם דברים שבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה אע"פ שאין אוכלים אותם עם הפת לפיכך פוטרת גם מים, אינו מובן שלא תועיל הסברא הזו אלא בדבר שאין בו ספק שמא ברכתו המוציא ובהמ"ז אבל בדבר שי"א שהוא כפת גמור אה"נ אפי' בדברים שבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה לא יברך שמא פת הוא.
ומ"מ אפי' בפהב"כ שיש בה את שלושת הסוגים אם אוכל כשיעור שלוש ביצים (כ150 גרם) שהוא שיעור עירוב לדעת הרמב"ם (פ"א מהלכות עירובין ה"ט) וכ"פ השו"ע (סי' תט ס"ז) והוא גם שיעור קביעות סעודה בפהב"כ כמו שכתבו הרב בית דוד (חאו"ח סי' פב) ומרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' קסח סק"ב) שיש להשוותם וכן המנהג, שיש להחשיבו כבתוך הסעודה. ואע"ג שלעניין הלכה לברך המוציא ובהמ"ז חישינן לדעת רש"י (עירובין ד. ד"ה פרס) ששיעור עירוב ארבע ביצים וכמו שכתבו כמה אחרונים, וכ"פ בחזון עובדיה (עמוד נה) דסב"ל. הכא אדרבא יש ללכת לפי עיקר הדין ולא יברך וכ"פ להדיא בשו"ת יבי"א הנד"מ (שם בגיליון הערה 8). וכן אם אכל שיעור שהוא קובע עליו סעודתו אפי' שאחרים לא קובעים שיש להחשיבו כבתוך הסעודה כדעת הראב"ד (הובא ברא"ש ברכות פ"ו ס"ל) ואע"ג שהרמב"ם (הובא ברא"ש שם) פליג וס"ל דבטלה דעתו וכ"פ השו"ע (סי' קסח ס"ו), סב"ל ואפי' נגד מרן השו"ע כידוע, וכ"ש אם אכל שיעור שהוא שבע ממנו וגם אחרים רגילים לשבוע ממנו כשמלפתים עמו דבר וכן אם הוא קבע סעודתו עליו בצירוף בשר ודברים אחרים שאכל עמו שלדעת המג"א (שם ס"ק יג) חשיב קביעות ואע"ג שמרן החיד"א בברכ"י (שם סק"ו) פליג, סב"ל. וכן בשבת יש לחוש לדעת שו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' עא) ששבת קובעת (ועי' שו"ת גינת ורדים חאו"ח כלל ג' סי' יא ובברכ"י סי' קסח סק"ה). ולמשערים לפי משקל יש לחוש לשער לפי נפח כששיעורו פחות ממשקל.
וכן האוכל עיסה עבה שבישלה או טיגנה [אבל לא עירב בעיסה מיני מתיקה דא"כ שווה למש"כ השו"ע בפהב"כ אלא כגו' ספינג' וסופגניה ללא מתיקות וכדו'] שיש להחשיבו כבתוך הסעודה שהרי לדעת ר"ת בתוס' (פסחים לז: ד"ה לכולי וברכות לז: ד"ה לחם) ועוד, ברכתה המוציא ובהמ"ז. ואע"פ שפסק השו"ע (סי' קסח סי"ג) שאינו מברך עליה המוציא ובהמ"ז כדעת רוב הראשונים, הא קיי"ל סב"ל, ועוד שסיים שם בשו"ע שירא שמים יברך על לחם אחר תחילה. ואפי' במעשה קדירה דליכא עליה תוריתא דנהמא [כגו' פסטה וכוסכוס וכדו'] יש את דעת הרשב"ץ (ברכות לח.) שמסתפק אי מהני ביה קביעות סעודה או לא וכתב שיאכלנו בתוך הסעודה. וה"ה באוכל מצה למנהג הספרדים שמברכים עליה בשאר ימות השנה במ"מ ועל המחייה וכמש"כ מרן החיד"א בספרו מחזיק ברכה (סי' קנ"ח ס"ק ה). שיש לחוש לדעת שו"ת בית דוד (חאו"ח סי' ע' וסי' פ"ג) שכיון שעשיתן לשם קביעות בפסח שוב לא פקע אחר הפסח. ולכן יש להחשיב האוכלה כבתוך הסעודה. וכל זה אפי' אכל כשיעור קטן מאוד כארבע סמ"ק שי"א שזה שיעור כזית (עי' שו"ת יוסף לקח סי' מא).
אתה הוראת לדעת כמה ספיקות שיכות הכא לכן נראה שלעולם יקדים לברך על המשקין או שאר דברים שאינו מברך עליהם באמצע הסעודה. ועי' בהלכה ברורה ח"י (סי' ריב ס"ה) שאף שכתב שיכול לברך על המשקים ששותה אחר אכילת פהב"כ מ"מ סיים שטוב שיברך תחילה שהכל על המשקה ואח"כ יברך מזונות על העוגה וביאר (בבירור הלכה סק"ח) שהרי לדעת הריטב"א (ברכות מא.) אם היו לפניו מאכל ומשקה אין דין קדימה כלל. ועוד כיון שעושה כן כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא שרי. ע"ש. ולפי מה שכתבתי אף לענין ברכה אחרונה אם אכל שיעור שצריך לברך ברכת בנ"ר כדי להוציא עצמו מידי ספק יצטרך לשתות רביעית בפעימה אחת או לאכול כזית מאכל שברכתו בנ"ר אחר שבירך מעין שלוש [ואינו צריך לחזור ולברך עליהם ברכה ראשונה כמו בברך בהמ"ז דסב"ל] או שמעיקרא לא יאכל שאר דברים עד שיסיים לאכל פהב"כ ויברך לאחריו. ואם לא עשה כן אינו רשאי לברך על דברים שלא היה מברך עליהם בסעודת פת גמורה.
לסיכום: האוכל פהב"כ [ואפי' כשיעור ארבע סמ"ק] שאין בו את שלושת הסוגים דהיינו שעשוי כמין כיס שממלאים אותו דבש או סוכר וכדו' ומעורב בעיסתו דבש או שמן או חלב או מיני תבלין והיא נכססת אינו רשאי לברך על דברים שלא היה מברך עליהם בסעודת פת גמורה כגו' בשר, דגים, ביצים, ירקות, גבינה ומשקין. וכ"ש אם אוכל עיסה עבה שבישלה או טיגנה, או מצה למנהג הספרדים שמברכים עליה בשאר ימות השנה במ"מ ועל המחייה. אלא לצאת ידי ספק או שיברך לפני שמברך ברכה ראשונה על פהב"כ או אחרי שמברך ברכה אחרונה [באכל שיעור שנוהג לברך עליו] או שיפטרם בדברים שלא באים מחמת הסעודה. וה"ה שאין לו לברך ברכה לאחריהם בין קודם שברך מעין שלוש בין לאחר שברך. אלא לצאת ידי ספק ישתה רביעית בפעימה אחת או יאכל כזית מאכל שברכתו בנ"ר אחר שבירך מעין שלוש [ואינו צריך לחזור ולברך עליהם ברכה ראשונה], או דמעיקרא לא יאכל שאר דברים עד שיסיים לאכל פהב"כ ויברך לאחריו.
[1] ומש"כ בהמשך התשובה ששוב מצא שכ"כ בשו"ת טוב טעם ודעת (מדורא תליתאה סי' רא) וז"ל ובנידון מה ששאל בדין האוכל פהב"כ ורוצה לשתות מים אם צריך לברך עליהם נראה דודאי צריך לברך דמה שמבואר בשו"ע (סי' קעד ס"ז) שא"צ לברך על המים היינו באכילת קבע שאז אין אכילה בלי שתיה אבל באכילת עראי יש אכילה בלי שתיה. נראה דלא נחית הרב טטו"ד לספק שמא פהב"כ הזאת פת גמורה היא אלא רק ששייך אכילה בלי שתיה במה שהוא לא פת גמור ודלא כמש"כ בשו"ת מעט מים (ס' כה אות כא) שאף באוכל פהב"כ יברך תחילה על המים שדרך לשתותם עם פהב"כ ולא באמצע אכילתו משום עיקר וטפל. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (חאו"ח סי' מח) ששתית משקין באמצע אכילת פהב"כ ומעשה קדרה מחמשת המינים שוה למש"כ השו"ע (שם) לגבי פת שאין לברך על המשקין. ומהתימה על הרב ז"ל שכל ראיותיו הם בדרך זו מדברים בעלמא שהם מחמשת המינים הנאכלים עראי. וכמו שהביא מהמג"א (סי' קעד ס"ק יב). ע"ש. וכן מה שהביא מהשו"ע (סי' רח סי"ג) שאם אכל בשר ודגים ואכל מחמשת מינים אין ברכת על המחיה פוטרת את הבשר והדגים, הא קמן שפהב"כ אינה נחשבת כפת גמורה לפטור את הבשר והדגים מברכה אחרונה. וקשה כמש"כ די"ל דהתם בסתם מחמשת המינים שברכתם ודאי במ"מ [כגו' תבשיל מחמשת המינים או שאין עליו צורת פת או העשוי מבלילה רכה כבסי' קס"ח ס"ח]. ובמחכ"ת השאלה מעניין אחד והתשובה מעניין אחר.
והנה בכל פעם שאני אומר את הדין הזה יש שטוענים ואומרים אבל הוא לא בירך המוציא?! ובודאי שאין בטענה הזאת ממש דמ"מ למ"ד סעודת לחם היא. ולא ברכת המוציא פוטרת אלא סעודת לחם. וכי אם בירך על פת במ"מ (שלדעת הריטב"א בהלכות ברכות פ"ב הט"ז יצא) לא פוטר שאר מאכלים?. ולגבי ברכה ראשונה על משקין אע"ג שיש ספק ספיקא לברך [לכאו' באופן שלא אכל משתי סוגים דודאי אכל פת מיהו אפש"ל שמא כדעת המאמ"ר שאביא לקמן] שמא לאו פת היא ואת"ל פת היא שמא כדעת הסוברים (עי' ב"י סי' קעד) שאפי' בסעודת פת גמורה צריך לברך על המשקין [וכ"ש בתה או קפה או משקה חריף שי"א שאף שבשאר משקין אין לברך באלו יש לברך] מ"מ יש סוברים שאפי' בספק ספיקא אין לברך (עי' שו"ת יחו"ד ח"ה סכ"א בהערה שכן סוברים רוב האחרונים וכן עיקר דסב"ל ומצאתי ראיה שכן סובר המג"א סי' קע"ח ס"ק יב).
אלא שדעת הרב מאמר מרדכי (סי' קסח ס"ק י"ד) שאפשר דלא פליגי הראשונים לעניין דינא אלא כל אחד יודה לחבירו שכל שהוא משונה בטעם ובתואר פת דעלמא שדרך העולם לקבוע סעודתם עליו הרי הוא כפהב"כ. וכתב כן משום שהקשה על הב"י מאי קולא איכא הכא הא שמא אינו מברך ברכה הראויה ונהנה מהעוה"ז בלא ברכה והברכה שבירך לבטלה. אבל מדברי האחרונים שלא תירצו כמאמ"ר נראה דס"ל דפליגי הראשונים אהדדי והם: הב"ח (ס"ק ג'), הדרישה (בב"י ד"ה ולענין), והט"ז (ס"ק ו'). וגם הרב הגינת ורדים (או"ח כלל א' סי' כד' ד"ה ובענין) שהקשה ע"ד מרן הב"י אמאי הוי ספיקא דרבנן הרי אם הם פת גמורה חייב לברך עליהן מן התורה וקיי"ל (שו"ע סי' רט ס"ג) ספק ברך בהמ"ז ספק לא ברך חוזר ומברך דספיקא דאו' לחומרא. לא תי' דלא פליגי הראשונים, אלא כיון שסו"ס ברך ברכת מעין ג' יצא יד"ח מהתורה וכמש"כ בכס"מ (הלכות ברכות פ"ב ה"ב) שלדעת הרמב"ם והרמב"ן אין מנין הברכות בבהמ"ז מן התורה ולכן הדברים הללו שהם ספק פת מוקמינן להו אעיקר דיניהו. ע"ש. ובזה מתורץ נמי קושית המאמ"ר שהרי מעין ג' פוטר ג'. [ויש לסייע כן מחידושי הרא"ה (ברכות טז.), הר"א אלאשבילי (שם מ: ומד.), והריטב"א (שם) שכתבו שהאומר מעין ג' במקום בהמ"ז יצא. אבל הריטב"א בהלכותיו (פ"ב הכ"א) כתב שלא יצא]. ולדעתי כן כיון מרן הב"י שכתב כיון דספיקא וכו' בלבד ולא הביא סברת מאמ"ר. ועי' מש"כ עוד בתשובה אי פליגי הראשונים או לא.
ומרן הגרע"י ז"ל בשו"ת יבי"א ח"ה (חאו"ח סי' יז) כתב ואין להקשות דהא אנן בדידן נקטינן שאין לברך על המים ושאר משקין באמצע סעודה של פת ומכיון שבעיקר דין פהב"כ איכא עיקולי ופישורי מה נקרא פהב"כ יש לחוש שמא הוי פת גמורה וסב"ל, משום דדוקא בסעודת קבע של פת שאין המשקים באים אלא לשרות מאכל שבמעיו אין המים ושאר משקים טעונים ברכה ומה גם שא"א לאכילה בלא שתיה וכמו שביארו התוס' (ברכות מב.) אבל פהב"כ שאין אכילתו אלא דרך עראי אף ר"י ור"ת (בתוס' הנ"ל) יודו שצריך לברך על המשקה שישתה באמצע אכילת פהב"כ דבכה"ג ודאי שאפשר לאכילה בלא שתיה.[1] ונראה בדבריו שאף אם פת גמורה היא למ"ד מ"מ אכילתה של פת זו בדרך עראי. ולפי"ז אפי' אכל משתי סוגי פהב"כ ומכל סוג כזית דלכו"ע אכל פת גמורה [מלבד סברת המאמ"ר, אלא שביבי"א ח"ב חאו"ח סי' יב אות ו' הסכים לתי' שמעין ג' פוטר בהמ"ז ועי' מש"כ בח"ח חאו"ח סי' כו] צריך לברך על המשקין. ואינו מובן דהיכא אשכחן כזית פת גמורה שנאכלת בדרך עראי? אלא שאחר פסק מרן השו"ע שעל כל הסוגים מברך בב"מ ומעין ג' נראה בעיני העם כאכילת עראי.
וגם מש"כ בספר ברכ"ה ח"ג (פ"י סנ"ג הערה 190) משום טעם אחר דשאני פת שפוטרת גם דברים שבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה אע"פ שאין אוכלים אותם עם הפת לפיכך פוטרת גם מים, אינו מובן שלא תועיל הסברא הזו אלא בדבר שאין בו ספק שמא ברכתו המוציא ובהמ"ז אבל בדבר שי"א שהוא כפת גמור אה"נ אפי' בדברים שבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה לא יברך שמא פת הוא.
ומ"מ אפי' בפהב"כ שיש בה את שלושת הסוגים אם אוכל כשיעור שלוש ביצים (כ150 גרם) שהוא שיעור עירוב לדעת הרמב"ם (פ"א מהלכות עירובין ה"ט) וכ"פ השו"ע (סי' תט ס"ז) והוא גם שיעור קביעות סעודה בפהב"כ כמו שכתבו הרב בית דוד (חאו"ח סי' פב) ומרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' קסח סק"ב) שיש להשוותם וכן המנהג, שיש להחשיבו כבתוך הסעודה. ואע"ג שלעניין הלכה לברך המוציא ובהמ"ז חישינן לדעת רש"י (עירובין ד. ד"ה פרס) ששיעור עירוב ארבע ביצים וכמו שכתבו כמה אחרונים, וכ"פ בחזון עובדיה (עמוד נה) דסב"ל. הכא אדרבא יש ללכת לפי עיקר הדין ולא יברך וכ"פ להדיא בשו"ת יבי"א הנד"מ (שם בגיליון הערה 8). וכן אם אכל שיעור שהוא קובע עליו סעודתו אפי' שאחרים לא קובעים שיש להחשיבו כבתוך הסעודה כדעת הראב"ד (הובא ברא"ש ברכות פ"ו ס"ל) ואע"ג שהרמב"ם (הובא ברא"ש שם) פליג וס"ל דבטלה דעתו וכ"פ השו"ע (סי' קסח ס"ו), סב"ל ואפי' נגד מרן השו"ע כידוע, וכ"ש אם אכל שיעור שהוא שבע ממנו וגם אחרים רגילים לשבוע ממנו כשמלפתים עמו דבר וכן אם הוא קבע סעודתו עליו בצירוף בשר ודברים אחרים שאכל עמו שלדעת המג"א (שם ס"ק יג) חשיב קביעות ואע"ג שמרן החיד"א בברכ"י (שם סק"ו) פליג, סב"ל. וכן בשבת יש לחוש לדעת שו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' עא) ששבת קובעת (ועי' שו"ת גינת ורדים חאו"ח כלל ג' סי' יא ובברכ"י סי' קסח סק"ה). ולמשערים לפי משקל יש לחוש לשער לפי נפח כששיעורו פחות ממשקל.
וכן האוכל עיסה עבה שבישלה או טיגנה [אבל לא עירב בעיסה מיני מתיקה דא"כ שווה למש"כ השו"ע בפהב"כ אלא כגו' ספינג' וסופגניה ללא מתיקות וכדו'] שיש להחשיבו כבתוך הסעודה שהרי לדעת ר"ת בתוס' (פסחים לז: ד"ה לכולי וברכות לז: ד"ה לחם) ועוד, ברכתה המוציא ובהמ"ז. ואע"פ שפסק השו"ע (סי' קסח סי"ג) שאינו מברך עליה המוציא ובהמ"ז כדעת רוב הראשונים, הא קיי"ל סב"ל, ועוד שסיים שם בשו"ע שירא שמים יברך על לחם אחר תחילה. ואפי' במעשה קדירה דליכא עליה תוריתא דנהמא [כגו' פסטה וכוסכוס וכדו'] יש את דעת הרשב"ץ (ברכות לח.) שמסתפק אי מהני ביה קביעות סעודה או לא וכתב שיאכלנו בתוך הסעודה. וה"ה באוכל מצה למנהג הספרדים שמברכים עליה בשאר ימות השנה במ"מ ועל המחייה וכמש"כ מרן החיד"א בספרו מחזיק ברכה (סי' קנ"ח ס"ק ה). שיש לחוש לדעת שו"ת בית דוד (חאו"ח סי' ע' וסי' פ"ג) שכיון שעשיתן לשם קביעות בפסח שוב לא פקע אחר הפסח. ולכן יש להחשיב האוכלה כבתוך הסעודה. וכל זה אפי' אכל כשיעור קטן מאוד כארבע סמ"ק שי"א שזה שיעור כזית (עי' שו"ת יוסף לקח סי' מא).
אתה הוראת לדעת כמה ספיקות שיכות הכא לכן נראה שלעולם יקדים לברך על המשקין או שאר דברים שאינו מברך עליהם באמצע הסעודה. ועי' בהלכה ברורה ח"י (סי' ריב ס"ה) שאף שכתב שיכול לברך על המשקים ששותה אחר אכילת פהב"כ מ"מ סיים שטוב שיברך תחילה שהכל על המשקה ואח"כ יברך מזונות על העוגה וביאר (בבירור הלכה סק"ח) שהרי לדעת הריטב"א (ברכות מא.) אם היו לפניו מאכל ומשקה אין דין קדימה כלל. ועוד כיון שעושה כן כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא שרי. ע"ש. ולפי מה שכתבתי אף לענין ברכה אחרונה אם אכל שיעור שצריך לברך ברכת בנ"ר כדי להוציא עצמו מידי ספק יצטרך לשתות רביעית בפעימה אחת או לאכול כזית מאכל שברכתו בנ"ר אחר שבירך מעין שלוש [ואינו צריך לחזור ולברך עליהם ברכה ראשונה כמו בברך בהמ"ז דסב"ל] או שמעיקרא לא יאכל שאר דברים עד שיסיים לאכל פהב"כ ויברך לאחריו. ואם לא עשה כן אינו רשאי לברך על דברים שלא היה מברך עליהם בסעודת פת גמורה.
לסיכום: האוכל פהב"כ [ואפי' כשיעור ארבע סמ"ק] שאין בו את שלושת הסוגים דהיינו שעשוי כמין כיס שממלאים אותו דבש או סוכר וכדו' ומעורב בעיסתו דבש או שמן או חלב או מיני תבלין והיא נכססת אינו רשאי לברך על דברים שלא היה מברך עליהם בסעודת פת גמורה כגו' בשר, דגים, ביצים, ירקות, גבינה ומשקין. וכ"ש אם אוכל עיסה עבה שבישלה או טיגנה, או מצה למנהג הספרדים שמברכים עליה בשאר ימות השנה במ"מ ועל המחייה. אלא לצאת ידי ספק או שיברך לפני שמברך ברכה ראשונה על פהב"כ או אחרי שמברך ברכה אחרונה [באכל שיעור שנוהג לברך עליו] או שיפטרם בדברים שלא באים מחמת הסעודה. וה"ה שאין לו לברך ברכה לאחריהם בין קודם שברך מעין שלוש בין לאחר שברך. אלא לצאת ידי ספק ישתה רביעית בפעימה אחת או יאכל כזית מאכל שברכתו בנ"ר אחר שבירך מעין שלוש [ואינו צריך לחזור ולברך עליהם ברכה ראשונה], או דמעיקרא לא יאכל שאר דברים עד שיסיים לאכל פהב"כ ויברך לאחריו.
[1] ומש"כ בהמשך התשובה ששוב מצא שכ"כ בשו"ת טוב טעם ודעת (מדורא תליתאה סי' רא) וז"ל ובנידון מה ששאל בדין האוכל פהב"כ ורוצה לשתות מים אם צריך לברך עליהם נראה דודאי צריך לברך דמה שמבואר בשו"ע (סי' קעד ס"ז) שא"צ לברך על המים היינו באכילת קבע שאז אין אכילה בלי שתיה אבל באכילת עראי יש אכילה בלי שתיה. נראה דלא נחית הרב טטו"ד לספק שמא פהב"כ הזאת פת גמורה היא אלא רק ששייך אכילה בלי שתיה במה שהוא לא פת גמור ודלא כמש"כ בשו"ת מעט מים (ס' כה אות כא) שאף באוכל פהב"כ יברך תחילה על המים שדרך לשתותם עם פהב"כ ולא באמצע אכילתו משום עיקר וטפל. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (חאו"ח סי' מח) ששתית משקין באמצע אכילת פהב"כ ומעשה קדרה מחמשת המינים שוה למש"כ השו"ע (שם) לגבי פת שאין לברך על המשקין. ומהתימה על הרב ז"ל שכל ראיותיו הם בדרך זו מדברים בעלמא שהם מחמשת המינים הנאכלים עראי. וכמו שהביא מהמג"א (סי' קעד ס"ק יב). ע"ש. וכן מה שהביא מהשו"ע (סי' רח סי"ג) שאם אכל בשר ודגים ואכל מחמשת מינים אין ברכת על המחיה פוטרת את הבשר והדגים, הא קמן שפהב"כ אינה נחשבת כפת גמורה לפטור את הבשר והדגים מברכה אחרונה. וקשה כמש"כ די"ל דהתם בסתם מחמשת המינים שברכתם ודאי במ"מ [כגו' תבשיל מחמשת המינים או שאין עליו צורת פת או העשוי מבלילה רכה כבסי' קס"ח ס"ח]. ובמחכ"ת השאלה מעניין אחד והתשובה מעניין אחר.
